• ספרים לאוהבי ספרים

חדשות

עצור
רכישת ספרים באתר
לפרטים בנוגע לאופן רכישת הספרים באתר לחץ על הכותרת
ספרים במבצע
לרשימת הספרים המוצעים בהנחה מיוחדת לחץ על הכותרת

איפיגניה באוליס

תרגום מיוונית עתיקה, מבוא והערות: שמעון בוזגלו
48 ש"ח
הטקסט של איפיגניה באוליס כפי שהגיע לידינו (בנוסח אחד בלבד, מן המאה הארבע-עשרה, ועם שיבושים רבים מהרגיל) רווי באנומליוֹת, בעיות מֶטריות, סתירות פנימיות, וכנראה גם השמטות. לפי הסברה, אֶוּריפּידס השאיר כתב-יד לא גמור של איפיגניה באוליס, ובנו או אחיינו, שגם הם נקראו אֶוּריפּידס, השלימו את הטיוטה. במאה הרביעית לפני הספירה זכה המחזה להעלאה מחודשת, שכנראה לא "קידשה" את הטקסט. נראה שאחת הידיים המעורבות בהפקה נהגה בו בדיוק כפי שנהוג בימינו עם מחזות קלאסיים: מפרקים ומכווצים ומוסיפים ומתאימים אותם לצורכי הפרשנות של הבמאי ושל השחקנים ולפי רוח התקופה.

איפיגניה באוליס הוא הספר העשירי בסדרת "ישפה",

אבן מאבני החושן. הספר נדפס אופסט

בגופנים "פרנק ריהל" ו"הדסה"

על נייר קרם נטול

עץ 100

גרם


איפיגניה באוליס-קורבן המלחמה  מאת: צבי גרין

18/05/2009

אנסמבל הרצליה מתמודד בהצלחה עם הקלאסיקה היוונית בעזרת תרגום נפלא ובהצגה מרתקת 

לתפארת המלחמה והעם
 
אוריפידס היה הצעיר בשלישיית המחזאים הגדולים של הטרגדיות היווניות המיתולוגיות, והמחזה "איפיגניה באוליס" הוא האחרון שכתב (על פי מחקרים בני זמננו, ולפחות מבין 19 המחזות שלו ששרדו בצורה זו או אחרת). אחד הנושאים ששאב מהמיתולוגיה היוונית, כמו אייסכילוס וסופוקלס לפניו, היה מלחמת טרויה אם כי לא במישרין אלא מבעד לאירועים שנלוו אליה, כמקור וכתוצאה. בראש האירועים האלה אפשר להציב את קבוצות המחזות שעסקו באורסטיאה, המעלה את סיפור משפחת אגממנון, מצביא הצבא  המאוחד של ערי יוון שיצא למלחמת הנקמה על חטיפת הלנה בידי פריס, נסיך טרויה. כל אחד משלושת המחזאים עסק בדרכו שלו בסיפורם של אגממנון, שנאלץ להקריב את בתו הבכירה איפיגניה, ושילם על כך בשובו כמנצח מהמלחמה ברציחתו שלו בידי אשתו קליטמנסטרה ומאהבה אייגיסטוס, ששילמו על כך ברציחתם בידי אלקטרה ואורסטס, ילדיהם של אגממנון וקליטמנסטרה.
 
המחזה של אוריפידס מספר על פרשת הקרבתה של איפיגניה, וגם אם ניצני הטרגדיה המשפחתית נראים בו בבירור, לא היא אלא המלחמה היא הנושא שלו, וליתר דיוק הטירוף הלאומני והאידיאולוגי שאוחז באדם ובעם על סף מלחמה. במקרה של מלחמת טרויה העילה הזוטרה למלחמה היא כבוד בעל נבגד. אוריפידס מיטיב לתאר במחזה המיוחד הזה, שאין מרבים להציגו, את הפער המטורף בין הסיבה לתוצאה,  באמצעות סיפור הקרבתה של איפיגניה. הקרבן הזה נדרש כדי לפייס את אלת הציד ארטמיס, שככל הנראה נפגעה מכך שאגממנון התגאה כי הוא צייד טוב ממנה, ועל כן שיתקה את הרוחות ובכך מנעה מאלף הספינות היווניות להמשיך את דרכן מאוליס לטרויה.
 
את מסכת הטירוף מתאר אוריפידס בשלבים: תחילה באמצעות החרטה של אגממנון על שנענה לתביעה והזמין את בתו להגיע לאוליס כדי להשיאה לאכילס, שכלל אינו יודע על התכנית הזאת, והתנגחותו עם אחיו מנלאוס שחשף את החרטה. אחר כך, ובעיקר עד סוף המחזה, באמצעות קליטמנסטרה, שמגיעה מאושרת עם בתם, בניגוד לתכניתו של אגממנון, ומגלה לתדהמתה את התרמית ואת הכוונה להקריב את איפיגניה כדי שמנלאוס יחזיר את הלנה. אכילס הנסער בגלל השימוש בשמו לתרמית של אגממנון מחליט להציל את איפיגניה, אלא שזו, אחרי שכבר ביכתה את עלומיה ומבקשת רחמים, נדבקת בחיידק הטירוף ומשכנעת את אביה ואמה כי קרבנה רצוי לתפארת המלחמה והעם, והיא הולכת אל המזבח. האפילוג למחזה הוא השלב הבא ובו סיפור מפתיע ומכריע על טקס הקרבתה, כמיטב המסורת של המיתולוגיה היוונית (וגם היהודית, אם כי בנסיבות אחרות) שהוא גם נקודת המוצא למחזה המוקדם יותר של אוריפידס “איפיגניה בטאורוס".
 
נקודה מעניינת בפני עצמה היא שאוריפידס מתייחס במהלך הדברים לנושא הפער החברתי בין גברים לנשים, המיוצגת באמצעות הדיאלוג בין קליטמנסטרה, שהיא בת האלה לדה, לאגממנון, שהוא רק בן אנוש. למרות פער המעמד הזה הדיאלוג ביניהם מצייר מערכת יחסים מוכרת לאורך אלפי שנים בין אישה לבעלה "אני דורש ציות!", "אני רגילה לציית לך", אבל ניצני המרד כבר ניכרים בהמשך “אתה מתכוון למלא את החובות שלך, כאמא?” ובהמשך "לך דאג לעניינים שלך בחוץ, אני אדאג לבית.” וזה תבלין מעניין בפני עצמו לסיפור.
 
איך זה נשמע על הבמה
 
ההישג הבולט הראשון בהצגת אנסמבל הרצליה הוא לטעמי התרגום הבהיר והעברי כל כך של שמעון בוזגלו. אולי אפילו הפשטות והטבעיות של השפה שהוא בחר לתרגם באמצעותה את המחזה, ובמיוחד העובדה שהתרגום נוח לשמיעה וקליט, ובמקרים רבים אף מסביר למה המחזה הזה, כמו מחזות יוון הגדולים האחרים, חי ותקף גם לימינו אלה, ואפילו למקומותינו.
 
את השאלה איך טקסט של מחזה נשמע על במה מציב המתרגם שמעון בוזגלו במבוא לתרגום שיצא לאור (הוצאת אבן חושן, ינואר 2009) ערב העלאתו באנסמבל הרצליה. זו שאלה שראויה להישאל ביחס לכל מחזה שברור מאליו כי נכתב לשם הצגתו ולא לשם פרסומו כספר קריאה. למעשה ניתן לומר כי השאלה הזאת נשכחת לעתים כאשר מחזות מתפרסמים כספר קריאה. גם אם יש בכך תרומה חשובה להיכרות עם התיאטרון כאמנות, ואפילו אם במקרים מסוימים מאוד המחזה יכול להיחשב כיצירה ספרותית יותר משהיא בימתית (כמו "פאוסט" של גתה).
 
השאלה הזאת חשובה במיוחד כאשר מדובר במחזות יוון העתיקה, שאין להם רצף בימתי עד ימינו שממנו אפשר לגזור, להסיק ולענות אם השפה הבימתית זהה או שונה מהשפה היוונית הבראשיתית, שעדויות לצורתה הכתובה קיימות. ניתן להעריך כי השפה הכתובה הייתה גבוהה במשהו, אך ברור לחלוטין כי היא הייתה נהירה וברורה לקוראיה ולצופים בהצגות.
 
העניין הזה נוגע לנושא התרגום לשפה בת ימינו, כפי שמאיר אותו שמעון בבוזגלו במאמרו, שחבל כי לא צוטט בתכנייה המצוינת של ההצגה. כפי שהוא מציין, המידע על הצגות יוון העתיקה כוללות שני נתונים מהותיים: העובדה שהוצגו בפני קהל שמנה למעלה מרבבת בני אדם, ואילץ צורת הגיה מודגשת מאוד, מדקלמת, והשימוש במספר מוגבל של שחקנים שהחליפו דמויות באמצעות המסכות הגדולות (ששימשו בין השאר גם כתיבות תהודה לקולות השחקנים).
 
נתונים אלה, וההערכה ששפת המחזות הייתה גבוהה במשהו, הוליכו בעבר לתחושה של מתרגמי המחזות (בכל השפות שאליהן תורגמו) כי עליהם לבטא את ההוד וההדר של המקור. אבל בנטייתם זו הם הקשו לא מעט בכך על הצגת המחזות ואפילו על הבנת הנאמר בהם. בשנים האחרונות ניכרת כבר מגמה של הליכה לעבר הצופים והקוראים בני זמננו, ושמעון בוזגלו נוקט במגמה זו בתרגום שלו ל"אנטיגונה", שהועלה בהפקת הבימה-הקאמרי, ובתרגום ל"איפיגניה באוליס" המועלה עתה באנסמבל הרצליה. לדבריו  התרגום צריך להיות מותאם לא רק לעובדת היותו מושמע אלא גם לגודלו של האולם שבו המחזה מוצג. "ככל שהאולם גדול יותר,” לטעמו, “התרגום צריך להיות אפי ו"גדול מן החיים; ככל שהאולם קטן יותר, המתרגם חייב ליצור טקסט `פרטי` ואינטימי יותר".
 
אולי ניתן לחלוק על כך, אבל מאחר שאפשר לומר כי בתנאים שיש בארץ כל האולמות יכולים להיחשב כקטנים, אפשר בהחלט להבין את הכוונה של בוזגלו ולהעריך מאוד את התרגום, כשלעצמו ובהתאמה למטרות התיאטרון ולנסיבותיו, אולם ובמה גם יחד.
 
שבחי הבימוי והמשחק
 
יוסי יזרעאלי עיצב את ההצגה בשני מישורים, שלגבי אחד מהם – המוזיקלי – יש לי הסתייגויות. אלה נוגעות לעצם ההחלטה להשתמש במוזיקה של באך, כלית וקולית, בקטעי המקהלה ובקינתה העצמית של איפיגניה. לצערי לא הרגשתי ולא התרגשתי מהשילוב בין אוריפידס לבאך, גם אם אני יכול להבין במידה מסוימת את הרעיון הטמון בעצם הבחירה הזאת, וזו זכותו של הבמאי להרחיק נדוד ככל שדמיונו היוצר מנחה אותו.  
 
הסתייגויותיי הן גם מעוצמת הביצוע של הצירוף הזה. על פי תגובות נלהבות ששמעתי בסוף ההצגה אני מבין כי בעניין הזה סבלתי כנראה מבעיה אקוסטית באולם, כתוצאה ממיקומי סמוך לבמה ובצד של הפסנתר, שלידו ישבה וניגנה אדי זוסמן, האחראית לניהול המוזיקלי ולעיבוד של יצירות באך. כמעט בכל פעם שהיה שימוש במוזיקה הפסנתר כיסה על הנאמר, ובכמה מקרים הגביר את עוצמת הזמרה האקספרסיבית של אודליה סגל מיכאל שהייתה מצוינת במשחקה, שניחנה באחד הקולות הגדולים ביותר שאני מכיר. קולה מתאים יותר לממדי התיאטרון היווני ההיסטורי מלאולם הקטן בהרצליה, והעוצמה שלו סתרה במידה מסוימת את האינטימיות של התרגום.
 
נוצרה גם סתירה מסוימת בין המישור המוזיקלי למישור האחר של הבימוי ועיצוב התפאורה של יוסי יזרעאלי, בסיוע התאורה המצוינת של בן ציון מוניץ והתלבושות המרשימות של פרידה קלפהולץ-אברהמי. יזרעאלי השכיל להוליך את העלילה בפשטות וישירות נקייה מהצטעצעויות מוחצנות של המשחק, בהתאמה מוחלטת לרוח הטקסט בתרגומו של בוזגלו. גם בקטעים הדרמטיים ביותר הוא ידע למקם במובהק את הפן האנושי של כל אחת מהדמויות, החל בדמות המקהלה, ואלה של עבדה הנאמן של קליטמנסטרה, במשחקו הטוב של איצ`ו אביטל, ובשליח הבא ממחנה הצבא, במשחקו ובשירתו הטובים של גיא מסיקה.
 
יזרעאלי היטיב מאוד לעצב בענייניות מדויקת את משחקם של שלושת הגברים של העלילה,  גדליה בסר כאגממנון מיוסר וחסר אונים מול לחצו של מנלאוס אחיו, שיורם יוספברג גילם אותו היטב כבעל שררה, אפילו כלפי אחיו. נמרוד ברגמן גילם באנרגיה את אכילס, והיטיב להטעים את טוב לבו, ואת רושמן של שתי הנשים עליו.
 
נעמי פרומוביץ`-פנקס עיצבה דמות מעניינת של איפיגניה. תחילה כנערה נלהבת לפגוש את אביה האהוב, וכמי שעתידה להינשא לאכילס הגיבור, ואחר כך כמי שמבינה מה נגזר עליה ומקוננת על עלומיה, ולבסוף בנושאת לפיד ההקרבה העצמית למען הניצחון על טרויה. את הדרמה הגדולה ביותר נשאה בעוצמה מרגשת סלווה נקארה בתפקיד קליטמנסטרה. נקארה ידעה למצות את כל המרכיבים שאוריפידס הערה לתפקיד בדיאלוגים ובמונולוגים שביטאו את הטרגדיה המשפחתית ובעיקר את עוצמת ההכרה בטירוף שמביאה עמה המלחמה.
 
"איפיגניס באוליס" הוא מחזה אנטי מלחמתי מרתק, דווקא משום שהוא מטפל באחורי הקלעים שלה, בדרך החתחתים של האיוולת המובילה אליה. ההצגה באנסמבל הרצליה, בעיקרה ובשיאיה, מצליחה להחיות לימינו שלנו את המשא הדרמטי הזה של אוריפידס.


 

ספרים ביבליופילים
ספרים במבצע

ברוכים הבאים לאתר המחודש שלנו!

מקווים שתיהנו מהגלישה ומעגלת הקניות החדשה.
לפרטים בנוגע לאופן רכישת הספרים באתר לחץ כאן 

עבור לתוכן העמוד