ספרי השירה "פִּטְדָה", אבן מאבני החושן. נדפס אופסט בגוֹפָן "דרוגולין" על נייר נטול עץ 90 גרם
אני שלישי הוא הספר השני בסדרת ״חוברת סיכות״. שעוזי אגסי הגה ויצר כדי להוזיל את עלות ההוצאה לאור שתתבטא במחיר קבוע לצרכן: 38 ₪ בלבד (מבלי להתפשר על האיכות החיצונית והתוכנית של הספר). החוברת עטופה בנייר קרטוני חום וכרוכה בסיכות ממש כמו המחברות ״של פעם״.
הספר יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל אביב.
השירים בספר מגלגלים זיכרונות, מחשבות ושאלות אשר המשורר חווה כדור שלישי לשואה. הם מבקשים לדייק ולזקק את הפרטים הקטנים והתהיות של המשורר בנוגע לשואה כאירוע משפחתי, לאומי ואנושי, להתרחק מהזיכרון הלאומי והפלקטי, שנכפה עלינו לא פעם, ולבחון כיצד זיכרון השואה נוכח-נפקד בחייו. אין אלו שירי שואה במובן "הקלאסי" של המילה, אלא שירים של התבוננות מפוקחת על ההווה והעתיד נוכח העבר המבקשים למצוא אושר מתוך הכאב ומייחלים לעתיד אחר וטוב יותר.
במהלך השנים עסק וולפסון בנושא השואה במספר פרויקטים, אולם כתיבת השירים החלה כשלוש שנים לאחר מסע משותף של המשורר עם אימו לפולין בשנת 2008, לעיר הולדתה של הסבתא- פיוטרקוב ולמחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בו שהתה הסבתא וממנו שוחררה ב-1945, לצד נסיעה של אשתו כמורה מלווה עם תלמידיה לפולין, ציון גיל ארבעים שלו ובר-המצווה של בנו הבכור. השירים נכתבו כמקשה אחת והתגבשו לכדי ספר המציין את זיכרון השואה בדרכו האישית של המשורר.
פרופ' עדי וולפסון (41) הוא משורר, פעיל סביבתי, מומחה בתחום הקיימות ופרופ' להנדסה כימית. פרסם שני ספרי שירה: שירים בארבעה ממדים (גוונים, 1997) ובגוף אחד (ספריית פועלים, 2000) ומבחר שירים במגוון עיתוני הספרות בישראל. משמש כראש המחלקה להנדסה כימית במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון בבאר שבע ועוסק במחקר אקדמאי בתחום הכימיה הירוקה (green chemistry) ובנושא שירותים ברי-קיימא (sustainable services). מחקריו התפרסמו במיטב עיתוני המדע ובכנסים בינלאומיים והוא זכה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים. בנוסף לפעילותו האקדמית פועל פרופ' וולפסון במגוון מסגרות ופורומים לקידום איכות הסביבה והקַיָּמוּת בנגב בפרט ובישראל בכלל. יזם ומלווה פרויקטים חינוכיים-קהילתים סביבתיים רבים בעיר באר-שבע, משמש כיועץ ראש העיר באר-שבע לקַיָּמוּת, מכהן כנציג העיר באר-שבע במועצה המקומית תעשייתית רמת חובב וכיו"ר רשות פארק נחל באר-שבע ובנוסף כותב טור דעה קבוע בנושא קַיָּמוּת באתר Ynet
שעתהאפס
דּוֹר רִאשׁוֹן דּוֹר שֵׁנִי דּוֹר שְׁלִישִׁי
אַתְּ הָיִית נִצָּחוֹן אִמָּא נֵצֶר וַאֲנִי
זִכְרוֹן מִי אֲנִי?
הַסְּפִירָה מַמְשִׁיכָה רְבִיעִי חֲמִישִׁי
וְשִׁשִּׁי עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?
מַה יִּהְיֶה
בְּסוֹפִי?
הבחנה
כַּמָּה פְּעָמִים אָמְרוּ לִי שֶׁמֶּענְטְשׁ הוּא
יוֹתֵר מִבֶּן אָדָם
בְּעִבְרִית אִי אֶפְשָׁר לְדַיֵּק בָּזֶה
אִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר אֶת זֶה
בְּמִלִּים צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ אֶת זֶה בַּלֵּב
צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ
ראיון עם המשורר עדי וולפסון על צאת ספרו החדש "אני שלישי" בחדשות הוט - דרום, ערוץ 33. התכנית שודרה ב- 7/4/13, ערב יום השואה.
ראיון שקיימה ציפי גון גרוס עם המשורר עדי וולפסון במסגרת התכנית "ספרים רבותי ספרים" בגלי צה"ל אשר שודרה ב-26/7/13
ציפי גון גרוס : שלום עדי וולפסון. עדי וולפסון : שלום רב. ציפי גון גרוס : היית בן שנה כשסבתא נפטרה, בגיל 54 בסך הכל, היא נפטרה וכל שנה הבאתם לבית הספר את הטלאי הצהוב שהיא עצמה נשאה, אתה הטלאי הצהוב שלה. עדי וולפסון : כן, מעין שליחות כזו שלקחנו על עצמנו או שנתנו לנו, ובאופן פרדוכסלי עשה אותנו מאוד מיוחדים באותו יום השואה, מפני שזה היה משהו מפתיע, לא היה לכל אחד, ופתאום אנחנו באים, אני ואחיי ונושאים את הטלאי הזה והולכים איתו כל שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואני חושב שזה הזיכרון הכי מוחשי שלי מהנגיעה המשפחתית האישית לשואה. ציפי גון גרוס : יש בספר כמה משפחות של מילים שחוזרות על עצמן, משפחה אחת מדברת על שליחות ועל תפקיד ומשפחה אחרת של מילים על בני אדם. על זה מנטש, רק ביידיש יש מנטש. הם היו בני אדם, אתה כותב באחד השירים. עדי וולפסון : נכון. תראי היתה לי התלבטות כל השנים, מעבר לזיכרון האישי המשפחתי יש גם זיכרון לאומי. והשאלה שלי כל השנים היתה איפה השואה נוכחת נפקדת בחיי או בחיינו, והאם יש לי תפקיד בכל הדבר הזה, ובעיקר תפקיד כלפי ילדיי, האם יש לי אחריות להעביר להם משהו. אני קראתי לספר "אני שלישי" ובעצם הגדרתי את עצמי כדור שלישי, אבל אני לא יודע מה זה בדיוק דור שלישי. האם זה דור שלישי ביולוגי? נכדים לסבים שהיו ניצולי שואה, או האם כולנו דור שלישי חברתי תרבותי כי ספגנו חינוך מסוים, תרבות מסוימת, ימי זיכרון, ולכן ההתלבטות הזו בעצם באה לביטוי גם בספר, אבל הייתי משוכנע שהספר הזה הוא מסע ויש לי איזה שהיא אחריות וגם איזה שהוא תפקיד להגיד משהו, לומר משהו ולהעביר משהו לילדיי. ציפי גון גרוס : תראה דור שני זה כבר מושג ידוע מוכר, למרות שיש כמה וכמה חוקרים ביניהם פסיכולוגים מאוד ראוים ולאו דווקא מכחישי שואה, שאומרים אין דבר כזה דור שני. אבל לגבי דור שלישי בדרך כלל אומרים יש אפילו דור שלישי. ואתה אומר כאן אני שלישי. לפני שקראתי את הספר האסוציאציה הראשונה שלי היתה אני שלישי, כמו שילדים אומרים שהם מתארגנים למשחק, שלישי ולא שלישי. עדי וולפסון : תראי אני עוד פעם, ההתחבטות הזו בין דור שלישי הגיעה כשכתבתי את השיר הראשון שמתחיל דור ראשון, דור שני, דור שלישי, את היית ניצחון אמא, נצר, ואני זיכרון. מי אני? ובעצם זו היתה השאלה הגדולה שהרבה שנים התחבטתי בה. לא חייתי עם השואה יום יום, גם לא בבית, לא היה לנו בית שהיה בו מנהגים שקשורים בשואה, למרות שאמי היתה דור שני. אבל כמו שהזכרת קודם, דברים קטנים כמו הכלב שרצינו ופתאום גילינו שאמא לא רוצה כלב מפני שכשהיתה הולכת עם סבתי והיתה רואה כלב אז היו עוברים לצד השני, וכל מיני דברים קטנים כאלו. וכשגדלתי בתוך ההוויה התרבותית הישראלית ושמעתי וקראתי וראיתי הרבה על השואה, היו לי הרבה התלבטויות, הרבה התלבטויות למשל בדבר שנראה כל כך ברור מאליו בהקשר לשואה, לזכור ולא לשכוח. ושאלתי את עצמי האם צריך פעמיים לומר את זה, האם הציווי לא לשכוח משאיר אותנו מאחור? ואולי לא נותן לנו להתקדם קדימה, גם בהקשרים אחרים. האם אנחנו לא מנכסים את השואה להרבה דברים? היא תמיד נכנסת, נדחפת. אנחנו משתמשים בה כמשהו מאוד פלקטי. ואני רציתי לחזור לאישי, למשהו ה... לומר היתה שמה אשה אחת והיא היתה במקרה סבתא שלי ויש עוד הרבה כאלו, והיא עשתה משהו, היא הביאה אותי לכאן בסופו של דבר והמשהו האנושי הזה, המשהו האישי הזה זה אירוע אנושי בסופו של דבר, מעבר למשהו המשפחתי או אפילו הלאומי. היה חשוב לי גם להאיר את זה. ציפי גון גרוס : מה אתה יודע עליה? עדי וולפסון : מעט מאוד. אני יודע קצת על המסע, על איך סבא וסבתא נפגשו, כשסבתא שוחררה מהמחנה וסבא היה בארגון הבריחה, והם נפגשו ברכבת ונצמדו, כמו שפעם כנראה קרה. אני יודע מה היו בתלאות בדרך ארצה, איך הם הגיעו, אמי נולדה כמעט בדרך ארצה, ואיך הם הגיעו וישר שלחו אותם לקפריסין. אני יודע שהחיים בארץ אחר כך לא היו הכי קלים, אבל אני לא יודע לספר מה היה שמה לפני, מה היה שם בזמן, לא יודע. ציפי גון גרוס : אחד השירים היפים בספר הוא שיר שבעיניי הוא קודם כל מוזיקה, הוא השיר שנקרא "צ' פ' נ'", שאתה בכוונה נותן אותו כשורש בלבד. והשיר אומר: אני נוסע לאן שמצפן הלב מכוון צפונית, לאהבה שלי צפון פחד, אבל הצופן הגנטי קושר אותי ומנתק ולא מותיר למצפון לברוח. עדי וולפסון : כן, תראי עוד פעם יש פה כל כך הרבה קשרים וחבלים שמצד אחד אתה אומר מי אני שאני אסע את כל הדור השלישי, שאני עוד לא יודע מה הוא. ומצד שני אתה שואל עוד פעם מה התפקיד, והרי לא הכרתי את סבתא שלי וכמעט לא יודע עליה שום דבר. אבל התערבב פה עוד פעם האישי עם הלאומי, ובאמת אני חושב הדחף הכי גדול היה שיש לי איזה שהיא תחושה שאנחנו מתרחקים מאותה שעת האפס והניצולים האלה הולכים וכבר לא עימנו. ובאמת נשאלת השאלה איך אנחנו זוכרים, ואני מאוד מאוד רוצה ואני גם כותב את זה בספר, לשמור ולא לשמר את הזיכרון, ולשמור את הזיכרון לדעתי אפשר בהרבה דרכים, והיום אנחנו רואים שיש הרבה דרכים אלטרנטיביות לטקסים שהיו פעם, כי צריך ללכת קדימה, ועדיין לשמור על הזיכרון אבל ללכת איתו קדימה, זה המסר העיקרי שאני רוצה לומר. ציפי גון גרוס : ומתוכו להוציא אולי לכיוון הילדים שלך דברים קצת אחרים. עדי וולפסון : כן כן, אני לא רוצה שהילדים שלי, להפיל עליהם את השואה כאיזה משהו שהם חייבים ללכת איתו כל החיים, אבל אני כן רוצה שהם יזכרו את זה כאירוע, גם לאומי, גם אישי, גם בינלאומי, ויקחו מזה משהו, שזה יהיה איזה שהוא מצפן קטן שמכוון קדימה, לא למשוך אחורה. אני בדברים שאני עוסק בהם אני עוסק בדורות הבאים כל הזמן, ואני גם כותב בשיר האחרון דווקא אני שלא מסתכל אחורה, לא מסתכל ומבקש מכם להסתכל לבפנים, מפני שאני באמת חושב שה... אני רוצה לקחת את החיבור הזה אל העתיד, אני רוצה לתת משהו חדש, וזה מה שאני מבקש גם לילדיי. ציפי גון גרוס : כי לכאורה התחום שאתה עוסק בו, קיימות, והשואה, מה הקשר? אבל אם מסתכלים יותר מקרוב ברור שהקשר עם סבתא זה הקשר עם העבר, עם הגנטיקה, עם ההיסטוריה, והקיימות היא המסר לעתיד. עדי וולפסון : כן, והקשר הוא הקשר האנושי גם, מעבר לקשר הביולוגי, יש פה קשר שאנחנו בני אדם ויש לבני אדם משהו שצריך להגדיר אותם, זה ערכים ודברים כאלו ואני רוצה לדבר עליהם ואני רוצה להעביר אותם לילדים שלי. ציפי גון גרוס : ואתה פרופ' להנדסה כימית, אני חייבת לציין שמיד קפץ לי לראש שבכל השמות של הספרים שלך שלושה ספרי השירה, יש מספרים, שירים בארבעה מימדים, בגוף אחד, ואני שלישי. עדי וולפסון : נו את רואה, אני לא שמתי לב לזה. אני לא... דווקא בשיריי אין כמעט נגיעות מדעיות, מאוד מעניין החיבור הזה בין מדע לשירה, גם של משוררים מדענים כמו אבנר טריינין ז"ל שגם היה פרופ' לכימיה, אני אמנם להנדסה כימית, אבל אנחנו אפילו מלמדים נושאים קרובים. אבל משורר אחר שגם קשור מאוד לשירה, דן פגיס, וקשור לשואה, שכל חיי נמשכתי ואהבתי אותו ציפי גון גרוס : אתה מקדיש לו פה שלושה שירים. עדי וולפסון : נכון. היה בעצם משורר שחיבר מדע הרבה בשיריו, ופגיס עסק בעיניי בשירה ובזהויות, כל הזמן ניסה לברוח מהזהות של מי הוא בעקבות אירועי השואה, והיה לו... אני חשבתי שיש פתרון אפילו מדעי לבריחה שלו, ולחיפוש שלו אחר זהויות. הוא התעסק הרבה בפיזיקה ואפילו בכימיה וכאלה דברים בשירים, ואני כשהייתי עם אמי באושוויץ והיינו בעצם בבירקנאהו ממש בלב של הלב, על יד הרמפה ועל יד הגל-עד שהקימו שמה, קראתי מהשירים של פגיס, זו היתה הנקודה שבה בכינו. ציפי גון גרוס : ואיזה שיר תבחר לקרוא עכשיו? עדי וולפסון : אני אקרא שיר שנקרא "מתכון", שבעצם מחבר את הדברים שעוברים אולי בירושה, אבל לא בירושה פיזית, בין סבתא לאמא ואליי ואני מקוה להעביר לילדיי. "את הסופגניות שאמא היתה מתפיחה, תחילה לצד התנור, מרדדת וקורצת עיגולים עיגולים בקערה קטנה, מחביאה בעומק ארונות המטבח בתבניות מכוסות מגבת לחה, ירשנו ממך. את הריח שמילא שעות את הבית הסגור לפני שנזרקו לשמן הרותח להזהיב והתמלאו בריבת פובידל חמימה, את הטעם המתפוצץ בחיך וממלא אושר, אני מוריש לילדיי. אבל את שאריות העוגה הבחושה שהיו מפוררות ומעורבבות עם רוטב שוקולד סמיך ומגולגלות בנייר אפיה לרולדה דקה, שהוטמנה במקרר לטובת האורחים שיבואו במקרה, ונעלמה כלא היתה ביום שאחרי, שמחזירה לי ילדות, אני שומר לעצמי". ציפי גון גרוס : תודה עדי וולפסון. "אני שלישי" הופיע בהוצאת "אבן חושן", תודה. עדי וולפסון : תודה.
ראיון שקיים ניסם קינן עם המשורר עדיו וולפסון בתכנית "רוח דרומית" ברשת ב' בתאריך- 19/5/13.
תמליל הראיון:
ניסים קינן : אנחנו מארחים עכשיו באולפן משורר, עדי וולפסון והוא פעיל סביבתי, כלבבי כמו שאומרים, מומחה בתחום הקיימות וגם פרופ' להנדסה כימית, ערב טוב. פרופ' עדי וולפסון : ערב טוב. ניסים קינן : אתה בן 41, אתה פרסמת בעבר שני ספרי שירה, שירים בארבעה ממדים, גוונים ובגוף אחד, ועליהם זכית בפרסים, ועכשיו אנחנו מדברים על ספר חדש פרי איתך, ספר לנו על הספר השלישי. פרופ' עדי וולפסון : כן הספר השלישי שנקרא גם "אני שלישי", הוא ספר מסע בעצם, מסע שלי כדור שלישי לשואה, אל הסיפור האישי המשפחתי והסיפור הלאומי שלנו אני חושב. והוא נולד מנסיעה שנסעתי עם אימי, בעקבות סבתי שהיתה בשואה, בפולין והיתה באושוייץ, ניצלה מאושוויץ, עלתה ארצה. ואני בעצם לא הכרתי אותה, היא נפטרה שנה לאחר שאני נולדתי. ובעצם המסע הזה עם אימא שלי, העלה הרבה דברים והרבה שאלות וזיכרונות. שנה לאחר מכן גם אישתי נסעה עם תלמידים כמורה לפולין, ובעצם פתאום מצאתי את עצמי כותב שירים בנושא הזה, מדבר על סבתא שלי, על אימא שלי ניסים קינן : או את השיר בכלל, ... זה הכי רחוק משירים. פרופ' עדי וולפסון : נכון, לא לא חושב שזה הכי רחוק משירים. כתבתי שירים עוד לפני שהייתי פרופ' להנדסה כימית, עוד לפני שלמדתי מספרים, אבל בהחלט זה היה כתיבה אחרת מבחינתי, זה היה מקום אחר. לא כתבתי עד אותו זמן שירים שהם היו ברצף אחד, שיש להם איזה שהוא מהלך כולל, וגם הרגשתי שיש לשירים האלו איזה שהוא כוח, איזה שהוא משהו שבאמת לוקח את הזיכרון הלאומי שהוא לפעמים מאוד פלקטי, יש לנו ככה קודים כאלו של יום השואה ודברים אחרים, ומנסה לומר רגע, היו שמה אנשים ואולי יותר מזה, מה אני לוקח מזה, כאדם לחיים שלי ולחיים של הילדים שלי. ניסים קינן : אז בוא נלך ישר אל השירה, אנחנו אוהבים שירה כאן, אז בוא תקריא לנו אחד משיריך. פרופ' עדי וולפסון : אז השיר נקרא "לקראת מסע". "אני נוסע רחוק למצוא קרוב. לגעת ברגע האפס ולחזור אל המסלול. אני יודע מה שהיה הוא שלא יהיה, אני יודע אלו זכרונות ללא געגוע, אבל אני חייב לנעוץ סימן בזמן". והשירה הזה הוא אותו שיר של המסע שלי, אותה נסיעה, זיכרונות ללא געגוע, יש לנו זיכרונות שאנחנו מחבקים עליהם, אבל יש דברים שאנחנו לא רוצים לזכור, לפעמים אין ברירה, לפעמים זה לא מרפא מאיתנו, אבל הנסיעה הזאת בשבילי והמסע הזה בספר, היתה איזה שהיא נקודה בזמן, שאני יודע שציינתי לעצמי, אני מקווה שציינתי גם לאנשים אחרים, כי בסופו של דבר משורר כותב את השירים בינו לבין עצמו, אבל כשהוא מוציא אותם לאור, הוא רוצה שהם מחלק הכלל ניסים קינן : זה גורם לך לאיזה שהוא פורקן מיוחד. פרופ' עדי וולפסון : אני לא יודע אם זה פורקן, זה איזה שהיא... ניסים קינן : לכתוב לא... שמע, לנעוץ סימן בזמן יש לזה המון משמעות. פרופ' עדי וולפסון : כן, אני הרגשתי בספר הזה שמעבר לשירים שאני כותב, ומעבר לזה שאני רוצה שיקראו את השירים, יש לי פה איזה שהיא משימה. יש לי פה איזה שהיא אחראיות, להמשיך ולגלגל את הסיפור הזה. להמשיך ולספר את הסיפור של סבתא שלי שאפילו לא הכרתי אותה, ורק שמעתי עליה חלקי דברים ולהמשיך ולומר, רגע היה שמה בן אדם, איש במקרה היא גם היתה סבתא שלי וקרו לה דברים בחיים, והדברים האלה השפיעו עליה והשפיע עלי, והשפיעו על כולנו, ואני חושב ש... ניסים קינן : ואת הסיפור המלא שמעת מאביך כמובן. פרופ' עדי וולפסון : שמעתי מסבתי מצד אימי, שמעתי סיפורים... סיפורים מאוד מאוד קטנים, יותר וויכוחים בינה לבין אח שלה. יש לי פה שיר שאני ככה אומר, שהם מתווכחים אם היה לה מספר על היד או לא היה לה מספר על היד. אם הקאפו אהבה אותה או ניצלה אותה. והדברים האלה שעם השנים שמענו, סבתי עלתה ארצה עם הטלאי הצהוב מאושוויץ, וכל שנה היינו הולכים לבית ספר כל האחים ומראים אותו, וזה היה איזה שהוא תחושה כזאתי שאנחנו באים עם איזה שהוא סימן ניסים קינן : הנה הוא כאן, לא נראה אותו כאן. פרופ' עדי וולפסון : כן, אבל אני חושב שרק שגדלתי ויש לי ילדים היום, שהבן שלי עכשיו לפני בר מצווה, ופתאום יש לו שאלות מי אני ולמה אני, ופתאום אתה אומר רגע, יש פה איזה המשכיות, יש איזה שהוא משהו שיש לנו תפקיד גם כהורים, ואני בהחלט בספר הזה, לקחתי תפקיד להמשיך ולגלגל את הסיפור הזה בעוד דרך אחת. ניסים קינן : לנעוץ עוד יותר. פרופ' עדי וולפסון : נכון. ניסים קינן : סימן לשינויי הזמן. פרופ' עדי וולפסון : בדיוק. ניסים קינן : אתה כפרופ' מי שעוסק עניינים ברקע עם מה, עם הסביבה הירוקה, אתה פרופ' להנדסה, להנדסה כימייה במכללה האקדמית להנדסה על שם סמי שמעון בבאר שבע ואתה עוסק במחקר אקדמי שנים, אתה מתעסק בכל מה שקשור לכימיה הירוקה. יש איזה סיבה שקשורה לסיפור שלך. פרופ' עדי וולפסון : תראה אני חושב שה... ניסים קינן : מחפש את הירוק בכל זאת. פרופ' עדי וולפסון : הקיימות שמדברת על הדורות הבאים, היא אותו החיבור שדיברנו פה, כי בסופו של דבר, שאני מסתכל על מה אנחנו עושים היום ואיך אנחנו חיים היום ואיך אנחנו חיים בכבוד ואיך אנחנו נותנים כבוד לאנשים סביבנו, לטבע סביבנו ומה אנחנו משאירים לדורות אחרינו, אני חושב שזה מאוד מתחבר לסיפור הזה. אני תמיד לא אהבתי ללמוד היסטוריה, מפני שאמרתי שההיסטוריה, כולם אומרים אפשר ללמוד מההיסטוריה, אבל בהיסטוריה, אתה יכול גם ללמוד איך להיות יותר רע כדי שתירשם בספרי ההיסטוריה, כי אם לא תהיה יותר גרוע מהיטלר, אז איך ירשמו אותך בספר ההיסטוריה. ניסים קינן : כן. פרופ' עדי וולפסון : אבל אני חושב שבהחלט, המעבר הזה בין עבר לעתיד, והווה פעיל קיים כאנחנו, את החיים שלנו חיים כאן והרבה פעמים אנחנו שוכחים, אנחנו מתרפקים על העבר, אומרים כשנהיה בפנסיה, כשנגדל, כשנהיה ככה וככה נעשה כך וכך. והיום יום שאנחנו חיים, זאת הקיימות. זה אותם הדברים שאנחנו מכשירים לילדים שלנו, לילדים שלהם ניסים קינן : לדור ההמשך. פרופ' עדי וולפסון : לדור ההמשך ואני חושב שזה מאוד מתחבר גם לספר הזה. ניסים קינן : אני רוצה להודות לך על הספר, להודות לך שבאת לכאן לאולפן, פרופ' עדי וולפסון. "אני שלישי" זה השם של הספר בהוצאות אבן חושן, תודה רבה לך. פרופ' עדי וולפסון : תודה רבה.
ב- 8/4/13, יום השואה תשע"ג בתכנית "בוקר טוב דרום" ברדיו דרום נערך ראיון עם המשורר עדי וולפסון על צאת ספרו החדש "אני שלישי". תמליל הראיון:
רונן הירשלר: פרופסור עדי וולפסון הוא מומחה לענייני הבית, כך אפשר לקרוא לזה, לענייני איכות הסביבה. הנושאים ירוקים באופן כללי. הוא גם ראש המחלקה להנדסה כימית, במכללה האקדמית להנדסה של סמי שמעון. כאמור, פעיל סביבתי, ולהפתעתי, משורר, את זה לא ידעתי. בוקר טוב פרופסור וולפסון. פרופ' וולפסון: בוקר אור. רונן: כבר שני ספרים מאחוריך, ואני מכיר אותך לדעתי, משהו כמו שש שנים, לא ידעתי עליך שאתה גם כותב שירים. פרופ' וולפסון: אז הנה, יש לי עוד שפנים בכובע. רונן: כן, טוב זה רק אחד מהם אני מבין. והסיבה שלשמה נתכנסנו, הוא ספרך השלישי שרואה אור בימים אלה, וכדור שלישי לשואה, הספר נקרא, אני שלישי. פרופ' וולפסון: נכון. רונן: ובו עד כמה שאני מבין, אתה באופן ...בדרך שירים, מנהל שיחות עם סבתך,זיכרה לברכה, ניצולת אושוויץ. פרופ' וולפסון: נכון. כן, הספר יצא בהוצאת אבן חושן, ובעצם, הוא מכנס שירים שכתבתי תקופה מסויימת סביב גיל ה-40 שלי, והרבה שאלות שעלו בי עם השנים, בעצם כדור שלישי לשואה, אני לא יודע אם ההגדרה הזאת, עד כמה ההגדרה הזאת תופסת לא תופסת, מה היא אומרת, אבל אני בעצם, שאלתי את עצמי איך הזכרון הזה, האישי, והלאומי של השואה, הוא נוכח, נפקד בחיי, ובחיי המשפחה שלי, ומה אני משאיר לילדים שלי. ובעצם איך אפשר לשמור זכרון, ולא רק לשמר אותו. מפני שהרבה פעמים יש לי את התחושה שאנחנו קצת כבר נהיינו קהים לזכרון של השואה. הדור מתרחק מאיתנו, הנושא הוא כל כך קשה, כל כך כואב. ולכן.... רונן: וגם זו שאלה בפני עצמה, האם זה טוב או רע, לא לזכרון אלא לילדים שגדלים כאן. אנחנו גדלנו...אתה יודע, למדנו לגדול עם העול הזה, או עם המשקל הכבד הזה על כתפינו, נדמה לי שרק בעוד כמה עשרות שנים יידעו אם זה היה טוב או רע לילדים שנולדים כאן, אבל זה כבר שיחה אחרת, אני מבין שהחוויה המרכזית שהולידה את הספר הזה, היא ביקור בעצם במחנות, ביום הולדתך ה-40, לפני כ...שנה, פרופ' וולפסון: לפני כשנה, ביקרתי לפני זה במחנות, עם אימי, תראה, אני בעצם, גם כשהייתי ילד ונער, בבית ספר, היה את המשלחות לפולין, לא רציתי לנסוע, לא יודע, חששתי מזה אולי. אבל לפני מספר שנים נסעתי עם אימי. ובאמת, מצאנו את הבית שבו סבתי, מרים רפפורט לבית צ'יטנברג, בעצם נולדה בו, בעיר פריוטריקוב, בפולין, מצאנו את בית הקברות שאבא שלה ואחותה, שנפטרו לפני המלחמה, היו קבורים, הלכנו באושוויץ ועשינו את אותה הצעידה שהבוקר עושים במצעד החיים, שהיה פעם מצעד המוות, ככה בין שנינו. ושנה לאחר מכן, אישתי, שהיא מורה בבית הספר, נסעה עם תלמידים, לאותו מסע לפולין. ובאמת העירבוב של כל הדברים האלה, מצא אותי בעצם באיזשהוא מקום מתחיל לחשוב ולחשוב, ובערוץ אחד, בזמן שאני, עסוק בדברים אחרים, בדברי היום יום, בערוץ אחר, כותב, רונן: כלומר, השירים התחילו להיווצר בראשך, לאחר החזרה, עם עיכול החוויות שעברת שם? פרופ' וולפסון: כן, כן. כל הדברים האלה יחד. ועוד פעם, השירים האלה הם לא שירי שואה, במובן קלאסי, לשמחתי הרבה כמובן לא חוויתי. וגם כפי שאמרת, אני את סבתי לא הכרתי. סבתי נפטרה, שנה לאחר שאני נולדתי, לאחר שהיא שרדה את אושוויץ. ולאחר שהיא עלתה ארצה, עם סבי. רונן: אז בעצם על מה מבוססות הכביכול שיחות האלה, על הדברים ששמעת על? פרופ' וולפסון: על אותן שאלות ואותן תהיות, ששמעתי גם דברים משפחתיים אישיים, לאורך השנים. וגם דברים לאומיים. ותראה, לנו יש את הטלאי הצהוב של סבתי. ואני זוכר אותנו, כל שנה הולכים לבית הספר, ביום השואה, עם הטלאי הזה. כאיזשהוא.... רונן: עם הטלאי הצהוב הספציפי שאותו היא ענדה? פרופ' וולפסון: עם הטלאי הצהוב הספציפי שהיא ענדה, שהיא שמרה אותו, ואחר כך הוא נשמר אצל אימי. ובעצם, איזשהוא....כל הדברים האלה יחד, בעצם, הביאו אותי לשאול הרבה שאלות, וסבתא היתה רק אחד האנשים שיכולתי אולי לשאול אותם, אולי בגלל שאין מי שיתן תשובה, אבל אני גם בספר, משוחח עם אימי ועם אישתי ועם ילדי, ובעצם השירים מנסים מתוך הכאב הגדול של העבר הזה. לברוא עתיד הרבה יותר מאושר כמו שאנחנו חיים בו היום. רונן: קרא לנו בבקשה את אחד השירים. פרופ' וולפסון: השיר נקרא דחיפות. אנחנו חייבים לדבר, סבתא. 40 שנה אחרי שאני נולדתי, ואחרי שאת הלכת, והעבר שלך מלווה אותי כמו ידה של אימא, ביום הראשון לבית הספר. עכשיו, כשאני ילד גדול, אבא, אני מוכרח לשאול, על הפחד המשתק, על הכוח להתחיל, ועל הגעגוע. על החיים ועל המוות, ומי אני. רונן: פרופסור עדי וולפסון, ראש המחלקה להנדסה כימית במכללה האקדמית להנדסה של סמי שמעון, דור שלישי לשואה, משורר, כאמור הספר נקרא, אני שלישי, הוא כבר הודפס? פרופ' וולפסון: הודפס, כן, בהוצאת אבן חושן. רונן: תודה רבה לך על השיחה הזו, ועל גילוי הלב. פרופ' וולפסון: תודה לכם
אוסף שירים עבריים מהמאה ה־19 ועד היום, שירת מחאה נשית, שירים אישיים לדן דאור וספר חדש לרחל חלפי. כלכליסט ממליץ על ספרי השירה החדשים בחנויות
יבול חדש של ספרי שירה בסגנונות שונים נחת בחנויות, ו"כלכליסט" ממליץ על ספרים נבחרים.
הדי השואה: "אני שלישי", עדי וולפסון
הספר השני בסדרת "חוברת סיכות", שמטרתה להוזיל את עלות ההוצאה לאור בלי להתפשר על האיכות. מחיר ספר בסדרה עומד על 38 שקל, והחוברת כרוכה בקרטון וסיכות, כמו המחברות של פעם. בספרו השלישי של עדי וולפסון, פעיל סביבתי ופרופסור להנדסה כימית, השירים הם זיכרונות, מחשבות ושאלות שהוא חווה כבן הדור השלישי לשואה. אלה לא שירי שואה במובן הקלאסי של המילה, אלא התבוננות מפוכחת על ההווה והעתיד נוכח העבר (אבן חושן, 48 עמ', 38 שקל(.
כל כך הרבה שירים, סיפורים, וטקסטים שונים נכתבו על השואה, מפרי עטם של ניצולי שואה ובני הדור השני. ומה השפעת השואה על בני הדור השלישי? האם השואה נשכחה מלבם, או שקנתה לה מקום ואחיזה איתנה, לא רק בלב הזיכרון הקולקטיבי, אלא גם, בלב הזיכרון הפרטי-המשפחתי? קראתי את הספר מתוך מחשבה, שיודעת אני מה היא כתיבת השואה, שכן, קראתי לא מעט טקסטים, שנכתבו על כך. ובכל זאת, הכתיבה של וולפסון שונה בתכלית וממרחק שני דורות, נדמה שאפשר להזדהות, הזדהות מלאה עם מילותיו, שכן תודעת השואה וזיכרונה הקולקטיבי, נצרבו בבשרי הכהה, הגם ששורשי
רחוקים מרחק רב מאושוויץ.
נכון, לא גדלתי בבית אירופאי, שיש בו היסטוריה של גטאות, אך שנאת היהודי הזר וסכנת הקיום הועברו גם אלי בסיפורי סבתא וסיפורי אבא. לכן, ממרחק שני דורות, המילים היו לי מוכרות.דומות במקצת לתודעה המשפחתית שלי ואולי בכלל, הזיכרון הקולקטיבי היהודי שלי, נטמע בי כל כך עמוק, עד שחשתי הזדהות כמעט מלאה עם הכותב. אני שלישי הוא ספר שירה לבני הדור השלישי, שצמחו וגדלו כאן בארץ. צברים, קוצניים מבחוץ, אך תוכם רק ומתוק. והם מביאים אל חווית הקריאה את זיכרונות ילדותם ואת קולות הוריהם והשריטות שנצרבו בבשרם. עדי כותב יפה. כתיבה כנה, ישירה, רהוטה ומשובחת. כתיבה בוטחת, של מי שיש לו מקום. של מי שיש לו בית ומדינה, אך גם שורשים. עמוקים.
הספר מיוחד מאוד. הוא השני בסדרת "חוברת סיכות", שהגה עוזי אגסי מבית הוצאת אבן חושן. הוצאה משובחת לכל הדעות וחביבה עלי במיוחד. חוברת דקה, כרוכה בנייר קרטון חום, כמו המחברות שהיו לנו פעם. השירים הודפסו על נייר נטול עץ.