ימלא

זו הפעם הראשונה ש“ימלא“, מן היצירות המופלאות שבספרות העברית, רואה אור.

ארבעה-עשר פרקי מדרש-השירה שבספר, חוברו בידי הסופר חיים הזז בשנת 1929, בעת שישב בפריס.

מסיבות שונות, חלקן עדיין עלומות, החליט הזז לגנוז את פרקי ”ימלא“ ולא פרסם אותם מעולם.

שבעים שנה לאחר כתיבתו, נתגלה כתב-היד בארכיונו של הסופר בירושלים, והוא מובא בזאת, בתבנית מהודרת, לפני הקורא בן-זמננו.

יצירתו רבת ההיקף של חיים הזז נודעת בריבוי הפנים שבה. עם זאת, הופעתו של ספר זה מזמנת הפתעה לקוראיו הוותיקים והחדשים כאחד.

חיים הזז נולד בשנת 1898 ברוסיה.

בשנת 1921 יצא לקושטא ומשם עבר לפריס, שם שהה כעשר שנים. בשנת 1931 עלה לארץ-ישראל והתיישב בירושלים, שם עסק בעבודתו הספרותית עד לפטירתו ב- 1973.

ספריו תורגמו ללשונות רבות וזכו לפרסים ולתהילה בישראל ובעולם.

ארון הספרים היהודים
Time Out תל-אביב 12-19 (עמ‘ 135) ינואר 2006

...לבסוף, כדי לא לשכוח מאיפה באנו, נצרף לארון את ימלא של חיים הזז (הוצאת אבן חושן), שראה אור רק לאחר מותו של הסופר העברי הגדול.

יש בו 14 פרקי פרוזה אניגמטיים, מעין שילוב של ספרות מקרא ומדרש עם שירה עברית הכתובה בריתמוס חדש, אחר מזה המקראי-תלמודי. הסיפור מוזר ותמוה, הדמויות תמהוניות לא פחות (עם שמות כמו שפיבעל וימלא), ואת העלילה יתקשה להבין קורא בן זמננו. הזז גנז את הספר לאחר שכתב אותו בפריז של שנות העשרים, ועכשיו, לאחר שכתב היד נגלה, הספר יצא במהדורה מיוחדת ומהודרת. שווה לעיין בו, לנסות להבין את שפתו ואולי את עולמו הסוער של מחברו.

נחלת בנימין, בין פריז לוורשה
אביבה הזז | 27/05/05, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת

בשבתו בפריז בתחילת המאה הקודמת כתב חיים הזז (1973-1898) את הסיפור ’ימלא‘, העוסק בתקופת המקרא ובמשפחה משבט בנימין, המתלבטת בין חיי שלווה למלחמה נצחית. המשורר יעקב כהן, שישב אז בוורשה, הזמין מהזז סיפור עבור כתב העת ’סנה‘ שבעריכתו. אלא שכתב העת נסגר והסיפור נגנז. בחודש הבא יראה אור, בראשונה, במלואו.

’ימלא‘ נכתב כפרוזה שירית ויאה לו השם: ’מדרש שירה‘. הסיפור מתרחש בתקופת המקרא, בימים שהארץ היתה נתונה בידי 12 השבטים, ואין מלך בישראל.

גיבורי הסיפור הם בני משפחה אחת משבט בנימין: האב שפיבעל, אמא מולכת ובן הזקונים – ימלא.

בתחילת הסיפור נטועה המשפחה בשלווה על אדמתה, ונראה שהשלום בארצם הוא לנצח. אך כפסע בין השקט האידילי לבין שואת פתאום: במלחמה שפרצה עם מדיין, נהרגו כל שבעת בניו של שפיבעל. האב השכול מבקש לנקום את מות בניו והוא פונה לעזרתם של זקני השבט. לאחר שהם מתרפקים על זכר מלחמות העבר, עת ניצחו את יבין מלך חצור וסיסרא שר צבאו, הם מודים שאין עוד בכוחם להלחם במדיין: ”…כי מעטים ודלים אנחנו, והמה הרבים…“

שפיבעל מחליט להעמיד דור חדש, והנה: ”ומלאו הימים ותלד אמא מלכת בן ותקרא את שמו ימלא, כי אמרה: ”ימלא לו בעל את שנותיו וימיו/ אולם שפיבעל קרא לו יקום“. הוריו של ימלא הועידו לו שתי דרכים: האם ראה שמו ’ימלא‘ וביקשה למענו את החיים המלאים כתכלית לעצמם, ואילו האב קרא שמו ’יקום‘ והציב את הנקמה כמטרת חייו.

הימים חולפים, והילד ימלא גדל כבן תפנוקים, אך בו בזמן – אביו מקפיד שירכוש את כל הכישורים שיידרשו לו לצורך המשימה שהועיד לו: הנקמה.

בין שפיבעל לאמא מלכת מתגלעים חילוקי דעות. האם מבקשת לחנך את בנה להיות כשאר בני גילו, עובד אדמה חרוץ. לשם כך היא משננת לו 300 משלי נמלים. ואילו שפיבעל, לועג למשלי הנמלים הנגררות על פני האדמה, והוא מאמן את ידי ימלא בחץ וקשת ומאמצו בקריאה: ”חץ לימלא ואלוהים!“

ברבות הימים, מתחיל ימלא לפקפק ביכולתו למלא את המשימה שהטיל עליו אביו. נראה כי השפעתה של האם גברה, וימלא מצטרף אל שאר בני השבט, אל הכומרים והיוגבים אשר אין קץ לעמלם.

באופן פלאי, מופיעה לפתע דמות נבואית, אשר מוכיחה את בני שבט בנימין על דבקותם באלילים ומנבאת להם נבואת חורבן. ימלא, כאשר בני השבט, שוקע בקדרות קשה. הורי ימלא מחליטים להשיא את בנם, כדי שעצבונו יסור מעליו. אנו עדים לדו-שיח רווי דאגה ושופע הומור בין השניים, הבוחנים את נערות השבט ואינם מוצאים בהן ולו אחת הראוייה לבנם.

עלילות שפיבעל – דמות דיוניסית ססגונית – וימי בחרותו של ימלא, אשר החלו בקול ענות גבורה, מסתיימים בקול ענות חלושה.

בפרק האחרון, נתון ימלא בעיצומו של יום שכולו שמש, ודומה שהזמן עמד מלכת. בתוך העולם הרותח מכוחה של השמש, ”ריקם התהלך ימלא, בטל ומיוגע וכוחו אין עליו“. ובעוד ימלא תועה ונבוך, נשמע קולה של התקווה מאי-שם – ”וקול מן הדממה כסלע שנופץ“ – בבחינת גילוי של התחלה חדשה שצופן העתיד.

הקטע המובא בזאת לפני הקוראים, הוא מתוך הפרק הרביעי של ’ימלא‘. פרק זה עומד בפני עצמו והוא בבחינת הפסקה במהלך העלילה. קולו של הסופר המושמע כאן ממלא, כביכול, את תפקידה של המקהלה בדרמה היוונית העתיקה.

בפרק זה ניתנת שהות לבחון את הרקע שעליו מתחוללת העלילה האנושית – והדמות העולה לפנינו, היא דמותה של ארץ ישראל.

הקול פונה אל הארץ: ”מה נחנת מן ארצות, ממדינות יקרת, ואת ערום וצמא, ואת עקוב ורכסים וטרשים ואבן ואבן!“ הדובר עומד אל מול חידה לא מפוענחת: ”מלכים לחמו לך, עמים הרגו עליך, המון רבה ואדם רב, ואת ארץ מצער, אדמה מעט, אהלה אבן ישראל!“ הוא מקיף במבטו את הארץ, ולוחש לה: ”נאות את, מן ראשך בלבנון עד פעמי רגלייך על ים הערבה, משוית שמים“.

מקול-המספר עולה מלוא שיעורו של ארון הספרים היהודי, ומכוחה של קרן-שפע זו מוארת לפנינו הארץ המובטחת בכל גווני הקשת.

* הכותבת היא רעיית הסופר, המופקדת על התקנת כתבי היד שלו לדפוס, ומנהלת יד למורשת חיים הזז.