עגלת קניות |
||||
|
||||
.jpg "אבן חושן")
קריסטבל |
|||||||
| סמואל טיילור קולרידג' // לילך בורנשטיין | |||||||
"קריסטבל" הוא הספר השישה-עשר בסדרת הספרים "שְׁעוֹן הַטִּירָה הוֹרָה חֲצוֹת, יַנְשׁוּפִים עוֹרְרוּ תַּרְנְגוֹל בִּצְוָחוֹת: טוּ-וּוִיט! – – טוּ-ווּ! וְנָדַמּוּ. וְשׁוּב נִשְׁמְעוּ הַצְּוָחוֹת כְּמוֹ מִתּוֹךְ נִמְנוּם". בחסות החושך חומקת צעירה מטירת אביה ויוצאת אל היער, שם תפגוש אישה יפהפייה שתשנה את חייה. כך נפתח 'קריסטבל', הנועז והמורכב בשיריו של סמואל טיילור קולרידג', פסגת יצירתו שנכתבה לאורך כל חייו. מייד עם פרסומו ב-1816 עורר עליו 'קריסטבל' התקפה רבתי, אם בגלל הזיווג בין מוּכר למוזר ואם בגלל הרמיזות הלסבו-ארוטיות. שלא כמו 'קובלא קאן', שפורסם יחד איתו וצבר עם השנים מעמד של פנינה לירית, 'קריסטבל' נותר מושא קבוע של התלבטות הקוראים: למן פרסומו ועד ימים אלה הוא מעורר מאות פרשנויות שונות, המעידות כי אין בו דברבגדר המובן מאליו. כאן מוצע לקורא תרגום ראשון לעברית של יצירת המופת המטלטלת. סמואל טיילור קולרידג' (1772-1834) – משורר והוגה אנגלי, שנהג לכנות את עצמו בראשי-התיבות של שמו, אֶסְטִיסִי, שפירושם בלטינית "פאניקה". יחד עם שותפו, ויליאם וורדסוורת', פרץ את הדרך לרומנטיקה האנגלית. בכתביו ובחייו הסוערים מגלם קולרידג' פרדוקסליות טרגית ומלאת תנופה: "איש מבני זמנו ואולי משום זמן לא מיזג בתוכו יותר מקולרידג' את כוח החשיבה של הפילוסוף עם דמיונו של המשורר, אך הוא העדיף לפשוט יד מדי שבוע בלי לספק ולוּ שורה אחת מאותו שיר שצריך היה רק לכותבו כדי לצאת לחופשי" (מרסל פרוסט, 'על הקריאה'). ד"ר לילך ניישטט-בורנשטיין היא חוקרת ספרות. מומחית במחקר הפרַגמֶנט, תהליכי פרשנות בקבוצה, שירה ופואטיקה רומנטית, ויחסים בין שירה לבין אדריכלות. עמיתת מחקר במרכז ללימודי נשים, אמהרסט מסצ'וסטס. לימדה בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. התרגום והמחקר המוצגים כאן הם פרי אובססיה בת עשרים שנה לשיר. עבודת הדוקטורט שלה חושפת את הדרמות מאחורי כתיבת 'קריסטבל' וקריאתו. עכוזה המעודן של המוזה | דברים שבשירה מוסף "ספרים" עיתון הארץ קלאסיקה מסוג אחר, מעורפלת ובוודאי שנויה במחלוקת יותר מן השירה היוונית העתיקה, היא הפואמה המסתורית של סמואל טיילור קולרידג', "קריסטבל", מאבני היסוד של הרומנטיקה האנגלית במאה ה-19. חוקרת הספרות לילך בורנשטיין תירגמה כעת לראשונה את סיפורה המלא של הצעירה החומקת מטירת אביה ויוצאת למפגש לילי העתיד לשנות את חייה, ובו היא שותה יין נסך שנרקח לבתולות וחווה חוויה אירוטית-מיסטית בזרועותיה של "עלמה זוהרת/ לבושה במשי צחור אדרת". כדרכן של יצירות כאלה, מעניינים לא פחות מן הפואמה עצמה, ואולי יותר, הם הפולמוס שהיא עוררה ושלל הפרשנויות והמיתוסים שנרקחו סביבה עם השנים. מאמריה המקיפים של בורנשטיין על כל אלה, כמו על חיי קולרידג' ורוח תקופתו, עושים את הקובץ ש"קריסטבל" עומד במרכזו למסמך ספרותי-היסטורי רב עניין.
אלכס בן ארי על קריסטבל מעריב 25.2.12: "תרגום של קלאסיקה הוא משחק על כל הקופה. לא די לו, כאחיו בני הזמן, בתרגום של הטקסט גרידא-- לפניו משימה גדולה בהרבה: להעביר פיסה שלמה של תרבות באופן שיאפשר לה לקיים יחסי גומלין עם סביבתה החדשה. [...] לכן בבואנו לדון בקריסטבל, השיר הבלדי הלא גמור מסוף המאה השמונה-עשרה מאת סמואל טיילור קולירידג', מאבות התנועה הרומנטית באנגליה, עלינו לשאול: האם מצליח התרגום הזה להעביר את היצירה עם כל הנחוץ לנו, כקוראי העברית של העת הזאת, על מנת לספוג אותה? התשובה איננה חד משמעית אבל היא נוטה לחיוב הרבה יותר מאשר לשלילה. ראשית, יאמר לזכותו של הספר שהוא מבין היטב את תפקידו הרחב. התרגום עצמו תופס רק כשליש מנפחו, והשאר מוקדש להערות, לכרונולוגיה מפורטת של חיי קולרידג' בדגש על האירועים הקשורים לקריסטבל ולמסה נרחבת מאת המתרגמת לילך בורנשטיין. הספר מסתיים, פרט לביבליוגרפיה הבלתי נמנעת, גם במפתח אישים קצר, ומלווים אותו איורים יוצאי דופן ביופיים, שגם אותם, במפתיע, ציירה המתרגמת עצמה. עניין האיורים ממחיש נקודת מפתח בספר הצנום הזה: האובססיה. כפי שמעידה בורנשטיין עצמה בהקדמה, התרגום הוא "פרי אובססיה בת עשרים שנה". אובססיה היא כידוע מנוע חזק, ובהתאם מלווה את הספר תחושת התמסרות טוטאלית לכל היבט ביצירה. שום פרט, לא מהשיר ולא מתולדותיו, אינו מוזנח. הכל מעניין, מסעיר, מלא תשוקה לנבור, להתחכך. תשוקה כזו היא נקודת פתיחה נפלאה לתרגום, אבל יש לה פנים כפולות. במיטבה היא חגיגה של אינטימיות, כמו בפרק ההערות הנהדר. במירעה, לעומת זאת, היא מאבדת את חוש הפרופורציה ומקריבה את התמונה הגדולה לטובת התעסקות מיותרת בפרטי פרטים שוליים. [...] אובססיה היא גם מפתח חשוב להבנת השיר החידתי הזה, שקולרידג' עסק במשך כעשרים שנה בניסיונות בלתי נלאים להשלימו ולבסוף הניח אותו כשרק שני פרקיו הראשונים (מתוך חמישה מתוכננים). מחד גיסא יש בעובדה הזאת משהו טרגי. מאידך גיסא, אולי עבור השיר המסויים הזה, שנושאו הגדול הוא הכוחות הסמויים, האי-ראציונליים, החודרים אל העולם המסודר והנגלה ומערערים אותו, אין גורל יאה יותר. [...] בתרגום השיר עצמו שבה האובססיה ומראה את פניה הטובים. זהו תרגום יפה מאוד, לעתים וירטואוזי ממש, המתעלה בהרבה מעל הרף המינימלי שהצבתי בפתיחת דבריי. הוא בורא בעקשנות עברית עקבית, אמינה ומתנגנת, שאינה מוותרת על שום קימור ומצליחה להחזיק בה בעת רעננות של קריאה לצד שימור הדהודו של הזמן שחלף מאז כתיבתו של המקור, הישג בלתי מבוטל ומכושף לא פחות מדמותה החידתית של ג'רלדין".
רונית ורד | 17.2.12 | מוסף "הארץ" במשך 20 שנה ניסה המשורר האנגלי סמואל טיילור קולרידג' לסיים את כתיבת השיר "קריסטבל", חיזיון חידתי ואפל שתחילתו במפגש חצות בלב יער, אך לשווא. מחמשת חלקי הפואמה שהבטיח בהקדמה התפרסמו רק שניים, ותעלומת היצירה, שבריר הזיות פיוטי ומכושף, וכן סופה העלום, הסעירו דורות של קוראים וחוקרים. במשך 20 שנה קנה הדיבוק הקריסטבלי אחיזה בנפשה של חוקרת הספרות ד"ר לילך ניישטט-בורנשטיין. השנים שבהן התעמקה ביצירה ובחיי המחבר ובני דורו הובילו בין השאר לתרגום השיר לעברית, בעיקר כדי להקל על תלמידים סקרנים מחוץ לאקדמיה לצלול לעולם הדימויים העשיר. לפני חודשיים יצא לאור התרגום היפה והמוער בהוצאת אבן חושן, והשבוע נערך בבית ביאליק בתל אביב ערב לכבוד השקת הספר. המילים שלפניכם הן תמצית הרצאה שנשאתי בו, בתחום הרומנטיקה ואוכל. ההרצאה התבססה בין השאר על שני ספרי מאמרים נהדרים שהתפרסמו בתחום.* העידן הרומנטי (1790-1830 בקירוב) היה עידן של תמורות גדולות בחברה המערבית, והשינויים המהפכניים לא פסחו גם על תחום התזונה והטעם. בתקופה זו נולדה והחלה להתעצב דמותה של חברת הצריכה הבורגנית; חומרי גלם שפעם היו נחלתם של מעטים, כמו לחם לבן או בשר, נהפכו לנחלת הרוב בזכות ניצני המהפכה התעשייתית; מוצרים שפעם נחשבו אקזוטיים, כמו קפה וסוכר, הניעו את גלגלי הכלכלה העולמית; הישגים משמעותיים נרשמו בדרך להבנת תהליכים פיזיולוגיים וכימיים בגוף האדם; והגסטרונומיה, תורת החקירה המושכלת של הטעם, באה אל העולם. מי שהתנגד לרוחות השינוי והקידמה, הניח יסודות ראשונים לתנועות מודרניות הדוגלות בצמחונות, בטבעונות, באנטי-גלובליזציה ובסחר הוגן, אבל כאז כן היום נותר בעמדת מיעוט. כמו בכל דור ודור התלבטו אנשי הרוח בין חיי סגפנות נזיריים לבין חיי הוללות של התענגות על החושים. כמו בכל תקופה היסטורית נפערה גם בעידן הרומנטי תהום בין הרצוי למצוי, או בין המזון הממשי לאידיאל התזונה האוטופי. לפניכם, על קצה קצהו של מזלג, כמה ממאפייני הזמן בראי האוכל ודרך קורות חייהם של ארבעה אנשי ספר מפורסמים. קשיי עיכול והשיקוי המתוק ב-13 באפריל 1804, בזמן שהותו באי מלטה, תיאר המשורר האנגלי הדגול סמואל טיילור קולרידג' ביומנו יום שכיח בחייו של אדם הסובל מבעיות עיכול. הוא כתב על ה"נטל, התשישות והצורך מרפה הנפש לעסוק ללא הרף בטרדות גופניות משמימות של המעיים, הקיבה ובית הבליעה". מהמיית קרביו ולבו הדואב המשיך ותיאר את "האפל ומעורר הבחילה - התחושה העמומה של איבר דמוי אצבע הלוחץ על הכבד, הנפיחות האינסופיות, העצירות האיומה הנגרמת בשעה שזוהמה מתה משפדת את הקרביים התחתונים. להתייפח. להזיע. לגנוח. לזעוק בתחנונים ללידתו של פרש בעודי אחוז צירי כאב ועוויתות... הו, כמה קשה, קשה, קשה! הו, אלוהים שבשמים! חזק את נפשי לעמוד במבחן..." שעות של אימה וסבל, שהושוו לחבלי לידה נשיים, מסתיימות רק עם הגעתו של רופא לביצוע חוקן ("אלי הטוב! איזו תחושה מופלאה כשהמחסום נורה לפתע כלפי מעלה!") ובואה המבורך של צואה לעולם. זו כמובן לא הפעם היחידה שבה נזכר שמו של קולרידג' בהקשר של עצירות, גזים, נפיחות, שיהוקים או צרות אחרות שמקורן במערכת העיכול. מעיים רגיזים, מעיים חסומים או קשיי עיכול הם כמעט שמות נרדפים לקולרידג' במכתבים וביומנים של אנשי רוח בני דורו. חלק מחוקרי הספרות המודרנים דימו את יצירותיו הקטועות והלא גמורות (כמו "קריסטבל" או "קובלה חאן") לגללי פרש זעירים, אחרים תלו את העצירות הנפשית בזו הגופנית, ומי שיקרא את הרפתקאות בני מעיו יזדהה עד כאב ויתהה אף הוא איך יכול אדם ליצור או לכתוב, ולו מילה, תחת מורא האיברים הסרבניים. לייסורי התופת של הגוף החסום מיתוספים ייסורי נפש, ואלו גדולים ועצומים בתקופת חייו של המשורר. בתחילת המאה ה-19 לא הבינו עדיין הבריות לאשורה את פעולתה הפיזיולוגית והכימית של מערכת העיכול. תזונה "טובה" הכרחית לתפקוד הגוף, ידעו כבר אז לומר, אבל הטרנספורמציה שהתחוללה בבטן והפכה חומר (מזון) לחומר אחר (בשר הגוף האנושי) נחשבה עדיין לפלא מסתורי של הבריאה. רופאים מכובדים, חברים באקדמיה המלכותית למדעים ומחברים של מדריכי בריאות פופולריים לבני המעמד הבינוני החדש סברו שתהליך העיכול הוא הכוח המניע של החיים; שהבטן, ולא המוח, היא האיבר החשוב ביותר בגוף האנושי, ומכיוון שכך ייחסו לה מודעות ואינטליגנציה משל עצמה. על פעולת הבטן הבריאה דיברו במונחים גבריים מובהקים - בית חרושת או איש עובד - ועל בטן שכשלה בתפקידה הטבעי דיברו במונחים נשיים משפילים של קלון. הלאודנום, "חלב גן העדן" של העידן הרומנטי, הוא האשם העיקרי בקשיי העיכול של קולרידג'. תמיסת האופיום הנוזלית, שחולקה בזמנו בנדיבות למבוגרים ולילדים כמשכך כאבים, הובילה להתמכרות גופנית ונפשית, לדיכוי התיאבון ולבעיות עיכול. הנאות האופיום, כפי שתוארו באותן שנים על ידי קולרידג' וחברו-מעריצו דה קווינסי ("וידויים של צרכן אופיום אנגלי"), הביאו את שותי הסם לפסגות של דמיון, יצירתיות ואושר. ייסורי האופיום משכו את המכורים האומללים למדמנות של סיוטים, תחלואים ומצוקות גופניות. סוגיות של מוסר "אמור לי מה אתה אוכל ואומר לך מי אתה". האפוריזם המפורסם של ברייה סוורין נהפך בימינו כמעט לקלישאה: אמור לי מה אתה אוכל ואומר לך לאיזה מעמד אתה משתייך ומה אפשר להקיש מהתפריט על מיקומך במארג החיים ובהייררכיה החברתית. אבל בימים שבהם נכתב המשפט, בעיצומה של התקופה הרומנטית, פירשו הבריות את המילים הלכה למעשה: גופו של אדם מורכב מהדברים שהוא מכניס לפיו, ואלה בתורם משפיעים על הרכב הנפש האנושית. ג'ון פרנק ניוטון, שחיבר את הספר הפופולרי "השיבה לטבע", האמין שמקורו של מנהג אכילת הבשר, כמו של המנהג הנפסד של לבישת בגדים, בטעות אבולוציונית מצערת (ככל הנראה נדידת בני האדם לאזורים קרים מדי). ניוטון, ואנשי רוח נוספים בני דורו, הטיפו לחזרה אל הטבע ולהשתחררות מהכבלים המצמיתים של התרבות האנושית באמצעות צמחונות, התנזרות מוחלטת מאלכוהול, נודיזם ואפילו אהבה חופשית בנוסח חיות הפרא. הרעיונות האלה קסמו במיוחד לפרסי ביש שלי (1792-1822), באותם ימים צעיר אידיאליסטי ארוך שיער שהאמין שעליו לשמור על קדושת גופו באמצעות התנזרות ממין ותפריט דל של צימוקים ולחם יבש. הצעיר רך הקלסתר וחלש הגוף, שנולד למשפחת אצולה וסבל בילדותו מהתנכלות בריונים, האמין שדיכוי חברתי נובע מדיכוי עצמי של הגוף תחת נטל תזונה לא טבעית (כמו אכילת בשר), ושטיהור הגוף ישחרר את נפשו לחיפוש אחר שירה ברמות הרוחניות הגבוהות ביותר. במארס 1812 הכריזו שלי ואשתו הראשונה, הארייט, על מעבר לתזונה צמחונית, ולהוציא מספר זעום של מעידות נותר שלי צמחוני עד סוף ימיו הקצרים. יחד עם ניוטון ומאמינים נוספים עברו בני הזוג שלי לברקשייר כדי להקים קהילה שדגלה בחיים של צמחונות נטולת דם וסובלנות ליברלית. אנשי ה"כנסייה" הצמחונית האמינו שהאדם הוא צמחוני מטבעו; שיש לשאוף להחזרת הגלגל לאחור ולהשבת האדם למצב הקדום של מלקט גרגרים ובלוטים; ושמשטר תזונה צמחוני יוצר אנשים מוסריים יותר ואלימים פחות (הם ומלומדים נוספים קראו להוריד את הבשר מתפריט בתי הכלא). ההטפה לצמחונות חילחלה גם ליצירה, והדוגמה המפורסמת ביותר מופיעה בספרה של מרי שלי, אשתו השנייה של פרסי, כשהיצור של פרנקנשטיין מסביר לבוראו על החיים הצמחוניים והלא אלימים שהוא מבקש לחיות עם ידידו בדרום אמריקה. הפרעות אכילה לורד ג'ורג' גורדון ביירון (1788-1824) התקיים ימים שלמים על רקיקים יבשים ומי סודה, או על עלי חסה וחומץ. כדי לשכך את הרעב האינסופי שכירסם באיבריו נהג ליטול תפוחי אדמה קרים, אורז או דג מעופש, להטביע אותם בחומץ ולזלול את המנה המחרידה בבולמוס שהזכיר חיה מורעבת. כשנשאל לפשר כמויות החומץ המוגזמות, או מדוע אינו אוכל לכל הפחות דגים וירקות טריים, טען להיעדר מוחלט של אנינות טעם וביקש לשוות לעצמו תדמית של מי שאדיש לחלוטין לתענוגות המזון הגשמי. אולי נולדתי עם כפית כסף בפה, אמר לאחד מחבריו, אבל זו נתקעה בגרוני ושללה ממני לנצח את הצורך בהנאות החיך. אדוארד טרלוני, חבר אחר, כתב שייסוריהם של ניצולי אוניות טרופות היו כאין וכאפס לעומת ייסורי המשורר עצמו: רעב ומחסור היו מנת חלקם של הנוסעים האומללים לזמן קצוב, שלו נמשכו חיים שלמים, בעודו מוקף בשפע האגדי שהציע מוצאו המיוחס. היו חוקרי ספרות שטענו שתמונות מלאות תשוקה של קניבליזם ושתיית דם בשיריו נולדו בגלל ההימנעות מאוכל, אחרים מדברים על הפרעות אכילה של ממש. יותר מכל מזכיר ביירון, אליל הגבירות יפה התואר ומטורזן הבגדים, את כוכבי הרוק גלאם הכחושים באנגליה של המאה ה-20. הרזון הוא מטאפורה לרעב ולטוטליות יצירתית המובילה להליכה על קו דק בין חיים למוות. ההרעבה העצמית נהפכה לחלק ממודל של אסתטיקה גברית חדשה שהיתה מזוהה עם ביירון (ויש גם מי שטען בעוקצנות שביירון סבל מנטייה להשמנה, נולד עם מום בכף רגלו שמנע ממנו להתעמל באורח סדיר ושעם כל הכבוד לספירות הרוחניות - דיאטה חריפה היתה דרכו היחידה לשמור על גזרתו הנאה(. גסטרונום נולד ב-22 בספטמבר 1796, בעיצומו של התקף שיגעון, רצחה מרי לאמב את אמה בסכין מטבח ופצעה את אביה בראשו בעזרת מזלג. חייו של צ'ארלס לאמב, אחיה ושותפה לכתיבה וליצירה, השתנו ללא הכר. היומרות הספרותיות בשדה השירה נזנחו לנצח. כדי לשמור על משק ביתו המתפורר (מרי אמנם לא נכלאה, אבל נזקקה להשגחה תמידית באחריות האח שנהפך לאפוטרופוס) נאלץ צ'ארלס להמשיך ולשמור על משרתו כפקיד בחברת הודו המזרחית, משרה שיצרה חיץ בינו לבין חבריו לתנועה הרומנטית. חברת הודו המזרחית החזיקה במונופול על יבוא תה מהמזרח הרחוק. מוצרי היוקרה עמדו בניגוד לתפיסות רומנטיות על תזונה, שדיברו על טעמים, פשוטים ומקומיים. יתרה מזו: חברת הודו המזרחית שלחה ידה גם בסחר הסוכר, ואכילת סוכר, או שתיית רום ואפילו תה מומתק, היתה משולה בעיני רוב המשוררים הרומנטיים לאכילה ולשתייה של בשר ודם העבדים שנוצלו. התפיסות הרומנטיות הרדיקליות מזכירות תפיסות מודרניות של תנועות כמו "סלואו פוד" או עמותות סחר הוגן. אל מול התזונה הטבעית והפשוטה של שוכני האגמים והכפרים, כמו קולרידג' וגם וורדסוורת, הציב לאמב ערפל לונדוני גס עשוי בשר ואלכוהול, ונהפך לחלק מקבוצת כותבים עירוניים בני המאה ה-19 שהציגו עצמם כמומחים באמנות האכילה ומכתיבי דעת קהל בשאלות של טעם. כותבים כמו גרימו דה לה רנייר, ברייה סוורין ואחרים ניסו ליצור אריסטוקרטיה של טעם בתחום שפעם השתייך באופן בלעדי לאריסטוקרטים מלידה. הגורמנדים, כמו אחיהם הדנדים בתחום האופנה, הפכו פרקטיקות יומיומיות של טעימה, הרחה ואכילה לחלק מאמנות נשגבת. לאמב, אפילו יותר מאחרים, פסע על התחום הדק שבין ביקורת סרקסטית לאהבת אוכל כשלעצמה. "דיסטרציה על חזיר צלוי", מסה הנפתחת בסיפור מיתולוגי סיני בדוי על המצאת החזיר הצלוי וגולשת לשיר הלל גרפי לעור חזיר פריך וחלקי חזיר אחרים; "וידויים של שיכור"; ודיון נוקב בהנאה המוזרה של אכילת הפרי האזוטרי אננס הם רק חלק מסדרת מסות ומאמרים גסטרונומיים מצחיקים ומקסימים שכתב לאמב. * "Cultures of Taste/ Theories of Appetite: Eating Romanticism", Edited by Timothy Morton, Palgrave Macmillan, 2004; "Taste - A Literary History", Denise Gigante, לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן פגשתי את לילך בקפה במרכז העיר, חוקרת שירה ופעילה לשינוי חברתי. אישה יפיפייה בשנות ה-40 לחייה. לשיחה. לא ריאיון. ישבנו סביב שולחן הקפה הקטן שלוש דמויות, לילך, אני וקריסטבל. או אולי מוטב לומרקריסטבל, לילך ואני. וקריסטבל, השברירית הכילה את הדמויות האחרות שבשיר, את הקוראים והכותביםאודותיה מלידתה עד לשעה 6 אחר הצהריים. יום רביעי. 04.01.2012
במשך השיחה רציתי-ניסיתי להבין איפה הנקודה. איפה המרכז. מהו…אבל תחושת ההחמצה התעקשה גם היא לתפוס דמות משל עצמה ואז הפכנו ל-4 דמויות בקפה. הזמנו אספרסו ותה עם נענע. היה נעים ונוח. אחר כך חשבתי שכנראה בעצם היה זה קולרידג' עצמו שהתיישב לידנו, כדי להשגיח על תחושת ההחמצה שבערה בי כל זמן השיחה עם לילך. קולרידג' הגבר-הכותב המבריק דאג להשאיר את התחושה בי נוכחת. כי ככה זה עם קריסטבל מופלאה ובלתי אפשרית. כיצד זה התחיל? השיר נמסר לי על ידי ד"ר לילך לחמן כמשימה לרפראט בסמינריון על פואטיקה רומנטית בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב של סוף שנות השמונים. נמסר? למה הכוונה? זה נשמע דרמטי לעומת פשוט שיר שהיא נתנה לך לרפראט אני אומרת נמסר כי חשתי שהוא נמסר לי במיוחד. בתור אישה צעירה בת 23 לא הבנתי את השפה, את ההקשר הביוגראפי, הפואטי, ההיסטורי אבל הרגשתי שיש בי משהו שקשור לקריסטבל, שיש בו משהו שאני יודעת אותו. הרגשתי שהשיר חשוב לי. למה? קריסטבל היא נערה שיוצאת לפענח את חידת זהותה. ישנה ידה שלמה שקשורה בלידתה, ויכולתי להתחבר לזה. בשיר היה שילוב, משהו לא מפוענח, והבנתי אותו. מעבר לשפה, לקשרים, לתקופה שהיו רחוקים ממני, ולמרות שנדרשתי למילונים ולקריאה ולמידה, ידעתי שאני מבינה משהו שקורה שם. לילך לחמן מסרה לך את השיר, ואת מסרת את חייך לשיר? עלה פקפוק? חרדה? שאלה? תחושת הערך הייתה מאוד דומיננטית ובהירה למרות הפקפוקים. במשך השנים הללו דברתי עם קולרידג' ועם אלפי אנשים מחוגו, דרך הספרים שקראתי בתהליך הלמידה. כמו פנלופה, טוויתי ופרמתי את קריסטבל שלי במשך שנים, וכל אותו זמן חייתי את חיי – גידלתי ילדים ורקמתי, למדתי ורקמתי, עשיתי דוקטורט ורקמתי. חייתי ורקמתי. דברתי עם כל העולם של השיר. זה היה תהליך ארוך ומשמעותי ואני מאוד שמחה בו. הכתבים של השיר פזורים בכמה מקומות בעולם. התחקיתי אחריהם, וקראתי את היומנים של בני החוג הרומנטי ואת מאות המחקרים שנכתבו על קריסטבל. השיר, בין השאר, הועתק, צוטט, שימש מקור השראה ולעג בעשרות יצירות אחרות. אני עקבתי אחר הגלגולים האלו. קולרידג' כתב את קריסטבל במשך 20 שנה ופרסם אותו בלתי גמור. ובעשרים השנה אחרי פרסומו, עד ליומו האחרון ממש, המשיך קולרידג' לנסות להשלים את קריסטב ללא הצלחה. העובדה שעסקתי בשיר 25 שנה היא אולי סוג של שיקוף. על מה השיר? קריסטבל הוא שיר ארוך שהוא פרגמנט. חסר לו סוף. בתכניו ובצורתו הוא מושפע מהרומנסה הגותית ומהבלדה. קריסטבל היא נערה שבלילה בו נפתח השיר היא יוצאת מאחוזת אביה אל היער בשעת חצות ושם היא פוגשת באישה יפיפייה שתשנה את חייה. היא מכניסה את האישה הזו לחדרה ולמיטתה ומתחוללת ביניהן סצנה ארוטית שאולי יש בה גירוש רוחות. בעקבות האירוע הזה קריסטבל מרגישה שמוטל עליה כישוף ויכולתה לדבר מוגבלת. בבוקר שלמחרת הן פוגשות את אביה של קריסטבל והוא מזהה את בתו של חברו הטוב, שנפלה ביניהם מריבה משכבר הימים. זהיא מעוררת בו התרגשות עזה. השיר נחתם בכך שהוא מלווה את האורחת אל הדלת ולא ברור האם הוא מלווה אותה או מגרש אותה, האם הוא מסלק את האורחת מן הבית או שהוא מפנה עורף לבתו. לשיר הזה אין תשובות חד משמעויות. כמו כל יצירת מופת, הוא מעלה שאלות ולא פותר אותן. כמה לילך היא חלק מקריסטבל? השיר שהוא מאוד אדיפאלי ולסבי. נתן במה לפנטזיות פרועות שלי, ואפשר לי לנתב אותן. כשהתחלתי הייתי בת 23 והזדהיתי עם הפרספקטיבה של קריסטבל בתור בת שעושה חשבון עם ההורים שלה. במהלך הטקסט נולדו לי שלושה בנים, ועברתי להזדהות עם סר ליאוליין, אבא של קריסטבל מה עושה קריסטבל שלילך הייתה עושה אם הייתה קריסטבל? אחד הדברים שאני הכי אוהבת בקריסטבל הוא המתח בין האומץ להעיז ולגלות, והכוח שדוחף אותה לקחת צעד אחורה ולחזור למוכר. מי היא ג'רלדין עבור קריסטבל? אולי היא קריסטבל אבל מחוץ לבית האבא? קרסיטבל המעזה? ג'רלדין משמשת קטליזאטור בשביל שקריסטבל תגלה את עצמה. היא האורחת. התמה של האורחת מסקרנת, כמו ב"תיאורמה" של פאזוליני: מכניסים מישהו זר לבית והוא מחולל בבית שינוי. הוא מעורר מריבות, התרגשות, מהפכים. כל אחד מבני הבית מתאהב בדרכו באורח ומשתחרר מהסימפטומים הישנים. וכשהאורח עוזב, מה יעשו בני הבית עם כל האנרגיה הזו? אחת נעשית נימפומנית, אחד הופך לאמן מיוסר, אחת מאבדת את שפיותה, אחד יוצא לחפש את עצמו, המשרתת הופכת למחוללת נסים. מאז שאמה מתה בלידתה, אביה של קריסטבל הנהיג בידוד גדול בחייהם המשותפים. צלצולי הפעמונים מדגישים את הבידוד: "בכל צלצול של שחר קר יש מוות". הבשורה היא של אין אונים ופחד. מדוע היא יוצאת אל היער? קריסטבל יוצאת אל היער בתחילת השיר. זהו כוח החיים שבה. מה שהיא רואה שם מאוד יפה בעיניה ומאוד מפחיד אותה. זהו מראה שהוא בין תענוג ליראה. היא מסיטה את הוילון, והיא רואה את מראה שמפעים אותה אבל גם מצמית אותה. כמו הבלחה אסורה של משגל או הכאת ילד. ג'ראלדין היא קריסטבל כאישה? ג'רלאדין היא שד, אדם, הזיה, מציאות, אולי היא קריסטבל כאישה. ובכלל קריסטבל הוא מסכת של סתירות. קולרידג' טען ששיר צריך להיות שלמות אורגנית. השיר היה אמור לשקף אידיאל של אהבה גדולה, של יצירה גדולה, חברות קדושה. קריסטבל הוא שיר שלא השיג את האידיאל. הוא היה אמור להיות שיר בן 5 חלקים, ורק שני חלקים ממנו קיימים. גם סיפור השיר הוא על החמצה. קריסטבל מחפשת, מוצאת, ונסוגה אחורה. זה שקולרידג' לא מביא שיר שלם, זהו מודל של משהו לא מושלם, ויש לו ערך רב. אילו יחסים יש בין קריסטבל לאביה? קריסטבל הכניסה את האורחת הביתה. היא העזה. התפשטה והתחבקה והתגלתה לפניה. אבל בבוקר שלמחרת קריסטבל מסתגרת, ודווקא אבא שלה מתעורר לחיים. השיא של ההתעוררות הזאת מגיעה בסוף השיר כשהוא פותח דלת ויוצא אל העולם. בתנועה בחלל זה היפוך תפקידים. האבא יוצא החוצה וקריסטבל חוזרת פנימה. קולרידג' מדבר הרבה בשיר הזה על הקשר בין אבות לבנים. הבת רצתה, ניסתה, ואז פתאום האבא תופס את הבמה. והוא שוב פוגע בה. זה עוד פן אוניברסאלי ביצירה. מצד אחד אנחנו רוצים שלילידנו יהיה רק טוב, ומצד שני אנחנו לא יכולים לבטל את עצמנו ולפעמים אנחנו מעדיפים את הצרכים שלנו על פניהם.השאלה היא איך להיות הורים וגם להיות בני אדם, האם זה אפשרי בכלל. זה וידוי משחרר מאוד. אולי זה סוד הקסם של השיר. כפי שהבטחתיבחיה רעה יש לכם הזדמנות לשמוע את הדמויות מספרי הפרוזה והשירה בשיחה משוחחות אתנו. דרך כמה שאלות משאלותיו של פרוסט (ששינה מעט מברנרד פיבו) בתוספת של שתי שאלות שלי, מדברות הדמויות אתנו בתיווך הסופר המשורר שיצר אותן. בריאיון זה מופנות השאלות אל קריסטבל (כשלילך משיבה בשמה). 1. מהו אושר עבורך? אושר מתגלם עבור קריסטבל בזיכרון עצמה בזרועות אמה: "צעקתי הראשונה מתערבת בגניחת המוות של אמי – חזון התהילה שלה, לראות אותי לאור השמש – כשהבטתי לראשונה אל השמיים, חיפשתי שם את אמא" (עמ' 49). 2. מהי אומללות עבורך? אומללות עבור קריסטבל היא בדיוק אותה תמונה עצמה: "חלום כואב, מגע מבעית! היא התקפלה ובשנית – (אה, מקולל אהיה! הלך יאים מראות קשים כל כך?) שנית רואה היא חיק קדמון, שנית נגעה בחיק קרחון" (עמ' 35). 3. מה היית רוצה להיות? קריסטבל הייתה רוצה להיות מאורסת לבן אצילים, לחכות בחרדה ובאומץ עד שיחזור ויישא אותה לאישה: "פעמוני הטירה מצלצלים, קולך האם נשמע ולשמחתם שך כל הצדדים אין גבול. הנישואים הנכונים מתקיימים" (עמ' 52). 4. האם אהבת די? קריסטבל עונה: "ידעתי אהבה רק בחלומותיי". 5. מהו המוטו שלך? קריסטבל עונה: "טו-וויט! — – טו-וו!" (עמ' 11). 6. מי הם סופרי הפרוזה החביבים עליך? קולרידג' עונה בשם קריסטבל: שייקספיר, מילטון, פרידריך שילר. 7. מי הם המשוררים החביבים עליך? קריסטבל עונה בשם קולרידג': סמואל טיילור קולרידג'. 8. מי הם הגיבורים החביבים עליך? גיבוריה של בלדה עתיקה בשם: "אהבתו של אגלמור לקריסטבל ומאבקיו לזכות בה חזרה". 9. הכישרון הטבעי שהייתי רוצה להיות מחוננת בו: קריסטבל הייתה רוצה להיות בעלת יופי כזה שמשליט את עצמו על כל רואיו : "הצוואר המחוויר בשמלת הפנינה, צווארה מפואר, זרועותיה נחשפו, רגליה כחולות העורקים יחפו, אבני החן בשערה הזדהרו לתפארה. ודאי היה מראה בעתה, גבירה נאוה כדוגמתה – יפעה כה מצמיתה!" (עמ' 14) 10. מהן השאיפות שלך שלא מימשת? קריסטבל עונה: להגשים את חלומה של אמי המנוחה ולהינשא לקול צלצולי הכנסייה: "שמעתי מזקן הנזירים שמשאלתה על ערש דוויי הייתה לשמוע צלצולים תריסר בבוקר נישואיי" (עמ' 20). על ד"ר לילך ניישטט-בורנשטיין: ילידת קיבוץ כרמיה, בוגרת בית הספר לתיאוריה וביקורת באוניברסיטת קורנל, דוקטורט מבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת ת"א, ופוסט-דוקטורט מאוניברסיטת מסצ'וסטס. חיה בנוף-ים, נשואה ואם לשלושה. במאית-שותפה של סרט תיעודי על חייה הכפולים של ניצולת שואה; אוצרת תערוכה על תפיסת הגוף הנכה; פרסמה מחקרים והרצתה בכנסים בתחומי השירה העברית והאנגלית; פואטיקה רומנטית ובייחוד יצירתם של סמואל טיילור קולרידג' ופרידריך שלגל; תיאוריות של קריאה ופרשנות; יחסים בין שירה לאדריכלות; חינוך והוראת ספרות. בעשור האחרון בוחנת נרטיבים פרשניים של קבוצות קוראים לא מקצועיים במטרה להשמיע קולות שכרגיל אינם באים לביטוי בשיח הציבורי. הקימה את 'קבוצת הסיפור שלך', במסגרתה עובדים בשבע השנים האחרונות אמנים, חוקרים ואקטיביסטים עם בני נוער ממגזרים שונים בישראל, וקושרים בין יצירות ספרות לבין סיפורים מחיי היומיום תוך שימוש בקריאה ובכתיבה כאמצעים להבנה ופעולה בעולם. "קריסטבל" בהוצאת אבן חושן 2011 הוא תרגום ראשון לעברית של יצירת המופת האנגלית בת המאה ה-19. התרגום, האיורים והאפילוג המקיף הוא פרי יצירתה שהתמשכה עשרים שנה. סמואל טיילור קולרידג' כתב את "קריסטבל" לאורך כל חייו הבוגרים מבלי שהצליח להביא אותו לידי גמר. למרות מאתיים השנה שחלפו מאז פורסם השיר הבלתי-גמור, הוא ממשיך לעורר גם במאה ה- 21 מאות פרשנויות, פארודיות ועיבודים לתיאטרון, מוזיקה וקולנוע. ערב לכבוד תרגום "קריסטבל" חוקרת השירה והמתרגמת ד"ר לילך ניישטט-בורנשטיין תתארח באירוע של אגודת המתרגמים בתל אביב, שיתקיים מחרתיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב. ניישטט-ברונשטיין תדבר על תרגומה לעברית של יצירת המופת האנגלית מהמאה ה-19, ספר השירה "קריסטבל", שכתב סמואל טיילור קולרידג' (הוצאת אבן חושן). היא הקדישה יותר מ-20 שנה לתרגום, ליצירת האיורים ולכתיבת האפילוג המקיף. בערב תהיה גם סדנה והקהל יוזמן לבחון אופציות תרגומיות ופתרונות יצירתיים לתרגום קטעים מהספר. אתר נוריתהה "שְׁעוֹן הַטִּירָה הוֹרָה חֲצוֹת, יַנְשׁוּפִים עוֹרְרוּ תַּרְנְגוֹל בִּצְוָחוֹת: טוּ-וּוִיט! – – טוּ-ווּ! וְנָדַמּוּ. וְשׁוּב נִשְׁמְעוּ הַצְּוָחוֹת כְּמוֹ מִתּוֹךְ נִמְנוּם". בחסות החושך חומקת צעירה מטירת אביה ויוצאת אל היער, שם תפגוש אישה יפהפייה שתשנה את חייה. כך נפתח 'קריסטבל', הנועז והמורכב בשיריו של סמואל טיילור קולרידג', להאזנה לראיון של לילך ניישטט-בורנשטיין עם הדסה וולמן בתכנית "מוסף לספרות" ברשת א' אשר שודרה בתאריך 4.11.11 לחץ כאן להאזנה לראיון של לילך ניישטט-בורנשטיין עם ענת דולב בתכנית "בשלוש עם ענת דולב" ברשת ב' אשר שודרה בתאריך6.11.11 לחץ כאן להאזנה לראיון של לילך ניישטט-בורנשטיין עם ציפי גון גרוס בתכנית "ספרים רבותי, ספרים" בגל"צ אשר שודרה בתאריך 25.11.11 לחץ כאן להאזנה לראיון של לילך נישטט-בורשטיין עם דורי מנור ושלומציון קינן בתוכנית "ציפורי לילה מתפייטות" בגל"צ אשר שודרה בתאריך 1/5/2012 לחץ כאן להאזנה לראיון של לילך ניישטט-בורנשטיין עם ערן סבאג בתכנית "חיים אחרים" בגל"צ אשר הוקדשה לדמותו של קולרידג' ושודרה בתאריך 9.11.11 לחץ כאן |
|||||||
|
|||||||
|
|||||||
.jpg)
