אברהם בבוקר

שתי מסות ומחזה של משה שמיר. שלוש פעמים ניסה משה שמיר חמקד מבט אל סודה של עקדת יצחק לפענח את הסוד מתוך הזדהות אישית. הראשונה ב"בנו"-שכתב בחודש תשרי ת"ש אוקטובר 1939 והוא בן שמונה עשרה! נדפס ב"על החומה" ולא הופיע מאז באף צורה. פעם שניה, בצורה הגותית ספרותית נכתבה המסה "אדיפוס ואברהם"


”וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים“ (בראשית, כ“ב, ג‘)

כך מתחיל הסיפור.

אין גדול ונורא ממנו בכל תולדות האדם. שלוש פעמים ניסיתי למקד מבט אל סודה של עקדת יצחק, לפענח את הסוד מתוך הזדהות חווייתית.

”אברהם בבוקר“ הוא הספר הראשון בסדרת הסיפורים הקצרים ”שוהם“ – אבן מאבני החושן נדפס באות מטיפוס ”דרוגולין“ על נייר שבדי Tumba Bruk מסוג Ingres 130 גרם שלושה פיתוח מתכת מעשה ידי מנשה קדישמן

במהדורה מאה שבעים וחמישה טפסים החתומים בידי שני האמנים בחמשת הטפסים הראשונים שנכרכו ידנית בכריכה אמנותית רישומים מקוריים וחתומים בעשרים הטפסים 25-6 כל ההדפסים חתומים

העקדה, שמיר וקדישמן

עירית המאירי | ידיעות אחרונות | 28/03/97

מיתוס עקדת יצחק, שפירנס את עולם המחשבה והדמיון של מאות אמנים, סופרים ופילוסופים לאורך הדורות, עומד במרכז שלוש יצירות של משה שמיר. השלוש יופיעו במהדורה ביבליופילית מצומצמת בכותרת ’אברהם בבוקר‘, עם פיתוחי מתכת של מנשה קדישמן ובחתימתם של שני היוצרים (הוצאת אבן חושן). את היצירה הראשונה, סיפור בשם ’בנו‘, כתב שמיר בגיל 18. התבוננותו בעקדה נאיבית משהו, מעידה על האהבה והרחמים ככוח העוצר את האב ובנו עוד למרגלות המוריה.

בשנייה, מסה בשם ’אדיפוס ואברהם‘, משווה שמיר בין הטרגדיות של אדיפוס ושל אברהם, ומסיק כי ההקרבה שמולה ניצב אברהם עמוקה ונוראה יותר מאחר שהיא מעשה של בחירה מודעת. עם זאת, ולצד ההערכה לעומק המבחן של אברהם, שמיר מבקר את הנכונות להקריב בנים בשמם של צווים עליונים. במחזה שטרם פורסם הוא הלך עם שתי העמדות צעד נוסף, מזהה מעשה של עקדה כבר בנטישת אברהם את אביו ואת בני משפחתו, ורואה בנכונותו לעקדה צעד מכריע ביצירתו של העולם המודרני המבוסס על הדתות המונותאיסטיות.

אתה שהיית מנותני הטון בספרות, מלך בשר ודם

לזכרו של משה שמיר

אהרון אלמוג | הארץ, תרבות וספרות |  27/08/04

את משה שמיר ראיתי לראשונה כשהייתי תלמיד ב“מקווה ישראל“. הוא בא לטקס הסרת הלוט מעל המציבה של אליק אחיו, שנפל בדרך ליאזור. אני זוכר את הבוקר ההוא.

יצאתי בעגלה משער בית הספר לעבודה בשדה הפלחה, וראיתי את הטנדר עם שבעת הנוטרים חולף על פני לכיוון יאזור כדי לאבטח את הדרך לירושלים. כעבור דקות מספר נשמעו יריות והתפוצציות עזות ואחר כך שררה דממה. כששבתי בצהריים מהשדות לבית הספר נודע לי הדבר הנורא, ששבעת הנוטרים נרצחו.

שנים רבות לאחר מכן כתבתי לשמיר מכתב, שמצאתי במעמקי אחת המגירות של שולחני. אינני זוכר באילו נסיבות כתבתיו, ואם אכן שלחתיו.

למשה שלום.

קצת לא נעים לי שטרחת לשלוח לי את ספר שיריך. באמת תודה. לא התכוונתי. רחקתי כל כך מעולמה של השירה, עד שנדמה לי שזה עונש שאני מעניש את עצמי (גלות המשוררים?). ידעתי תמיד שמאחורי הפרוזאיקון של ”הוא הלך בשדות“ ו“במו ידיו“ חבוי משורר שקצב סיפורו ואופי תיאוריו הם ליריים ביסודם. ”פתיחה בקנטרה“ , ”חולין לילה וחולות“ , ”אינטרמצו של סתיו“, מספרך ”הוא הלך בשדות“, עד היום אני זוכר אותם, והם שימשו לי בשעתו מקור השראה לכתיבת ספרי ”שבוע בתש“ח“.

נזכרתי לפתע במשהו רחוק מאמצע שנות החמישים. יום שישי אחר הצהריים, ואתה הולך ברחוב פינסקר בתל-אביב כמי שמוכן לקבל את השבת היורדת על רחובות החולין (מה יותר חולין מרחוב פינסקר?) ולפתע אתה עוצר ומתבונן באשה זקנה שהולכת עם עגלת תינוק מלאה סחבות ולצדה הולך אורי צבי גרינברג ומדבר אתה ביידיש. בוודאי אינך זוכר זאת. זה מסוג המראות הנדירים שמפגישים את השירה עם החיים. הייתי אז נער. אחרי תל גזר, אחרי הכל. משוטט ברחובות תל-אביב, מחפש משהו להיאחז בו. כתבתי שירים, כלום לא נשאר מזה. ואתה שהיית מנותני הטון בספרות, מלך בשר ודם, איך אתה חש היום כשלנגד עינינו טובעים כל מעשי ידינו.