בטרם אני היינו / יעל עקביה בן צבי

בִּי לֹא דָּבַק מְאוּם מִכָּל מַה שֶּׁרָאִית פֹּה.

ספר שיריה של יעל עקביה בן־צבי הוא "ספר זרוּת". זרות שאינה חדלה להתקיים במרחבים מתחלפים, מקומיים ולא־מקומיים, חיצוניים ופנימיים. זוהי שירה שבה בוסטון, ליסבון, גוארדה, סילביה פלאת', נַדיֶז'דָה מנדלשטאם או המוזיקה בכללותה הן דווקא האפשרות היחידה למצוא "אחאוּת" רגעית, חולפת, מתעתעת־לפרקים, בתוך עולם פנימי־משפחתי שנפרם מראשיתו. אל הראשית הזאת מנסה בן־צבי לשוב בכל דרך, בידיעה מפוכחת וקשה של שוקת שבורה. ובכל זאת, נדמה שכל אוצרות היופי שהיא מוצאת ומרימה ומדברת דרכם, מגויסים לדובב בכנות מרשימה את כאב הזרות. זוהי שירה שבה ליופי תפקיד מרכזי כנוף, כשפה, ויותר מכל – כמוזיקה. עוצמתה הלשונית־המוזיקלית של בן־צבי היא מוליך עמוק ומשמעותי לחוויית־יסוד אנטי־מילולית של הזהות, אבל המדיומים שהיא מנכיחה עצמה דרכם בהכרחיות ובמורכבות יוצאי־דופן יודעים לספר עליה לא מעט.

עינת יקיר

 יעל עקביה בן־צבי היא ד"ר לספרות עברית מטעם אוניברסיטת תל אביב. מאמרים פרי עטה פורסמו בבמות שונות. לימדה במכללת אורנים, והיתה מיוזמי כתב העת של המכללה 'קו נטוי' ומעורכיו.