עגלת קניות |
||||
|
||||
.jpg "אבן חושן")
בת של רב |
|||||||
| אביגיל גרץ | |||||||
"בת של רב" הוא הספר השביעי בסדרת ספרי בת של רב הוא רומן חניכה המסופר דרך עיניה של אלישבע, בת של רב קונסרבטיבי וסטודנטית לקולנוע המתמודדת עם מות סבתה בעזרת היזכרות בביקור מסתורי של אישה אמריקאית כשהייתה נערה בת 18, בשיאה של תקופה הבגרויות שלה, בעת בה התחבטה בזהותה היהודית – החילונית. הביקור העשיר אך גם ערער את עולמה של אלישבע ובעיקר חשף את יסודות וסודות הבית הקונסרבטיבי האמריקאי בו גדלה והתעצבה. סודות אשר מות הסבתא האהובה יכולים סוף סוף להשתחרר ולמלא את חייה באהבה. אביגיל גרץ, ילידת 1975 פרסמה שירים, סיפורים ומחזות אשר זכו בשבחים ובפרסים.
ברכות חמות לארבעת הזוכים והזוכות במלגות במסגרת תכנית "פרדס" לעידוד היצירה הספרותית הישראלית של הספרייה הלאומית. אנחנו גאים במיוחד בסופרת שלנו אביגיל גרץ!!!
הספרייה הלאומית בירושלים הכריזה על הזוכים בתוכנית המלגות “פרדס”
מיה סלע | 16.10.13 גלריה, הארץ
גם בירושלים דואגים לסופרים ואף מבינים שהם צריכים לא רק מקום לכתוב בו אלא גם פרנסה. הספרייה הלאומית הכריזה על הזוכים בתוכנית המלגות "פרדס", המיועדת לסופרים צעירים. ארבעת הסופרים שנבחרו הם אביגיל גרץ, מחברת הספר "בת של רב", גלית דהן־קרליבך, מחברת הספר "אחותי כלה והגן נעול", איימן סיכסק, מחבר "אל יפו", ומיכל פיטובסקי, מחברת הספר "אספלט". מדובר בתוכנית מלגות המיועדת לסופרים צעירים שכבר הוציאו לאור ספר אחד וכעת כותבים את השני. התוכנית מעניקה לזוכים בה מלגה חודשית ואפשרות להתפנות וליצור בספרייה הלאומית. גובה המלגות הינו 5,000 שקל לכל יוצר מדי חודש (60,000 שקל לכל משתתף בשנה). בראש ועדת המלגות עמד הפרופ' אריאל הירשפלד ולצדו החוקרת בלהה בן אליהו, הסופר והעורך חיים פסח, מנהל הספרייה הלאומית אורן וינברג, מנהלת אגף תרבות וחינוך בספרייה רוני יבין וכן שני מנהלי תחומים נוספים בספרייה - יורם מלצר ורותי רובינשטיין .לקריאה באתר הארץ לחץ כאן סיכום נימוקי הועדת מאת יו"ר ועדת האיתור, פרופ' אריאל הירשפלד:
'בת הרב' היה אחד מהארכיטיפים מהלכי הקסם בספרות העברית. כתבו עליה שאול טשרנחובסקי, יעקב שייטנברג וכמובן דבורה בארון, הסופרת הפמיניסטית, בתו של הרב שבתאי אליעזר בארון מאוזדא שבפלך מינסק. כשבת הרב זקוקה לאמא אביגיל גרץ חוזרת לעסוק בנושא הטעון של בת הרב בספרות העברית, אבל
בספרה הרגיש והחי היא מוצאת דווקא את דרכה חזרה אל האם בסצינת הפתיחה של רומן הביכורים מאת אביגיל גרץ, "בת של רב", קוטע צלצול הטלפון את מחשבותיה של אלישבע, הגיבורה והדוברת, סטודנטית לקולנוע שבדיוק מהרהרת בשני רעיונות לתסריט שהיא רוצה לכתוב: "האחד יכול לחשוף את הזהות היהודית המלווה־חונקת אותי מבית, והאחר - את הצמא שיש לי לחבר". על הקו - אביה, ממקימי התנועה הקונסרבטיבית בישראל, שמבקש ממנה לשוב הביתה – ליישוב הקטן והדרומי שבו גדלה – שכן נדמה כי "הסוף של סבתא באמת מתקרב". שני הרעיונות שאלישבע מהרהרת בהם מסמלים שני קונפליקטים מרכזיים בחייה ומלווים אותה לאורך הרומן כולו. אך נדמה שיותר מכל הוא עוסק בהיעדר האם, בגילוי המחודש שלה ובחיבור המחודש עמה. "בת של רב" משייך את אלישבע – כבר בשמו – אל אביה, אך היא עתידה לגלות בו מחדש את אמה ואת שייכותה אליה. הגילוי המחודש מתאפשר על רקע שני אירועים: מות הסבתא, שמתרחש בהווה הסיפורי, וביקור בלתי צפוי של אורחת ושמה איימי, שהתקיים בזמן שאלישבע למדה בתיכון והתגוררה עוד בבית הוריה. איימי נוחתת בבית המשפחה במפתיע ומבלי להודיע. היא מזדהה כאשתו של רב ממיניאפוליס, מכר של הרב ספקטור, אביה של אלישבע, ומספרת כי היא ובעלה נמצאים בהליכי פרידה. רות, אמה של אלישבע, מרצה לאנגלית באוניברסיטה, נמצאת באותה עת בארצות הברית, שם בדיוק ראה אור ספרה "שתיקה הורגת – יחסה של היהדות להכאת נשים". בהיעדר האם הופכת איימי להיות מעין אם אלטרנטיבית לאלישבע, וכמו תופסת את מקומה של רות במשפחה. לא רק אלישבע "מאמצת" את איימי כאם; גם הסביבה מציבה אותה במקום רות. ליאת, חברתה של אלישבע, אומרת לה כי "היא מזכירה את אמא שלך"; הספרנית של היישוב טועה לחשוב שאיימי ורות אחיות; ואפילו איימי מציבה עצמה במקום האם: היא משתלבת היטב במנהגי הבית, נרדמת על מיטת ההורים, יושבת "בדיוק כמו אמא, בכורסה של סבתא" וגורמת לאלישבע לחוש כאילו נוצרה פה "הרמוניה משפחתית" חדשה. אלא שלמעשה גם איימי היא אם כושלת. כבר בהתחלה נרמז לנו שיש בעייתיות מסוימת בקשר בין איימי לבתה־שלה, וכבר בהתחלה מופיעה "מחלתה" של איימי – תחילה כמשהו מהוסס, לא ידוע ולא מפוענח, ובהמשך כמשהו מוגדר וממשי שיש לסלק (ואכן ביקורה של איימי מסתיים ב"סילוקה"). לצד היכולת של איימי לתת לאלישבע חום, קשב ואהבה שהיא לא מצליחה לקבל מאמה, מסומנת איימי גם כהיפוך האימהי: חולה, מכשפה ו"שדונית קטנה". בכך מנכיחה גרץ אותה דואליות נשית שזיהו החוקרות הפמיניסטיות סנדרה גילברט וסוזן גובר; הן הצביעו על הסימונים התרבותיים המנוגדים של האשה־האם ה"מלאכית" הרצויה לעומת תמונת המראה שלה – ה"מכשפה", אך הראו גם כי שתי הדרישות המנוגדות שלובות זו בזו. הביקור של איימי, שהוא אמנם חלק מהעבר של הרומן אך נוכח מאוד גם בהווה שלו, הוא ביקור דרמטי. במהלכו מגלה אלישבע דברים חשובים על העבר המשפחתי ועל אביה, אמה וסבתה. אם ה"שתיקה הורגת", כשם ספרה של רות, ה"דיבור" ברומן, שמפר את קשר השתיקה על כמה סודות משפחתיים כמוסים, מאפשר חיים, ובמקרה הזה משיב את רות לחיי בתה. נדמה כי הרומן מייצר שושלות של אימהות־בנות, שבהן מתקיים קשר הדוק בין חיים למוות: "מותה" של איימי (כלומר, סילוקה מבית המשפחה) – האם האלטרנטיבית - יצר באלישבע גילוי מחדש של אמה ומשיב אותה מהגלות; ומותה של הסבתא מחזק את הקרבה בין רות לאמה ובינה לבין אלישבע בתה. הגילוי המחודש של האם מלווה גם בבחינה מחודשת של האב ושל היחסים עמו ובמעבר מ"חזקת האב" ל"חזקת האם". כאמור, כבר בכותרת הרומן נרמזת השייכות של אלישבע לאביה. בדומה לעמדה המורכבת שהיא חשה ביחס לעולם היהודי, כמו גם לכינוי "בת הרב" שמוצמד לה לעתים, גם היחס לאביה אינו חד ממדי. עם זאת, ניכר כי הוא – האב - מפצה על האימהות החסרה של רות: הוא מסמל את המשפחתיות, הוא אמון על ההזנה (הוא אוהב לבשל, בניגוד לרות) ובניגוד לאם הנעדרת הוא מסמל את זה שתמיד נוכח. אין הפתעה בכך שאיימי אומרת לאלישבע, ממש בימים הראשונים של ביקורה, כי "לך ולאביך יש כזו אינטימיות שנדמה שרק שניכם גרים בבית המיוחד הזה". בעקבות הביקור של איימי, והגילוי של הסודות המשפחתיים, מבינה אלישבע "כמה משקל אנחנו נותנים לאבא שלי, כמה הוא 'הרב של הבית' וכמה הוא לא משאיר לאמא, ובעצם גם לא לנו, מקום אמיתי להתרחק ממנו". כעת היא מסוגלת "להרגיש פתאום את האהבה של אמא אלי. אהבה שמתוך קושי לא הצליחה לבוא לידי ביטוי"; כעת היא יכולה לומר בקול את מה שלא אמרה עד כה: "אני רוצה את אמא שלי". מוטיב בת הרב הוא מוטיב ספרותי בעל היסטוריה ענפה, שמופיע בין השאר ביצירותיהם של שאול טשרניחובסקי, יעקב שטיינברג ודבורה בארון – המוזכרים כולם ברומן עצמו. אלישבע – בדומה לבארון, שאביה הרב העניק לה חינוך תורני וסלל את דרכה לעולם הכתיבה – מסמנת את מקומה בעולם בתיווכו של אביה: "הייתי נתלית בצעדים הגדולים והנמרצים של אבא, שהיה מאוד קשה להדביקם, והם שלימדו אותי לפסוע בעולם הזה". גם בארון וגם גרץ – ורבים ההבדלים ביניהן, כמובן – עוסקות ביצירתן בעיקר בנשים ומעמידות בטקסטים שלהן אופציות חתרניות ואחרות של ייצוג נשי. כדי להימנע מספוילרים לא אחשוף את הסודות שבספר, אבל משהו קטן בכל זאת אגלה. לקראת סוף הרומן מגלה אלישבע כי אמה חוותה בילדותה התמוטטות נפשית, שלוותה בחצי שנה של אשפוז: "הרגליים שלה נהיו משותקות והיא סירבה לדבר". השיתוק נעלם בסופו של דבר ו"אף פעם לא הצליחו לגלות מה היה המקור של השיתוק". הסיפור הקטן הזה מהדהד את סיפורה המפורסם של בארון "דרך קוצים", שבו מושה, גיבורת הסיפור, נתקפת שיתוק ברגליה ללא הסבר ונהפכת לאם פגומה. השיתוק/הסירוב של רות (בעקבות מושה) יוצר דמות נשית שאינה נענית לתכתיבים פטריארכליים ושמוותרת על המיתוס האימהי – המגדיר מהי אם טובה. אביגיל גרץ אינה דבורה בארון (ואינה צריכה להיות דבורה בארון). ברומן הראשון שלה מורגש עדיין משהו בוסרי, ולעתים נדמה שעריכה מוקפדת יותר היתה מועילה לספר. אבל זה רומן מעניין שמשמיע קול מעניין. לא רק כי הוא מתכתב עם "אחד מהארכיטיפים מהלכי הקסם בספרות העברית", בלשון הכריכה האחורית, אלא כי הוא מייצר טקסט רגיש וחי, שעומד בזכות עצמו ושומר על תנועה ערה – בין העבר להווה, בין הדת לחילוניות, בין חזקת האב לחזקת האם ובין ה"אשה" כמיתוס לאשה בשר ודם שמבקשת לפרוע אותו.
ספר חברה תרבות "אני בוחרת לשדר לעולם שהמשפחה שלי בריאה ונורמלית ושעקב אכילס היחיד שלנו, שלא מאפשר לנו להיות פשוטים, הוא שאבא שלי הוא רב קונסרבטיבי ושכולנו שמנים". כך מספרת אלישבע, גיבורת הספר "בת של רב" שכתבה אביגיל גרץ (הוצאת אבן חושן). השנה היתה 1999 ואלישבע, סטודנטית לקולנוע, נקראה להגיע מהר אל מיטתה של סבתא ולהיות איתה ברגעיה האחרונים. ומתוך כך היא נזכרת בחייה שלה ומספרת על יום אחד, בו הידפקה על דלתם בישוב קטן ליד באר שבע אשה אחת, עם מבטא אמריקאי בולט, וביקשה להתארח אצלם לכמה ימים. אלישבע, אז נערת תיכון בת שמונה עשרה המתכוננת למבחני הבגרות ומנסה לעמוד במבחני ההתבגרות. בנים, גיוס לצבא, חברות, ויחסים בתוך המשפחה. האורחת המסתורית מערערת את שגרת החיים, וגורמת לאלישבע הצעירה לחשוש מפני סודות אפלים שאולי מסתתרים בבית. ברקע נמצאת כל הזמן הסבתא, דמות דומיננטית, אהובה אך מאיימת. מתוך הסיפור ועלילותיה של האורחת, מתבררות לאלישבע אמיתות על חייה של אמא שלה, שמרבה לנסוע בעולם ולא תמיד קרובה כפי שהיא היתה רוצה. אלישבע מבינה יותר טוב את הבחירות של הוריה. מדוע עלו לארץ, התיישבו במדבר הלוהט ומכל הדברים שיכלו לעשות בעולם, החליטו להקים קהילה קונסרבטיבית, מה שגורם לה, הצעירה שמתלבטת בזהותה הדתית להיות "בת הרב הקונסרבטיבי". שזה כמו בת של כל רב, רק הרבה יותר נזיל והרבה פחות ברור. כי מותר להיות ביקורתי ולבחון כל דבר מחדש, אבל צריך גם לא לעשות יותר מדי בושות לאבא כשהוא נושא את דרשת פרשת השבוע שלו. "בת של רב" ספוג בשיח פסיכולוגיסטי, חלקו מובא מפיה של האורחת, ורובו בדרך בה אלישבע, הדוברת, מספרת על עולמה כשהיא נעה אחורה וקדימה בזמן, באופן שלפעמים קצת מקשה על הקורא. הספר מומלץ במיוחד לאלה מתוכנו המאמינים שאם רק נרצה לגלות את האמת על ילדותנו, ונעבוד מספיק על עצמנו הפנימי נזכה להתבגרות, הבנה, פיוס השלמה וכל השאר, לחובבי אווה אילוז קצת פחות.
אביגיל גרץ: מתרגלת בודהיזם, כותבת על יהדות אביגיל גרץ, נולדה בעומר בישוב שהספר הראשון שכתבה, "בת של רב" (אבן חושן) מתרחש בו, גם אם הפרט הזה לא נאמר באופן רשמי. "גדלתי ביישוב חילוני, למשפחה אנגלו-סאקסית, בקהילה דתית", היא מספרת. "ההורים שלי החליטו לשלוח אותי ואת אחיי הגדולים לחינוך חילוני בעומר, במקום לחינוך דתי בבאר שבע הקרובה, כך שלמעשה היתה לי ילדות 'רגילה', עם פער בין חיים דתיים ללא דתיים".
אותו פער בין החיים בחוץ לחיים בבית, שכונן את חייה של גרץ, מתבטא היטב בחיים של גיבורת "בת של רב", אלישבע, שמתארת ברומן סמי-אוטוביוגרפי את ילדותה ביישוב דרומי חילוני - אך כבת של רב. אלישבע מספרת בגוף ראשון את סיפור חייה תוך כדי התמודדות עם שאלות הדת שאופפות אותה, יחד עם קשיי ההתבגרות, כאבים וסודות משפחתיים, שאלות של הגדרה עצמית ושל התאהבות, ואף התמודדות עם מוות. העלילה מסתבכת כאשר לבית הפרטי של אלישבע מגיעה אורחת אמריקנית בשם איימי, שגורמת לסוד עלום מהעבר לצוף על פני השטח, ולאלישבע - להתמודד עמו. הביקור המסתורי של איימי משפיע מאוד על אלישבע בת ה-18, בתקופה בה היא מתלבטת מאוד בין זהותה הדתית לחילונית, וחושף גם את יסודות הבית הקונסרבטיבי בו גדלה והתעצבה. אז במקום שבו גדלת, זה היה לגיטימי בשבילך, כמו בשביל הדמויות שלך, לעזוב את הדת. "אפשר לתלות את האפשרות הזאת בתנועה הקונסרבטיבית שלא כופה על אף אחד את עצמה, או בגישה של ההורים שלי לתת לי להיות מה שאני. אני חושבת שהבחירה שלי ושל הדמויות שלי היא באמת שילוב של שניהם". למרות שהפכה לחילונית, גם במחזות שכתבה וגם ברומן "בת של רב" מטפלת גרץ בנושאי הדת מזוויות שונות ומגוונות. "היה לי טור רוחני שעסק בפרשת השבוע מנקודת מבט בודהיסטית, אני מתרגלת בודהיזם כבר קרוב לעשור, וממשיכה לגעת בעולם הדתי", היא מספרת. בין שלל עיסוקיה שכוללים כתיבת מחזות וספרים, והוראת קולנוע לסטודנטים זרים, גרץ גם מלמדת כתיבה לנשים חרדיות בבני ברק. "אני מתחפשת לחרדית, ומלמדת כתיבה יצירתית אחת לשבוע. "יש שם קולנוע חרדי ועולם של מחזאות חרדית מאוד מפותח, של נשים שכותבות בעבור נשים". בנוסף, המפגש שלה עם הבודהיזם עורר אותה להיות חלק מתנועה הקושרת בין ישראלים לפלשתינאים ("לשם דיבור והיכרות מתוך שכנות, ולא מתוך אג'נדה פוליטית") והיא מגדירה את עצמה כאדם שהרוחניות היא חלק עמוק מחייו. מדוע כתיבה? "הרומן הוא חלום שתמיד רציתי להגשים. אני לא יודעת אפילו למה. באוניברסיטה למדתי תואר ראשון בקולנוע ותסריטאות, והתגלגלתי לכתיבת מחזות, כדי לכתוב דברים, כביכול, יותר קלים - עד שאכתוב רומן. אבל הכל היה מתועל לכך שאכתוב, ושאהיה סופרת. כמו הגיבורה של הספר". נדמה שהרומן כולו הוא אוטוביוגרפי, פרט לשינויים קלים. "כשמדובר על ספר ביכורים, אנשים תמיד מחפשים מה מהעלילה שייך לחיים של הסופר. יכולתי למקם את העלילה בטבעון ולא בדרום, ולהרחיק אותה בדרכים אחרות מהחיים שלי. אבל החלטתי שאני לא מתכוונת להסתתר. כמובן שהיו שם חוויות שלא קרו, ויש הרבה דברים שנכתבו בנקודת זמן מסוימת, שהיום הפרספקטיבה שלי לגביהם מאוד שונה. אמא שלי, שקראה את הספר רק אחרי שיצא, אמרה שלפחות שבעים וחמישה אחוזים מהרומן הם המצאות ולא ממש אני". על מה הספר שלך? "הספר הוא קודם כל מפגש חדש בתוך משפחה. משפחה זה נושא רב-רבדים, ולאדם יש פריזמה מאוד קטנה לגבי המקום שהוא בא ממנו, ומה הוא אמור להיות בעולם. הגיבורה שלי מתעסקת הרבה בסיפור שהיא בנתה סביבה, במה ממנו שייך לה, מה קדם לה ומה הביא אותה לעולם. יש בו תחושה כמו אולי בסרט 'החיים של טרומן' שהחיים הם לא מה שחשבת. הביקור של איימי בבית המשפחה מוציא את הגיבורה למסע שמקורו בעבר. היא מבינה שדברים בנויים אחרת ממה שנראה לה". "בת הרב" הוא מוטיב עתיק בספרות העברית. איפה הוא נוגע בך? "קודם כל, בעניין הביוגרפי. אני בת של רב קונסרבטיבי, וככה גדלתי. את הסיפורים של שטיינברג ודבורה בארון למדתי לבגרות, וגדלתי עליהם. כולנו חיים מוטיבים ספרותיים כמו 'אביר על סוס לבן' ועוד רבים נוספים. כשלמדתי תואר שני בספרות, נתפסתי למוטיב 'בת הרב' עוד לפני שהספר החל להירקם. מה שעניין אותי במוטיב הזה, הוא איך שהמיתוס משתנה עם השנים. דבורה בארון, שהיתה בת של רב, לא יכלה להפוך לרב. "הבנות, בפרדוקס מולד, לא יכולות ללכת בעקבות ההורים, בטח בתקופה שלה שבנות לא יכלו להיות שום דבר. בגלל הפרדוקס הזה, סופרים עבריים בחרו לכתוב על הנושא כי בו פער מגדרי, בגלל ההתייחסות הכללית של האורתודוקסיה לנשים ולתורה. אבל לטעמי 'בת הרב' מייצגת כל אחד שהוא ילד של מישהו שנושא בתפקיד ציבורי, בן לבכירים ממנו". כיצד נוצרה הדמות של איימי שמסבכת את הסיפור? "היא מבוססת על כל מיני אנשים שהסתובבו אצלנו בבית בילדות ובנערות שלי. גם לי, בחיי הבוגרים יש מנטליות של אורחת-ומתארחת, וראיתי הרבה סיפורים מהסוג הזה. היא גם הגיעה לעליה מתוך טכניקה ספרותית: רציתי להכניס מישהו זר לבית הזה, שיפתח את תיבת הפנדורה". מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו? "כבר הגשמתי את החלום הזה, ואשמח לחזור לשם. את הספר כתבתי במשך שנה בסאן-כריסטובל במקסיקו. זה מקום שהגעתי אליו בטיול אחרי הצבא לכמה ימים, וידעתי שיום אחד אחזור. כשהגעתי לשם שוב, באתי לשנה עם מזוודה אחת בלבד. ידעתי שיש שם מרכז בודהיסטי. גרתי בדירה שכורה ומקסימה עם שותף מוזיקאי. בבוקר עשיתי מדיטציה, בצהריים הלכתי לשוק, ובערב כתבתי". מה מעורר בך השראה? "החיים בכללותם. אבל גם חיים באר, בייחוד הספר שלו 'חבלים' שמלווה אותי הרבה שנים. יש בו את האלמנט של המדרשים ועולם התוכן היהודי שקשור גם לכתיבה שלי, והוא גם חושף את העבר. גם אמא שלי מעוררת בי המון השראה. כשגדלתי בשנות ה-80, הנושא הפמיניסטי מאוד דובר אצלנו בבית, וזה לא היה באופנה בכלל. בכיתה ו' עשיתי עבודת נושא אישי על פרסומות שפוגעות בנשים, והמורה ממש לא קיבלה את זה טוב. זה הגיע מאמא שלי ומהבית. "אז, אם להיות בת של רב היה לא קול, אז לדבר על פמיניזם בבית זה כבר היה ממש משונה. אבל היום אני כל כך מעריכה את אמא שלי, והנושא מאוד משפיעה על הכתיבה שלי". איך בחרת את שם הספר? "בגלל שיש כל כך ספרים שנקראים 'בת הרב', בעיקר באנגלית, אז נשארתי עם הרעיון רק בגרסה קצת אחרת, יותר מרוחקת. גם רציתי לשמור על הניחוח היהודי בשם, וגם לדבר על משהו רחב יותר. לא רק 'בת של רב', אלא בעיקר 'בת של' כל אחד חשוב". מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך? "דבורה בארון. בגלל ההקשר של הבת של הרב שהיא היתה, ובגלל שהגענו, כביכול, מאותו בית גידול, למרות שברור שזה שונה מאוד לגדול באירופה המסורתית ובעומר. גם לסיפורים של נטליה גינצבורג אני מתחברת מאוד".
"ספר קטנצ'יק שקראו לו 'אלכסנדר הגדול'. ספר ילדים שדני קרמן צייר ויורם טהרלב כתב. מעין סיפור הומוריסטי על אלכסנדר שמרגיש שהעולם קטן עליו, והוא גדל וגדל, ויוצא למסע ומגיע להודו. וזה באמת מצחיק, כי לבודהיזם הגעתי גם אני, ולא לפני המון שנים. הספר מדבר על תפישת עולם, על קבלה עצמית, ועל גודל פיזי, שאני מזדהה איתו כי אני גבוהה מאוד, מטר שמונים". יש לך איחולים לספרות הישראלית? "אני מאחלת לה שהיא תפרח ותגע בעוד עולמות תוכן. הייתי שמחה לקרוא על עוד סביבות אותנטיות ועל קולות אחרים, מודחקים. אני מאחלת שתבניות חברתיות יתנפצו בעזרת הספרות הישראלית, וזה יכול לקרות".
מי סופר: הספר שנכתב בהשראת אביתר בנאי
אביגיל גרץ בת 37, מתרגלת מדיטציית ויפאסנה כדרך חיים, מלמדת קולנוע, כתיבה וטקסטים יהודיים בזווית חילונית. ספר הביכורים שלה, "בת של רב", ראה אור לאחרונה בהוצאת אבן חושן. "בת של רב" אביגיל גרץ - המלצה לפני שנים התארח בבית הורי בחור הולנדי צעיר שפגשנו זמן לא רב קודם במעבורת מיוון לחיפה. הורי התיידדו אתו באנייה וכששב לביקור בארץ התאכסן בביתנו. הייתי עסוקה אז בענייני התבגרות אבל אני זוכרת שהיה משהו נעים ומביך גם יחד בנוכחותו. היה בו חידוש צעיר ומרענן לצד מבט של זר שרואה אותנו בחולשותינו. נזכרתי בו, באורח ההולנדי, כשקראתי בספר הביכורים היפה של אביגיל גרץ "בת של רב" (הוצאת אבן-חושן). גם אל ביתה של הגיבורה, אלישבע, השוקדת על הבגרויות, נכנסת יום אחד אורחת – איימי – מתמקמת באחד מחדרי הבית, מקפידה על דלת חדרה סגורה אך באורח פלא פותחת דלתות אחרות, לשאלות עבר ואמונה, התבגרות והורות, משפחה ואהבה. בהעדרה של אם המשפחה נרקמים במהרה יחסים מיוחדים בין האורחת לאלישבע, הבת הצעירה והיחידה שעדיין גרה בבית, בית אנגלוסקסי בעיירה דרומית שאב המשפחה הוא רב הקהילה הקונסרבטיבית ואם המשפחה מרבה בנסיעות ודמותה מטושטשת. אלישבע היא בעיני עצמה הבת הסוררת, המנסה למרוד ברוח היהודית השורה על הבית אך למרות רצונה זו מחלחלת גם אליה והיא חלק גם ממי שהיא. זהו בעיניי אולי הקסם המופלא ביותר בספר הזה שבחלקים גדולים בו היתה לי תחושה שאני יושבת בבית מדרש סמוך לשולחן חכמים (או חכמות) ולאן שפונים הסיפור והעלילה מלווה אותנו מדרש, פסוק מקראי דברי חכמים. רבים מהמדרשים שמה גרץ בפיה של אותה אורחת מסתורית שסימן שאלה לגביה מרחף כל העת מעל הספר, סימן שאלה שהולך ומתרחב עד לגילוי שהוא גם רגע התבגרות מטלטל, מרגש ומורכב. סימני השאלה המרחפים גם מעל דמותה של האם הנוכחת-נעדרת ודמות אמה, הסבתא, החושפת טפח ומסתירה טפחיים, יחסיה של אלישבע כמתבגרת עם בני גילה, החששות והציפיות המלווים את גיל ההתבגרות, עושים את הספר מורכב וסקרן לכל אורכו. דווקא איימי, שבעצם שמה ממלאת את חלל האם הנעדרת, יוצרת באמצעות המדרש חוט הקושר בין אלישבע לביתה אך גם חושפת את חולשותיו ומהווה חוליה משמעותית בתהליך ההתבגרות של הגיבורה. ספר חכם ומעניין. מומלץ בחום. לקריאה באתר בננות לחץ כאן
הלווין | המקומון של עומר, מיתר, להבים וישובי הסביבה להאזנה לראיון שקיימה שירי לב ארי בתכנית "המוסף לספרות" ב- 8.3.2013 ברשת א' (הראיון מתחיל בדקה ה-36:18) לחץ כאן Ynet "בת של רב": פרק מתוך ספרה של אביגיל גרץ בואי הביתה What you want and what you get are two different stories. הפעם האחרונה ששמעתי אותו אומר "בואי הביתה", בטון כל־כך ברור, הייתה כשרבין נרצח. לפני ארבע שנים. ועכשיו, שוב בקול רועד, בקול בודד, בקול מאוד לא אופייני לו, הוא מבקש ממני לחזור, כי נראה לו שהסוף של סבתא באמת מתקרב. הוא לוקח אותה לבית־חולים. מסתבר שמוות זה דבר מקרב. אבל גם מרחיק. לא ייאמן, אבל זה בדיוק הפְרֵמִיס, התשתית, לאחד הרעיונות שלי. אולי לשניהם. מזל שהשלמתי איתה שלשום. שוב התלוננה על היעדרי. על חוסר היחס. על אידה המטפלת בה. על הלב שבוגד בה. על זה שההסכם היה שאם אקבל את האוטו במהלך החודשים שאמא לא נמצאת, אוכל לבוא לביקור לעתים יותר קרובות מתל־אביב הרחוקה והמרחיקה. וכמובן, על אי־עמידתי בהסכם שהמציאה. אצל סבתא כל יום היה יום חדש שבו אפשר היה לשוב ולצער, לשוב ולאכזב אותה, והיא רק חיפשה במה תוכל למלא את הפנקס השחור שלה. הפנקס עושה גלים. משפיע אפילו על אוקיינוסים. כל־כך הרבה פעמים היא ביקשה שאתעד את זיכרונותיה, את סיפוריה, את תובנותיה האירוניות. ביקשה שאצלם אותה. היא חושבת שכל סטודנט לקולנוע הופך מיד לפֶליני. אני לא מוכנה לקבל את זה שפספסתי את המועד ואני מסובבת את האוטו לכיוון דרום. הביתה. כאילו שבסיבוב הקטן הזה יש לי יכולת לעצור את הזמן, להשפיע עליו. "בואי הביתה". צמד מילים שכל אחת, כל אחד, רוצה לשמוע. בהתחלה מהפה של ההורים, אחר־כך מפיו של מישהו אהוב. המישהו הזה שלי כל־כך מבושש לבוא שזה פשוט מתסכל. והפה שלהם אף פעם לא הפיק את המרגליות שרציתי. סבתא, שתמיד רצתה שאבוא, שעוד מילדות, בביקוריה השנתיים, הייתה יושבת בכורסתה הזהובה, מפנה לי מקום ופותחת לי את ליבה, הסבתא הזאת הולכת למות, לסגור את שערי הבית. ואני, אנה אני באה? מהצער של מי אני בורחת? את מי אני לא רוצה לצער? אני בכלל לא הבת הבכורה במשפחה, שאמורה להרגיש את האחריות שבפסוק הזה. אולי אני מנסה להיות הבכורה המושלמת? המדרש אומר שראובן, שהיה הבכור, ידע שאביו מצפה ממנו לטרוח, לחפש אחרי אחיו הקטון, יוסף, מסוף העולם ועד סופו. אם היה בבור, לפחות היה מביא אותו מת והיה משיב לאביו בפה שלם: "הנה הוא מת, חיה רעה אכלתהו". אך מכיוון שהתוכנית שונתה, ראובן היה מוטרד אנה ילך. האם מרוחות העולם עליו לבקש אותו? תמיד חשבתי שכוח אינסופי טמון בסבתא שלי, שהפכה בניגוד לרצונה לאישה זקנה. אישה שתמיד השוותה את עצמה ליוסף המקראי. לדעתה, הוא סבל כל חייו רק כדי להיטיב עם משפחתו. תמיד הייתה אומרת שצריך להקים דת שהדיבר הראשון והיחיד שלה צריך להיות "כבד את אביך ואת אמך". מה מנע ממני לתעד אותה? אולי הביטחון שהיא תשרוד לנצח נצחים? אולי הפחד שאגלה עוד מחולשותיה? תמיד היא מצליחה לתפוס מקום כשאמא איננה. כמו אז. אם היו לי כוחות, אולי הייתי כותבת את התסריט שיכניס אותי למגמה על "אז". מה שבטוח זה שאני לא צריכה אפשרות שלישית. תמיד נדמה לנו שאנחנו מתלבטים רק בין שני דברים, ואנחנו לא מודעים לכך שקיימת אפשרות שלישית. האפשרות להתלבט, לא להחליט. כמעט תמיד אני בוחרת בה, באפשרות של ההתלבטות, מבלי לראות שאני נתקעת בה. כמו שאמא שלי נתקעה בשירותים של הספרייה באוניברסיטה, כשהייתה בחודש התשיעי להריונה, כשהיא נושאת אותי. בשלב מסוים לא היה לה כוח לצעוק ולדחוף את הדלת והיא פשוט התיישבה והתחילה לקרוא בספרים שהיו איתה. למזלה ולמזלי, בסוף עבר שם השרת של האוניברסיטה ופרץ את המנעול שנשבר. ובכל זאת תמיד כעסתי עליה על התקיעות ההיא, על חוסר המאמץ ההוא, שהתבטא גם כשכבר יצאתי לאוויר העולם. כעסתי עד שהתגלה לי מה שהתגלה. אז. אני עוצרת לקנות קפה וביסלי גריל לדרך ומתקשרת לאחותי האהובה, שצריכה ללדת בקרוב. הפעם בת. היא והאחיין האהוב עלי, היחיד בינתיים, אביתר, כבר בדרך לדרום. כנראה שזה באמת הסוף של סבתא. כמה שהדברים השתנו מאז. ראיתי עולם, והפכתי בעצמי לדודה אוהבת. הבנתי שאפשר להחליף חברי ילדות בחברים שאוהבים אותך מתוך בחירה ובלי "לא נָעימים" מיתולוגיים. לצערי, ראיתי גם כמה אהבה זה דבר לא מובן ולא נגיש לי. וקצת הצלחתי להבין מה זה מוות. כן, אני אלך על התסריט שכבר התחלתי לכתוב. על דייט ראשון ומיוחל שלא מתממש בגלל שיחת טלפון עם בשורת מוות, שהגיעה מבנימין במוצ"ש. הפעם בנימין יהיה בתפקיד החבר הטוב באמת. אני לא יודעת איך אצליח להעביר בפעולות את כל התסבוכת הנפשית שהייתה לי. שעדיין יש לי? אני שמחה לרדת לאיילון דרום. מרחבי הנסיעה ייתנו לי זמן, אבל בדיוק כשאני חושבת על הטכניקה האהובה עלי של וודי אלן, להשתמש ב-voice over של הגיבורה, אני מבחינה שבמֶחלף עומדת אישה זרה לנוף. הנה עוד דבר שהשתנה מימי התיכון והצבא שלי, אני כבר לא לוקחת טרמפים. למרות זאת, באינסטינקט של מי שגדל ביישוב קטן שקשה לצאת ממנו, אני מאיטה. אולי אני בכל זאת מחפשת עוד סיפור. ופתאום, משהו במבט שלה מבהיל אותי ואני ממלמלת סליחה, סליחה, וממשיכה לנסוע מהר, מפוחדת, מנסה לא לתת למצפון לייסר אותי. המבט שלה מבריח את המחשבות על התסריט ובעל־כורחי ה"אז" מצטרף אלי לנסיעה. ה"אז", שקצת כמו קללה, אני זוכרת לפרטי פרטים. כשיום אחד בשעות אחר־הצהריים, כמה ימים לפני חג השבועות, נשמעה בביתנו דפיקה רועמת בדלת. היא מוכרחה הייתה להיות כזו, כי אבא בדיוק הכין פופקורן במכונה האהובה שלו ואני, בהוֹל, בהיתי בציפורני הרגליים שלי ותהיתי איך גזרו אותם בימי התנ"ך. אבא כיבה את המכונה המרעישה והסתכל עלי מתחתית המדרגות בפרצוף שואל, האם אני מחכה למישהו? סימנתי עם הראש שאין לי מושג. מי כמוהו ידע, לי צפצפו בחוץ, גם בערבי שישי, אף שביקשו ממני אלפי פעמים לדאוג שזה לא יקרה שוב. ושוב. ושוב. הימים היו ימי ספירת העומר, אבל אני ספרתי את הבחינות שעוד נותרו לי עד שיכתירו אותי כבוגרת, ולא רק לגילי, וישחררו אותי לנפשי. בטבלת ייאוש מפוארת מיקמתי את הבחינות, וגם את תאריך ההחלטה הגדולה - לדחות את הצבא ולריב עם אמא ואבא או לכפוף ראש ולהתגייס. בראשון ביוני, היה צריך לחתום סופית על מסמך ההצטרפות לגרעין שיעכב לי את ה"חיים", כלומר את השירות הצבאי, בשנה. אני זוכרת שלא היה בכוחה של הסקרנות להוריד אותי את שבע־עשרה המדרגות המחזיקות את ביתנו, אבל כן טרחתי לעמוד ולתצפת מלמעלה, מי בא בשעת ערביים זו. בטח קיוויתי, שכמו בסיפור של רפונזל הכלואה במגדל, יגיע ערן שונסקי לחלץ אותי מההגדרה הנוראית שלי: בת רב מגושמת, שסיכוייה להיוותר בתולה, לפחות עד גיל שלושים, הולכים ומתגשמים מדי יום. לקריאה באתר Ynet לחץ כאן
נוריתהה
אמא שלי דתל"שית. גדלה בבית ישראל-מאה שערים, ליד בתי ההונגרים בירושלים. שחורה, דוברת יידיש לא רעה בכלל. למרות זאת, למדה בבית יעקב של השחורים. היה בית יעקב של לבנים והיה בית יעקב של שחורים. היא לא בת של רב, בכל זאת הספר הזה לפחות בתחילתו, הזכיר לי אותה. זה ספר על התלבטות. התלבטות בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, צודק ולא צודק ומעל לכל, התלבטות בשאלה הדתית היהודית, או אולי בשאלת המשפחה היהודית וסולם הערכים שהיא מטפחת. להיות או לא להיות, זאת השאלה, או אולי להאמין או לא להאמין ואם כבר להאמין, חייבים בכל??? כשהיינו קטנים נתנו לנו לבחור. לאמא שלי הייתה פלטת שבת ולאבא שלי סיגריית שבת ומעולם לא היה ויכוח סביב הנושא הזה. זו הייתה דמוקרטיה במיטבה. כבוד הדדי. חייה ותן לחיות. אז קיבלנו הכל. את התפילות ואת החופש לבחור. ובחרנו. כל אחד על פי דרכו, אבל הרווח הוא, שהדת במובנה התרבותי והחברתי נוכחת תמיד. גם היום בחיי העצמאיים, אני נוהגת לערוך קידוש של שבת וברכת המזון לילדיי. כי זה יפה בעיני והחכמה היא לקחת את הדברים היפים, באהבה, לא בכפייה. אלישבע לומדת קולנוע בתל אביב וחולמת על תסריט חייה ואולי החיים שלה, הם בעצם "התסריט". יום אחד היא מקבלת טלפון בהול, "בואי הביתה". סבתה עומדת למות. הסבתא דמות ציורית מרתקת ומשמעותית מאוד בחייה. פעם אמרו לי שאני מקשיבה פנימה, אז גם ככה אני קוראת. אני קוראת פנימה ונזכרתי בסבתות שלי. הסבתות היהודיות שיש להן משמעות עצומה בחיי כל נערה. אם הן נוכחות וגם אם לא... אלישבע נוסעת הביתה. מיד. בדרכה אל בית המשפחה, היא חוזרת אל העבר הטורד את מנוחתה. ותוך כדי חיפוש תסריט, היא מוצאת גם את עצמה ואת האמא שהייתה חסרה לה. היא מגיעה הביתה והבית סוגר עליה ולוקח אותה אל מחוזות רחוקים, אל העבר, הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד שאני עצמי התבלבלתי ולא הייתי בטוחה כלל וכלל מי המספרת, אלישבע הנערה, או אלישבע האישה הצעירה. להיות דומה לאבא וקשורה לאבא מחד ולמרוד בו מאידך. זו תמצית ההתבגרות של נערות רבות, אבל כשמדובר בבת של רב, הכל הרבה הרבה יותר מסובך. והיכן אמא ומדוע היא חסרה כל כך דווקא כשצריכים אותה??? נוכחותה היא כמו סם מרפא בחייה של אלישבע, שהולכת ומתקלפת לאט לאט מכל ההגנות. הבית כמרקחה. איימי מעלה שאלות רבות ומגלה בקיאות רבה בפרשיות ופרשנויות ההלכות וסיפורי היהדות, אך גם מגלה מוזרויות רבות, שלא נעלמות מעיני האב, הרב וגם מעיני בתו, שבוחרת במודע כמעט, להתעלם מהן. הספר קשה לקריאה. עמוס בפרטים רבים ופרשנויות של הדת, הוא לא קולח, לעתים מלאה, אבל מרתק ומעורר מחשבה. חושף סודות מחיי משפחה, מעלה באוב רוחות מן העבר ושואל שאלות רבות לא פשוטות בכלל, על הורות, זוגיות והחיים ביחד. אני ממליצה.
נוריתהה שרון שלו | 11.4.13 אלישבע היא בת של רב קונסרבטיבי, אימהּ נמצאת מעבר לים ואישה אמריקאית בשם איימי נוחתת יוםאחד על סף ביתם ודי מזמינה את עצמה להתארח אצלם. איימי טוענת שהיא בתהליכי גירושין מבעלה, רב מוכּר בארה"ב, ושיש לה פגישת עבודה בארץ, כמקובל במצוות הכנסת אורחים האורחת מוזמנת להתארח בבית ומערכת יחסים מיוחדת נרקמת בין אלישבע בת ה-18, ששוקדת על הבגרויות שלה, ובינה. איימי מלאה מסתורין. מצד אחד היא אינטליגנטית בצורה בלתי רגילה ובקיאה ברזי התורה והמדרש, ומביאה כל הזמן דוגמאות מהכתוב לכל דבר שיוצא לבני הבית מהפה ומצד שני, היא מקפידה על דלת חדרה סגורה, קופצת בבהלה מכל רעש קטן ולפעמים נראית כאילו היא נודדת במחשבותיה למחוזות רחוקים. איפשהו באמצע הספר מתפתח אפילו קצת מתח, כשאביה של אלישבע מתחיל לחשוד שמשהו לא כשורה עם אותה מבקרת ומבקש מאלישבע לשתף פעולה. אלישבע, שנקשרה באופן מסוים לאיימי, מתקשה לעזור ועוברת מעין מסע התבגרות תוך כדי שהעניינים מתבהרים אט אט. דברים לא תמיד מתנהלים בדיוק כמו שאנחנו רוצים – לקח חשוב שיש ללמוד בגיל 18... אלישבע פתאום מבינה שהסיפור שהיא בנתה לעצמה לגבי המשפחה שלה, לא בהכרח נכון. האורחת מציפה סודות מהעבר ומעלה אצל אלישבע הרבה שאלות, שהיא התחבטה בהן גם ככה לגבי האמונה, המשפחה והחיים בכלל. אלישבע מוגדרת קצת כ"מורדת", היא לא בדיוק מתנהגת כמו שהיו מצפים מ"בת של רב" והיא שונאת כשמדביקים לה את התואר הזה. היא לא טורחת לשמור שבת ורוב חבריה חילוניים. היא גדלה במושב מעורב, של דתיים וחילונים (הבנתי שהמחברת היא בת הישוב עומר, שמתחבר טוב עם תיאורי המקום של מושב בדרום בעל צביון כזה) וגם יוצאת לטיולים מעורבים, של בנים ובנות. המפגש הזה בעצם מתקיים בעבר, היום אלישבע בוגרת, גרה בתל אביב ולומדת קולנוע, סבתהּ האהובה נפטרה והאירוע הזה מעלה אצלה בזיכרון את המפגש הבלתי נשכח עם אותה איימי, תקופה שבה התחבטה בשאלה היהודית – חילונית ובכלל – בכל מה שמעניין מתבגרת בגיל הזה (מי אמר בנים?). הסיפור זז הרבה קדימה ואחורה בזמנים – בין ה"הווה" שבו אלישבע סטודנטית לקולנוע ויושבת שבעה על סבתה ומתמודדת עם זרם המבקרים ובין ה"עבר" שבו נזכרת בביקורה של איימי מלפני שש שנים ובמה שהוא הציף בזמנו. היה לי קשה עם התזוזות הרבות, היו פעמים שלא מצאתי את עצמי ולא הייתי בטוחה מה אני קוראת. לפעמים זה קרה בתוך אותה פסקה. לי, אישית, היה קשה לעקוב בצורה כזו אחרי המתרחש. לפעמים רק אחרי כמה שורות פתאום הבנתי שהסיפור זז מהעבר להווה או להיפך. בסיפור שזורים הרבה סיפורים ופירושים מהתורה ומהמדרש, מתוקף הקרבה של הדמויות לדת. אביה של אלישבע הוא, כאמור, רב והאורחת איימי אוהבת להתפלפל אז יש רגעים שנראה שהם מתנצחים ביניהם מי יודע יותר דברים. לפעמים הסיפורים יותר מעניינים ולפעמים פחות. אבל כמו שאלישבע עצמה מאסה באיזשהו שלב בהתנצחויות בין אביה לאיימי ועל כך שלכל דבר הם מביאים סימוכין מהתורה – גם לי זה נמאס. נכון, יש הרבה סיפורים מעניינים, אבל העומס פשוט גורע מהעניין. לא עוברות עשר שורות בלי איזה משל או אנקדוטה. ושוב – נכון, אני אפיקורסית לגמרי, אבל מאוד אוהבת את הסיפורים האלה. אז איך אני מסכמת? לא גיבשתי לגמרי דעה על הספר. היו רגעים, במיוחד בהתחלה שהיה לי קשה וחשבתי לנטוש אבל בסופו של דבר אני שמחה שהגעתי לסופו. יש שם התפתחות מעניינת באמצע ועניין אותי לדעת מה יקרה עם זה. תזוזות רבות בזמנים קדימה ואחורה (זרם התודעה?) די יאבד את עצמו. לעומת זאת, כל אוהבי הפרשנויות החז"ליות ושאר החכמים ימצא את הספר מאוד מעניין. איפה אני על הסקאלה? עדיין לא החלטתי... דירוג הקואלית: שלוש קואלות מתוך חמש פינת העטיפה: העטיפה לא רעה בכלל. יש ציור של ילדה שיושבת על כיסא גבוה, זה נראה כאילו זה צויר על בד כי אפשר לראות ממש את הטקסטורה וכמעט להרגיש אותה. הילדה נראית מבוישת משהו וסגורה בעצמה. יש משהו מאוד עדין בציור הזה ואני מאוד אוהבת אותו. הוא מרגיע. הגוונים הם גוונים חמים וזה נשמר גם בתוך הספר עצמו כי הכל מודפס על דפים בצבע קרם, שהם הרבה פחות מסנוורים ונעימים לעין. ציטוטים: "במידת מה, אותו אחר – צהריים ראשון בו הכנסנו את איימי הביתה ונתנו לה לדגדג ולהעיר את הבתים הפנימיים שבתוכנו, דומה לחיי היום יום החדשים שלי בתל אביב. באותו אחר צהריים נפרשו המון מפתחות על השולחן, מפתחות שבהמשך חיפשו לעצמם חורים מתאימים או יצרו חורים למה שעוד יתגלה כפתחים, כמו קורסי המבוא שאני לוקחת באוניברסיטה, כמו האנשים המגוונים שאני פוגשת כמעט כל יום, שאין ביכולתי לדעת לאן הם יובילו אותי" "סליחה זה שריר שצריך ללמוד להפעיל, פעם אחר פעם מחדש, במיוחד סליחה כלפי מי שהביא אותנו לעולם". "...כשדברים קשים קורים לך, אתה צריך להבין שזה בגלל שאתה יכול להכיל אותם". "מישהו הסביר לי לא מזמן את ההבדל בין חרטה לבין רגשות אשם ואמר שברגשות אשם אין שום תועלת, הם כמו ביצה טובענית אחת גדולה. זה רגש שתוקע ולא מחולל שינוי, גם כשאתה מנסה לעורר אותו באחרים. חרטה, לעומת זאת, זה דבר בריא, טבעי וחיוני. היא מכוונת אותנו ללמוד ממה שקרה כדי שנוכל לנקוט באופן שונה, כך שההיסטוריה לא תחזור על עצמה".
|
|||||||
|
|||||||
|
|||||||
.jpg)
