הַקִּפּוֹד יְהוֹשֻׁעַ וְעִיר הַצַּבִּים

"הקיפוד יהושע ועיר הצבים" הוא פרי עטם של האדריכל, הצייר והמאייר רוברט נדלר והאמן צביקה זליקוביץ. זהו אינו שיתוף הפעולה הראשון בין השניים שהוליד ספר ילדים. קדם לו ספרם המשותף "ואף לא חתול אחד". על עמוד הכריכה הקדמי של הספר מצוין כי נדלר כתב וצייר אותו - ואילו זליקוביץ חרז. החלוקה הלא שגרתית הזו לכתיבה, ציור וחריזה היא מעניינת, ומדגישה את מה שפעמים רבות מטושטש על ידי חלוקה ברורה יותר בין סופר למאייר. הרי אם הסופר והמאייר אינם אותו אדם, אז ספרי ילדים הם בהחלט יצירת אמנות משותפת.

בספרם של נדלר וזליקוביץ, הקיפוד יהושע מחליט יום אחד שהוא סיים לנוח. הוא קם ממקום מרבצו, ויחד עם קוציו הפרועים יוצא לשוח. בטיולו פוגש יהושע את גדליה, ראש העיר הממושקף של עיר הצבים. במהרה מסביר לו יהושע מה רב מזלה של עיר הצבים שהוא הגיע אליה לגמרי במקרה. כעת יוכל הקיפוד, שמתגלה כאדריכל חובב, לתכנן את עירם ולהפוך אותה לעיר מופת. אך אבוי, בתכנונו של יהושע את עיר הצבים, הוא שכח לגמרי כי הצבים נושאים את ביתם על הגב, והמהומה רבה.

"הקיפוד יהושע ועיר הצבים". האיור גובר על הסיפור (איור: רוברט נדלר)

לצד הסיפור המחורז והנחמד, נפרשים איוריו המיוחדים של נדלר שמשתנים בכל כפולה: איור צבעוני ואחריו איור "שחור-לבן" לסירוגין. נדמה כי הדרמה, המתח והרגש עוברים בספר זה, כמעט לחלוטין, מהמילים לעולמו של האיור. כתוצאה מכך, בין אם זה נעשה במחשבה תחילה ובין אם לא, האיזון העדין בין איור לטקסט, מופר בספר לטובת האיור. מכאן עולה השאלה, האם היצירה המשותפת של הכותב, המאייר והחורז עומדת במבחן התוצאה? לתחושתי, למרות שהעלילה מסופרת בלשון קולחת ובהומור, חסר הטקסט של הסיפור את התחכום שקיים באיוריו.

הבית הוא חלק מהגוף

יואב דגון ז"ל, מנהלם לשעבר של מוזיאון הרצליה ומוזיאון נחום גוטמן, דיבר על שני מאפיינים מרכזיים בעבודתו של רוברט נדלר. "המאפיין הראשון ביצירתו", טוען דגון, "הוא היכולת הווירטואוזית שלו ברישום. העיפרון, העט הנובע, הציפורן או המכחול הטבול בצבעי המים, המרחפים בקלות מעל דפי הנייר. כל אלה יוצרים קומפוזיציות עשירות במידע ועולם צורות וצבעים ששורשיו יונקים מעולם דמיונו הפורה". המאפיין השני ביצירתו של נדלר, על פי דגון, "הוא היכולת המדהימה שלו להבין את נפש האדם ולבטא אותה בציוריו".

בדרך לעיר צבים חדשה. אבל מה עם הגב?

עוד הוא ממשיך ואומר כי "תמיד הצליח (נדלר) להעביר בדקות קווי אופי, עד כדי טשטוש הגבולות בין הציור והדיוקן הפסיכולוגי של המצויר". ואכן, באיורי הספר, מחייה נדלר את הקיפוד והצבים ומעניק להם הבעות אנושיות בעלות ניואנסים דקים. בשל כך ובשל מאפיינים נוספים, איוריו של נדלר אינם אופייניים לספרי ילדים, ומביאים איתם משב רוח מעניין. 

הסיפור על יהושע הקיפוד ועיר הצבים הוא סיפור משעשע אשר ניתן להבינו בפשטותו,

אך גם ניתן להוסיף לו רובד נוסף, גם אם לא נאמר במפורש: יש גבול עד כמה ניתן לשלוט בטבע. הרבה דברים ניתן לעשות לו, לטבע. עיר צבים עם שדרות וכיכרות או גורד שחקים העשוי מבתי צבים, שנמצאים, כמובן, על גביהם, זה דבר בלתי אפשרי. הטבע ניבט אלינו מאיוריו של נדלר אם באופן כמו-מיקרוסקופי ומלא פרטים, כמו בחלק מהאיורים, ואם באופן פתוח, המראה תמונה רחבה יותר של הטבע, כפי שקורה באיורים אחרים.

נושא נוסף שעולה מהסיפור הוא הקשר בין הבית כמבנה, לבין מי שגר בו. מצד אחד יש הצבה של הקטגוריות הללו, ומצד שני טשטוש שלהן. הבית של הצב הינו חלק מגופו, לכן לאן שהוא הולך הוא תמיד איתו. ומה על הבית שלנו בני האדם? ומה הקשר של גופנו אליו, ואל הסביבה בה אנו חיים? אני בטוחה כי תובנות ושאלות אלה יעלו בצורה זו או אחרת בראשם של הילדים שיתקלו בסיפור זה. אמנם הן יכלו להיות מוצגות בטקסט מהוקצע וחד יותר מזה שכאן, אך עצם העובדה שיש להן מקום, גם אם כדרך אגב ולא במתכוון, מוסיף לדעתי ערך לספר והנאה בקריאתו.