לאה אילון פרצה לשירה הישראלית בשנות השמונים של המאה שעברה ככוח טבע סוחף וייחודי. מאז היא נותרה בה ישות לעצמה, נעה במסלול מיוחד לה, הודפת כל השוואה. שירתה היא רצף של קטעי מציאות מדומה, שאינה אלא ביטוי נסער של משאלות לב ססגוניות הנובעות ממציאות נפשית של חסך ומצוקה. משאלות לב אלו, שנסמכו בראשית דרכה של המשוררת על תמונת מציאות הוליוודית־רומנטית עמוסת יצריות ושטופת עוצמות הזויות, התגוונו במשך הזמן בתכנים דתיים ופוליטיים, שמידת המציאותיות הישראלית שלהם אינה עולה על זו של סרטי פעולה וחשק. התכנים הללו הגבירו את העומס היצרי ואת הזיות העוצמה האישית שבשירים, אך נותרו בסופו של דבר מה שהיו קודם לכן, מחאות עזות כנגד המגבלות והדלות של המצב האנושי. שירת אילון מצרפת שימוש מודע ומכוּון בקיטש ובתרבות־פופ ללשון עברית קלאסית, מדויקת, עשירה וציורית להפליא. שירתה דומה לליריקה תקנית כמו שציורי קומיקס דומים לדיוקנאות טרקלין; אולם ככל שציורי הקומיקס הללו נעשים פרועים יותר, ולעתים גם לבלתי מובָנים, כך ניכרים בהם במלוא התוקף ידו וכאבו של הצייר האמן. במסה שבחוברת זו, שנכתבה לרגל כינוס מבחר שיריה של לאה אילון, מנסה דן מירון לשרטט את המבנה הנפשי של שירת המשוררת ואת מהלך התפתחותה בקוויו העיקריים.
.jpg "אבן חושן")
