הספריה

- אזל מהמלאי -

”הספריה“, ספר רביעי בסדרת ספרי השירה ”פיטדה“ * נדפס בדפוס אופסט באות אשכנזית מרובעת מסוג ”גרוגולין“ על נייר נטול-עץ ”הדר“ 140 גרם * הצילומים נדפסו על נייר כרומקוט“ 80 גרם

המהדורה הביבליופילית נדפסה על נייר גיגית צרפתי ”ארש“ 160 גרם בח“י דפסים בלבד, כמספר ה‘פרקים‘ בספריה של הרולד שימל * הצילומים מעשה ידיה של אביגיל שימל, והם נדפסו על ידה במהדורה הביבליופילית

הספר ממוספר וחתום בידי שני האמנים

ומסביב עולם גדול
דרור בורשטיין | כל העיר, 11/02/00

הדמיון בין ספרו של שימל לתערוכה של רקוזין ברור. ”הספרייה“ הוא שיר של שמונה-עשר פרקים הפרושים על שמונה עשר עמודים, כאשר מול כל עמוד טקסט מופיע תצלום (שצילמה אביגיל שימל) של חלק מספריית המשורר. הטקסט מתייחס לתצלום, וכל ”הספרייה“ (השירים) עומדת כספרייה של מלים, מקבילה לספרייה הממשית של שימל.

השיר הוא מבט שעובר בין הספרים ומספר עליהם משהו, ”פותח“ אותם במלוא מובן המילה.

הספריה מוצגת, במוטו של הספר (שהוא, נדמה לי, ציטוט מ“שירי מלון ציון“, מספריו המוקדמים של שימל), כחומת מגן, כחציצה: ”עצוב הבשר, ככה זה / ואני קראתי את כל הספרים / הזבובים נושכים ועוקצים אותך / ומסביב עולם גדול“.

התמונה היא כזו: המשורר יושב בתוך הספרייה, ”ומסביב עולם גדול“ – אבל האם העולם שבו מדובר הוא מה שאנו קוראים ”עולם“, או שמא הכוונה דווקא לספרים? אני נוטה לאפשרות השנייה. ”הזבובים“ ש“נושכים ועוקצים אותך“ הם ”העולם“, שהרי הם מחוץ לספרייה: ה“עולם הגדול“ שמסביב הוא דווקא חומת המגן, הספרים. המהות שבין המשורר לבין כל מה שאינו שירה.

המשורר יושב בחדר המבוצר. עכשיו התמונה היא כזו: המבט המדבר מתנפץ, ורסיסיו מתגלים בספרים שמסביב. סיפורי הספרים הם המשורר, סכום קורותיהם הוא סכום קורות חייו (למרות שרק חלק מן הספרים-וחלק מן החיים-כתוב בספר הזה). אבל התיאור היוצא מתמונות הספרייה אל השיר, כמו: ”את ארבעת הכרכים / של שירמן פגיס קנה / עבורי בשלושים אחוז“, הוא גם פיסת חיים של המשורר שהתאבנה בספרים, וגם אלגיה מרומזת על התרבות העברית הנכחדת: האנתולוגיה של שירמן, שבזמנו נמכרה באלפי עותקים, אזלה מזמן, וכמוה רובה המכריע של ספרייתו של שימל (כולל רוב ספריו של שימל עצמו). סיפורי הספרייה הופכים, אם כן, לאלגיה על ספרות נכחדת. ”העברית והארץ והאקלים וכל / מה שהוסיפו לזה // ולא ראוי כמוץ יידוף רוח בזה אני / מאמין“.

קריאת הספר מצריכה מעורבות עמוקה בהיסטוריה של הספרות האמריקאית, האירופית, העברית, היידית והתורנית: היא דורשת, במובן ידוע, שלקורא תהיה ספרייה כספרייתו של שימל. זה, הרי, אינו אפשרי. כמה אנשים יבינו את ההשתלשלות בין ”חומי הכלב“ ל“כלב בית“ של אצ“ג, שעומד ליד ”בתוך הבית“ של פנקס? אלו אסוציאציות קשות, כמעט פרטיות, אבל יופיין לעיתים רב, כמו המעבר בין ספר של וירג‘יניה וולף שמונח ”לא על צדו“, ליד ”הצדה“ של גנסין, שבמובן מסוים הקדים את המודרניזם האנגלי. הספריים הופכת אט-אט לעולם רוחש, וספרים שמונחים ”במקרה“ זה ליד זה מתגלים כזוגות טבעיים.

אבל בסופו של דבר, העולם הזה, הספרייה כולה, מתגלה כקבר. ההגנה מפני החוץ, שבה הספר מתחיל, מתחילה למנועה את ”האוויר החופשי“, והספרים הופכים ל“כל הערימה הזאת שבה / כיסיתי את עצמי“. באופן מוזר, דווקא ההתוודעות לעולם הנייר הזה מחייבת את הריסתו, את הבנת הצורך ביציאה מן החומות שהוא יוצר . ”ינצח / האוויר אל תדאג“. איזה פרדוקס: המלים הללו, הנכתבות בספר-עוד לבנה בחומה-יודעות כי סוף החומה הזו לקרוס מול ”האוויר“, אך הן נכתבות בכל זאת. ינצח האוויר את הספרים? אולי, אולי.

אבל לנבואה הזו יש קיום רק בספר היפה הזה.