מסע האופניים של לאונרדו

רציחות קטנות, לאונרדו ומתים אחרים - דב אור נר
טלי תמיר

 "מתוך ביתו יצא אדם
ולו אלה ושק
ולדרכו ולדרכו
הלך. אל המרחק."

                    דניאיל חארמס
                    מתוך: אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף/ספרית מעריב, 2003.

דב אור נר  מצרף אליו את לאונרדו דה וינצ'י ל"מסע אופניים בעולם מטורף-יפה": עולם צבעוני, זוהר ודינאמי המתנהל כעין קרקס מופעים: הכרוזים הם זוג גמדים המצוטטים מתוך ציוריו של ולסקז, לבושים במכנסונים מתנפחים ובצווארונים מסולסלים; הצופים הם מיני חייזרים צוהלים והגיבור הראשי, המופיע במערכה הראשונה ויורה בכל המערכות הבאות הוא - האקדח.

התפקידים מתחלפים ומתגוונים: הכרוזים ממלאים גם את תפקיד הרוצחים והצופים הם גם רוכבי האופניים הלהטוטניים שמזנקים עם אופניהם לתוך כל בועת-ציור ריקה כאילו הוטענו ב"אימת החלל הריק" (Horror Vacui). העלילה היא תוצר של מיזוג בין הז'אנר הספרותי-קולנועי של "המסע המופלא", שבו שר  ההלך  שיר הלל לנפלאות העולם והטבע וליופיים המסתורי, לבין תפיסה מורבידית של העולם כמקום אלים ואכזר, הפועל במרחב-הסף שבין החיים והמוות ושאלת ערכם הראשוני. אור נר  משתמש במסורת הקומיקס כדי ליצור דמויות ראשיות ודמויות משנה, ושואב מסגנון הסרטים המצויירים ומאווירת העליזות הכפוייה והפעלתנית שלהם על-מנת לברוא עולם מאוכלס ועתיר-דמויות, ש"רץ" בתוך פורמאטים מארכים היוצרים "נהר" של דימויים ואירועים. מעין "זרם תודעה" ציורי שבו הכל יכול להתרחש, וכל מה שעולה על הדעת יכול להיכלל בתוכו. בעולם הוירטואלי הזה, המעורר חשד בשל חוסר ההלימה בין מסריו לבין סגנונו, אור נר יוצא למסע דו-גלגלי מרהיב בחברת לאונרדו דה וינצ'י, מי שהמציא, בין השאר, גם את האופניים, ובמהלכו הוא מזמין אליו דמויות ידועות מתוך ההיסטוריה של האמנות. דה וינצ'י עצמו אינו נוכח בין הדמויות המצויירות המשתתפות במסע, אלא משמש כבן-לוויה מטאפורי רב-השראה המספק את מטאפורת ה"עולם המופלא", הרנסאנסי, שהטירוף אחז בקצותיו ומאיים על שפיותו. כשהוא מפגיש בין ההיסטוריה של האסתטיקה לבין ההיסטוריה של האלימות האנושית, מחדד אור נר את תחושת שיבוש המערכות בעולם שבו ה"יפה" וה"אלים" מתחלפים ביניהם לסירוגין, ככדורי קוסם הנזרקים לאוויר, אדישים זה לקיומו של זה.  גם תפיסת העולם של "משורר המוות והצחוק" דניאיל חארמס, קורבן משטר האימים של סטאלין, דומה באופייה ההישרדותי לזו של גיבורי המסע של אור נר: כמוהם, פוגש גיבורו של חארמס  - המכונה "אדם" - את העולם כשהוא מצוייד ב"שק ואלה" וכמוהם, לא תפגשו אותו בלתי חמוש או בלתי-מוכן למאבק הקיום.  לאחר שיצא ההלך מביתו וצעד ישר ("הוא לא לגם / טיפה, לא נם / גם לא טעם דבר") נכנס בוקר אחד לתוך יער עב, ומאז נעלמו עקבותיו. כך גם מסעו של אור נר אינו זוכה לסיום קרדינאלי אלא ממשיך ומסתבך בתוך עצמו, כשהוא מותיר מאחריו שובל של מוות ואבסורד. 

טבעי היה, אם כך, שהסדרה שצמחה מתוך "מסע האופניים" נקראה "רציחות קטנות" ועניינה העיקרי הוא חיסולו הסופי של עולם התרבות הנאור –החל מירייה ישירה אל לבו של "מלאך ההיסטוריה" של פול קליי, דרך רצח פיקאסו ודאלי ועד לרצח הרצל ובן-גוריון בהקשר הציוני-ישראלי. ההשראה למסע הרציחות הנואל הזה סומנה על-ידי מסלולו הגורלי של כדור האקדח של יגאל אמיר, רוצחו של יצחק רבין. הקו הסמוי שצוייר בחלל באותו רגע היסטורי -  מלוע האקדח ועד למרכז גבו של רבין  - הפך למוטיב מרכזי  בסדרה כולה. על הקו הזה, שאור נר מעניק לו ממד חזותי קונקרטי, שזורים ומושחלים אירועי רצח והתאבדות והוא מסמל את פריצתו האלימה של תהליך-הרס הממוטט אתוס תרבותי שלם. על-פי אור נר לא רק האתוס הציוני נרצח באותה ירייה אלא  תולדות האמנות כולה, אתוס אסתטי של תרבות שלמה מותקף בחרבות ובאקדחים. סביב חורבותיו של האתוס הזה מסתובב באי-שקט מופגן כלב כחוש-בשר (ציטוט מפסלו של ג'יאקומטי), שמרחרח את המתים. בסדרה "רציחות קטנות" כולם רוצחים את כולם: הדמויות המצויירות רוצחות את הציירים,  הציירים רוצחים את המצויירים, וגמד אחד יורה היישר אל  תוך אבר מינה של אישה עירומה, מכוון אל מקור החיים. הכלב הרזה לבדו מרחרח את גופתה.

מסעו של אורנר אל מחוזות האבסורד והמוות נעשה באמצעים פשוטים ותמימים, המזוהים עם ציורי ילדים: גיליונות נייר לבנים, מארכים בגודל 80X37 ס"מ וארבעה עפרונות צבעוניים, המפיקים יחד ארבעה צבעים: צהוב, אדום, כחול וירוק. ככל שרוחם המורבידית של הציורים גואה וגוברת, מתחזקת הצבעוניות ונעשית עזה וזוהרת יותר. לאחר  שבמהלך שנות ה70- ביסס אור נר את מעמדו כאמן קונצפטואלי  בעל אוריינטציה חברתית-פוליטית, הפועל בתוך דיסציפלינה ממוסגרת ובעלת כללים ברורים הרחוקה מן הרגישות  הרטינאלית, חזר ולקח עפרון צבעוני לידיו, על-מנת לשוב ולממש רעיון מובנה ושיטתי: החל בחודש מאי 1998 החליט לתעד את הזמן האוזל עד לסיום המילניום באמצעות ציור אחד ליום, מתוארך וממוספר. כדי לא להחמיץ אף יום, תכנן אור נר את הפרוייקט כך שצרכיו החומריים יהיו מצומצמים וניידים, נכנסים בקלות לתיק-צד. ככל שזמן המילניום התקצר, הלכה וגבהה ערמת "הציורים היומיים" ובטאה התקוממות מטאפורית כנגד האוטוריטה המוחלטת של תנועת הזמן.  אך מבלי שנתן את דעתו לכך ייצר לעצמו אור נר, תוך-כדי התהליך, שפה ציורית חדשה, שהעניקה ליצירתו רעננות מפתיעה ופתחה בה מרחב אסוציאטיבי סוחף שהיה לכלי ביטוי מרכזי בעבודתו מאז שנת 2000. ארבע הסדרות המיוצגות (חלקית) בספר זה הן תוצר ותוצאה של שלוש השנים האחרונות (2003-2001) ושל שפה חדשה זו, המתאפיינת בציוריות ובצבעוניות המנוגדות בתכלית לאפרוריות התיעודית ששמשה אותו בעבודתו הקונצפטואלית.

החזרה אל הנייר ואל העפרונות הצבעוניים מחברת את אור נר עם פאזה רחוקה בחייו –ימי ילדותו בפאריס שבין שתי המלחמות. אז נהג לצייר לחבריו בכתה, כתלמיד יהודי יחיד בבית ספר צרפתי-כללי, ציורי קומיקס עם עלילות-גבורה של טרזן שחיבר בעצמו. "פרסומיו" זכו לפופולריות רבה בקרב הילדים והצטיינו בסגנון פשוט ותכליתי בדומה מאוד לציורים שצייר כשהוא כבר בן למעלה משבעים: נייר לבן, עפרונות צבעוניים, צבעי יסוד ובעיקר –גיבורים דמיוניים, עלילות מסובכות וזרם אסוציאציות חופשי.

ואכן –"מסע האופניים של לאונרדו בעולם מטורף-יפה", על עלילות המשנה שלו, הוא סוג של עלילת הרפתקאות  שמשוועת למעין סופרמן שיושיע את הגיבורים מהסבך אליו נקלעו.  אך הפעם –לא טרזן ולא סופרמן מופיעים על הבמה, והחגיגה המורבידית מתקיימת בין יצורים חיזריים, להק מטוסי קרב, אריות, נמרים, פילים, חרקים, ציפורים דמיוניות, אברי מין זכריים ניידים ומיני מפלצות מיתולוגיות ארוכות צוואר ומחודדות טלפיים.

שתי הסדרות המאוחרות יותר –"רק המתים לא ימותו" ו"האם שקלת אי פעם להתאבד?" ממשיכות גם הן את עיסוקו המורבידי של אור נר במוות. בשלב מאוחר-יחסית במהלך התפתחות העבודה מופיעה  הכתובת "Arbeit Macht Frei", הנמתחת בין רגלי אשה חטובות, וחושפת את מאגר  המוות הקולוסאלי של טראומת השואה שאינו יכול להימחק מקרקעית  התודעה של מי שבגר באירופה של שנות השלושים והארבעים. השאלה האינטימית "Have You Ever Considered Suicide?", המהווה את כותרת הסדרה האחרונה, מרחפת-מסתלסלת בין יצורי הקומיקס הצהובים-זוהרים הרוחשים בתוך מרחב הציור ומתגרה בדחף ההתאבדותי  של  הדור  שאחרי השואה שחוויית הרוע האנושי נטבעה היטב בתודעתו. אך סביב המוטיב החוזר של אקדח מכוון לרקה או לגרון, ממשיכה שיגרת החיים החייכנית של חבורת יצורי הקומיקס, המתעלמים כליל מנוכחות האירוע הקריטי. אופציית ההתאבדות הפיזית נותרת, איפוא, אירונית  ומלודרמטית מול  הדחף האנושי החוזר וגואה לחווית עונג  וחושניות. בין ה"יפה" ל"מטורף", בין המקאברי  למענג ממשיך לנוע קדימה, בסיבובי גלגל מהירים, המצעד הססגוני של אור נר וחבורתו. 

לקריאה באתר של טלי תמיר לחץ כאן