פרקים נבחרים מתוך "רדיו חזק" מאת מרדכי נאור
"כיום מערכת המיון והבחירה מסתמכת על מבחני אישיות ומקצוע. בזמננו היתה הבחירה, אם ניתן לומר זאת – ידנית"

העין השביעית | 20.1.14

תורת הקבלה

זו היתה אחת התורות העיקריות בתחנה – תורת הקבלה או ההתקבלות לשורותיה.

מעלתה הבולטת של גל"צ – שלעתים עמדה לה בכל זאת לרועץ – היתה התחלופה הגדולה. התחנה נראתה כל העת כתחנת רכבת. מדי שנה באו והלכו עשרות – לרוב חיילים וחיילות, אולם גם אזרחים. לי היה ברור שהיתרונות בשיטה זו רבים לאין שיעור מהחסרונות, שכן כל העת הוזרם לעורקי גלי-צה"ל דם רענן.

החיילים שירתו ארבע שנים (שלוש שנות שירות חובה ושנת קבע), החיילות שלוש (1+2), ועובדים אזרחיים זכו לקביעות כבר אחרי שנה, מה שגרם לנו לא אחת להחליט על קבלה או אי-קבלה של עובד חדש בשלב מוקדם מדי. על עובדים שעזבו ניתן היה להצטער, ואני סברתי שהצער לא חייב להיות גדול מדי, שכן המחליפים מילאו במהירות את החללים שנוצרו.

בשנים שמ-1974 ואילך עזבו אותנו תקוה מרוז, יונדב נבון, ישראל וינר ואחרים, ונוספו שמות ודמויות שהטביעו חותם לא מבוטל על עבודת התחנה, כגון אבשלום קור, פנחס עידן ועוד. עמוד השדרה של גל"צ באותן שנים היתה קבוצה קטנה למדי של עובדים אזרחיים, שביניהם היו יצחק בן-נר, אהוד גרף, תרצה יובל, אליעזר דר, ציפי גון, בתיה שושני, דניאל כהן-שגיא, עשי בילסקי, אבינועם קורן, מולי שפירא, אלון שליו, וכמובן, סגן המפקד צבי שפירא.

כמה וכמה מהחיילים של תחילת שנות ה-70 השתחררו ונקלטו בתחנה כאזרחים. אשר לחיילים, נראה שבאמצע שנות ה-70 הצלחנו לבסס נבחרת של ממש, שעימה נמנו מיכאל הנדלזלץ, מיכה לבינסון, יובל מסקין, אורלי לובין, נאוה ארצי, ענת דוידוב, אוד גונדר, עודד שחר, יואב קרני, רוני תורן – אם להזכיר רק מקצת מהשמות.

מחלקת הקריינים כללה באותה תקופה שמות כגון שרה דורון, אלכס אנסקי, פנינה בת-צבי, יעל דן, מיכל רמות ורם תדמור. בין העורכים המוזיקליים ראוי לציין את עמליה רוזן הוותיקה, דובי לנץ, שהלך ותפס מקום מרכזי, וניר חכלילי. הסיפור בה"א הידיעה במחלקה זו שייך ליואב קוטנר, והוא יובא בהמשך [הסיפור אינו נכלל בפרק המובא כאן, באתר "העין השביעית"]. בראש המחלקה הטכנית עמד אריה עציוני, ולצדו פעלו בני איליה, שלמה כסיף, דוד גביוס, שלמה ורבנר וצעירים כדוגמת דני שולר, שאיתו היו לי קשרים מיוחדים והוא יצא איתי לרבות מהקלטות של התוכניות שערכתי.

וכמובן, אי-אפשר שלא להזכיר את קצינת הארגון תמי צור ואת עשרות אנשי המילואים שתרמו ימים ולעתים שבועות לפעילות בתחנה.

כבר בימים רחוקים, עוד כשהיתה התחנה זעירה ושולית, השירות בגל"צ היה מחוז חפץ של צעירים וצעירות שלפני גיוס. הדבר התעצם והלך ככל שהתחנה כבשה מקום בולט ולאחר מכן מרכזי בתקשורת הישראלית בפרט ובמדינה בכלל. בכל שנה התדפקו על דלתות גל"צ עשרות ולאחר מכן מאות – ובתקופה מאוחרת יותר אף אלפים – והבעיה הראשונה היתה איך למיין ולהעריך את כישוריהם.

כיום מערכת המיון והבחירה מסתמכת על מבחני אישיות ומקצוע. בזמננו היתה הבחירה, אם ניתן לומר זאת – ידנית. היו לנו עשרות מועמדים בשנה – לתפקידי כתבים, קריינים ועורכים. המדובר היה במה שקרוי כיום מלש"בים – מועמדים לשירות ביטחון – כלומר צעירות וצעירים לפני גיוס לצה"ל. לעתים רחוקות יותר ערכנו מבחנים גם למועמדים בוגרים יותר, לאחר שירות צבאי.

שיטת המבחנים היתה כזו: המועמדים עברו סינון ראשון על-ידי ועדה, שהורכבה מכמה עובדים אזרחיים וחיילים בולטים. לאחר שנותרו כ-15 עד 20, הם זומנו למפגשים עם הנהלת התחנה – המפקד, סגנו ולרוב גם מנהל היומן ועורכים בכירים. נהגנו להכניס 5–4 מהם לשיחה, שנמשכה כחצי שעה ולעתים אף יותר מכך, ובה נשאלו בזה אחר זה שאלות בנושאי אקטואליה, צבא, ספרות ומוזיקה (אם היו מועמדים לתפקיד עורך מוזיקלי).

בתקופת יצחק לבני עסקו מרבית השאלות בנושאי ספרות, ומי שרצה להתקבל ידע שעליו להיות מוכן לענות על שאלות בתחום ספרי פרוזה ושירה, ובמיוחד החדשים שבהם. בתחילת שנות ה-70 כיכב אצלנו, בכל מפגש כזה, בעיקר, ספרו של גבריאל גרסייה מרקס, "מאה שנים של בדידות", והשמועה עברה מפה לאוזן, וממועמד למועמד, שמי שאינו יודע לענות על פרטי פרטים מהספר, מוטב שלא יגיע. בנושאי אקטואליה נשאלו רוב השאלות על בעיות בוערות בישראל ועל קשריה עם ארצות-הברית. מועמדים לקריינות נבחרו במבדקים מיוחדים, שעליהם היו ממונים קריינים מנוסים כגון דניאל פאר ודן כנר מקול-ישראל – אנשי מילואים של גל"צ. טכנאים נבחנו ונתקבלו על-ידי הקצין הטכני.

מטרתנו במבחנים אלה היתה לגלות צעירים וצעירות יוצאי דופן, מיוחדים. לא חששנו מ"גאונים מופרעים". להפך, חיפשנו אותם בנרות, וגם מצאנו. כך הלכה ונבנתה במשך שנים חבורה של צעירים מוכשרים במיוחד, שנתנה לגלי-צה"ל עם השנים את אופייה המיוחד.

שלוש דוגמאות יכולות להמחיש את דרך העבודה שלנו.

בתחילת 1973 התפנה תקן עורך מוזיקלי (במעמד אע"צ, אזרח עובד צבא). העורך הקודם, אבנר רוזנבלום, נסע לארצות-הברית – ולא חזר. חיפשנו מועמד מתאים, והגיעו חמישה מועמדים. התלבטנו ביניהם וביום הקובע, 31 במרץ 1973, הצטרף למירוץ צעיר בן 27, בריא גוף וחייכן – דובי לנץ שמו. ערכנו לו מבחן בזק והוא קנה את עולמו כשנשאל איזה ספר קרא לאחרונה, וענה שהוא בדיוק קורא את ספרו של היינריך בל, "הליצן", בעברית, תוך כדי השוואת התרגום למקור בגרמנית. יצחק לבני שכח שהוא צריך להיות עורך מוזיקלי – וקיבלו מיד. למחרת בבוקר הוא החל לעבוד בתחנה כעורך מוזיקלי, ועד מהרה קנה לה מקום מרכזי בתחומים מוזיקליים רבים הן בתחנה והן מחוצה לה – בארץ ובעולם.

יואב קרני היה מוכר לי עוד לפני שהתגייס. עוד כנער התכתב איתי והתגלה כאחד הלוחמים למענה של השפה העברית, הנמצאת בסכנה לדבריו, וכן ביקש להנציח בכל דרך את אליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית המודרנית. בהגיעו למבחנים הפתיע אותנו באומרו שהוא מעוניין לשמש ככתב החוץ של מחלקת החדשות. עד אז לא היה תפקיד כזה. הוא הבטיח לנו ששליטתו בנעשה בעולם היא כמעט אבסולוטית. החלטנו לערוך לו מבחן-בזק: באותם ימים נערכו בחירות כלליות בקנדה. ביקשתי ממנו פרטים על המפלגות שהשתתפו בבחירות ועל הישגיהן. יואב שאל אם אני רוצה לקבל את הרשימה מהמפלגות הגדולות אל הקטנות, או להפך, ומיד זרמו מפיו כל הנתונים על המפלגות הקנדיות. ניסיתי לראות מה הוא יודע גם על המפלגות בהודו, וקיבלנו אשד ממש של מידע פוליטי מהודו.

הוא התקבל – ולא איכזב, אם כי לא אחת הדעתנות שלו גרמה לחיכוכים הן במערכת החדשות והן בתחנה.

במקרה אחר הגיע נ' (שאת שמו המלא אני לא מוסר), ובעת המבחנים אמר שהוא מוכן לענות על שאלות רק בנושא אחד – אמנות (ציור ופיסול). כל שאר התחומים לא מעניינים אותו. ככל שניסינו להציג לו שאלות בנושאים אחרים – קיבלנו תשובה שלילית. בסופו של הראיון לא נותרה לנו ברירה אלא להודיע לו שלא נוכל לקבלו עקב התחום הצר מאוד של עניין שהוא מתעקש עליו.

לאחר שהלך לא הייתי שקט. זכרתי שלא אחת קיבלנו "גאונים מופרעים" שהוכיחו את עצמם בהמשך. ביקשתי משלושה מפיקים-חיילים, מהמוכשרים שבחבורה, לערוך איתו מפגש נוסף ולתהות על קנקנו. אולי בני גילו, פחות או יותר, יצליחו לפרוץ את החומה שמאחוריה התבצר.

הפגישה היתה קטסטרופלית: השלושה ניסו, פעם אחר פעם, לשוחח עם המועמד על נושאים שונים פרט לציור ופיסול, והוא הדף אותם. הם התרגזו עליו, הרימו קול, והוא קם והלך. לכאורה הסיפור נגמר, אבל היה לו המשך מפתיע. אני לא הייתי שקט גם לאחר הפיאסקו השני. ביקשתי מחייל נוסף, אחד הבולטים בתחנה, שלא השתתף במפגש הקודם, להיפגש עם הבחור בארבע עיניים, ואמרתי לו במלים אלה: אני נותן לך את מלוא הסמכות לקבוע אם הוא מתאים או לא, למרות העקשנות שהציג. אם תגיע למסקנה שהוא מתאים לנו – נקבל אותו.

השניים נפגשו למשך שלוש שעות ושוחחו על נושאים רבים, ללא קשר לשירות הצבאי. כשחזר אלי החייל הוא אמר לי רק שתי מלים: קח אותו. קיבלתי את עצתו, וכיוון שהיו לו נסיבות מקֵלות בנושא הצבתו אצלנו, הוא הגיע לתחנה, ועד מהרה הפך לאחד מעמודי התווך של מערך ההפקה. שני המפגשים העיקריים בראשית הדרך נשכחו עד מהרה.

כאן המקום לציין שבשנות ה-70 לא סבלנו יתר על המידה מלחצים פוליטיים ואחרים לקבל מועמדים-חיילים, למשל את בנו של חבר-כנסת פלוני או של עיתונאי בכיר אלמוני. בשנים הבאות ידוע לי שמספרם גדל.

כבר הוזכר שלא תמיד הבחירה שלנו הספיקה. עם בנות היה העניין פשוט למדי: אם היה לנו תקן, ואיתרנו בת מתאימה, בדרך כלל לא התעוררו קשיים מיוחדים בהצבתה אצלנו. אבל קרה, גם עם בנות, כששלטונות הצבא התעקשו משום מה. כך היה עם ציפי גון, שנשלחה לקורס כתבניות, ורק לאחר מאמצים כבדים הגיעה לתחנה. היו גם מקרים שכל התקנים היו תפוסים, ולמרות זאת רצינו להבטיח את הגעתם של חייל או חיילת שעברו את המבחנים בהצלחה. או אז חיפשנו נתיבים עוקפים, בעזרת חילות ופיקודים שאליהם הוצבו אותם מועמדים. לעתים הצלחנו להביאם ולעתים לא.

מסובך במיוחד היה נושא המועמדים-החיילים. כאן לא עזר אפילו התקן. לפי הנחיות הצבא, להוציא מקרים בודדים בשנה, לא הותר לנו לגייס מה שזכה אז לכינוי "כּף-קוּפִים", כלומר בעלי כושר קרבי, אלא רק "כַּף לָמֶדים" – בעלי כושר לקוי. אבל מה לעשות שלא אחת ולא שתיים מצאנו מועמד מתאים, בעל כישורים מיוחדים ו/או קול ערב במיוחד, והבחור ניחן בכל המעלות, לרבות כושר גופני מעולה. בעניין זה היו כמה הקלות, כגון היותו של המועמד בן יחיד או בן למשפחה שכולה. בין המועמדים הסתובבו אמירות מקאבריות בנוסח: מה אתם רוצים, שאהרוג את אחי החייל כדי להתקבל?

בגלי-צה"ל, מאז ומתמיד, לא מיהרו לוותר על מועמדים ראויים אף לאחר שהתברר, לכאורה, שאין כל סיכוי להביאם, ושהם כבר הוצבו ביחידות לוחמות בסיני או ברמת הגולן. כוח משימה מיוחד, שבדרך כלל מפקד התחנה שימש בו חוד המחץ, פעל ללא הפוגה להביא לשינוי ההחלטה. מה לא עשינו? פנינו לדרגים השונים באכ"א, תרנו אחר כל סדק אפשרי, ובעיקר ניסינו ליצור קשר עם מפקד היחידה שבה שירת אותו חייל.

רמת המפקדים היתה כמעט תמיד בכירה – מח"ט, מפקד אוגדה ואף מעבר לכך. לא אחת נמשכה הפעילות הזאת שישה חודשים ואף שנה שלמה, ומי שלא מאמין יכול לשאול את עודד שחר (שאז נקרא עוד שכנר, עד ששינה את שמו בהתאם להוראותינו), לימים כתב, עורך ומנחה מוערך במיוחד בערוץ הראשון של הטלוויזיה, איזו תקופה ארוכה הוא שירת בגולני עד שקיבל צו תנועה בכיוון לגלי-צה"ל. והיו עוד מקרים כאלה, ואפילו לא מעטים.

א-פרופו שינוי השם. בתקופה האמורה, אמצע שנות ה-70, היה שינוי שם משפחה לועזי במדינה בכלל ואצלנו בפרט בבחינת מושכל ראשון. בן-גוריון הוא שהנהיג זאת, מיד לאחר קבלת העצמאות, בהסבירו שבמדינת היהודים המתחדשת לא ייתכן שאנשים יישאו על גבם כחטוטרת את שמות המשפחה הלועזיים שלהם שהביאו מארבעת קצווי תבל. כל מי שיצא את גבולות המדינה, בשליחותה, ידע שעליו לעברת את שמו. כך עשו גם שגרירים. בארץ פנימה הפעיל בן-גוריון לחץ כבד על הקצונה הבכירה בצה"ל להמיר את השמות הלועזיים כמו פייקוביץ', סוקניק ורוֹכְל – באלון, ידין ואבידר. היו שהתעקשו, ומסיבות שונות שהתקבלו על-ידי בן-גוריון, המשיכו להחזיק בשמותיהם הישנים. שתי דוגמאות: רב-אלוף חיים לסקוב ואלוף דן טולקובסקי.

בגל"צ, כל השנים, היתה הקפדה שמי ששמו נזכר ברדיו, חייב לשאת שם עברי. לנושאי שם לועזי הוגשו מיד עם הגיעם לתחנה הצעות לשינויים. כך הפכה יעל הורביץ מקיבוץ דן ליעל דן, רם גרינבאום לרם תדמור, יוסי פרומוביץ ליוסי פריאל ויוסי ליכטנשטיין ליוסי ליאור. אלה שהגיעו עם שמות עבריים מן המוכן היו פטורים, כמובן, מבעיה זו. כמו אצל בן-גוריון, גם אצלנו היו יוצאים מן הכלל, ומיכאל הנדלזלץ קיבל אישור להמשיך לשאת שם משפחה לועזי, המעיד על סחר במלח, ואילו מיכה לבינסון המשיך גם הוא לשאת שם זה, ועמד על כך ששמו לבינסון ולא לוינסון.

לעתים הצלחנו להביא חיילים לתחנה בשיטה פשוטה של תן-וקח. היה לנו מה לתת, ובתמורה ביקשנו לקבל. כך היה במקרה של טכנאי-גאון, כפי שהגדירו אריה עציוני, הקצין הטכני, שמועמד ודאי שלו הוצב לשירות בגייסות השריון. הסיכוי להוציאו משם לא היה גבוה, אך צירוף מקרים נדיר איפשר את ההעברה.

בסתיו 1974, כשנה לאחר מלחמת יום-הכיפורים, צילצל יום אחד הטלפון במשרדי. על הקו היה אלוף משה (מוסה) פלד, מפקד גייסות השריון. היכרותנו עד אז נמשכה לא יותר משעתיים, זמן הביקור שערכנו בלשכתו בקסטינה, במסגרת סבב הפגישות שלנו עם המפקדים הבכירים של צה"ל שעליו סיפרתי לעיל. מוסה נשמע ידידותי במיוחד ועד מהרה הבינותי מדוע. הוא אמר בערך במלים אלה: רק אתם יכולים להציל אותנו. קרתה לנו תקלה גדולה. מחר עומדת להיערך עצרת גדולה של השריון, ולקראתה הוכנה תוכנית אורקולית מורכבת במיוחד. בשלב מאוחר זה התברר שיש צורך להקליט את רוב החומר מחדש. את ההקלטות המקוריות עשינו באחד האולפנים בתל-אביב, ועכשיו צריך להתחיל מבראשית, אלא שאותו אולפן נמצא בעיצומה של הקלטה אחרת, שלא ניתן להפסיקה, ורק אולפני גלי-צה"ל יכולים להציל את המצב.

כמה זמן יש לנו? שאלתי. מוכרחים לעשות זאת עוד הלילה, כיוון שמחר יש עוד מספיק עבודה על התוכנית, אמר פלד. הזעקתי אלי את אריה עציוני ושאלתי אותו אם יוכל לבצע את המשימה במהלך כל הלילה. הוא התפתל והסביר לי את הקשיים ואת המחסור הכרוני בשעות נוספות, הגורם לכך שאינו יכול להעסיק את העובדים הבכירים שלו, והטכנאים-החיילים הרי לא מתאימים לעבודה מורכבת מעין זו. הבטחתי לו שאמצא לו שעות נוספות. הטכנאים שלנו נחלצו לעזרת השריון, ועד אור הבוקר סיימו את המלאכה. מוסה פלד היה אסיר תודה. הוא אמר לי במלים חד-משמעיות: כל מה שתרצה מאיתנו – תקבל.

לאחר שבועיים עלה העניין של אותו טכנאי-גאון, שהוצב לשריון. אריה עציוני שכח כנראה את התרומה שלנו לעצרת של גייסות השריון. אני לא שכחתי, וכשהוא אמר לי שמוכרחים לחלץ את הבחור מהשריון, הבטחתי לו שבתוך שבוע הוא יגיע אלינו. והוא אכן הגיע, כי כך הורה מוסה פלד. לימים זה היה אחד הטכנאים הטובים של גל"צ, והתפתח גם בכיוונים אחרים, עד שנעשה אחד הידועים בארץ בתחומו.

פרשה בפני עצמה היתה גיוס הקריינים. כאן הקושי למצוא מועמדים ראויים היה גדול במיוחד, שכן בעלי קול רדיופוני המתאים לקריינות נדירים למדי, ומבין 100 מועמדים לא תמיד מצאנו אחד מתאים. כך קרה שהבוחנים ערכו עוד ועוד מבחנים, וללא תוצאות של ממש. וכשכבר התגלה קריין מעולה, התברר שהוא בעל כושר קרבי מעולה, והחלה פרשה חדשה של נסיונות להביאו אלינו.

פעם אחת כמעט שנפלנו בפח. במבחני קריינות שבהם השתתפו עשרות, לא נמצא אף מועמד מתאים. והנה, דווקא המועמד האחרון ברשימה הפתיע. היה לו קול בריטון נעים, והוא אף עבר בהצלחה את מבחני הידע, שבדרך כלל כללו שמות של מדינאים, חתני פרס נובל וקומפוזיטורים כגון שבן דלמס (ראש ממשלת צרפת לשעבר), ברז'נייב (נשיא ברית-המועצות באותה עת), פלמינג (ממציא הפנצילין), צ'ייקובסקי ורימסקי-קורסקוב, שרוב הנבחנים שברו את שיניהם כשנדרשו לקוראם, וללא ניקוד.

דן כנר, שעמד באותו יום בראש צוות הבוחנים, הזעיק אותי. הוא השמיע לי את הקלטת המועמד, וגם אני הסכמתי שהפעם האיר לנו המזל. הכנסנו אותו לאולפן וביקשנו לעמוד על טיבו מקרוב. עד מהרה החלה נורה אדומה להבהב אצלי. התברר שהמועמד, בחור מגודל ומדובלל למראה, הוא בן 23, ועדיין חייל בשירות חובה. כשביקשנו ממנו הסבר לתופעה הלא רגילה, אמר ששירת שנה וחצי ולאחר מכן קיבל דחייה של שנים אחדות. כשביקש להשלים את שלוש שנות השירות, נאמר לו שאם ימצא יחידה שתהיה מוכנה לקבלו, יוחזר לשירות. כך בדיוק אמר, ולנו היה ברור שאם תימצא יחידה כזו, זו לא תהיה גלי-צה"ל.

שילחנו את הבחור לביתו והבטחנו לו תשובה בתוך שבוע. במהלך הימים הבאים ערכנו בירורים ובאופן בלתי רשמי נמסר לנו שנעזוב אותו לנפשו. הוא, אכן, שירת שנה וחצי וקיבל דחיית שירות בשל סעיף פסיכיאטרי. רק זה היה חסר לנו: להעסיק מין בלאומילך אצלנו, שאמנם לא יחצוב תעלה באולפן, אך יחזיק בידו מיקרופון בשידור חי ורק אלוהים יודע מה הוא עלול להגיד.

היו גם מקרים מוצלחים יותר. מדי שנה או שנתיים הצליחו צעיר או צעירה להגיע אלינו שלא בדרך המלך, ובכל זאת שרדו. כלל ברזל אמר שלתפקידים מקצועיים יתקבלו רק כאלה שעברו את המבדקים המתאימים. בשל כך הדפנו פעם אחר פעם נסיונות, הן מלמטה והן מלמעלה, לעקוף את כלליה הנוקשים של המערכת. מלמטה – הכוונה לחיילים ולחיילות שבצורה לא ברורה לנו הגיעו לתחנה ובידם צו הצבה. מלמעלה – חיילים שנשלחו אלינו מיחידות אחרות, בצירוף המלצות, לרוב של קצינים מעוניינים.

ככל שהקצין המשגר היה בדרגה בכירה יותר, גדלה ההסתבכות. במקרים כאלה נהגנו לשלח את החיילים למקום שממנו באו. אבל היו מקרים בודדים שחיילים שהגיעו, או שהוצבו אצלנו בתפקידים לא מקצועיים, פרצו לעצמם דרך והגיעו אל הפסגה של עריכת תוכניות וכתבות.

עניינים של אתיקה

המבחנים נערכו בדרך כלל באביב, לקראת גיוס הקיץ של צה"ל, ובסתיו, לקראת גיוס האביב הבא. או אז היו מציפים אותנו מאות מועמדים, שעברו סינונים מחמירים. כיום אני שומע שהמספר מגיע לאלפים.

רוב המועמדים הלכו בדרך המקובלת – ניגשו לבחינות, עברו אותן (מעטים ביחס) או לא עברו (הרוב הגדול). מעטים ניסו להפעיל פרוטקציה ישירה ועקיפה, שלא אחת הידרדרה למחוזות השוחד. כך היה באחד הימים של שנת 1975. חזרתי לביתי בהרצליה. היתה לנו אז חצר גדולה ובה ריהוט גינה, לרבות כיסא-נוח שהיה כשמו, נוח עד מאוד. בצעדי בשביל המוביל ממגרש החניה לבניין, הבחנתי שאת כיסא-הנוח ממלא גופה של אשה לא מוכרת, כבדה ומבוגרת למדי, שהחזיקה חבילה בידה. ניגשתי אליה והתפתח בינינו הדו-שיח הבא:

אני: שלום, את מחכה כאן למישהו?

האשה: אתה הוא מר נאור, נכון?

אני: ומי את?

האשה: שמי כך וכך (היא אמרה שם פרטי ושם משפחה, שבתוך שנייה הדליק לי נורה אדומה. זה היה שם נדיר, ובאותו זמן היה לנו מועמד לכתב ביומן, שנשא שם דומה, כך שהאסימון נפל מיד).

אני: במה אני יכול לעזור לך?

האשה: אתה יכול. קודם כל הבאתי לך משהו קטן (וניסתה לדחוף לעברי את החבילה שהחזיקה. דחיתי אותה). וחוץ מזה, רציתי שתדע שיש לנו חנות גדולה למוצרי חשמל בחולון, ואם יהיה חסר לך משהו...

אני: גברת, אני מציע שבזאת נסיים את הפגישה ואת החבילה תסלקי מיד. את עושה דבר חמור מאוד, ואני חושש שהמעשה שלך מסכן את המועמדות של... (כאן הזכרתי את שם הבחור). מה הוא, הבן שלך?

האשה: כן, ילד טוב מאוד ומוכשר.

אני: הוא יודע שבאת לכאן?

האשה: לא, לא... אסור שיידע.

אני (בתקיפות): עכשיו את קמה מהכיסא, אומרת שלום והולכת. ויותר את אף פעם, לעולם, לא עושה דברים כאלה. זה ברור?

האשה: (קמה בכבדות): בסך-הכל מה אמרתי?

נכנסתי לביתי מזועזע לגמרי. הסתכלתי מהחלון כיצד היא צעדה באטיות בשביל המרוצף המוביל אל הרחוב ונעלמה מן העין. לא סיפרתי לאיש בתחנה על האירוע, אבל נמנעתי בכל דרך לעסוק במועמדות הזו. הבחור עבר דווקא את המבחנים, אך באותה עת לא היה לנו תקן פנוי, והוא הגיע לתחנה רק לאחר כשנתיים. לימים נעשה איש תקשורת ידוע למדי.

והיו מקרים, כפי שכבר הזכרתי, שמאן דהוא לחץ עלינו כדי שנקבל בן/בת/אחיין/קרוב משפחה לתפקיד בגל"צ. ומעשה שהיה באדם ידוע שהגדיל לעשות וכיוון את ביקורו בתחנה לצורכי השתתפות בתוכנית כלשהי, לשעה המדויקת של ראיון הקבלה הסופי של בתו.

בדיוק בעת שהיא נבחנה בחדרי, נפתחה הדלת והאב הטוב הזה התייצב בפני כולנו – הבוחנים והנבחנים – ואמר משפט מחוכם מאוד: "אז מה שלומכם היום?!". אמר, סגר את הדלת בזהירות והסתלק. היינו המומים. הבת המסכנה הסתירה את פניה בידיה. לאחר כמה שניות של תדהמה חודש המבחן, ובסיומו של אותו יום התברר כי אותה מועמדת לא נמנתה עם הנבחרים. לדעתנו היא היתה פחות טובה מכמה מעמיתיה, ואולי ההתפרצות של אביה הזיקה לה.

הזהירות המופלגת שלנו לא לחטוא בפרוטקציה התנגשה לעתים עם העובדה שבנים ובנות של עיתונאים, סופרים ואנשי תיאטרון שביקשו לשרת בתחנה סבלו מ"העדפה מקלקלת", דהיינו כמעט שנפסלו על הסף בשל שיוכם המשפחתי. זאת, בניגוד למצב העובדתי שבנות ובנים אלה נהנו מיתרון התחלתי ברור בשל חייהם בבית ההורים, וללא מעטים מהם היה ניסיון וידע רבים מהממוצע. קבעתי אז כלל: אין לפסול מועמד רק משום שאביו או אמו הם עיתונאים, סופרים, שחקנים או במאים. יש לתת לו הזדמנות מלאה ולהתייחס אליו באובייקטיביות. ואכן, כמה "בנים של" הגיעו לתחנה, והיה עלי להדוף, כמעט בכל מקרה, את ההאשמות בדבר פרוטקציה.

לקריאת הפרקים באתר העין השביעית לחץ כאן