גנאלוגיה

ספר זה, שני בסדרת ספרי השירה ’אחלמה‘ – אבן מאבני החושן

נדפס בדפוס אופסט באות אשכנזית מרובעת מטיפוס ’דרוגולין‘ על נייר כותנה צרפתי מסוג Veline D‘Arches 160 גרם. מהדורה רגילה נדפסה על נייר נטול עץ – 140 גרם.

תמונת המחבר בראש הספר – תחריט מעשה ידי יוסף הירש – נדפסה בידי סידון רוטנברג בסדנת ההדפס – ירושלים ק“ח דפסים כמשקל ’גנאלוגיה‘ חתומים בידי המשורר והצייר

ישראל פנקס, עמידה אריסטוקרטית

הארץ | יורם ברונובסקי, 19 בספטמבר 1997, תרבות וספרות

”אולי זה טבע הדברים / הבט אל ההתחלה / ראה איך השנים שינו את שנינו / אני הילד הטוב, אתה / הילד הרע / עכשיו שנינו באותה עגלה“.

טורי חצי-בית-שיר בעמוד מקרי שפתחתי בספר היפה הזה הם, כמו כל מילה בשירי פנקס, הכרחיים בהיגיון הצורני שלהם ובדיוק האימרתי שלהם. הטורים לקוחים מתוך הפואמה ”הנוף מחביא ילדים“ משנת 1967. פואמה אופיינית לאותם קטעי סאגה, או קטעי וידוי גדול , המרכיבים יחדיו את יצירתו של קלאסיקן השירה הישראלית, שהוא גם משורר חי וחיוני תמיד, שהוא ישראל פנקס.

מתוקשר הרבה פחות מבני דורו- כאשר העדר התיקשור שייך לעמידה האריסטוקרטית-הקלאסיציסטית- כמו של המשורר- וכמו בהכרח מטופל הרבה פחות בידיה של הביקורת (ככל שזאת קיימת עוד בכלל…), פנקס הוא משוררם של אוהבי השירה היותר-מובהקים.

אלה יודעים גם להעמיד אותו בראש ההיררכיה האמיתית, המגיחה מעבר לזאת שקבע התיקשור. אך אל לנו לעסוק בהיררכיות.

לתיאורים כמו ”הגדול מכולם“ אין מקום של ממש בעולם השירה.

הבה נאמר, אם כן, שפנקס הוא פשוט המשורר של אוהבי השירה ומביניה האמיתיים, המשורר שבששת-שבעת כרכוני השירה שלו רואים יודעי-דבר את אוצר היסוד של השירה הישראלית.

קבציו הלא-רבים של ישראל פנקס הצטיינו תמיד גם בחיצוניות נאה, הדורה וצנועה, התואמת איכשהו את הניקיון האסתטי של שירתו, את העמידה האריסטוקרטית של המשורר הזה, מעל לכל צעקנות ויח“צנות. המהדורה הביבליופילית האלבומית של ההוצאה ”אבן חושן“, שכבר הראתה לנו את כוחה בעשיית ספרים נקיים יפהפיים, מיסודו של עוזי אגסי, יאה לשירה הזאת שבעתיים.

התחריט שבראש הספר- דיוקן המשורר מאת הצייר הירושלמי יוסף הירש- משקף אותו אולי רק על דרך הדיאלקטיקה. הדמות השבורה, הנכה, האופיינית לקו של האמן הזה היא לאוו דווקא הדמות התומס-מאנית הבורגנית המצטיירת בזיכרוננו – אלא אם כן תאמר שהירש ראה כאן ללב, וצייר רק את האנו בודנברוק במקום שאנו מכירים את תומס בודנברוק…

אבל אלה הן דקויות – אמנם הדקויות הן יסוד עולמו של פנקס- ואילו מה שניתן לנו כאן הוא המבחר הנאה והעשיר ביותר עד כה של שירת פנקס. הדגש הוא על הפואמה- פנקס הוא מן המשוררים הנדירים בשירת בני דורו הנוטה לכתיבת שירים ארוכים, נאראטיוויים, הומוריסטיים משהו, אפילו אפיים, ובקיצור: לכתיבת פואמות.

וכך מספר-הביכורים שלו ”ארבעה עשר שירים“ מובאת הפואמה הפותחת ”הארמון“, ואף לא שיר אחד נוסף (אפילו שם הספר אינו מצוין בעמוד התוכן). שוב, בדרך האופיינית לו, התקין המשורר מבחר קפדני, מחמיר משהו. יבוא אל נכון זמנו של הכינוס הכללי- שהרי כרכי פנקס מלאים גם בשירים קטנים- אבל לפי שעה קיבלנו, באלבום הנהדר הזה, מתנה שאין ערוך לה.

התענוגות האבודים של השירה

גם כשישראל פנקס, משורר נפלא, אומר בפואימות הראשונות שלו דברים מרים על מצבו של האדם, הוא כותב מתוך שמחת מילים גדולה, וזה מה שקובע

ישראל פנקס, גנאלוגיה, הוצאת אבן חושן, 91 עמ‘, תחריט דיוקן המשורר: יוסף הירש

ישראל פנקס, למי שאיננו יודע, הוא מגדולי השירה העברית החדשה. נכון, הוא יודע פחות מעמיחי וזך ואבידן ורביקוביץ, בני דורו השירי, אבל הוא חושב וזוהר לא-פחות מהם. ודווקא העובדה שאיננו מוכר מחוץ למעגל השירה, עושה איכשהו את שירתו לנדירה ויקרה במיוחד, כמין שמורת נחלים, שמעטים מכירים, וקצת נוטים לא לגלות לאחרים, שלא תיהפך למשומשת. וצריך להבין מהו פנקס ומה היתה השירה שהוא היה חלק מרכזי מתוכה.

לפעמים אני חושב על קוראי השירה החדשים בדורנו, ואני מרחם עליהם (ועל עצמי, שאני חי בדור ששכח את טעם השירה).

כי מה קוראים, למשל, קוראי ”הליקון“, קוראי“חדרים“, קוראי ”עיתון 77″- בדרך כלל, אותו סוג שירה יומני (גם אם חכם ומורכב), נטול חדוות מילים (גם אם נאה והדור מבחינה לשונית), נטול מוזיקליות, נטול חרוז. נטולי נשימה ארוכה. כי זו השירה הנכתבת היום, והיוצאים מן הכלל נבלעים בתוך הכלל.

אבל הפעם זה היה אחרת לגמרי: היתה חושניות מילים (בשירה), ומי שאיננו מבין כי שירה היא קודם כל חושניות מילים וחושב לתומו ששירה היא מין אמירות נפש מוצפנות, רצופות דימויים, (כי זו השירה בימנו), איננו יודע בעצם מה זו שירה.

טעות נפוצה היא להניח, למשל, שנתן זך, בהיפרדו מאלתרמן, במרד המפורסם והשגוי, נפרד גם מהמוזיקליות והחרוז. בכלל לא. מיטב שיריו של זך (ב“שירתם שונים“ וב“כל החלב והדבש“) הם מוזיקליים על פי דרכם המעגלית והמפתיעה וגם חרוזיים (החרוז הפנימי המפורסם, כשמילים נחרזות זו בזו לאו דווקא בסופי שורות אלא גם באמצעותן, או במקומות לא-צפויים אחרים, העיקר שהעסק מצטלצל). ככה גם כמה ממיטב השירים המוקדמים של יהודה עמיחי, החל מ“ביקור מלכת שבא“ הנפלא ועד הסונטות הגדולות והמרובעים. וככה גם אבידן ודליה רביקוביץ. היומיומיות הפרוזאית האמירתית של השירה (שאחר-כך השתלטה על שירת עמיחי וזך. גם שיריו החרוזיים המאוחרים של זך מבוססים בעצם על אמירות ולא על חושניות הלשון) היא המאפיין הדיכאוני המרכזי של השירה בעשורים האחרונים. כי כדי ששיר אמירתי יהיה חזק באמת הוא צריך לכלול אמירה חזקה מאוד, חדשה מאוד. והרי רוב השירים אינם כאלה.

לכן, כשאנחנו באים לקרוא עכשיו בקובץ הפואמיות של משורר נפלא כישראל פנקס (כולן פואמיות- בעצם, פשוט, שירים ארוכים, שרק חלקם סיפוריים ממש – שנדפסו בארבעה מתוך חמשת ספריו הקודמים), כדאי לשים לב לא רק למה שאומרות המילים, אלא גם לנביעה הקיצבית שלהן, לחרוזים המפתיעים, לחגיגה הזאת שנקראת שירה, לחמדה הזאת שנקראת מילים:

אבל חיינו כאן לא יביעו דבר.

יום רודף יום, לילה

הודף לילה, שיחי

שושנים עתיקות משתרגים

וחוסמים חדרינו, האיש

בשעון הענק התאבד

בתלייה, רק אנחנו

צומחים, גבוהים ורזים, לצידי

קירות אפורים שמהם זועמים בזהב דיוקנאות

אבותינו.

זוהי הפתיחה לפואמה ”הארמון“ הפותחת את האוסף החדש (“הארמון“ נדפס לראשונה בספרו הראשון של ישראל פנקס, ”ארבעה עשר שירים“ שהופיעה בהוצאת ”עכשיו“ בראשית שנות השישים). והנה לכאורה ולמעשה, אומר כאן פנקס במשפטים השיריים האלה אמת אקזיסטנציאליסטית נטולת חדווה, אולי אפילו מיואשת – ”אבל חיינו כאן לא יביעו דבר“ , ”יום רודף יום“ , ”האיש בשעון הענק התאבד“ וכו‘ – ובכל זאת, כמה ששון ותענוג יש במילים עצמן, בעצם מעשה השיר, בחריזה הפנימית והדיקדוקית (“רודף / הודף“ או ”שושנים / משתרגים / חוטמים / צומחים / גבוהים / רזים / אפורים / זועמים“), ואיזו מוזיקליות מעודנת וכובשת, וכמה פאר ויופי אקזוטי (ופער אירוני) יש בתמונות השיריות עצמן: שושנים עתיקות, שעון ענק, דיוקנאות אבותינו בזהב וכו‘. והחדווה הזאת נמשכת והולכת לאורך הפואימה המקסימה כולה, הקומדיה האלוהית (והאנושית) של היקום, של תמונות המשפחה:

הנה מרצ‘ליו

המטורף, שמונים

שנה אהב את עצמו בראי, רכב

על סוס ערבי והפליג

בימים לחפש את

התענוג. כששוב, בידיים ריקות כמובן, עלה עוד

על גג הארמון לראות אם

הדרורים הטילו ביצים.

כשחפן אותן ביד אחת היתה סוף-סוף מלאה

וחיוכו המשוגע אכל

את שתי אוזניו ופשט בו כמו גל ענק של מחאה – כשל

פתאום ומת, בלב המנוחה.

דמו הפך כבר חום

על הקיר בחצר.

לא לשווא אמרו עליו: ’כתם

המשפחה‘.

ויש גם פירוצי השיכור, שזה היה סופו:

מת המסכן, בעת המשגל

עם אשת חצר, מירלה,

בשנה השבעים

לרעב הגדול.

אשתו שהעתיקה את היין בכתב-יד סיני ועל

מניפות, היתה אומרת:

’למה לא מתי אני

תחתיו?‘

ראו אותה,

זועמת עד עכשיו.

ושוב כמה עליצות בבדיחות המיניות, וכמה עדנה ב“כתב יד סיני ועל מניפות“ (עליהן העתיקה את חייו) וכמה חן מושלט בפואנטה של החרוז (“למה לא מתי אני / תחתיו? / ראו אותה / זועמת עד עכשיו“). נעים לדקלם את זה.

שבע פואימות כולל האוסף החדש הזה, הקרוי ”גנאלוגיה“ (מושג המופיע בפואימה ”אל קו המשווה“ ופירושו המילולי הפשוט הוא אמנם שושלת הדורות – מושג ההולם את האופי המשפחתי וההיסטורי של הפואימות – אך כאן הוא נושא משמעות נוספת: שושלת שיכבות הנפש של השירים לתקופותיהן). אין הדבר הוליד דבר, החל מ“הארמון“ עבור בשני הפואימות של שנות השבעים, ”הנוף מחביא ילדים“ ו“אל קו המשווה“, עוד שני שירים הלקוחים ב“בתוך הבית“ ועד לשתי הפואימות האחרונות מתוך ספרו האחרון ”הרצאה על הזמן“. רק הספר הנהדר ”ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים“, אולי היפה ביותר בין ספרי פנקס, איננו מיוצג כאן, לא ממש ברור למה.

פנקס איננו משורר יומני או אישי. ולא שאין קטעים אישיים בשיריו, אבל זווית ההתבוננות היא תמיד פילוסופית, קיומית, לא פסיכולוגית. כלומר, הבעיה של פנקס איננה פנקס, אלא מצבו של האדם. העצמי איננו אלא משל, כמו בשיר ”הנוף מחביא ילדים“:

ככה באה לו מחשבה. ”אתה זוכר?“

הוא אמר לדודי.

”איך הראו לנו באגדה

על הילד הטוב והילד הרע,

והדרך שעושה אדם על האדמה,

עולה במדרגות ויורד, וקטן בהן באפונה

אין חוזר הכל אל ההתחלה

——

ראה איך השנים שינו את שנינו, אני הילד הטוב, אתה

הילד הרע,

עכשיו שנינו באותה עגלה.

אינך רואה עד כמה פשוטה החידה?“

ומיד אחר-כך (מאחר שהשיר עוסק אכן בפיקניק ממשי שבו נעלמים ילדים ממשיים), אחרי שנפתרת החידה הקיומית, נפתרת גם החידה הממשית של הילדים שנעלמו, כמו במין ציורי חידה לילדים בנוסח ”איפה הילד?“:

והלא כאן, ממש מתחת לאפיכם המכובדים,

בתוך התמונה העמוסה

בשיחי התות האפלים

ישנים, מקופלים, הילדים.

כל השיר הארוך הזה, צריך לומר שוב, עוסק באובדן ילדים בתוך נוף תענוגי נבוקובי, והכל מלא מחמדי נופש, אבל מה שקובע את העומק הרוחני הוא למשל: הילד שאני הייתי והילד שאתה היית לא נעלמו. הם כאן בתוכנו. והמשל הוא עמוק יותר ודתי יותר ממה שנדמה בקריאה ראשונה. כי ”הילד בתוכנו“ הוא לא רק הילד הפסיכולוגי שהיינו, אלא גם ובעיקר הילד הקרוב לאלוהים, אותו ילד שעליו כתב פעם שלמה זמיר את אחד היפים בשיריו: ”השמים הסגולים כה נמוכים / ילד קטן שעולה על עץ / יכול לדקור / באולר את אלוהים“.

אבל האסוציאציה העיקרית היא לבשורות הברית החדשה של ישו: ”אמן אני אומר לכם, עד שלא תהיו כילדים, לא תבואו אל מלכות השמים“. כלומר, הטוהר הזה, המיידיות הזאת, בלעדיהם אי אפשר לחוות את האושר הפנימי העדני (המקביל ל“מלכות השמים“). כלומר, נוף החיים בשיר ”הנוף מחביא ילדים“ החביא את הילדים שהיינו, אבל הם כאן בתוכנו, מתחת לאפינו המכובדים, ומבעד לאבק השנים שכיסה עליהם (איך כתב פעם ויזלטיר: ”אני מונח מתחת לתילי תילים של תולדות חיי—שם אני נושם נשימה קצובה וברה, שם אני נותן מתנות לכל הבא, —- שם אני פשוט כלחם“).

ושוב, זהו אותו פנקס, שאיננו מוותר אף פעם על החושניות השירית. שיחי התות האפלים הם מה שהם עם כל חמדתם, ועם הילדים האמיתיים שמתחבאים בהם, מקופלים, ואלה גם הילדים שבתוכנו בכל המשל הדתי הגדול הזה.

ובפואימה מאוחרת יותר ”הקור והחום“, אומר לנו פנקס את הדברים בדרך צורבת יותר:

והילד שפעם הייתי

נשאר, מוצץ עכשיו מקטרת,

שפייתה אכולה כמו כל השנים האלה

וכמו שפכו על כל השנים האלה חומצה

איזה ביטוי, מר ודייקני ושורפני: ”כמו שפכו על כל השנים האלה חומצה“. וצריך לומר, בכל זאת, ששום חומצה לא תוכל לאכל את יפהפיות שיריו של פנקס. ומה שנחוץ עכשיו לשירה הישראלית, אחרי הספר הזה, הוא כל שירי ישראל פנקס, או לחילופין מבחר נכון, מופלא, מכל חמשת ספריו.