'ארץ שמוּעט בה הגשם' כשמה בפי האינדיאנים, וכפי שבחרה מרי האנטר אוסטין (1934-1868) לקרוא לספרה, היא אכן ארץ מלאת חיים – כפי שמעיד כל עמוד בספר הזה. השילוב בין חשיבה מדעית, התבוננות מעמיקה בסביבה ולשון פואטית הפך את ספרה הראשון של אוסטין לקלאסיקה במסורת ספרותית אמריקאית עשירה ומגוונת, שראשיתה באמרסון ות'ורו ומובילה אל רייצ'ל קארסון וביל מקיבֶּן. השילוב המיוחד הזה הקנה לאוסטין מקום של כבוד הן אצל הכותבים העוסקים בשאלות אקולוגיות וסביבתיות, והן אצל אוהבי הטבע הרומנטיים והאידיאליסטים. לשון הספר פואטית אבל הספר אינו מתאר ארץ רומנטית, אבסרקטית או אידיאלית: אוסטין צמוד היא כותבת על הטופוגרפיה, בעלי החיים, הצומח, תנאי מזג האוויר, על בני האדם החיים במקום.
הארץ, לא החוק, תנהיג ה אל הפרטים הייחודיים המעניקים למקום את אופיו ולנו את סיפור המקום.את דרכיו של מי שיעז להעמיק אל ליבה של הארץ, קובעת אוסטין בספר, ויש להבין את הקביעה הזאת גם כקביעה פואטית. זהו סיפור על מקום שהפך לבית, המסופר מפי מי שהפכה לבת המקום ומזמינה אותנו עתה להיכנס אל הבית. כתיבת הארץ, אפשר לכנות פואטיקה כזאת: אוסטין משוטטת בארץ כגיאוגרפית, חוקרת את הארץ, ולשונה נותנת לארץ קול. הארץ קמה לחיים בזכות הלשון, אבל אהבת המקום אינה מעמעמת את צלילות המבט החוקר. 'ארץ שמוּעט בה הגשם' היא ארץ המדבר, ארץ שממה מלאת חיים שרב בה היופי.
.jpg "אבן חושן")
