”בוא נקרא סיפור“, אמרתי לדובי הארנב.

”לא תודה“, השיב הארנב.

”זה חשוב לקרוא“, אמרתי.

”למה?“

”זה טוב למח שלך“, השבתי.

”המח שלי לא רוצה לקרוא.

הוא שלח לי s.m.s.”

להקשיב טוב ולא להחמיץ אף מלה

"דובי הארנב", ספר שירי הילדים של יורם לוי פורת, הוא ספר שמאמין באהבת המלים, ומציע לקוראיו בני השלוש והארבע חוויית קריאה אחרת לגמרי מזו שמציעים להם בדרך כלל

יעל דר | הארץ, ספרים 13.3.2006

שבוע הספר הוא חגם של מי שאוהבים לקנות ספרים בזול, אבל גם חגם של מי שאוהבים לגלות ספרים; זה הזמן שבו אפשר לטייל בין דוכנים, לעלעל בספרים שלא מוצאים בדרך כלל את מקומם על המדפים הצפופים וקצרי הרוח של חנויות הספרים, לפגוש בהוצאות קטנות, בסופרים לא מוכרים, בז'אנרים לא אופנתיים - ובשאר סממני השוליות שאין בהם כמובן כל פסול ספרותי. ולפעמים אפילו להיפך.

"דובי הארנב", ספרו החדש של המחזאי, במאי התיאטרון והמשורר יורם לוי פורת, הוא ספר שולי שכזה, במובן הטוב ביותר של המלה. הוא שולי כי הוא אינו מציית לתכתיבי האופנה הספרותית לילדים קטנים, ונוקט דווקא לשון שירה; הוא שולי כי הוא מכתיב חוויית קריאה שונה מזו שמכירים בני השלוש והארבע במפגשים שלהם עם רוב הספרות החדשה שנכתבת להם; הוא שולי כי הוא מאמין גדול באהבת המלים, באינטליגנציה ובהומור של קוראיו; והוא שולי באופן שבו הוא מציג את עצמו לקוניו ולקוראיו הפוטנציאליים.

"דובי הארנב" הוא אסופת שירי ילדים שבונים יחד עולם קטן. לאט לאט, מקריאה סבלנית ומהנה עד מאוד, אנחנו לומדים להכיר את הנפשות הפועלות: דובי הארנב, אף-אחד הקרנף, לאט הצב, וגם הס-פן-תעיר החילזון ואף-על-פיל הפיל. שלא על פי צו האופנה, השירים אינם קצרצרים ואינם תכליתיים. תכליתם היחידה היא הם עצמם: ההנאה מעצם בניית העולם ומאפשרויות השפה.

וכך, לא רק את הנפשות הפועלות אנו לומדים להכיר אט אט. מתוך הקריאה הקשובה אנו לומדים להכיר גם את המשורר עצמו, את שפתו הייחודית, את ההומור הנפלא שלו ואת היחסים המיוחדים שהוא בונה עם קוראיו. הרבה נדיבות והערכה הוא שולח אליהם, בין היתר באמצעות משחקי המלים היצירתיים שהוא מזמן להם.

כך למשל בשיר המשעשע "שם נרדף", המציג את רגע הפגישה של שניים מגיבורי הספר, ובין לבין תוהה על משמעותן של כמה מלים:

"ומי אתה,/ שואל הצב./ אני הוא דובי הארנב./ דב ארנב,/ מתפלאות עיני הצב./ אין. אין חיה כזאת/ בטבע./ יש. עובדה. אך לא בשפע./ שמי נרדף./ קוראים לי דובי הארנב.// מי נרדף,/ שואל הצב./ מי שרץ נורא מהר/ השם נרדף בעקבותיו,/ לוחש לו דובי הארנב.// ומי שרץ נורא לאט,/ משפיל הצב את המבט,/ דמעות זולגות מעיניו/ נורא נורא לאט. לי אין, אין שם נרדף/ יש לי זנב בקושי רב,/ אני רץ ממש לאט.// תזחל לאט בבת אחת,/ מציע דובי הארנב.// רעיון מגניב,/ חושב הצב,/ ומתהפך לו על הגב.// עכשיו רצות-אצות רגליו:/ לאט הוא שמי ושמי לאט,/ לאט זה שם נרדף מהיר/ כשהרגליים באוויר" (עמ' 10-11).

"דובי הארנב" הוא ספר שולי גם בחוויה הייחודית שהוא יוצר לקוראיו; זהו ספר שצריך לגלות גם אחרי שלקחנו אותו הביתה. הוא דורש התמסרות ארוכה יחסית, קשב, אהבת שפה ואהבת קריאה - וגם נכונות להשתעשע.

שוליותו המבורכת של הספר ניכרת גם באיפוק החזותי שלו. שלא כרבים מהספרים לילדים הקטנים אין הוא זועק "קנו אותי" או "שימו לב אלי, ורק אלי". אמי רובינגר בחר לאייר אותו באופן מעודן, בצבעים פסטליים ובקו קריקטוריסטי מחויך ואוהב. האיור תומך בהומור האינטליגנטי של לוי פורת, הומור נוכח שאינו כופה את עצמו, בלי לגנוב את ההצגה. כתוצאה מכך העין אינה מטשטשת, ולו לרגע אחד, את תפקידה הדומיננטי של האוזן בספר הזה - להקשיב טוב ולא להחמיץ אף מלה. זו ההזדמנות להזכיר ולהמליץ שוב על ספר הילדים הקודם של לוי פורת, "אמצעוני", שראה אור בהוצאת כרמל ב-2001.

יורם לוי פורת

בין ספריו הקודמים של המשורר, המחזאי ובמאי התיאטרון יורם לוי פורת: "אמריקה - מחווה לפרנץ קפקא" (מחזה, 1987), "אמצעוני" (ספר ילדים, 2001), ו"העיר התחתית" (שירה, 2004(.

לקריאה באתר הארץ לחץ כאן