גליון 25 2011

"הַשִּׁיר נִגָּף בְּעָצְמַת הַנִּדּוּי" – זו הכותרת שבחרה עזה צבי ז"ל למסה שכתבה על לאה אילון, שאת שירתה חקרה זמן רב.

עזה צבי הלכה מאיתנו לפני חודשים אחדים. בחרתי במאמר שלה כ'פתח דבר' לגיליון ה-25 של שבו, ולוּ רק כדי להשאיר אותה עוד קצת בינינו.

עֻזי אגסי

עזה צבי

"הַשִּׁיר נִגָּף בְּעָצְמַת הַנִּדּוּי"

על המשוררת לאה אילון ועל ספריה*

                                    "הַשִּׁיר נִגָּף בְּעָצְמַת הַנִּדּוּי"

                                    יוסף יחזקאל, מתוך "שיר של העין השלישית"

                                    בספר כלת בור הסיד, הקיבוץ המאוחד 1981

לאה אילון – רבת סתירות, גאה בגאווה לא מובנת, במראית של אקדוחן שאין לו מה להפסיד מנסָה להשכין יחד את קצות קיומה בספרה האחרון, השלושה-עשר במניין ספרי השירה שלה, אין דבר כזה, יש דבר כזה (הקיבוץ המאוחד 2010). השם הזה מביע, קודם כל, פליאה. פליאה על הספר עצמו, שהוטל כמו ביצה של עוף החול המפתיע מדי פעם, כי בכל פעם יש אַיִן חדש. הפער בין מצב שכיח למצב לא-שכיח הולך וגדל – "אִם זוֹ מִנְהֶרֶת הַפֶּה הָאֲרֻכָּה כְּמוֹ גֶּרֶב וּבָהּ נִשְׁאֲרוּ הַמִּלִּים שֶׁלֹּא זָזוּ וְנֶהֱגוּ", ואם זו מלכות ליד חושך החושך, "כַּאֲשֶׁר יִנְקֹט הַחֹשֶךְ חֹשֶךְ נוֹסָף" שהיא נידונה לקבל אותו בהֹלֶם לב, ולוותר על כל חלום. אך לא היא תוותר. היא שייכת לאלה שמצַווים על המציאות, מצווים על האפשרי בתוך הבלתי אפשרי – בכוח הרצון והדמיון. ואם נעלמו התמונות של ראייתה הבוחנת הפיוטית, הרי היא חשה הכי נבחרת בצורת הראייה שלה – התמודדות עם האַיִן מוליכה להפשטה. כבר הספר הקודם בישר אותה: "גַּם הַלֹּא-כְלוּם הוּא מַשֶּׁהוּ / וּפִילוֹסוֹפִי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמּוֹדִים" (הנה השם, אבן חושן 2009).

ב-2001, בספר יהודיות ויהודים (אבן חושן 2001) יש תיאור כזה:

"צְפוֹנִית צְפוֹנִית / אַחֲרֵי הֶהָרִים שֶׁל אֶל חַמָּה וְשֶׁל כּוּרְסִי / אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ

רוּתִי וְאֶסְתֵּר / תִּמְצְאִי אֶת הַבַּיִת / אֲנַחְנוּ מוּכָנוֹת בְּרָצוֹן לִשְׁלֹחַ לָךְ אֶת הַכֶּלֶב / שֶׁיַּרְאֶה לָךְ בְּעַצְמוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ לַבַּיִת / שׁוּם כֶּלֶב לֹא יִטָּפֵל אֵלָיו / יֵשׁ לוֹ סִדּוּר שֶׁל קֶבַע / וְאָכֵן הוּא פָּסַע לְצִדִּי / כְּשֶׁהַטְּרָשִׁים הָיוּ מְצֻפִּים בְּשִׁכְבָה

דַּקָּה שֶׁל אוֹר / שֶׁלֹּא מַמָּשׁ רָאִית אֶת הַסּוֹף וְהַהַתְחָלָה שֶׁלָּהֶם".

*           רשימת ספריה של לאה אילון עד כה מופיעה בסוף המסה.

ב-2010, בחטיבת השירים "יש דבר כזה", תכתוב בפשטות:

"תִּמְצְאוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְבַד / עִם טָעֻיּוֹת / אוֹ בִּלְעֲדֵיהֶן".

"כָּל דֶּרֶךְ שֶׁיֶּשְׁנָהּ הִיא נְכוֹנָה".

"וְכָל הֲלִיכָה שֶׁהִיא / בְּסוֹפָהּ הִיא שׁוּב נְקֻדָּה שֶׁהוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת".

"וְאֵין שׁוּם קשִׁי לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ / לִשְׂרוֹת עִם הַכֹּל", כשיש וכשאין הם "כִּפְלֵי רֶגֶשׁ מִתְקַטְּבִים", עם רע וטוב בעת ובעונה אחת.

עוד באחד מספריה הראשונים כתבה לאה אילון ששני קצוות שלא מתחברים היו תמיד 'העסק שלה', וכעת, בספרה האחרון, הם אוחדו. לכאורה בדרך חיצונית – הספר מחולק לשתי חטיבות זהוֹת במספר השירים (29 שירים בכל אחת) – האחת היא "אין דבר כזה" והשנייה היא "יש דבר כזה", אולם אין סימן-היכר משמעותי המבדיל בין שירי 'אין דבר כזה' ל'יש דבר כזה', ויש בכך משום הצהרה המאחדת אותם. סכום השירים בשתי החטיבות הוא .58 "נ.צ. 58" מופיע לעיתים בשיריה ויש לו משמעות של 'מיתולוגיה' פרטית...

היא חותרת ליצור מבנים של מחשבה במקום הצפת הרגשות והתמונות שמקודם – הלא מזמן כתבה "ומשהו יבש ומינימליסטי רציתי לעשות לשירים שלי". עם השנים הכל נהיה קשה יותר, חשוף יותר, עירום ממסכות; עם השנים תלך ותגבר "הפניית העורף שלה לקומוניקטיביות", כפי שכתב נתן זך על שירים של לאה אילון בהד החינוך (גיליון מרס-אפריל 2003).

סצינות הפעולה מתוך המציאות הווירטואלית ההוליוודית נסוגו, הצטמצמו, ומן הדרמה הגדולה של בקשת האהבה נותרו זִכרֵי האהובים הממשיים ונוספו עליהם "הַמַּצְפִּין", ה"גלידה בטעם פרופסור", ועוד דמות ערטילאית שבפניה מתערטלים.

עם "פַּס שֶׁנִּפְעָר לַהֲצָצָה", "כְּשֶׁעוֹמְדִים בְּאַפְסִיּוּת לֵילוֹת שְׁלֵמִים", קשה להקסים בתמונות הצבעונין כמקודם. ב"שושנת קאהיר הסגולה" (הארץ, "תרבות וספרות", 1989.1.27) מובעת ההיקסמות משירתה בשנים ההן. לאה אילון מודעת למפנה שחל בהיענות לשירתה:

כִּי שָׁאֲלוּ אָן פָּנִיתִי

וְאֵין רְשׁוּת לְכָךְ

וְלֹא לְשׁוּם שְׁאֵלָה

            (אין דבר כזה, יש דבר כזה)

משפטים מתחילים ונפסקים, כמו באמצע ההרהור, ואז אנחנו נכנסים באמצע העניינים או בסופם, וניטל עלינו להיגרף עם הזרם. המשמעויות מפוזרות, דחוקות בין חיווּיים, מושחלות בתוך זרם של עצמים, מראות, מאכלים – "הַחַיִּים הַנִּסְתָּרִים שֶׁל הַמְּזוֹנוֹת", פעולות יומיומיות, עניינים אישיים הידועים רק לה, לפעמים בלא קשר זה לזה עד כדי הבלות. חידות היגיון או חידות איגיון.

"את גרעין המשמעות יש לשלוף מתוך הרצף של השירים", כתב שמעון שלוּש.

לאה אילון סומכת על השירה שתצפין אותה, כאילו בעצם היותה שירה

היא כתובה בדיו סתרים; זהו התחביר המיוחד שלה: "אֲנִי חוֹשֶׁבֶת רַק /

כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת עֲצִירַת הַמּוֹנִית / לְיַד הַגְּלִידָה בְּטַעַם שֶׁל פְּרוֹפֶסוֹר / שֶׁיֵּשׁ חֶנֶק". או: "וְאֶקַּח / לַמָּה לֹא / בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן / וּבַזְּמַן הַנָּכוֹן / אִם הֵם יְדוּעִים / עוֹד אֲוִיר". או: "לֹא הָיָה שׁוּם קֹשִי / בְּעוֹד הַלְּבָנָה נִרְאֵית כַּחֲבִילַת זְמוֹרוֹת / וְעָלֶיהָ עֶפְרוֹנִי עִם זָנָב שָׁחוֹר מִתְנוֹעֵעַ / מַעְלָה וָמַטָּה / וְהוּא מְלַקֵּט גַּרְעִינִים / לְהַגִּיעַ אֶל דָּוִד הַמֶּלֶךְ וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ".

במשפטים ארוכים מאוד שבהם היא משהה את האמירה עד הסוף, שבו כמעט שוכחים את ההתחלה, החנק (בדוגמה הראשונה) מגיע רק בסופו של המשפט המורכב, כאשר שני חלקי המשפט נקטעים על ידי מאמר מוסגר באמצע, או אפילו כמה מאמרים מוסגרים המסיחים את הדעת מתחילת הנאמר ומסופו. ההתחלה והסוף צריכים להושיט יד זה לזה 'מעל כתפיו' של המאמר המוסגר, ובמילים שלה: "זו הזכות של כל מי שיש לו מחשבות שנושקות מעל לראשֵי מחשבות". ובביטוי החביב עליה: מחשבות דה מחשבות.

"אני בבירור רוצה שלא יבינו אותי"; "קשה היה לי לחיות עם הידיעה שכל אחד מבין..." – כך אמרה בראיון לנורית זרחי.

ואילו כעת:

מְבִינִים הַכֹּל לְבַד

וְחַיָּבִים לְהָבִין לְבַד

וּבְלִי שְׁאֵלוֹת.

אֲנִי לֹא אוֹאִיל לְהַסְבִּיר שׁוּם דָּבָר

גַּם לֹא מוֹדֶלִים שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לְהָבִין אוֹתָם

כְּלוֹמַר אֲנִי.

            (אין דבר כזה, יש דבר כזה)

להסביר [ההדגשה – ע.צ.] פירושו להסגיר, והיא רוצה להיות זו שלא מסגירה, לא מודה, לא נכנעת, כמו בחדר עינויים שבו כלואה גיבורת מחתרת; לאה אילון – גיבורה של רומן רומנטי ומחתרת של אישה אחת.

אבל בין השיטין הכל מסופר שם. לספר את הכתוב, אפילו רק לצטט, זה להסגיר סוד, בלי פירושים.

על פי לאה אילון – בשירה (ורק בשירה) מותר להגיד הכל. "אָבִיא אֶת הַקַּרְקָעִית שֶׁל עַצְמִי עַד תֹּם". היא יודעת מה גדול הצורך שלה לומר, וסותרת את הבטחתה לא להסגיר, לא לחשוף דבר, כי "מעמד האמת של הכתיבה הוא כמעמד האמת המדעית ולא נופל ממנו" (שמא, אבן חושן 2004), ובהיות מעמד האמת חזק ממנה, היא לא תוכל להיות גולה מרגשותיה, להוציא מקִרבּהּ "מַהֻיּוֹת וּבְעָתָה לְמִתְחַסְּדִים" (קאמלוט, אבן חושן 1995).

להוציא מהויות – זה מסמן את תחילת המפנה בכתיבתה. בכך היא תתרכז מעתה, וכנגד "אפס החיים" עכשיו "רק החלטות פנימיות יקרו, ונגד שרירות החיים עושים מסע פנימי שמגיע לקטבים ומחזיר בחזרה".

שרירות החיים היא הנותנת לה הצדקה להעביר X על כל הכללים

כתשובה לאבסורד שבשרירות החיים. היא מבטיחה לעבור על כל איסור שלא עוברים עליו, במחשבה לפחות, ובכך לגרום בעתה למתחסדים.

זוהי שרירות החיים שעליה מתלוננת רחל המשוררת (במכתב לשפרה ירובסקי): "למה זה איזה רצון לא נודע ואכזר, חסם לפנַי את דרכי?" שאלה זו הצמיחה את שירהּ הידוע של רחל "רק על עצמי", שבו יד ענקים זֵדונה ובוטחת, יד מתבדחת, שׂמה לאַל את דרך החיים של רחל ולאה (המשוררות). לשורות ההמשך של השיר – "כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיעַ פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים" – עונה לאה אילון בשורות משלה: "וְהָאוֹלָר הַמִּתְקַפֵּל הַמְשַׂדֵּד / בֵּין לַיְלָה וּבֹקֶר / וְחוֹרֵץ בְּלַהַב / מַדְמִיעַ / וּמַלִּיז" (קן ביצים, הקיבוץ המאוחד 1998).

"אחזו בשולי שמלותיכן, גבירות, אנחנו עוברים בגיהינום", כתב ויליאם קרלוס ויליאמס בהקדמתו המפורסמת ליללה של אלן גינסברג. לאחד ממדורי הגיהינום שאליו הוא כיוון מצביעה לאה אילון כשהיא כותבת: "הַאִם בָּלַעְתִּי שִׁבְעָה גַּרְגְּרֵי רִמּוֹן שֶׁלֹא אֶשְׁתַּחְרֵר מֵהַשְּׁאוֹל הַזֶּה?" (לינץ', הקיבוץ המאוחד 2000) – רמז לפרספונה במיתולוגיה היוונית, שנחטפה על ידי מלך השאול לאחר שבלעה שישה גרגרי רימון, ולא שִבעה, כפי שכותבת בטעות לאה אילון. מספר שבע הוא אחד המספרים ה"יהודיים" הקרובים יותר לעולמה, כמו למשל ח"י – שמונה-עשרה.

בגאוותה היא מתקוממת: "אֲנִי לֹא ל"ט אַמּוֹת עָמֹק / אֶלָּא / אִ-י-שִׁ-יּ-וּ-ת שֶׁאֲנִי רוֹצָה עוֹד אַחַת כְּמוֹתָהּ" (מכרזת עליו מבחוץ, הקיבוץ המאוחד 2002). ל"ט הן ארבעים חסר אחת מלקות שנפסקו לרשעים ולעוברי עבירות שונות, כפי שהיא אולי יכולה להימנות עימם. היא הופכת את מספר המלקות למספר האמות של עומק הבור, ומסרבת להיות מתויגת על פי מספר המלקות, ולא על פי עומק הבור שהיא שרויה בו, אלא על פי מעלת אישיותה.

את המכות היא מכירה היטב – "נִצְלֶפֶת הֵיטֵב", "מַצְלֵפַת זְנַב הַיּוֹנָה", אלה כמה מביטוייה בענייני מכות. גם מהצד השני היא מכירה אותן: "הַזַּעַם שֶׁלְּךָ יַעֲבֹר / עִם מַטַּח אֶגְרוֹפִים / עַל שַׂק חֲבָטוֹת", "וְכָל זַעַם אֶפְשָׁר לְחַלֵּק / כְּסֻפְגָּנִיָּה / בְּהִתְאַגְרְפוּת וּבַהֲטָחוֹת יָד".

בשיר "יש משהו ליד הדלת" (שמא) נתגלגלה יד הענקים הזֵדונה מהשיר של רחל, בשורה של ידי ברזל המזנקות מן הקיר, להלום בה? לא ברור, כי בשיר כתוב: "תֵּצֵא בּוֹ בָּרֶגַע יַד בַּרְזֶל קְפִיצִית מֵהַקִּיר וְתַהֲלֹם". לא פחות משש פעמים מזנקת אותה יד בברד מהלומות, בריסוק, במכה ישרה – אך לא נאמר במפורש את מי מכה יד הברזל הקפיצית שזינקה ישר משׂדרת הסיוטים של גיבורה הוזה, טרופת דעת, שאותה משחקת קתרין דנב בסרטו של פולנסקי "רתיעה". יד הברזל הזֵדונה מוליכה את זעמה של המשוררת, את רגשות התוקפנות שהצטברו אצלה. הזעם מופנה אל עצמה ואל האחרים.

בשיר "יש משהו ליד הדלת" (שם), וכמה עמודים לפניו, בשיר אחר, היא עונה לפחדים המשתמעים משמו של השיר: "וְעִם הַחֲרִיקוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת בַּדֶּלֶת אֲנִי יוֹדַעַת לִירוֹת וּלְכַוֵּן / כִּי יֵשׁ לִי אִישִׁיּוּת לָזֶה / כְּשֶׁזֶּה אוֹמֵר לְיִרְאָתָם שֶׁל רַבִּים מִי אֲנִי..."

אכן, אי אפשר לומר כי יש לה "הדדיות ידידותית" עם החיים (כפי שניסח

זאת מרדכי גלדמן במאמר על שירי יונה וולך). "אֶפֶס הַחַיִּים שֶׁלִּי עַד כֹּה זוֹ הַסִּבָּה לַשּׁוֹדְדוּת שֶׁבִּי" (לינץ'), כך מעידה על עצמה השודדת לאה אילון.

לב השיר הוא בגנגסטרים היהודים, כמו בתמונה משנות העשרים של המאה שעברה, שנות "חוקי היובש" והברחת האלכוהול:

שִׁבְעַת הַגַּנְגְסְטֶרִים הַיְּהוּדִים שֶׁלְּיָדִי

וְשֶׁכָּמוֹנִי

דַאץ' שׁוּלְץ

בַּאגְסִי סִיגַל חֲיֵה מַהֵר מוּת צָעִיר וְשֶׁתִּהְיֶה גּוּפָתְךָ יָפָה

צְוִילְמַן אַבְנֵר לוֹנְגִי מְאַהֲבָהּ שֶׁל גִ'ין הַארְלוֹ

שֶׁדִּבְּרוּ יִידִישׁ [...]

והתמונה עוברת לשנים שאחרי השואה:

"זֶה לֹא כִּפְשׁוּטוֹ חָשַׁבְתִּי / כְּשֶׁהֵם הָלְכוּ לַעֲצָרוֹת שֶׁל נָאצִים / רִסְּקוּ צְלָעוֹת וְהִשְׁלִיכוּ מִשְׁתַּתְּפִים מֵחַלּוֹנוֹת / וּבְקִיּוּם אַחֵר הָיָה בָּזֶה דַּי".

היא מוקסמת מהם כפיצוי על חוסר האונים של הקורבנות, מזדהה איתם בלי הסתייגות מגנגסטריותם.

יאנוש קורצ'אק ההולך למות עם חניכיו, אתי הילֶסוּם שיָכְלה להינצל ולא עשתה זאת מתוך הזדהות עם בני עמה ההולכים למות – אלה אינן דמויות המופת של לאה אילון לנוכח הנאצים; בנאצים יטפלו הגנגסטרים.

השנים שלאחר השואה, ראשית המדינה, הן השנים של פעולות התגמול, כאשר, לדבריה, סירבו להיות קורבן חסר הגנה וחסר ישע בלי להחזיר ולתקוף (תורת המשחקים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2002). כדרכה היא מחזירה מכות, ולוּ גם על הנייר. דמותו של מאיר הר ציון היא מופת הגבורה בשבילה. גם שנים אחרי כן, "עִם חֲרַכֵּי עֵינַיִם מְצֻמְצָמִים, יִרְאוּ כֵּיצַד אַנְשֵׁי 101 / מִתְרַחֲקִים / לְפִי כָּל הַכְּלָלִים" (הנה השם).

סִבלה הופך להיות נקודה ביקום. היא רוצה להעביר אותו הפשטה, אך עם גבור המצוקה הקיומית גוברים ביעותי הלילה הלובשים דמות של רוחות רפאים של הנאצים: "הָעוֹלָם הוּא סְתָמִי, מִקְרִי, וּבוֹ יָנוּעוּ פּוֹשְׁעִים נָאצִים שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לִי לִישֹׁן, צְלַב הַקֶּרֶס שֶׁלָּהֶם יַבְעִית" (לינץ'). חיסול הילדים הדמיוניים שלה, נושא שעלה בכתיבתה המוקדמת, הולך ומקצין לכלל סיוט נאצי: "שְׁנֵי יְלָדִים שֶׁלֹּא מַסְפִּיק הֶאֱבַדְתִּי אוֹתָם וְלָכֵן עוֹד יוֹצְאוֹת מֵהֶם בּוּעוּת אֲוִיר / וְעַתָּה הַקַּאפּוֹ מִסְתַּכֵּל כֵּיצַד מוֹצִיאִים גַז צִיקְלוֹן B וְכֵיצַד הֵם מִתְקָרְבִים אֵלַי [...] מוּזֶלְמָאנִים עִם סוֹף שֶׁל אֲוִיר שֶׁמְּבַעְבֵּעַ וְנִגְמָר" (יהודיות ויהודים).

כמו באגדות הערפדים, שם מי שננשך על ידי ערפדים נהפך בעצמו לערפד, לאה אילון מתחילה להשתמש במושגי הנאצים בדימויים שלה: "אקציות" ו"סלקציה": "הַכְּלָל הוּא לַעֲשׂוֹת אַקְצְיוֹת כָּל הַזְּמַן. לְהַשְׁאִיר נָקִי וְרַע / נָקִי לְגַמְרֵי וְרַע כִּי רַק כָּךְ אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיך כְּשֶׁעוֹשִׂים כָּל הַזְּמַן סֶלֶקְצְיָה / וּמַכְרִיזִים לֹא נִשְׁאַר יוֹתֵר נָקִי מִטּוֹב / וְאֵין כְּלוּם..." (שם).

הנאצים והנאציזם חודרים למחשבותיה: "כְּמוֹ מַחְשְׁבוֹת הָהֵם שֶׁלֹּא סָרִים מִמֶּנִּי / כְּמוֹ מַחְשְׁבוֹת הַפִיהְרֶר עַצְמוֹ" (קן ביצים). ויש לה צורך להצהיר:

"אֲנִי יוֹתֵר נַעֲלָה מִכָּל נָאצִינוֹן / וּמִי שֶׁדּוֹמֶה לוֹ עִם אַף מְחֻדָּד כְּלַפֵּי מַעְלָה / וּמֵהַפִיהְרֶר הָרָאשִׁי שֶׁנִּרְאֶה זוֹחֵל מְפֻחָד שָׁם וְתוֹרוֹתֵיהֶם" (הנה השם). אבל בספרה האחרון, כדרך הסתירות שלה, מופיעה הגזענות ב'הפוך על

הפוך': "וְאֵין מָקוֹם לְאֵלֶּה / שֶׁאֵין לָהֶם אַף לֹא גָּזוּר טוֹב וְנָכוֹן / וְאַנְטִי סוֹלֵד"... [ההדגשות – ע.צ.].

עם השניוּת אשר בה "בָּרוּר שֶׁיִּהְיֶה טוֹב / וְשֶׁלֹּא לֹא לֹא / לְכָל דָּבָר לֹא" (לינץ') "נִצַּלְתִּי אֶת הַדּוּאָלִיּוּת שֶׁלִי עַד הַסּוֹף, וְחִלַּקְתְּי סוֹף שֶׁל דִּמְיוֹן וּשְׁפִיּוּת" [...] (קאמלוט).

וישנו הדיבר "לא תרצח" שעליו היא עוברת במשאלותיה ההזויות, בייחוד אלה הנוגעות בכבוד: "כִּי אֶהֱרֹג לֹא אֶת מִי שֶׁכֻּבַּד יוֹתֵר / אֶלָּא אֶת מִי שֶׁלֹּא כִּבֵּד" (שמא). וכך היא מציירת את עצמה בכמה קווים: "מַה יֵּשׁ בִּי / הַצְדָּקָה מֻחְלֶטֶת שֶׁל קַיִן / יֵאוּשׁ מְכֻסֶּה / וְכֹחַ לֹא מֻסְבָּר" (קן ביצים). אנחנו חיים בימי קין. מוקפים תועבה של רציחות על כל צעד ושעל. הצד השני של "הצדקת קין" הוא הצוואר הפשוט להורגים כמו לשחיטה: "פָּשׁוּט עַל צַוָּארִי הַכֹּבֶד שֶׁל אִי קַבָּלַת דָּבָר", כי הצדק, כדרך הצדק – לגביה איננו, והיא לא תחדל לטעון כי לה יש גזל ושפיכות דמים. ליבה מסרב למוסר בכבודו ובעצמו, אך היא חשה את משמעות הדברים בכל כובדם, אינה יכולה להתעלם, ורק בספריה הראשונים ליבה רך עדיין: "בָּכִיתִי מֵאִסּוּרִים כָּל כָּךְ מְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה שֶׁמּוּפָרִים" (ובא הירח ובא הלילה, כתר 1987).

בראיון לאיל מגד (מעריב 1984.11.28) היא אומרת: "יש לי מאבק עם הנקודה הדתית, המשבר שלי מתבטא בספקנות אם ההשגחה הפרטית תופסת גם אותי. נראה לי שאני נאבקת עם האלוהים יותר קשה מרוב בני האדם". וברבות הימים והספרים תשאל: "האם יכולים להאמין באלוהים? לא. אבל מוכרחים" (זכרו את השם, אבן חושן 2007).

העולם לדידה מתחלק לשניים מתוך השניוּת שבה עצמה היא יוצרת צמדי אנשים; לא זוגות אלא צמדים, כגון יחזקאל וישראל, ירמיהו וידידיה, או רוחמה ועליזה – דוגמאות מקריות מתוך דוגמאות אינספור.

החיסול הנאצי של החלשים, האחרים, המנודים (עוד בטרם החלו הנאצים ברצח עם), ה"אקציה" וה"סלקציה" שהיא חשה אותם על בשרה, מובעים אצלה בדרך מפעילה דמיון בספר מכרזת עליו מבחוץ, שם היא בוראת אולם ריקודים הפועל בבית ספר לאחר שעות הלימודים, ושם היא

מכריזה: "הָעוֹלָם בָּנוּי מִזּוּגוֹת / וּמִי שֶׁלֹּא זוּג / גַּם אִם לֹא הִבְהִירוּ לוֹ אֶת זֶה / יֻשְׁמַד". והיא פונה בתחינה לאל או לאהוּב: "אַתָּה לֹא תִּתֵּן שֶׁיַּשְׁמִידוּ אוֹתִי כִּי לֹא אֶהְיֶה זוּג" (שם). מלב ליבה של הפגיעות יוצאת השורה הבאה: "כָּל פָאשִׁיזְם מַכֶּה בַּנְּקֻדָּה הָרַכָּה שֶׁלִּי / מְמוֹטֵט אוֹתִי" (שם).

בתורת המשחקים, ספר הפרוזה שלה שבו יש פגישות פנטזיה עם גיבורי נפשה (הספרותיים בעיקר, והקולנועיים), היא בוראת לה, כמין הגנה, יצור קטן הנח על מזרן הלבנה, נהנה מאורה של הלבנה המצפינה אותו ומוגן בחיקה. היצור הקטן הזה נח לו כגלעין במרכז חלומותיה; זהו הגלעין השברירי שלה, מוגן כרצונה על ידי ההצפנה; כי היא היתה רוצה להיתפס כמשוררת של אור הירח, לעטוף את הכל באור ירח, ואז אולי הקוראים לא יגלו את הגיהינום, את האכזריות. הירח, ידיד הבודדים, נוכֵחַ תמיד ומקבל עליו כל מה שהיא משליכה עליו ככפיל שלה, כבן-שיח יחיד.

בקאמלוט היא עדיין משוררת את שעות הערב הליריות ("קרב אלי ערב זעיר"), אבל בד בבד מבצבצת "הָאֱמֶת / שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן / לֹא נָתַתִּי לָהּ לָצֵאת". וככל שהיא 'נותנת לה לצאת' מסתבר שהיא "הֵפֶךְ מַבְהִיל

שֶׁל מַה שֶּׁחוֹשְׁבִים" (מתחת למים, הקיבוץ המאוחד 1983). בתחילה היא אך מציגה את עצמה כעוף מוזר: "וְנִשְׁאַר לִי לִהְיוֹת / לֹא עַל דַּעַת כֻּלָּם / וְעוֹף מְשֻׁנֶּה וּמֵטִיל הַרְבֵּה בֵּיצִים / כָּל הַזְּמַן רָץ מִתַּחַת לַוְּרָדִים / אֲפוּף בֵּיצִים צְהֻבּוֹת מִתַּחַת לִזְנָבוֹ... / פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים הוּא קְצָת מִיתָה וְאִי-קַבָּלָה / אֲבָל לְחַסְרַת כֹּל / וְלִמְלֵאַת כֹּל / זֶה כָּל הַזְּמַן כָּךְ / אֵין לֹא כָּךְ" (קאמלוט; ההדגשה – ע.צ.). אחר כך זה כבר נידוי ברור יותר: "הָרֹב מַצְבִּיעַ עָלַי בְּאֶצְבַּע וּמְנַדֶּה". ומהו הנידוי על פי לאה אילון? כצפוי, ראייתה שונה מן הצפוי: ב-2005.4.29, ברשימה בהארץ ("תרבות וספרות") "עדיין לא ליברליות", היא מתלוננת על "פאשיסטיוּת והפליה מינית" בשירה ובספרות, וכהוכחה לכך היא טוענת כי לא נכללו נשים – "על אף הליברליות השלטת כביכול" – ברשימת משוררים מנודים שהיא מרכיבה, רשימה מוזרה המונה את פושקין, פאונד, לורקה, בודלר וכו', ואף... את המיליארדר הווארד יוז, שהסתגרותו החולנית מפּחד החיידקים גרמה לו, לדבריה, לחיות כסופר וכמשורר מנודה (כך הוא בעיניה) אף על פי שהולם אותו יותר להיות המנַדה. "אל תפחד להיות הארור והמנודה – איתי". אם כן, היא הוסיפה על המנודה גם את הארור, ובמחי יד סיפחה אותו אל כת המקוללים, למשוררים מקוללים מסוגה. מה שקובע הוא תחושת הנידוי של לאה אילון. היא רוצה לשתף את עצמה בגדוּלת המנודים, רוצה את הכבוד להימנות עם המנודים. היא תופסת את הנידוי כאות כבוד על הצטיינות בחריגוּת, בהתמרדות, בהתעמתות עם השלטון. הרשימה שלה חסרה מנודים ידועים מן השירה העברית, למשל אלכסנדר פן משמאל ואורי צבי גרינברג מימין, ומשוררות רוסיות (דווקא משוררות) כצווטאיֶבה וכאחְמָטובה בשעתן. פושקין, הפותח את הרשימה שלה, היה אמנם נרדף על ידי הצאר, אך אהוב ונערץ על עמו, ואחריו, זה ליד זה, פאונד הפאשיסט ולורקה קורבן הפאשיסטים במלחמת האזרחים בספרד, אבל מנודה לא היה, אלא מעורה ואהוב בחוגי האמנים והסופרים.

גם לכינוי של הדור שבין שתי מלחמות העולם, שאליו היא מרגישה

קירבת נפש, "הדור האבוד", היא מצמידה כְּמובן מאליו את המילה מנודה: הדור האבוד והמנודה. אפילו פאונד – ההיה מנודה באמת? אנשי רוח יהודים סברו שהאנטישמיות שלו היתה "בדיונית לגמרי ולא-מרגיזה לחלוטין".

ההיו מודעים לתוכנם של 300 שידורי הרדיו שלו באיטליה הפאשיסטית בשנות מלחמת העולם השנייה? אחד המאמרים שלו, ברוח הפתרון הסופי, הופיע ב-1938 בעיתונו של מוֹזלי הבריטי, שם כתב ש"גירושם של שני מיליון יהודים מניו-יורק לא יהיה עונש מוגזם על הנזק שההון היהודי עושה לגזע האנגלי באמריקה"... ידידיו הסופרים והמשוררים ראו את "המשורר כשוטה פוליטי", "הנשבר לרסיסים תחת לחץ של אגו נפוח"; "מיעוט מדוכא של אדם אחד", "ערימה של שנאה"... מבקר אחד, פיליפ גדלה, כתב כי הקאנטוס הם "סדרות מנותקות מעט של הערות סטקָטו, משאירות

את הרושם המוטעה שחפתי חולצותיו של עזרא פאונד נשלחו למדפיס במקום למכבסה..." (E. Fuller Torrey, The Roots of Treason, 1983).

ומדוע אין ברשימה של לאה אילון משוררים עברים? לא ניכר בה שהם נכנסו למחזור הדם שלה (מלבד אותו השיר הנזכר של רחל, "רק על עצמי").

היא הגיעה אל השירה מן הפרוזה. בניגוד לגיבורו של מולייר, שלא ידע כי הוא מדבר פרוזה, לאה אילון, בתחילת דרכה, חשבה שהיא כותבת פרוזה ולא ידעה שהיא אומרת שירה. בראיון לנרי ליבנה (כל העיר, 1985.12.20) סיפר מנחם פרי על דברי פרוזה ששלחה אליו בראשית דרכה. "קראנו אותם, יאיר הורביץ ואני, וראינו שיש שם כישרון אמיתי, וכתבנו לה שהיא צריכה בעצם לכתוב שירים. אחר כך התחילו להגיע שירים שלה [...] מין כתיבה שנראית, עם כל ההיחשפות והאכזריות והארוטיקה, גם תמה ותמימה ואדולסצנטית [...]".

פיצג'ראלד והמינגווי, סופרים, הם שהשפיעו עליה. בפרוזה של פיצג'ראלד, שממנה הושפעה לאה אילון על פי עדותה, רבים המשפטים המפוצלים

הפונים לצדדים ביוּבלים פיוטיים ועושים אותה מהורהרת. המשפטים המשועבדים מופיעים בין קווים – עוצרים את הרצף. מה שבפרוזה מופיע בין קווים – בשיר הוא נהפך לשורה ועוד שורה מתחת לה, עד שהסוף מתחבר להתחלה.

כמה פעמים הכריזה שהיא רוצה לצאת אל האוויר החופשי של הפרוזה מן הצפיפות הדחוסה של המשוררים (בראיון לנורית זרחי, "גברת מכוכב אחר", ידיעות אחרונות, "7 ימים", 3.2.1989). התשוקה שלה אל הפרוזה היא ברוח הדברים המצוטטים מפיה של סילביה פּלאת': "...בשבילי, השירה היא התחמקות מן המלאכה האמיתית של כתיבת פרוזה..." (מתוך אחרית דבר של טד יוז לפרוזה של סילביה פּלאת' ג'וני פאניקה ותנ"ך החלומות, רסלינג 2007). אבל החלק הראשון של דברי סילביה פּלאת', "אם לא אוכל לכתוב אלא על עצמי – אֵעָלם", מנוגד לגמרי למהותה של לאה אילון.

שירי זמר, שירי מולדת, שירי זמר נושנים, מהם ידועים ומהם כאלה הנראים כפארודיה על שירי מולדת ישנים, אלה ממלאים אצלה את תפקיד השירה שעליה מתרפקים, והם משובצים בין קטעי הפרוזה ולפעמים בין השורות

בשירים שלה. בספרה תורת המשחקים יש קטעים של פזמונים מופרכים מתוך שירי מולדת: "עֲלָטָה, רַק קוֹל רִנַּת הַנֶּשֶׁר" – היש מי ששמע אי פעם את רינת הנשר? את הנשר המתרונן?! אולי זה שִיבּוּשָׁם של המזמרים? אלא שבמקורו של הפזמון נכתב "רינת הנֶשֶׁק"... אולי מוטב כבר רינת הנשר?... והמשך הפזמון: "אֵי בָּזֶה הַדֶּרֶךְ חֲסוּמָה / רַק כַּדּוּר הַמָּוֶת הוּא סוּמָא / שוּב תּוֹלָה אַתְּ עַיִן בַּשָּׁמַיִם / וּמִשְׁעוֹל בִּנְתִיב הַכּוֹכָבִים..."

הספרים המכוננים של לאה אילון בשנות הילדות הם נשים קטנות (מאת לואיזה מֵי אלקוט) ואילן גדל בברוקלין (מאת בטי סמית) שהיו על המדף בביתה, בין ספרים לא רבים. באחרון מסופר על אילן שצומח במָקום לא צפוי, כמשל לילדה חולמנית, רגישה ומלאה דמיון; לימוד הקריאה גורם לה אושר, היא מגלה את עולם הספרים המשמש לה מפלט. עולמה הפנימי עולה על גדותיו. הסיפור מדגיש את חשיבות הקריאה והחינוך

הטוב, התגברות על קשיים, והחשוב מכל – הגשמת חלומות. אם כן, החיבור עם אמריקה הנחלמת של הסרטים מתחיל באילן גדל בברוקלין. על הערכים של נשים קטנות כתבה בתורת המשחקים שהם ערכים אוניברסליים... למרות שהם נראים סכריניים ואוטופיים מדי.

דמות משפיעה – "אֶחָד מָלֵא רֶגֶשׁ וְתוֹרָה / כְּמוֹ שִׁמְשׁוֹן רְפָאֵל הִירְשׁ / בַּעַל

אִגְּרוֹת צָפוֹן / רֹאֹש עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּה הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר". הוא היה אחד הרבנים המפורסמים ביותר בגרמניה, הנהיג קהילה אורתודוקסית ונבחר להיות הרב של פרנקפורט (גם מוצא משפחתה של לאה אילון מפרנקפורט). השקפת עולמו היתה לא קונבנציונלית, ופמיניסטית: הנשים צריכות להיות משכילות ולדעת תורה. הוא טבע את הרעיון של "תורה ועבודה", המשמש נר גם לבית הספר "חורב" שבו למדה לאה אילון.

כך באים לידי ביטוי בסגנונה התחביר של פיצג'ראלד, הדים משירי מולדת, ופסוקים מתפילות ופיוטים. שם הספר מכרזת עליו מבחוץ הוא מתוך פירוש לפסוק "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א 20) והפירוש במלואו (במסכת מועד קטן, פרק ג'): "כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ". ובספר אחר מופיע אותו פסוק למשל, הפסוק המגולף שלא ידעתי מה מקורו, באיזה פיוט עתיק: "הֶתֵּרֶיךָ וְשִׁלְטוֹנְךָ / וְזֶה הַדָּבָר שֶׁגּוֹרֵם לְהִמָּצְאוּתִי בְּךָ" (זכרו את השם). החלק השני שלו, "וזה הדבר שגורם להימצאותי בך", עם המילה העכשווית "גורם" והמילה המופשטת "הימצאותי", משלים בטבעיות את החלק הראשון, הכמו-עתיק, כמו חֵלֶף במנגנון מורכב שמשתלב היטב, וזה בא כהמשך למין חזון עתידי מוזר של "מחוזות ד' החדשים", המוארים בכוכב שלא מגרמי השמים אלא בכוכב התווית של הבירה, אור של לא יום ולא לילה.

כור מחצבתה הולך ונחשף בהדרגה. כבר בקן ביצים מופיעות שורות מהמנון בני עקיבא שנכתב על ידי הרב מ.צ. נריה: "ראשינו בעמקי תורתה, כפּינו ברגבי אדמתה, יד אחים לכם שלוחה". בספרה הבא אחריו, (לינץ') היא מגלה עוד שתי שורות מהמנון בני עקיבא: "יזהיר לכם כוכב תורה / דרככם סוגה בעבודה". בשמא, ספר שיריה העשירי, לאה אילון מתווה עיגול של גיאוגרפיה ירושלמית שלא גילתה לנו עד כה: "דּוֹרֵשׁ צִיּוֹן עַתָּה בֶּאֱלוּל עִם סְלִיחוֹת / וְאוֹר רַךְ עַל הָאֲבָנִים הַחַמּוֹת וּרְחוֹב יְשַׁעְיָהוּ", קיר האבנים החמות של דורש ציון, "אדיסון" – ריחות יסמין וגויאבות בחושך שקוף – לתלמידת בית הספר "למל", כמוני, הכל מוכר וזכור בעיניים עצומות – תבנית של נוף ילדות. ולאה אילון ממשיכה ומונה את שמות הבנות: "חֲסִידָה בְּרָכָה נֶחָמָה תִּקְוָה חֻלְדָּה וְצִפִּיָּה / נִשְׁאֲרוּ מַה שֶּׁהֵן", "וּבַאֲגֻדַּת הַבְּרִיאוּת רוּחָמָה עִם סִכַּת עִגּוּל פַּח" (גם בבית הספר "למל" היה סמל אגודת הבריאות, ובעיגול היה מגן-דוד). ולאה אילון מונה עוד בנות: "דְּבִיר בַּהַט רִמּוֹן רָבִיד מוֹז מוֹרִיָּה זִלְפָּה וּמוּשְׁקָה / שֶׁבָּאוּ מֵהַלִּמּוּדִים וְהַתְּנוּעָה שֶׁהָיִית בָּהֶם פַּעַם / וְאֵיפֹה אַתְּ וְאֵיפֹה הֵן".

הכיוון הלאומי (הלאומני) הולך ומתבלט בספריה. אם בספריה הראשונים הכיוון הזה בא לידי ביטוי פעם או פעמיים, בדניאל דניאל (1988) "חַיָּבִים לָשֵׂאת / דֶּגֶל כָּלְשֶׁהוּ / אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ / מְשַׁוַּעַת לְדֶגֶל / כָּלְשֶׁהוּ", הרי עשר שנים אחר כך, ב-1998, הדגל כבר נישא ברמה ומאיר הר ציון הוא הדמות הנערצה ביותר (לצידו של הווארד יוז, המיליונר האקסצנטרי).

בספר יהודיות ויהודים חוזרת ונשנית המילה "אמונה": "צְרִיכִים נַחֲלֵי אֱמוּנָה וֶאֱמוּנָה בִּצְדָקָה / בְּלִי הַשְׁפָּלַת עֵינַיִם / בְּלִי הִצְטַדְּקֻיּוֹת / שֶׁזֹּאת הָאָרֶץ הָאַחַת", וגם: "צְרִיכִים לִהְיוֹת אַמִּיצִים / כְּמוֹ כְּשֶׁרַק הִתְחִיל הַכֹּל / וּכְשֶׁהִתְחִילָה מוֹלֶדֶת וּמְדִינָה / וְהֶאֱמִינוּ – הַפָלֶשְׂתִּינִים עוֹד מָקוֹם"... ולצד כל אלה גם דיבור אחר על אמונה: "אֲנִי מְנַסָּה לְהַאֲמִין גַּם כַּעֲבֹר ךְ שָׁעָה / כְּשֶׁאֵין לִי מַה לְּהַאֲמִין / וַאֲנִי מַאֲמִינָה [...]"

מדי פעם מעמתת לאה אילון קומוניזם מול קפיטליזם בהכרזות ש"הקפיטליזם טוב יותר" ו"אני קפיטליסטית ועד רחוק רואים את זה". כמובן, היא קפיטליסטית ללא קפיטל (רכוש), כשם שדאלי היה אנרכיסט ומלוכני "באופן מטאפיזי". על הקפיטליזם החזירי לא דוּבּר שם.

שוב היא חוזרת לימי מלחמת העולם השנייה, כשלא היה מקום בעולם שנתנו להימלט אליו. ולאלה המנודים, שעכשיו לא רצויים ונסוגים לאחור מעוד מקום שמסרב, היא אומרת: "הכניסה היא רק לאלה שלא נתנו להם אז להיכנס". במשחקי התחביר המיוחד שלה אפשר להגיד דברים המשתמעים לשתי פנים: "אָז מֻצְדָּק / כְּשֶׁעוֹבְרִים הַרְבֵּה / עִם רוּחַ חַמָּה / כְּשֶׁלֹּא מֻצְדָּק שֶׁצְּרִיכִים לַעֲבֹר בִּכְלָל / שֶׁיֵּעָשֶׂה אוֹתוֹ דָּבָר" (הנה השם). היא אמנם גזרה "בלי הצטדקויות", אבל כאן יש משחק במלה "מוצדק", ו"הלא מוצדק" מסתתר בתוכה. המשפט המסכם "שיֵעָשה אותו דבר" מתייחס להתחלה – "מוצדק" אך גם למשפט שלפני האחרון: "כשלא מוצדק". המשפט הכולל "שיֵעָשה אותו דבר" עוטף את ה"דבר" שעליו ההתלבטות המוסרית. ב"מעמד האמת של הכתיבה" כבר נאמר ה"דבר" קודם לכן: מדובר ברשות הכניסה לנמלטים, למנודים הנסוגים לאחור מעוד מקום שמסרב. אבל לתת לאשמה להשתלט זוהי רכרוכיות, והיא מתעשתת ומתחזקת: "חַלָּשֵׁי רוּחַ לֹא יְכוֹלִים לָשֵׂאת אֶת זֶה / אֲבָל הֵם הַפָּחוֹת נֶחְשָׁבִים בַּיְצוּרִים / וְשִׂנְאַת הָאֲחֵרִים טוֹבָה מִשִּׂנְאַת הָעַצְמִי".

לאה אילון עושה את מסע המשורר עם הדמונים של המגלומניה ושל המיזנתרופיה – אבל גם עם האוויר, האור והירח. האור דובב ופועל בשיריה ככוח מניע ומגיב. זה איננו רק האור הענוג והנושך של ספטמבר (קן ביצים), אלא גם האור כדימוי מיני – "האור כורע ומרעיד".

מן המקום הנמוך ביותר, מתחתית התחתיות, מנסה לאה אילון להיחלץ. "יָדַעְתִּי אֶת תַּחְתִּית הַתַּחְתִּיּוֹת – לַמָּה שֶׁאַמְשִׁיךְ כָּךְ?" (קאמלוט). "לְגַבַּי לֹא אַחַת חָשַׁבְתִּי / עַל מַכָּה בָּעֹרֶף וְהַשְׁלָכָה לַגַּלִּים", היא מחפשת משהו שאפשר להיאחז בו ולהמשיך איתו הלאה: "עַל סַף קָצֶה אָמַרְתִּי יַעַל שִׁיר לְכִתָּה אַלְמוֹנִית". השיר לכיתה אלמונית אולי מחזיר כבוד ומזכיר איזו הרואיות.

בתורת המשחקים, בפרק על גֶטְסְבִּי הגדול, היא כותבת: "כשאין יכולת מנסים להיות יותר מהיכולת". "יותר" היא מילה פועלת ורבת כוח בעולמה. "גַּם עִם הִצְטַמְצְמוּת אֲנִי יוֹתֵר" (אין דבר כזה, יש דבר כזה). האם "הִנְצַצְתָּ הַנְצֵץ הֵיטֵב אֶת הַתַּדְמִית שֶׁלְּךָ?", היא שואלת, והופכת את התואר לפועל; לא רק מבחינה דקדוקית, אלא הופכת מרחב דומם לכר פעולה. היא מנסה להעפיל עוד יותר גבוה: "וַאֲנִי אֵדַע בְּלִי פִּקְפּוּקִים אֶת הָאֵלִי שֶׁבָּאֵלִי וְאֶת שֶׁמֵּעַל לָאֵלִי / אֶת עַצְמִי – אָז הִגְבַּרְתִּי אֶת הָאֱלֹהוּת / וְאֶת כָּל מַה שֶּׁאֲנִי" (מכרזת עליו מבחוץ). את ציוני השנים כנגד עליונות

זו יש החורקים שיניים, אך הנה מה שאומרת יונה וולך בראיון להלית ישורון (חדרים 1984): "אנחנו עצמנו אלוהויות שלא יודעות להשתמש באלוהים שבתוכן [...] ולמצוא את האלוהים שבנו ולעבוד עם זה. זה משהו שאנחנו צריכים לעבוד עם זה ואת זה".

עליונות זו, המייגעת לפעמים, יכולה למצוא לה הד במחשבתם המקורית של הסוּפים: הם יכולים לתאר את האל כמי שברא את האדם כדי שיוכל

להתאהב בעצמו, או כדי להרגיש את עצמו, כפי שכתב אִבּן אל-ערבי (אנדלוס, סוף המאה ה-12). מנסור חלג', סוּפי שחי בשנת 922, הוצא להורג כי אמר: "אני האמת", ובהיות האמת אחד משמות האל, הרי זה 'אני האלוהים'. הסופים יכולים להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי – "גַּם דְּבָרִים שֶׁלֹּא יִתָּכְנוּ / יִתָּכְנוּ" בניסוחה של לאה אילון.

למשל סיפורה של אשת פוטיפר שהסוּפים מספרים אותו מחדש: לעת זִקנתה, כשהיא עיורת וכעורה, מתאהב בה יוסף הצדיק...

'תהליך הערפדים' שעובר על לאה אילון מסלים עד 'הִתְהַטְלֶרוּת' (מלשון היטלר). כך היא כותבת ב"יש דבר כזה" א': "עוֹד הַשְׁמָעָה אַחַת וְעִם זֶה מִתְהַטְלְרִים", "וְנִשְׁמַע אֶת מִצְעַד הַהִיטְלֶרִים / שֶׁמֻּכְרָחִים / לְשָׁרֵת בְּהַכְנָעָה / לִהְיוֹת מִתַּחַת / וּכְנוּעִים וְנִכְנָעִים / זֹאת הַהִיטְלֶרָאוּת", כמו הגזענות ההפוכה של "היהודים הלבנים" (ביטוי חוזר ונשנה אצלה). ההיטלרים, שהיו הרודפים הנוראים במציאות ועדיין רודפים אותה ברוח, כאן הם כנועים ונכנעים.

לאה אילון, שהכריזה ב-2001 במכרזת עליו מבחוץ "כָּל פָאשִׁיזְם / מַכֶּה בַּנְּקֻדָּה הָרַכָּה שֶׁלִּי / מְמוֹטֵט אוֹתִי", כותבת ב-2007 בזכרו את השם: "זֶה מְאֹד פָּשׁוּט יֵשׁ גֶּזַע... / וְזֶה לֹא פָאשִׁיזְם / שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ... גִּזְעִיּוּת / זוֹ הַתְּכוּנָה מֵעַל לַכֹּל..." מכנסיים קצרים ואקדח בחגורה בחוץ ומבט לא משתפל של שחץ... ואחר כך כבר: "קָדִימָה וְרוֹחֵש מַשֶּׁהוּ – זֶה פָאשִׁיסְטִי אֲבָל צוֹדֵק". אבל היא לא נעצרת כאן. בטיסת גלגיליות במדרון, הנה הקטע הבא

ב"התהטלרות":

"כִּי כָּךְ זֶה צָרִיך לִהְיוֹת / שֶׁהַיִּשְׂרְאֵלִים הֵם אוֹהֲבֵי נָאצִים גְּדוֹלִים בֶּאֱמֶת / כִּי יֵשׁ בָּהֶם גַּם אֹמֶץ, שֶׁמֻּפְנֶה עַכְשָׁו לְאָן שֶׁצָּרִיךְ" (זכרו את השם). מעניין, כי מקובלים אחדים סברו שהרוע מקורו בספירה החמישית – גבורה! (מ. אידל, "לא כל כך רע", הארץ 2000). ועוד: "אֲנִי מְקַוָּה שֶׁתְּנוּעָה פָאשִׁיסְטִית אֲרֻכָּה שֶׁאוֹהֶבֶת אֶת יִשְׂרָאֵל / תִּתְקַדֵּם / וְעוֹד בְּצֶדֶק"... האם היא הפתיעה את עצמה הפעם? האם להימנע מציטוט הדברים האלה זו "בריחה אתית", כפי שכתב ארז שוייצר (במוסף "ספרים" של הארץ, 17.2.2010).

"הפאשיזם תועבת נפשי. כל פאשיזם"; "עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַבֹּקֶר וְיִהְיֶה עִם רְדִיפַת לִיבֶּרָלִים כְּכָל בֹּקֶר בְּבָקְרוֹ [...]" (זכרו את השם). "הָרֹעַ הוּא שֶׁל כָּל אֶרֶץ / וְאֵין מָקוֹם שֶׁלֹּא / וְלָכֵן כְּדַאי לִהְיוֹת רִאשׁוֹנִים בָּזֶה [...]" (הנה השם). מה נותן לה את הזכות להתייצב כך מול שני צידי הקיום, במסע הפנימי שמגיע לקטבים, הקוטב הדרומי והקוטב הצפוני של הרע והטוב? נדמה שהיא עברה לצד השני, צד "האויב", וכעת היא דוברת אלינו מהקוטב הצפוני של הרוע. היא חושבת שהצער הוא הנותן לה את הזכות; לפי הצער – הזכות. "וּמֵהָרַע יֵשׁ לִלְמֹד אֶת הַטּוֹב / וּמֵהַטּוֹב אֵין לִלְמֹד" (קאמלוט). אולי הטוב נראה לה סתמי, וכל דבר הוא טוב יותר מן הסתמי

בעיניה, אפילו להיות אחרונה ברשימה... סופרת של אגדות לילדים הציעה לרתום את אנרגיות הרע למען הטוב בגלל כוחן, כדי שאנרגיות הטוב תהיינה חזקות כמו אנרגיות הרע...

לאה אילון, בדרכה האמביוולנטית, כותבת: "אֲנִי לֹא אוֹדֶה בְּשׁוּם מְשִׁיכוֹת לָרֹעַ / כִּי אֲנִי נִמְשֶׁכֶת לָרֹעַ" (לינץ'). היא מסייגת את הרע הבולע-כל רק בעניין אחד – זכויות האדם; "כָּל הִפּוּךְ שֶׁל דָּבָר טוֹב / לְהוֹצִיא זְכֻיּוֹת הָאָדָם / הוּא חִיּוּבִי / וְהָרֹעַ שֶׁבּוֹ יוֹתֵר [...]". וכך עולה הרוע בסולם השנים:

"אוֹתִי מְעַנְיֵן רַק הָרַע הַמֻּחְלָט / וְשֶׁטַח הַמִּחְיָה שֶׁלִּי / שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל דַּף פוֹלְיוֹ" (לינץ'); "אָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת רַע וּבְלִי שׁוּם חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ" (יהודיות ויהודים); "הַכֵּה בַּטּוֹב אָמַרְתִּי / צָרִיךְ לִהְיוֹת טֹהַר הָרֹעַ וְשׁוּם טוֹב" (שמא).

איך נתגונן מפני הרוע הזה? מה עוד מצפה לנו?

על פי לאה אילון יש כמה דברים למהר אליהם: "מָטוֹס חַמְקָן שֶׁמַּעֲרִים עַל מַכָּ"ם וְנוֹשֵׂא פְּצָצוֹת כְּבֵדוֹת וּמָטוֹס טְרַנְס אַטְלַנְטִי שֶׁצָּרִיךְ לְשָׁרֵת [...]" (הנה השם). "הֱיוֹת שֶׁהַזְּמַן כֹּה צְפוֹנִית דְּרוֹמִית וְלַאֲבַדּוֹן"...

מקלט לנפש אפשר למצוא בשיר הסוּפי של ג'לאל א-דין רוּמי. הנה קטעים מהשיר על משה ופרעה הנתונים לרצון האל כרעל ונוגד-הרעל, כחושך ואור (תירגמה מפרסית, תרגום מילולי, ד"ר סורור סורודי, 1938-2002):

"מֹשֶה וּפַרְעֹה יֵשׁ לָהֶם נָתִיב / לִכְאוֹרָה לָרִאשׁוֹן יֵשׁ דֶּרֶךְ / וְלַשֵּׁנִי חֹסֶר הַדֶּרֶךְ / בַּיּוֹם בָּא מֹשֶה לִפְנֵי הָאֵל לִבְכּוֹת / וּבַחֲצוֹת בָּא פַּרְעֹה וּבוֹכֶה: כִּי אֶת מֹשֶה הָפַכְתָּ לְיָפֶה כַּלְּבָנָה / וְאֶת יְרֵחַ נִשְׁמָתִי הִשְׁחַרְתָּ [...]"; "וְשׁוּב פַּרְעֹה אָמַר אֶל נַפְשׁוֹ: הֲרֵי זֶה פֶּלֶא / הֲלֹא אֲנִי כָּל הַלַּיְלָה עָסוּק בְּיָהּ רִבּוֹנֵנוּ. בְּתוֹכִי אֲנִי הוֹפֵךְ לִהְיוֹת כְּעָפָר / כַּאֲשֶׁר אֲנִי פּוֹגֵשׁ בְּמֹשֶה אֲנִי נֶהְפָּךְ לְאַחֵר [...] / נֹכַח הַמַּקֵּל שֶׁל פְּקֻדַּת הַבְּרִיאָה / אֲנַחְנוּ מִתְרוֹצְצִים בְּתוֹךְ הַמָּקוֹם וּבְתוֹךְ הָאֵין מָקוֹם [...] / חֹסֶר הַקִּיּוּם הוּא הַדּוֹחֶה אֶת הַקִּיּוּם / אַל תֹּאמַר שֶׁאֲנִי בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי חֹסֶר הַקִּיּוּם / חֹסֶר הַקִּיּוּם בּוֹרֵחַ מִמְּךָ שִׁבְעָתַיִם / לְמַרְאִית עַיִן הָאַיִן קוֹרֵא אוֹתְךָ אֵלָיו / לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא דּוֹחֵף בְּמַקֵּל הַדְּחִיָּה / זוֹהִי פְּעֻלַּת

הֲסָחָה, הוֹי הַשָּׁלֵם בְּרוּחוֹ / וְדַע שֶׁהִתְמָרְדוּתוֹ מְקוֹרָהּ בְּפַרְעֹה"... (אצל לאה אילון באין דבר כזה, יש דבר כזה: "רֹב הַקִּיּוּם הַזֶּה לֹא קַיָּם").

זלדה, בשיר "השכנה הרעה", מעמיקה לראות את שגעון כמיהתה לרוך של אותה שכנה, וכמו אצל לאה אילון זוהי "כְּמִיהָה מֻפְקֶרֶת, פּוֹרַעַת חֹק, כְּמִיהָה הוֹרֶסֶת כְּרַעַשׁ אֲדָמָה", וזלדה מחזירה את הטוב והרע למידותיהם הנכונות בחלל העולם: "אל תדַמו כי טובכם הוא הטוב האמיתי [...]". ועם זאת, הגבול בין הטוב והרע ברור וגזור:

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל

מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי

שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרַע.

אֵין לִי קִיּוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת

שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

            (זלדה)

לאה אילון, מתוך צמאון החיים הכביר שבה והאוויר סביב לה, המלא כוחות והבטחות ש"אֲפִלּוּ לֹא יָכְלוּ לְהַאֲמִין בְּקִיּוּמָן", חשה באפס החיים

ובקיום שרובו לא קיים. למולה "מִנְהֶרֶת פֶּה אֲרֻכָּה וּמוּצֶרֶת מוֹצִיאָה בּוּעוֹת אֲוִיר עֲגֻלּוֹת", והיא מביטה "עִם לוּלְאוֹת מַבָּט בְּשַׁיָּרָה דַּקִּיקָה כְּשַׂעֲרָה הַמַּמְשִׁיכָה בְּדַרְכָּהּ עִם צְלָלִיּות לוּלָאוֹת מוּנָפוֹת בָּאֲוִיר". כמשוררת, היא יודעת שאלה מסתירים "מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת הֵם הַחַיִּים וְהַגַּחְלִילִיּוֹת". היא מכירה את קסמי הגחליליות, אבל ניטל עליה גם להכיר בחיים שהם "דופי", "חֵלֶק מֵרֶשֶׁת עִם שְׁלִיחִים מְבֹהָלִים", "עִגּוּל קָטָן מְקַרְקֵשׁ וְהוֹמֵה רִיק". התגעשות הכוחות עם השתלטנות שבקִרבּהּ מתפרצת בהכרזות שמתקבלות כמגלומניות: "יִהְיוּ לִי כֹּחוֹת לְהוֹבִיל, לְשַׁנּוֹת, לַעֲשׂוֹת רֶפוֹרְמוֹת" (שמא).

אבל המעשיוּת שלה גוברת ומסתגלת למציאות: "עַל חֲלוֹמוֹת הַסִּפְרוּת וְהָרְגָשׁוֹת אֵין לְוַתֵּר – יִקְרֶה הַכֹּל / גַּם הִוָּצְרוּת סֵפֶר וְהֶמְשֵׁכוֹ, וְהַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי חוֹלֶמֶת יִתְגַּשְּׁמוּ" (אין דבר כזה, יש דבר כזה). אף על פי שהיא רוצה לעשות לשיריה משהו "יבש ומינימליסטי", חזקה עליה "מִצְוַת הַלֵּב / שֶׁאִם מִתְמַסְּרִים לוֹ / גַּם כְּשֶׁהוּא רֵיק וְחָלוּל / בְּאִינְטֶנְסִיבִיּוּת / הוּא מוֹצִיא מַזָּל / עִם חָלָב טָרִי מֵהַמַּחְלָבָה..." (קאמלוט); הרי זהו "חלב החסד האנושי" שעליו מדברת אפילו ליידי מקבֶּת' הנוראה. לא צריך לשקוע יותר מדי בענן החסד של לאה אילון, בעצם תקוותה האמיתית על המהירות שתמיד מזיזה לה את הלב. למהירות יש עוצמה שמַפנה את כל האנרגיות לקראת משהו אחד ממוּקד (תורת המשחקים), והיא לא מהססת לכלול ריסוק של שתי מכוניות לפחות ב"מרשם" שלה לחיים: "כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהַסְפִּיק לִהְיוֹת יָפֶה וְחָכָם וְצָעִיר / כָּל הַזְּמַן / עִם מַסָּעוֹת גַּם צְפוֹנִיִּים וְגַם דְּרוֹמִיִּים / וְשִׁכּוֹר פַּעַם אַחַת / עִם דָּת אַחַת / עִם רִסּוּק שְׁתֵּי מְכוֹנִיּוֹת לְפָחוֹת / וְעִם מֶרֶד אֶחָד מַשְׁמָעוּתִי".

כמו בבובות הרוסיות, בובה חבויה בתוך בובה, מעבר לכל זה מסתתרת אמת החיים (או היפוכה) של לאה אילון, ולא בשורות של שיר: "רַק אֶת

הַשְּׁבִיל הַזֶּה בֵּין בֵּית הַכְּנֶסֶת / וְהַבַּיִת אֵדַּע / הִנֵּה צִנְצֶנֶת הַדְּבַשׁ / וְהִנֵּה הָעוּגוֹת הַנֶּאֱפוֹת עַל יָדִי כָּל יוֹם / וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַמִּטָּה / מַה זֶּה? הַדָּבָר הָרָחוֹק בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבְּנֵי אֱנוֹשׁ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת"...

בעוד חילוקי הדעות על עצמה הם לא רק שלה, "אֶלָּא גַּם שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁעוֹד תָּהוּ", היא מודיעה שתמשיך "גַּם כְּשֶׁלֹּא", ועד תום תרצה להמשיך ולא להפסיק...

אכן, להמשיך עד תום ולא להפסיק, במקרה שלה, מעשה נבחר על ידי החיים והגחליליות.

יומיים לפני מותה התקשרה אלי עזה ובדקה, האם קראתי את המאמר והאם אני מתכוון לפרסמו. עניתי: כן! ע.א.

ספריה של לאה אילון עד כה

מתחת למים (הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג 1983)

זהו גן-עדן (ספרית פועלים, תשמ"ד 1984)

ובא הירח ובא הלילה (כתר 1987)

דניאל, דניאל (כתר 1988)

משהו קיומי (כתר 1992) [ארבעה סיפורים קצרים]

קאמלוט (אבן חושן 1995)

הבלתי מוסריים (כתר 1996)

קן ביצים (הקיבוץ המאוחד 1998)

לינץ' (הקיבוץ המאוחד 2000)

יהודיות ויהודים (אבן חושן, תשס"א 2001)

חוק המרשמלו (אבן חושן, תשס"ב 2001)

תורת המשחקים (ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2002) [פרוזה]

מכרזת עליו מבחוץ (הקיבוץ המאוחד 2002)

אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (כרמל, תשס"ד 2004) [סיפור]

שמא (אבן חושן, תשס"ד 2004)

זכרו את השם (אבן חושן, תשס"ח 2007) [ספר ראשון מתוך טרילוגיה]

הנה השם (אבן חושן, תש"ע 2009) [ספר שני מתוך טרילוגיה]

אין דבר כזה, יש דבר כזה (הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2010)