לרגל צאת הספר, אנו מעניקים לרוכשים דרכנו הנחה של 25% ודמי המשלוח עלינו.
כלומר עלות הספר כולל המשלוח תהיה: 40 ₪.

בֵּן וְיוּלִי נוֹדְדִים בְּעִקְבוֹת שְׁנֵי סוֹדוֹת הַנֶּעֱלָמִים מֵעֵינֵינוּ.

מַסָּע חִפּוּשׂ קָסוּם שֶׁל שְׁנֵי יְלָדִים בִּמְחוֹזוֹת מֻפְלָאִים

שֶׁבָּהֶם הַשָּׁמַיִם הֵם הַגְּבוּל.

קְצֵה הַחוּט הוא שיתוף פעולה יצירתי  בין אם ובת. האמא מאיירת ידועה, מושכת בחוטי הדמיון ובמכחול והבת כנרת ידועה לא פחות, שבמקביל למיומנות שהיא מפגינה במשיכה בקשת הכינור, משכה גם בעט הסופרים.
זהו ספרה הראשון של נֶטַע רוּדִיךְ, כַּנֶּרֶת המתגוררת ומנגנת בשנים האחרונות בברלין.

הִלָּה חַבְקִין, מאיירת מעוטרת פרסים, איירה ספרי ילדים ונוער רבים.

למשוך בחוט המחשבה

הספר "קצה החוט" ממעט בעלילה ומתמלא באיורים, שרק עיון חוזר בהם חושף את סודותיהם. והידיעה שעל היצירה הזאת עמלו יחד אם ובת, מוסיפה לו עוד רובד של קסם
שלומית כהן-אסיף | 9.12.12 ספרים, הארץ

הטקסט כולו הוא שיר קצרצר, מוזיקלי וקצבי. כל בית מכיל ארבע שורות בחריזה צמודה, ואינו מספר לקורא סיפור; הצד הוויזואלי עושה זאת באופן חמקמק.

"בן ויולי נפגשו
בדרך אל ההר,
היה זה ים יפה -
לא חם ולא קר.

יצאו הם למסע ארוך
בעמק בין הרים,
פיטפטו על שני סודות
שרק הם מכירים".

מדובר בילד, בילדה ובשני סודות. לכל סוד אופי משלו, והם לובשים ופושטים צורות: סוד שמפליג, סוד שטובע, סוד שעף, סוד מציץ או "סודי נראה היום נפוח/ שלך פרח לו עם הרוח./ את שלך הסמיק השמש/ את שלי איבדתי אמש". לקורא יש תחושה ששני סודות אניגמטיים אלה משנים את מצב הצבירה שלהם, וחידתם נותרת לא פתורה ולא מפוענחת. אבל מי אמר שצריך לפענח סוד ולגלותו? מה עוד שהשיר או האיור אינם מספקים רמזים או חלקי רמזים, אלא מזמינים את הקורא לדמיין את הסודות ולהיות חלק מהם.

"קצה החוט" הוא שיר ללא יומרה, ללא מסר, על גבול האנקדוטה. אין פה פילוסופיה ולא פסיכולוגיה, רק קלילות מחורזת ופשטות משעשעת. הפשטות הזאת היא הקסם של הספר הזה. העלילה המילולית או הוויזואלית ממוקמת בשום מקום, לא פה ולא שם, והנוף שלה מתחלף. משהו משתולל ומשתטה בספר הזה, אני אומרת לעצמי.

את עיקר הנפח מעניקים איוריה של הלה חבקין, שהם טיול קסום שיש בו מן ההרפתקה והסוד. הם שופעים פרטים שרק בהתבוננות חוזרת ניתן לגלותם. ואיזה כיף לו לילד לגלות פרט אחר פרט. הטיפוסים המאוירים חוזרים על עצמם: הילדים, החיות, העצים, בעיקר גזעים. רוכב האופניים שנופל בשביל, אך רוכב בבטחה בשמים. פיל על גלגליות מועד. קשה שלא להתפקע מצחוק למראה נעל אחת שמופיעה בראשיתו של הספר וחוזרת גם בסיומו. ואני לא יודעת למי הנעל הזאת שייכת, והרי הדמויות אינן יחפות. ועוד זוג נעליים עף באוויר. אולי הן של דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ", אני מהרהרת ביני לביני. ושוב מוצאת עוד חוט ועוד חוט, חלקם נמתחים באוויר, אחרים על הקרקע או מחברים בין שמים לאדמה. כבל חשמלי, שרוך, זנב ארוך של עכבר, חוט של עפיפון. כן, העולם מלא חוטים. ויש כמובן פקעת שמבצבצת בכל כפולת עמודים.

חבקין, כדרכה, מחפצנת את האיורים: מטריות, כובע, אהיל, כורסה. שלא לדבר על בתים, חלונות מרפסות (חבקין הגיעה לאיור מן הארכיטקטורה, הראשון שזכה באיוריה היה חנוך לוין בספרו "מסע הדוד מקס" שראה אור בשנת 1982. וגם אני זכיתי, חבקין איירה רבים מספרי).

"קצה החוט" נמנה עם ספרי "הסיפור המצויר", כלומר טקסט מינימליסטי ואיור נרטיבי המספר את העלילה. ז'אנר זה לא נקלט היטב בשוק הישראלי, מעבר לים הוא חוגג. הקורא הישראלי (או ליתר דיוק אמא שלו) עדיין מחפש את העלילה ואת המלל. ואולי יסתייג מן הז'אנר וגם מן הספר הזה.

יד על הלב: כשפתחתי את הספר בלהט קסם הדפדוף, לא שמתי לב לעטיפה האחורית המציינת שהמחברת, נטע רודיך, היא בתה של הלה חבקין. ניסיתי לגלגל בראשי עוד ספרים שהם עבודה משותפת של אם ובת. הציירת נעמה בנזימן איירה לאמה המשוררת חגית בנזימן ספרים לאורך הדרך. שניים מספריה של נירה הראל, "איך עושה סבא" ו"קוקו", אוירו בידי בתה תמי הראל־חמו. ואילו נורית זרחי והבת רוני טהרלב זיכו את ספרות הילדים בכמה ספרים, ביניהם "שינגלונגה מיטה מסודרת" ו"מיליגרם".

מי שהרחיקה לכת בתחום שיתוף הפעולה המשפחתי היא מיריק שניר. והיא עשתה זאת לא רק עם בנותיה אליאור ואחיעד ("חלום צהוב"), אלא גם עם הנכדים. זכור לי שפעם שמעתי אותה מספרת שמבחינתה שיתוף פעולה משפחתי כזה הוא אידיאלי, שזו הבחירה האולטימטיבית. יש פה מן הסימביוזה ומן ההזנה ההדדית.

בדוגמאות שציינתי (ואלה כמובן רק חלק) - בנזימן, הראל, זרחי ושניר - האֵם היא הכותבת והבת היא המאיירת. בספר "קצה החוט" זה שונה: האם מאיירת והבת כותבת. על כך אומרת חבקין: "לצייר עם הבת שלי ספר, זה כמו לאפות יחד במטבח עוגת גבינה, בתפילה שתצא משובחת". ואכן התפילה עזרה, ספרן משובח וטעים.

כך או כך, מדובר בחוט המוביל מן האם אל הבת. ועל זה כתב לנו מכס נורדאו את האגדה הנפלאה שלו "חוט הלב", אותו חוט שנמתח בין האם לבת: "וחוט הזהב, חוט הלב שאין עין אדם רואה אותו נמתח לעולם".

לקריאת הביקורת באתר הארץ לחץ כאן