סקיצות לתמונה בלתי שלמה

לקוח מגיליון 363-364 (נובמבר-דצמבר 2012) של "עיתון 77"

Ynet

שירה: "בירושלים הכול מסובך"

"אביב בירושלים הוא בלתי נראה/ עוד לפני שקיעה/ רוח קרה/ כבר מגיחה מאחורי החומה". שירים מאת דוד אדלר

פורסם בתאריך 27.2.2012


אביב בירושלים

אָבִיב בִּירוּשָׁלַיִם הוּא בִּלְתִּי נִרְאֶה.

עוֹד לִפְנֵי שְׁקִיעָה

רוּחַ קָרָה

כְּבָר מְגִיחָה מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה.

לֹא צָרִיךְ יָם. הֶהָרִים

יַצְּרָנֵי רוּחוֹת נוֹדָעִים

אֵינָם נִלְאִים מִמְּלַאכְתָּם הָעַתִּיקָה.

אֲפִלּוּ בְּיוֹם אָבִיב

לֹא יֵדְעוּ רַחֵם.

בִּירוּשָׁלַיִם הַכֹּל מְסֻבָּךְ

אֲפִלּוּ הָאָבִיב.

משורר המטאפורה

מְשׁוֹרֵר הַמֶּטָאפוֹרָה

עַל עֶרֶשׂ מוֹתוֹ

אֲפִלּוּ אֲנִיצֵי קַשׁ זוֹהֲרִים לֹא אָחֲזוּ בְּצִיצִיּוֹת רֹאשׁוֹ

לְהוֹשִׁיעוֹ

לֹא נִמְצְאָה מִלָּה מִכָּל הַמִּלִּים

לְשַׁכֵּךְ כְּאֵבוֹ

לְרַכֵּךְ אֶת הַכַּר הַקָּשֶׁה

מִתַּחַת לְרֹאשׁוֹ.

תַּחְתּוֹנָיו הַלַּחִים

נִצְמְדוּ אֵלָיו יוֹתֵר

מִכָּל שׁוּרָה

בְּשִׁירָתוֹ.

הַשֵּׁנָה הָיְתָה הַמֶּטָאפוֹרָה

הֲכִי מוֹעִילָה בִּשְׁבִילוֹ.

כְּשֶׁמְּשׁוֹרֵר הַמֶּטָאפוֹרָה

הָיָה עֵד לְמוֹתוֹ

פָּרְחוּ הַמֶּטָאפוֹרוֹת

הִגְבִּיהוּ עוּף

כְּאִלּוּ הָיוּ

צִפֳּרֵי דְּרוֹר.

רַק

הַזְּבוּבִים

בְּרִיּוֹת נֶאֱמָנוֹת לְמַכְבִּיר

עוֹד נֶאֶחְזוּ בּוֹ.

לִמְחוֹת כְּבָר הָיָה מְיֻתָּר.

לִהְיוֹת זְבוּב דַּוְקָא יָכוֹל הָיָה

לְהַתְאִים

לוֹ

אֲבָל הוּא לֹא רָצָה לִפְגֹּעַ בְּרִגְשׁוֹת

הַהוֹלְכִים אַחַר אֲרוֹנוֹ.

הָיָה זֶה חוֹבוֹ

הָאַחֲרוֹן לְאִשְׁתּוֹ.

אבי יגיד

מַה יַּגִּיד בֵּן לְאָבִיו

בְּאָהֳבוֹ אוֹתוֹ

בְּפִיו לוֹ מַה יַּגִּיד

וּמַה יַּגִּיד וְלֹא בְּעֵינָיו לוֹ

וְלֹא בְּעֵינָיו לוֹ מַה יַּגִּיד

אָבִי יַגִּיד

אָבִי יַגִּיד

מַה יַּגִּיד אָב לִבְנוֹ

בְּאָהֳבוֹ אוֹתוֹ

מִכָּל הַלֵּב

יִתֵּן לוֹ

מִכָּל הַלֵּב

מַה יַּגִּיד אָב לִבְנוֹ

וּמְאוּמָה אֵין לוֹ

בְּעֵינָיו יֹאמַר לוֹ

וּבְיָדָיו שֶׁהָרַעַד עוֹבֵר בָּהֶן

כְּמוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל אַהֲבָה.

ד"ר דוד אדלר (1945) - הוא מהנדס רפואי. שמש בעברו כמנהל האגף למכשור, הנדסה רפואית ותקשורת, וחבר "פורום ההנהלה" של המרכז הרפואי "הדסה". אף שהוא כותב שירים מנעוריו, הוא החל בעריכתם ובפרסומם רק לאחרונה. זכה בתחרות "שירה חדשה" של "צומת ספרים" (2010). השירים לקוחים מספרו הראשון "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" בהוצאת "אבן חושן" שיצא לאחרונה.

הבלוג של רן יגיל   

nrg 28.1.13


דוד אדלר, שישה שירים


צלחת הלווין כמו ירח לבן

צַלַּחַת הַלַּוְיָן

כְּמוֹ יָרֵחַ לָבָן

מֵעַל גַּגּוֹת

עֵין כֶּרֶם

מֵינִיקָה

נְחָשִׁים עֲצֵלִים

שֶׁקָּפְאוּ בַּזְּמַן

כְּבָלִים

הַמִּזְדַּחֲלִים לְכָל עֵבֶר.

מְטִיחָה אֶת הָאוֹר

כְּאִלּוּ אֵין מָחָר

יְהִירָה, נְטוּיַת צַוָּאר.

מַכִּירָה בְּעֵרֶךְ עַצְמָהּ

אֲדִישָׁה, צוֹנֶנֶת

כְּתַמּוּז אוֹ עַשְׁתֹּרֶת

מַגְבִּיהָה מֵעַל גְּדֵרוֹת

מְטִילָה צִלָּהּ עַל הַצְּלָב.

שָׂרִיגֵי הַגֶּפֶן נִכְרָכִים כִּקְנוֹקָנוֹת

לְרַגְלֶיהָ

עֵץ הַלִּימוֹן כַּאֲשֵׁרָה עוֹמֵד לְשָׁרְתָהּ.

עִם רֶדֶת הָעֶרֶב

פִּתְאֹם

יָרֵחַ שָׁחוֹר.

הנזירים של סן סימון

בְּסַן סִימוֹן הַנְּזִירִים אָרְבוּ לִי

הֵם אוּלַי אוֹרְבִים לִי עַד הַיּוֹם

וַאֲנִי אוֹבֵד בִּסְבַךְ גְּלִימוֹתֵיהֶם הָרְחָבוֹת

בְּתוֹךְ שְׂעָרָם הַשּׁוֹפֵעַ.

מַרְתְּפֵיהֶם עָמְקוּ מִבְּאֵרוֹת הַמַּיִם.

בַּעֲצַת אִמִּי

שָׁמַרְתִּי נַפְשִׁי מֵהֶם.

לֹא נִצַּדְתִּי.

אַחַר כָּךְ כְּבָר גָּדְלָה קוֹמָתִי

וּכְבָר הָיִיתִי הוֹלֵךְ לְבַדִּי

בְּדֶרֶךְ מְחַלְּקֵי הַמַּיִם

עַל שָׁטִיחַ מַחֲטֵי הָאֳרָנִים

תָּר כְּסַיָּר מְנֻסֶּה

מִבַּעַד לַתַּפְאוּרָה הַמֻּגְזֶמֶת

שֶׁל גִּזְעֵי הָאֳרָנִים הַנָּעִים מוּלִי כְּמוֹ בְּסֶרֶט

אַחַר חֲבֵרַי הַמְּשַׂחֲקִים

בְּכַדּוּר לְיַד הַמִּנְזָר.

נָסוֹג הָיִיתִי בַּלָּאט

אִם לֹא מְצָאתִים.

בְּעָבְרָם בִּרְחוֹבֵנו

רְחוֹבָם שֶׁל הַלּ"ה

צוֹעֲדִים חֶרֶשׁ

צְלָב עַל לִבָּם

בְּצַעַד שֶׁמִּקְצָבוֹ קָבוּעַ

אַךְ אֵינוֹ בָּהוּל לְמַעֲלָה מִן הַמִּדָּה

צַמּוֹתֵיהֶם מְגֻלְגָּלוֹת מֵאָחוֹר

רַק בְּסַלֵּיהֶם הָרְחָבִים

עוֹד טָמוּן הָיָה לוֹ אֵיזֶה סוֹד.

סוֹדוֹ שֶׁל יֶלֶד קָטָן

סוֹדוֹ שֶׁל יֶשׁוּ

סוֹדוֹ שֶׁל אֱלֹהִים

אֲחֵרִים.

כְּבָר עָבְרוּ שָׁנִים

רַק נָזִיר אֶחָד

כְּבָר מֻכָּר לְמַדַּי

וְרֹד לְחָיַיִם

שַׂעֲרוֹתָיו לְבָנוֹת

גּוּפוֹ גָּדוֹל וְחָם

מַקֵּל בְּיָדוֹ

כְּבָר בְּקֹשִׁי נָשָּׂא אֶת עַצְמוֹ

רַק יֶלֶד קָטָן הָיָה חָסֵר לוֹ

לְהַכְרִיעוֹ.

זֶה הָיָה בְּצָהֳרֵי הַקַּיִץ

אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר אֶת

אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל מִצְחוֹ

נִשְׁעַן עַל הַגָּדֵר הוּא הָיָה

לְיַד הָעֵץ

נֶאֱנַח בִּיוָנִית, הוֹ יֵשׁוּ, כַּמָּה קָשֶׁה, כַּמָּה קָשֶׁה בְּיוֹם קַיִץ זֶה

לַמְרוֹת חִיּוּכוֹ

עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת הָיוּ לֵאוֹת

אֲנִי זוֹכֵר אֶת עִקּוּלֵי נִימֵי הַדָּם שֶׁבְּעֵינָיו

כֹּה קָרוֹב הָיִיתִי אָז.

במעלית דחוסה בבית החולים

בְּמַעֲלִית דְּחוּסָה בְּבֵית הַחוֹלִים

כִּפָּה בּוּכָרִית דְהוּיָה מִתְקַעֶרֶת כִּמְעַט עַל כָּל רֹאשׁוֹ

כּוֹלֵאת שְׂעַר מֶשִׁי שָׁחֹור, חָלָק כְּמַגְלֵשָׁה

עֵינָיו נְשׂוּאוֹת מַעְלָה

לְבַלּוֹן כָּסוּף

מְרֻבֶּה לְבָבוֹת זְהוּבִים

נוֹצְצִים

שֶׁקָּנְתָה לוֹ אִמּוֹ בְּמָעוֹת כִּמְעַט אַחֲרוֹנוֹת

בְּמַבָּט מָלֵא אֹשֶׁר

אֵין מְאֻשָּׁר מִמֶּנּוּ

עֵינָיו נוֹצְצוֹת

אֵינָן רוֹאוֹת דָּבָר מֵעֵבֶר לַבַּלּוֹן

הַנִּמְתָּח מַעְלָה בְּכֹחַ טָמִיר

כַּמָּה פָּשׁוּט הָאֹשֶׁר

כֻּלּוֹ בַּלּוֹן

בְּהַבִּיטִי בּוֹ מִלְּמַעְלָה

בְּעֵינָיו

וְהוּא בִּי

אָפוּף בְּהִלַּת אָשְׁרוֹ

אֵיךְ יוּכַל לָחוּשׁ בְּמַחְשְׁבוֹתַי

כְּשֶׁהַבַּלּוֹן נוֹשֵׁק לְרֹאשִׁי

מִתְחַבֵּט

וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ.

בלוג לי ואבלוג לך

אֵין לִי בְּלוֹג

וּבְלוֹג אֵין לִי

וַאֲנִי לְבַדִּי

אֵין לִי בְּלוֹג

וּבְלוֹג אֵין לִי

מֵאַיִן יָבוֹא קוֹנִי

אֵין לִי חֲבוּרָה

וַחֲבוּרָה אֵין לִי

רַק פֶּצַע.

עֶזְרִי מֵעִם עַנְנֵי הַנּוֹצָה

קוֹנִי כְּיָרֵחַ בַּלַּיְלָה

רַק שֶׁלִּי הוּא הָעֵץ הָעֵירֹם

הַנִּפְתַּל מוּל שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת

עופרת יצוקה

עוֹפֶרֶת יְצוּקָה

עַל מַצֵּבַת אָבִי

שֶׁהֻתְּכָה וְנִשְׁפְּתָה

לֹא רַק עַל שְׁמוֹ

אֶלָּא גַּם עַל שְׁמוֹ הַטּוֹב

עַד שֶׁנּוֹצְקָה.

בְּמַצֵּבַת אִמִּי

כְּבָר לֹא נוֹצְקָה עוֹפֶרֶת.

פִּנַּקְתִּי אוֹתָהּ בְּמַצֵּבַת שַׁיִשׁ טוּרְקִי

שֶׁלֹּא זָכְתָה לָהּ בְּמִטְבָּחָהּ

וְהָעוֹפֶרֶת הַמֻּתֶּכֶת

אֶת הַשַּׁיִשׁ סוֹדֶקֶת.

שְׁקַעֲרוּרִיּוֹת שְׁמָהּ שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשָׁחֹור

קָרְאוּ לְגֶשֶׁם.

בְּיוֹם א' כ"ב בְּטֵבֵת תשס"ט

שְׁנֵים-עָשָׂר חֹדֶשׁ לִפְטִירָתָהּ בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת

כְּשֶׁ"עוֹפֶרֶת יְצוּקָה" כְּבָר גָּסְסָה

צְרוֹרוֹת אֵשׁ נוֹרָאִיִּים

שֶׁעָלוּ מֵהַמִּטְוָח שֶׁבַּוָּאדִי

לְמַטָּה מִדִיר יַאסִין

הֶחֱרִישׁוּ אֶת אוֹתִיּוֹת שְׁמָהּ.

רַק בִּשְׁעַת הֲפוּגָה

עוֹד עָלְתָה הַתִּקְוָה

שֶׁזּוֹ הַיְּרִיָּה הָאַחֲרוֹנָה.

עַד שֶׁהִתְבָּרֵר שֶרַק הַמַּחְסָנִית הֻחְלְפָה

עַל יְדֵי הַחֲבוּרָה הַנְּחוּשָׁה.

כְּשֶׁקָּרָאנוּ אֶת אוֹתִיּוֹת הַנְּשָׁמָה

מְנַסִּים לִגְבֹּר עַל הָרַעַשׁ הַנּוֹרָא

רָאִיתִי שֶׁנִּקְווּ בְּאוֹתִיּוֹת שְׁמָהּ מֵי גְּשָׁמִים

טְהוֹרִים

לֹא עוֹד עוֹפֶרֶת יְצוּקָה.

אביב בירושלים

אָבִיב בִּירוּשָׁלַיִם הוּא בִּלְתִּי נִרְאֶה.

עוֹד לִפְנֵי שְׁקִיעָה

רוּחַ קָרָה

כְּבָר מְגִיחָה מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה.

לֹא צָרִיךְ יָם. הֶהָרִים

יַצְּרָנֵי רוּחוֹת נוֹדָעִים

אֵינָם נִלְאִים מִמְּלַאכְתָּם הָעַתִּיקָה.

אֲפִלּוּ בְּיוֹם אָבִיב

אֵינָן יוֹדְעוֹת רַחֵם.

בִּירוּשָׁלַיִם הַכֹּל מְסֻבָּך

אֲפִלּוּ הָאָבִיב.

אדלינה קליין | News 1
18.4.2012

הספר הוא פנינה שנעים להתבונן בה, להקשיב לה, לאמוד את ערכה האמיתי, ולקרוא בין השורות גם את מה שלא נכתב. ובכך, לגמול לדוד אדלר בקרדיט מלא

למרות שהספר נושא את השם: "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", בתום קריאת השירים, 'הסקיצות' כבר לא נראות תלושות אחת מרעותה והן מוצאות מכנה משותף ביניהן עד ליצירת תמונה מעודנת ושלמה.
מודה כי השערים הרבים לא הפריעו את חוט מחשבותיי והובלתי מוקסמת לרעיונות שטוויתן דורשת ריכוז והקשבה לנקישות הלב. אמירותיו של אדלר מחדדות ומיישרות את זוויות ההבטה בנושאים שהפרט והכלל חווים יחדיו (ע' 14-15): ..."אָבוֹא רַק בְּעוֹנוֹת הַמַעְבָר"...//..."בַּחוֹרֶף".../"הָרוּחוֹת בִּלְתִּי צְפוּיוֹת/לְטַעֲמִי".../..."בַּקַּיִץ"... //..."הַלַּחוּת/אוֹיֶבֶת דְּבִיקָה"...

והדימוי הנ"ל שב ומתקשר (בע' 62-63) אל אמירה דומה: ..."וְהוּא מֻשְׁלָךְ מֵחֹרֶף קָשֶׁה אֶחָד/לְחֹרֶף קָשֶׁה יוֹתֵר בִּשְׁבִילוֹ/וּבַקַּיץ, הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדָה לוֹ//הוּא נוֹדֵד מֵחוֹף לְחוֹף/מִיָּם לְיָם"...

הנה כי כן, גם אם נמצא בתחילה שאולי 'עונות המעבר' הן הנוחות להגעה אל המנוחה והנחלה, מסתבר שלא כך הדבר. לעיתים, נדמה כי גם תחת קורת גגו, ויותר מכך בחדרו - אין האדם מוצא לעצמו מנוחה (ע' 49): ..."אָדָם לְבַדּוֹ בְּחַדְרוֹ בָּעֶרֶב"...//..."כְבָר לֹא יוֹדֵע אִם אֲנִי גּוֹאֶה, טוֹבֵעַ אוֹ נֶחְנָק"...//..."אַתָּה לְעוֹלָם אֵינְךָ יוֹדֵעַ לְמָה אַתָּה מִתְגַעֲּגֵעַ"... המשפט מורכב מהפרט ולבדיותו. (כאן ניתן להבין, כי לשון המסר 'אני', 'אתה' - נתפסים כחטיבה אחת).

בדידותו המזהרת של המשורר

'הלבדיות', די חצויה. מחד, אישית ביותר. ומאידך, נותנת פתח להידברות עם הזולת (ע' 132): ..."הוּא הָיָה הוֹלֵךְ בְּהָרָיו".../בַּרגְלָיו מָחשְׁבוֹתָיו/אֲבָל עֵינָיו/הָיוּ עָמֹק בַּחֲדָרָיו"...
ישנה נחרצות לרדת לעובי הקורה של 'צפונות הנפש'. לשם יישומו של הצורך הזה, ההסתגרות בפני העולם היא בלתי נמנעת וחייבת להיות טוטלית.

ההרגשה הגואה של 'חניקה וטביעה', הן תחושות פנימיות אינדיווידואליות שקורות במצבים והשלכות כאלה או אחרות, אשר אינן תמיד תחת שליטה ופיקוח מתמיד. 'הבדידות' אם כן, יכולה לשרות גם על 'הפרט' וגם על 'הכלל'. אך יש להדגיש כי האדם יצור חברתי מטבעו ושואף רוב הזמן לחברה (ע' 142): ..."כְּשֶׁחֲבֵרֶיךָ אֵינָם סְּפָרִים"...//אַתָּה נֵאֱחָז/בִּסְבַךְ בְּדִידוּתְךָ/בַּאֲנָשִׁים"...

השירה והבדידות (בדידותו המזהרת של המשורר) אינה יכולה להישאר אדישה ונעולה בדלת אמות לאורך זמן (ע' 80-81): ..."גַּם אִם הַמַּרְאוֹת קוֹרְאִים לְךָ:/צֵא צֵא/אִישׁ הָרוּחַ".../..."שָׁנָה שְׁלֵמָה הָיִיָת/אָסִיר בְּבֵיתְךָ/פַּחַד הָרוּחוֹת/אוֹחֵז בְּךָ"... אולם לכל כלל יש יוצא מן הכלל. יש מצב בו המשורר יוצר את חלל 'הבדידות' לעצמו במו ידיו לצורך כתיבת יצירותיו.

אולם בתום הכנת הספר, הוא יוצא החוצה 'בשמחה ובחשש'. השמחה מה היא אומרת: הנה השלמתי את עבודתי. 'והחשש'? - איך יקבלו אותו ואת יצירתו המבקרים למיניהם... האם יקיפו אותו בהערכה, בבוז, בקנאה? תרחישים של 'האי וודאות' צצים ועולים. הנה כאן מתחיל המסע 'בעונות המתחלפות', ולאחריו, שבות ומציפות מחדש: אותן הציפיות; התהיות; הניצחונות; האהבות; והמלחמות - להישרדות ולהמשכיות היצירה בספר הבא.

השוואה בין השירה העכשווית לדור הקודם

כמו-כן נמצא בכתיבתו של אדלר את הצורך לעשות השוואה בין השירה העכשווית שאינה ממריאה, ביחס למשוררי הדור הקודם ויצירותיהם (ע' 91-93): ..."עֲכְשָׁיו אֵין יוֹתֵר מֵרְחַקִים אֲרֻכִּים/וְהַמֶּרְחָק הָאָרֹךְ בְּיוֹתֵר/הוּא בֵּין קוֹל עָמוּם אֶחֶד/לְקוֹל עָמוּם אַחֵר"...

להערכתו הזרות והניכור תופסות מקום מרכזי בעולמנו. והמושג 'אחד למען כולם, וכולם למען אחד' שבק חיים לכל חי. כיום יש את הבלעדיות והלבדיות. ולפיכך, ההמצאות והשינויים המתחוללים בקוסמוס על-ידי בני האדם, מביאים מן הסתם את המשורר לחשוב שנחיתתנו על הירח, גרמה בדיעבד נזקים הן לירח והן לאנושות. הירח שהיה מאז ומתמיד מפיץ אור מלא חיות, הנה אורו התעמעם והתרחק.

היות שכך, נהפכה גם השירה מעומעמת והיוצרים הפכו מנוכרים וזרים (ע' 97-98): ..."אַךְ בֵּינְתַיִם הַיָרֵחַ כֻּסָּה/אוֹרוֹ לֹא יִצְלַח עוֹד לִכְתִיבָה/אֲפִילוּ הָרוּחַ נֶעֵשְׂתָה יוֹתֵר קְרִירָה"...

האם כחם של המשוררים ביצירתם, תוכל להפוך סדרי עולם, ולשנות עמדות של מנהיגים למען השלום?! אמירתו של אדלר קשה בסוגיה זאת (ע' 88-89): ..."כָּל הַמְשׁוֹרְרִים כֻּלָּם/לֹא יָכִילוּ מַעְבָּרָה אַחַת"... ובהמשך השיר ישנו סיכום: ..."מִּלְחָמָה וְעוֹד מִלְחָמָה/מָה אוֹמֶר הַהִגָּיוֹן/מַשָּׂא בַּחֲרוּזִים שֶׁקָּשֶׁה לִבְלֹעַ/אֵין לְקַווֹת רַק לִגֶוֹעַ"...
מכאן, שהאדם מטלטל כדברי המשורר (ע' 62-63): ..."מִמַחֲזוֹר לְמַחֲזוֹר/מִתְּמוּנָה לִתְמוָּנה"... וככל שהאדם זוכר את האנשים והמקומות, שוכחים להרף את 'הזמן', והזמן (ע' 61): ..."גםַ הוּא אוֹתָנוּ לֹא זָכַר וְחָלַף לוֹ"...

יחד עם הרצון לזכור ולהזכיר (על-מנת לא לשכוח), אנחנו נכנסים ללבל הזיכרונות (ע' 24-25): ..."עוֹפֶרֶת יְצוּקָה/עַל מַצֵּבֶת אָבִי"...//..."בְּמַצֶּבֶת אִמִּי/כְּבָר לֹא נוֹצְקָה עוֹפֶרֶת/פִּנַּקְתִּי אוֹתָה בְּמַצֵּבֶת שַׁיִשׁ טוּרְקִי/שֶׁלֹּא זָכְתָה לָהּ בְּמִטְבָּחָה"... משפט קצר של דוד אדלר ומשמעותו מרעידה את הנימים.

מהי אהבה?

באהבתו של המשורר את הוריו, הוא מחפש את המשמעות הנסתרת 'מהי אהבה' (ע' 23): ..."מַה יַגִּיד בֵּן לְאָבִיו/בְּאָהֳבוֹ אוֹתוֹ"?! שהרי הבן, מאז ומתמיד אינו חייב בנתינה (הנתינה מוטלת 'מטבע הדברים' על ההורים בלבד) מכאן, כשבא המשפט ההמשכי: ..."מה יגיד אב לבנו?"... (כשהאב מוטל חסר אונים לעת זקנתו).

ממש על סף התהום עוצר המשורר ונוגע במהויות הבסיסיות של היותנו ומורה על התפניות הדרמטיות בשבריריותן אותו עוברים באין מנוס. מבטו החד אומד ובוחן את המצב לאשורו: ..."בְּעֵינָיו יֹאמַר לוֹ/וּבְיָדָיו שֶּׁהָרַעַד עוֹבֵר בָּהֶן/כְּמוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל אַהֲבָה"... תחושת 'ההענקה' הבלתי נתפסת מורגשת גם ברגעי החידלון הטוטאלי.

מרגש במיוחד המפגש בין הבן הרואה את אמו בבית האבות מושלכת למיטה על-ידי צוות העובדים. לעיניו מתבהרת התמונה במלוא חדותה לאחר שנים (ע' 28-29): ..."וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינֶךְ יְכוֹלָה לְדַבֵּר/הַמַּבָּט בּוֹעֵר"...//..."מְבַקֶשֶׁת יִשְׁעֵךְ מִמֶנִּי/כְּאִלוּ אוֹמֶרֶת/תַּעֲמִיד אוֹתָם בִּמְקוֹמָם"...

רגש האשמה רובץ לפתחו על שלא פעל אחרת במומנטום שהתבקש ..."וְאֲנִי לֹא הֶעֱמַדְתִּי/כִּי אִם עָמַדְתִּי/בַּצַּד/מִתְבּוֹנֵן/בְּסֶרֶט הַיִצוּר/הַחַיּב לָנוּעַ".. זוהי דרכו של המשורר לדרוש תיקון עוולות שהיום הוא ער אליהן בגוף ובנפש ואומר (ע' 130-131) ..."אֲנִי חוֹתֵר כְּנֶגֶד הַגָּל/שׁוֹבֵר אוֹתוֹ/בְּיָד מוּנֶפֶת"...

ולסיום מאמרי זה, אביא במלואו שיר קצר ואופטימי של דוד אדלר שתוכנו עוטף במעין הילה את מכלול היצירות שבקובץ (ע' 17): מִבַּעַד לְהִינוּמַת הָאָרוֹן / מִבַּעַד לַשֶּׁקֶט הַקָּרוּעַ/ מִבַּעַד לַיָּם ַשָּׁסוּעַ / מִבַּעַד לְכָל אֵלֶּה/ פְּנִינָה".

ואכן הספר הוא פנינה שנעים להתבונן בה, להקשיב לה, לאמוד את ערכה האמיתי, ולקרוא בין השורות גם את מה שלא נכתב. ובכך, לגמול לו בקרדיט מלא.

נוריתהה

שרה מלול | 20.2.2012

מסתבר כי כמו תמיד אבן חושן מוציאה ספרי שירה שפשוט כיף לקרוא. פשוט הנאה צרופה.
אני מוצאת את עצמי שבה וחוזרת לשירים, שבה ומעיינת בהם עוד ועוד וזה כמו שהשם של הספר- סקיצות לתמונה – כשבכל קריאה מתווספת תובנה נוספת.

הספר מכיל חמישה עשר שערי שירה, העוסקים במספר תחומים, הן בילדות בבגרות ובבחורתו של המשורר.
הקריאה בספר שירה זה מאופיינת במקוריות, חובה החלה על כל משורר באשר הוא, במבט מפוכח שלא עושה הנחות , בכנות מדהימה כמו בשיר "שמו הטוב של אבי" מתוך השער הראשון בספר- תמונות הנפש.

להלן קטעים מהשיר:

"[...] שְׁמוֹ הַטּוֹב שֶׁל אָבִי צָרוּב בִּבְשָׂרִי, חֲצוּי גַּאֲוָה וּמְרִיבָה, חָקוּק כְּמוֹ לָעַד עַל מַצַּבְתּוֹ. מְחִיר כָּבֵד, תְּמוּרַת רָשׁ, לַעֲמַל יוֹמוֹ שֶׁהֻטְבַּע בְּעוֹפֶרֶת יְצוּקָה וְלֹא בְּאוֹתִיּוֹת זָהָב. כִּי לֹא הָיָה מִיָּמָיו מֶלֶךְ. גַּם לֹא בְּבֵיתוֹ [...]
שְׁמוֹ הַטּוֹב שֶׁל אָבִי הָיָה גָּלוּי לְכָל עַיִן. גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת שְׁמוֹ הַטּוֹב בְּמִכְנָסַי, שֶׁקְּצֵיהֶם הָלְכוּ וְרָחֲקוּ מִנְּעָלַי כְּכָל שֶׁגָּבַהְתִּי. כְּשֶׁהֵעִירוּ לִי חֲבֵרַי, זֶה מִקָּרוֹב הִכַּרְתִּי, בְּבֵית סִפְרִי "מַעֲלֶה", הַתִּיכוֹן הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי, לֹא הֵבַנְתִּי. עִנְיְנֵי אָפְנָה הָיוּ רְחוֹקִים מִמֶּנִּי. לֹא הָיָה בָּהֶם עֲדַיִן קֶרַע אוֹ טְלַאי, כֹּה מַהֵר גָּבַהְתִּי וְאֶת עֶרְוָתִי מִלְּמַטָּה כִּסּוּ לְתִפְאֶרֶת זוּג גַּרְבֵּי לוֹדְזִ'יָה שֶׁהָיוּ לְלֹא דֹּפִי, לְפָחוֹת אִם דְּבָרִים אֲמוּרִים מֵעַל לְקַו הַנַּעַל. רַק אָז שָׁלַחְתִּי מַבָּט לְעֵבֶר מִכְנְסֵי חֲבֵרַי שֶׁהִשְׁתַּפְּלוּ עַד לִקְצוֹת נַעֲלֵיהֶם וְאַף לְמַטָּה מִזֶּה. נִגְלְתָה לִי אָז אֱמֶת חֲדָשָׁה שֶׁטֶּרֶם יְדַעְתִּיהָ."

ושיר נוסף –  מי אמר שירה ולא קיבל

"מִי אָמַר שִׁירָה וְלֹא

קִבֵּל שִׁיר

קָטָן לְתִפְאֶרֶת

בִּמְחִירֵי סוֹף עוֹנָה

שִׁעוּר רִאשׁוֹן חִנָּם

בּוֹגְרֵי כָּל הַסַּדְנָאוֹת הִתְאַחֲדוּ

לִכְתֹּב שִׁיר מְנַצֵּחַ."

ואסיים בשיר "נא להוריד את המים בשירותים", פונה המשורר בהודעה לכל הנוסעים:

"הוֹדָעָה לְכָל הַנּוֹסְעִים

בַּמְּכוֹנִיּוֹת הַמְמֻזָּגוֹת

שֶׁצְּמִיגֵיהֶן מְלַחֲכִים

לְלֹא הֲנָאָה

אֶת כְּבִישֵׁי הָאַסְפַלְט

 [...]
הַהוֹדָעָה הִיא לָכֶם

נוֹסְעִים יְקָרִים

שֶׁתָּמִיד אַתֶּם תְּמֵהִים

כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים

הַכֹּל הֲרֵי הָיָה כָּל כָּךְ שָׁלֵו וְרוֹגֵעַ

הַכֹּל הֲרֵי הָיָה כָּל כָּךְ טוֹב

מָה רַע?

לָמָּה פּוֹרֶצֶת מִלְחָמָה?

לָמָּה יֵשׁ טִילִים עַל יִשְׂרָאֵל?

אוֹ אִינְתִיפָאדָה קְטַנָּה?

שֶׁמַּטְרִידָה אֶתְכֶם

רַק כְּשֶׁלַּהַבְתָּהּ שׁוֹלַחַת זְרוֹעוֹת

וּמְסִיטָה מִשּׁוּם מָה

אֶת הַתְּנוּעָה

הַבְּטוּחָה

הַכָּל כָּךְ נוֹחָה

[...]
הוֹדָעָה שְׁנִיָּה

נוֹסְעִים נִכְבָּדִים

נָא לְהוֹרִיד אֶת הַמַּיִם

בַּשֵּׁרוּתִים."