• ספרים לאוהבי ספרים

חדשות

עצור
רכישת ספרים באתר
לפרטים בנוגע לאופן רכישת הספרים באתר לחץ על הכותרת
ספרים במבצע
לרשימת הספרים המוצעים בהנחה מיוחדת לחץ על הכותרת

רקוויאם המלחמה

וילפרד אוון - בנג'מין בריטן
ערכה, תירגמה והוסיפה הקדמות והערות- רִנה ליטוין
75 ש"ח
וִילְפְרֶד אוֹוֶּן הגדול במשוררי מלחמת העולם הראשונה בשפה האנגלית, נהרג שבוע לפני גמר המלחמה, בגיל 25. הנושא שלו הוא המלחמה וצער המלחמה. "השירה היא בצער", כתב. הוא ראה את תפקידו כעד: "כל מה שמשורר יכול היום לעשות הוא להזהיר", אמר. שיריו פורסמו ברובם לאחר מותו בידי המשורר זיגפריד שָׂשׂוּן, עמית וחבר, והם מעידים על גודל הכישרון שנקטע באיבו. רבים משיריו לא הושלמו ונשארו קטועים, כחייו.


זהו הספר התשיעי בסדרת ספרי השירה המתורגמים "ישפה",

אבן מאבני החושן. הספר נדפס אופסט בגופן

"דרוגולין" על נייר נטול עץ

90 גרם


כעבור דור, המלחין בֶּנְגָ'מִין בְּרִיטֶן (Britten), 1976-1913, חיבר את "רקוויאם המלחמה" שלו כמחאה נגד מלחמת העולם השנייה והמנטליות שהצמיחה אותה, מתוך הנחת היסוד שעל אמנות גדולה לשקף את תרבותה במראה מטרידה, המאירה בראייה חדשה של שינוי בתפיסה. הוא ביסס את יצירתו על טקסטים של אוון, אמן עמית, המתעדים חוויות מלחמה, ועל תפילת האשכבה הנוצרית, המייצגת לדעתו ערכים של תרבות שלמה. הרב-שיח המתנהל ביצירה בין הטקסטים ובינם לבין המוסיקה, הצמיח את אחת היצירות הגדולות במוסיקה של המאה העשרים.

 

רִנה ליטוין היא משוררת, מסאית, מספרת ומתרגמת. עם תרגומיה נמנים הרומנים של ויליאם פוקנר, "ספרי אליס" ללואיס קרול, שיריו וסיפוריו של א.ס. פושקין, כתביו של פדריקו גרסיה לורקה ורבים אחרים. תרגומה לטקסטים של "רקוויאם המלחמה" הוא מחווה למשורר גדול שנקטף באיבו, ליצירת מופת של מלחין דגול ולאידיאל השלום המשותף לשניהם.


השירה היא בחמלה

הארץ / תרבות וספרות / ספטמבר 2008

 

מאת וילפרד אוון

"אני אוהב אותך, בלי משוא פנים, במידה כזאת, במידה רבה כזאת, ברנש יקר, שהחיוך הקטן הארור שעולה על פניך כשאתה קורא את זה, אינו יכול לפגוע בי כהוא זה" שני מכתבים של המשורר האנגלי וילפרד אוון. תירגמה והעירה רנה ליטוין

 

וילפרד אוון. נגד המלחמה

 

המכתבים המובאים בזה הם שניים מתוך מאות מכתבים של המשורר וילפרד אוון (Wilfred Owen), מהבולטים והייחודיים במשוררי מלחמת העולם הראשונה. אוון בגר כמשורר עם חוויות המלחמה וצער המלחמה, שהיו לנושא המרכזי בשירתו; הוא מחה נגדה כעד וכאח לנשק ומפקד. במובן זה לא היה פציפיסט, אך השקפתו על המלחמה עברה תמורות משמעותיות ככל שהתפתחה הלחימה.

היכרותו עם המשורר הנודע והמבוגר ממנו, זיגפריד ששון, היתה נקודת המפנה המשמעותית ביותר בחייו: השניים אושפזו באותו בית חולים בעקבות הלם קרב, וששון שימש לאוון חונך ספרותי. הוא אף הציגו לפני רעיו, משוררים וסופרים נודעים, כמו רוברט גרייבס, רוברט רוס, אדוורד קרפנטר, אוסברט סיטוול, סקוט מונקריף ואחרים. רבים מהם היו פציפיסטים, וששון עצמו נודע במחאתו נגד המשך המלחמה, שהובאה לפני הפרלמנט הבריטי.

אוון היה כשרון ודאי שנקטף באבו: הוא פירסם בחייו חמישה שירים, ורק לאחר מותו פירסם זיגפריד ששון קובץ ראשון מהם, ואחיו של וילפרד, הרולד אוון, פירסם את מכתביו (בקיצוצים והשמטות רבים). אוון היה כותב מכתבים נפלא, והם מקרינים על הקורא מאישיותו, מלבטיו, מחוויותיו, ממזגו וממחשבתו. מבחר ממכתביו של אוון, לצד מבחר משיריו, המשמשים טקסטים ביצירתו הנודעת של בנג'מין בריטן "רקוויאם המלחמה", יופיע בקובץ מיוחד בהוצאת אבן חושן, בתרגומה של רנה ליטוין.

אל זיגפריד ששון

מהים, רח' מונקמור, שריוסברי, 5 בנובמבר 1917

ששון היקר שלי,

(...) דע שמאז אמצע ספטמבר, כשעדיין התייחסת אלי כאל טרחן קטן המידפק על דלתך, נחשבת בעיני כמו קיטס+הנוצרי+אליהו+המפקד שלי+האב המוודה שלי+אמנחטפ הרביעי בפרופיל. כמה זה אומר מבחינה מתימטית?

האמת היא שזה אומר את הדבר הבא: שאני אוהב אותך, בלי משוא פנים, במידה כזאת, במידה רבה כזאת, ברנש יקר, שהחיוך הקטן הארור שעולה על פניך כשאתה קורא את זה, אינו יכול לפגוע בי כהוא זה.

אם תבחן מה השמות לעיל, כל אחד בנפרד, עשו למעני, תדע מה עשית אתה. אתה קיבעת את חיי - קצרים ככל שיהיו. לא הצתת אותי: מתמיד הייתי שביט מטורף; אבל אתה קיבעת אותי. חגתי סביבך כלוויין למשך חודש, אבל בקרוב אפרוץ החוצה, כוכב אפל במסלול שבו תרשוף. יש משום נחמה בידיעה שיופיטר עצמו שוחה לפעמים מחוץ לטווח הראייה!

אם "לחזור לצאן שלנו", כמו שהצרפתים לעולם אינם אומרים, קיבלתי פתק קטן ומושלם מרוברט רוס, וקבעתי פגישה בשעה 12:30 ב-9 בנובמבר. הוא הזכיר שמתאכסן ברחוב האף מון, אבל המלון מלא.

הזמנתי כמה עותקים של "פיות ויורים"(1), אבל לא אקנה את כולם, כדי להשאיר את הספר מוצג על דוכני שריוסברי! כמו כן אני עומד לקבל את "חייו של קיטס" - החדש של קולווין(2); המחיר אינו מתפרסם, אבל לעזאזל, אני מתכוון ליהנות מהחופשה שלי! אני מבלה ימים די מאושרים בחברת אמי, אך איני מצליח ליצור יחסים חבריים עם אבא, מבלי לחזור אחור אל עצמי שמלפני עשר שנים.

מה שהכי חסר לי באדינבורג, ולא בקרייגלוקהארט(3), הוא עליצות הרעים של ארבעת הנערים. באחד הימים אני צריך לספר לך איך שרנו, צעקנו, שרקנו ורקדנו בסמטאות החשוכות של קולינטון; ואיך צחקנו עד שגשם של שביטים צנח סביבנו, ונפלה עלינו שלווה מתחת לכוכבי החורף, וא חדים מאתנו ראו את נתיב הנשמות בפעם הראשונה. ומשראינו אותו כה הרחק מעלינו, ומשחשנו את הדרך הטובה כה בטוחה מתחתנו, היללנו את אלוהים בשריקה רמה יותר; וידענו שאנחנו אוהבים זה את זה כדרך שאין אנשים אוהבים לאורך זמן. לו ראו אותנו שחקני הברידג' של קרייג ולוקהארט, היו ממטירים עלינו את אש זעמו של יהוה, וקוברים אותנו מתחת ללהבות העיר ששמה ידוע לך.

הלוואי שהיית פחות מאופק, שכן יש לי שמות תואר רבים להתגדר בהם. בינתיים אני יכול רק לומר שאני

ידידך הגאה, אוון

אל סוזן אוון

סקארבורו, 31 בדצמבר 1917

אמי שלי היקרה,

רק מכתב קצר להודות לך על הפתק המצורף עם המכתבים שהועברו אלי. (...) המכתב האחר היה מה-
cher ami שלי בבורדו(4) (...) שמתמיד בביטויי הנאמנות שלו. מי שלימדתי אותו אנגלית השיג לו משרה כמתורגמן ב-Y.M.C.A האמריקאי בבורדו. (...) אני חושב שבורדו היא ראשונה ברשימת הביקורים שלי שלאחר המלחמה. רבים ושונים, מוזרים ומצויים הם הידידים הנוטים לי חסד בעולם הזה. ולא מצאתי בהם אחד שהוא שקרי, או אחד שלא עולה עלי באיזו מעלה.

אחדים צעירים מאוד, ואחדים כבר זקנים, אך אין בהם בגיל האמצע. ואין כלבים בין ידידי. לא כלבים, לא להטוטנים, לא תועבות אחרות ברשימה ההיא. כי נושכתי על ידי כלבי העולם; וחדרתי ראות מבעד ללהטוטים ולמלבושי הארגמן. וכך הגעתי לאמות מידתו האמיתית של אדם.

אינני בלתי מרוצה משנות חיי. הכל נעשה בתקופות: תקופות של עמל מפרך בשריוסברי ובבורדו; תקופות הנאה מדהימה בפירנאים ומשחק בקרייגלוקהארט; תקופות דתיות בדאנסדן; תקופות של סכנות איומות על הסום; תקופות של שירה תמיד; של אהבתך תמיד; של הזדהות עם הסובלים תמיד.

אני יוצא מן השנה הזאת משורר, אמא יקרה, ולא נכנסתי אליה כך. אני נחשב לעמית בעיני הג'ורג'יאנים(5). אני משורר של משוררים.

הפלגתי לדרך. כבלי העיגון נותקו; אני חש את הגאות הגדולה של הים הפתוח נושאת את ספינת המפרשים שלי.

בשנה שעברה בזמן הזה (כעת חצות והרגע הבלתי נסבל של השינוי) שכבתי ער באוהל פרוץ לרוח באמצע שדה ענקי, נורא. זה לא נראה לא צרפת ולא אנגליה, כי אם מין מכלאה שמחזיקים בה את הבהמות ימים אחדים לפני הטבח. שמעתי את ההילולה של הגדודים הסקוטיים, שעכשיו הם מתים, ושידעו כי ימותו. חשבתי על הלילה הזה עכשיו, ואם אמנם עלי - אם אמנם עלינו - אם אמנם היית - אבל לא חשבתי לאורך זמן ולא לעומק, כי אני אמן ההשמטה.

אבל בעיקר חשבתי על המבט המוזר מאוד על פני כולם במחנה ההוא; מבט בלתי נתפש, שאדם לא יראה באנגליה, אף שצריך שהמלחמות תהיינה באנגליה; גם לא רואים אותו בשום קרב. רק באטפל(6). זה לא היה ייאוש, או אימה, זה היה נורא יותר מאימה, כי זה היה מבט עיוור, ללא הבעה, כמו של ארנב מת. הוא לעולם לא יצויר, ושום שחקן לעולם לא יתפוש אותו. וכדי לתאר אותו, אני חושב שעלי לחזור ולהיות אתם. אנחנו שולחים שבעה קצינים היישר לשם מחר.

לא אמרתי מה שאני חושב הלילה, אבל בדצמבר הבא ודאי אעשה כן. אני יודע מה את חושבת, ואת מכירה אותי,

וילפרד

(1) ספרו של ששון.

(2)סידני קולווין (1845-1927, מחברה של סדרת ביוגרפיות על אנשי עט אנגליים.

(3)
Craiglockhart, בית החולים לנפגעי הלם קרב שהשניים הכירו בו זה את זה.

(4) לפני שהתגייס התגורר אוון שנים אחדות בצרפת ולימד אנגלית.

(5) קבוצת משוררים שיצרה בין העידן הוויקטוריאני למודרני.

(6)
Etaples, נמל דיג קטן בצפון צרפת, ששימש בסיס אימונים בריטי, ולימים גם בית חולים שדה.

 


תרבות-ספרות nrg 18/03/2009

הוצאת "אבן חשן" תקיים אירוע השקה במרכז הקונגרסים של משכנות שאננים בירושלים לספר "רקוויאם המלחמה: טקסטים ומכתבים" של וילפרד אוון ובנג'ימין בריטמן שנערך ותורגם על-ידי רנה ליטוין, ורואה בימים אלה אור.

וילפרד אוון נחשב לגדול משוררי מלחמת העולם הראשונה בשפה האנגלית. בגיל 25 מצא את מותו כשבוע לפני תום המלחמה. שיריו, העוסקים לרוב במלחמה ובצער שהיא גורמת, פורסמו בעיקר לאחר מותו בידי המשורר זיגפריד ששון.

הנסיבות הטראגיות שהביאו למותו והנושאים בהם עוסקים שיריו, היוו בסיס ליצירה "רקוויאם המלחמה"

של המלחין בנג'ימין בריטמן. היצירה, שהולחנה לאחר מלחמת העולם השנייה הינה מחאה כנגד התרבות שאפשרה את קיומה ורב-השיח שהיא מקיימת מלא עוצמה.

את ערב ההשקה יפתח מו"ל הוצאת "אבן חשן", עוזי אגסי. כמו-כן, תשוחח על הספר המתרגמת והעורכת רנה ליטוין והמשורר והפסיכולוג מרדכי גלדמן ירצה על היבטים פסיכואנליטיים ואמנותיים של טראומת המלחמה. אריאל הירשפלד, סופר וחוקר ספרות ואמנות, יקרא משיריו של וילפרד אוון ואף יוקרנו קטעים מתוך הסרט "התחייה" בבימויו של 
Mackinnon Gillies שיצא בבריטניה בשנת 1997.

מרכז הכנסים, משכנות שאננים, ימין משה, ירושלים. 19:00. משעה, 24.3.09 יום ג

 מספר מקומות מוגבל. לרכישת כרטיסים: 02-6292212.


העיר תל אביב 27/03/2009 גליון 1486 –מאת: ערן סבאג

פרנץ פרדיננד

"רקוויאם המלחמה" של המשורר ווילפרד אוון והמלחין בנג'מין בריטן הוא ספר חובה. גם ערן סבאג בעד המנדט הבריטי

 

זהו, נשארו בחיים משהו כמו שבעה. למעשה, את שדות הקרב עצמם כבר איש אינו זוכר, אך שבעה בני אדם ברחבי העולם יכולים לספר כי הם לחמו במלחמת העולם הראשונה. שבעת המופלאים הללו עוד יודעים לתאר התקופה שבה את החפירה היה החבר הטוב ביותר של החייל והטנק היה לפלא פלאים.

וכשם שכיום אנו מצויים על ספה של תקופה רבת חשיבות שבה "המלחמה הגדולה" הגדולה הופכת להיות נחלת הטקסטים וההיסטוריה ולא עוד נחלתו של האדם החי, כך היתה היא לגבול בין עולמות. המלחמה המוזרה ביותר שנתגלגלה אל העולם. ללא סיבה, ללא תכלית וללא סוף. היא היתה לאירוע שהכניס את העולם אל העידן הבתר-מודרני והכשיר את השרצים הנציול-סוציאליסטים לעתיד לבוא, אבל היא גם הבהירה אחת ולתמיד, כך אומרים, כי הפילוסופיות והשכל האנליטי, הקדמה והטכנולוגיה, עדיין ערבון לחיים טובים, וההגיון יותר משמועיל הרי מביא הוא לאדם סבל וכאב ללא קץ.  הכל התחיל אז. הפוסט מודרניזם, הסוריאלזם והמיסטיקות החדשות בצד הריקבון המוסרי והציוניות המניבה פירות באושים.  אני לא חושב שאספיק לברר עד יום לכתי כיצד קורה שהתקופה הזו הפכה להיות חלק כה בלתי מותנה מעולם המחשבות והאסוציאציות שלי.  כל אימת שאני חוצה את גן מאיר ועובר ליד פינת ההנצחה לחיילים האוסטרלים והניו זילנדים שלחמו בארץ במלחמה הזו לפני 95 שנה, אני מרגיש שיש סיכוי שאחד מהם קרוב משפחה, ולמעשה אם היה מתגלגל לפתחי קשישא שזוכר את הימים ההם היה לי הרבה מה לדבר איתו, וייתכן שהוא היה זה שמעדיף לחתוך את השיחה קודם יען כי אצה לו הדרך.

על כל פנים, זו הסיבה ואין בלתה שכעת נדבר בעניין הוצאת ספר שירים, טקסטים ומכתבים מעשה ידיו של אחד מגדולי משוררי המלחמה ההיא ווילפרד אוון. הילכתי ברחוב שינקין ובחזית חנות הספרים ראיתי תמונת דיוקן זעירה הקוראת לשחרור מן המדף. יש לתמונות מן התקופה ההיא ניחוח מסוים, וקל לזהות מה מבדיל בין הצילום של מלחמת העולם הראשונה לשנייה או לכל מלחמה אחרת. קל לזהות, אך קשה להסביר.  רכשתי הספר ויצאתי לדרכי.  "רקוויאם המלחמה" הוא אגודת טקסטים שבה תשעה שירים של אוון, כמה מכתבים מרגשים ששלח מן החזית לאמו ויצירה של המלחין בנג'מין בריטן בשם זה, שכתב כמחאה נגד מלחמת העולם השנייה. בריטן ביסס את יצירתו על הטקסטים של אוון מתוך אמונה כי הרוח העכורה של המלחמה הראשונה והמנטליות שנפתחה אז הולידו את השנייה.

לא לחינם כונה דור הצעירים של המלחמה ההיא הדור האבוד, מונח שטבעה הסופרת האמריקאית גרטרוד שטיין. הכל אבד וטרם נמצא. האמת צריכה להיאמר ופטור בלי כלום אי אפשר, והוא שהוצאת קשב לשירה הוציאה לפני שנים ספורות ספר שירים לאוון, "קרעי שני", בתרגומה של חנה ניר. את הטקסטים עכשיו ואת הרקוויאם של בריטן תירגמה רנה ליטוין. אוון, נמוך קומה, מגמגם לפרקים, עם נטייה לעצבנות קלה וקול חם ועמוק, לא הספיק הרבה לבד מלהגשים את שאיפתו כמשורר, והיא להיות עד נאמן למה שראה. "כל מה שמשורר יכול היום לעשות הוא להיזהר", כתב אי שם. אוון חטף מן המלחמה הזו מכל כיוון. הוא נמנה עם אותם רבים שבתחילה לא הוכרו אלא כמוגי לב ורכי רוח – הם הלומי הקרב או כמו שאוון קורא להם בשירו "פגועי הנפש". אלה היו חיילים שהחיים של חודשים על חודשים בתוך חפירות מצחינות, בריכות של בוץ ודם, שינו את מסלול חייהם לעד. בשירו "משל על הזקנים והצעירים" כותב אוון על מעשה עקידת יצחק, וכולנו יודעים כיצד נגמר האירוע. וגם בשירו של אוון אנו מתקרבים לרגע שבן מניף אברם את המאכלת לשחוט את בנו, וברגע האחרון מונע המלאך מלעשות כן וזוהי תעודת אמונתו: "ויד שלח לשחוט את בנו בכורו./ אך לא! מלאך קרא לו משמים,/ סח לו: אל נא תשלח ידך לנער,/ ואל נא תפגע בו לרעה. הבט/ בסבך: איל אחוז בו בקרניו:/ קח את קרני הרהב במקומו./ ויקשח לב אברם ובנו שחט,/ וכך חצי אירופה, חד-אחד".

המדרש החדש למעשה העקידה אינו פרשנות אחרת אלא בדיוק מה שהיה: אירופה החלה דרכה המבטיחה בהפיכתה לבית מטבחיים עיוור ומודרני. אוון היה למתבונן ועד, וייתכן שלאחר שמילא את ייעודו היה העולם יכול לוותר על חייו. לאחר חודשים בבית חולים לטיפול מיוחד בהלומי הקרב, נשלח חזרה לחזית. שבוע לפני חתימת הסכמי שביתי הנשק, ב- 4 בנובמבר 1918, בצהרי היום, נהרג בפעולה בעת חציית תעלה בצפון צרפת. את צער העולם והמלחמה תיאר  נער בן 25.


הארץ  14/04/09

פרלודים

 

משל על הזקנים והצעירים

מאת אורי הולנדר

"להפסיק את מעגל האלימות" - את זה לא יכולות לעשות המוסיקה או השירה, ואין מתפקידן לעשות כן וודאי לא רקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן

רקוויאם המלחמה: טקסטים ומכתבים, מאת וילפרד אוון ובנג'מין בריטן, ערכה, תירגמה והוסיפה הקדמות והערות רנה ליטוין, אבן חושן, 2009, 95 עמודים

"הבאת הטקסטים המרכיבים את ?רקוויאם המלחמה' בעברית נעשתה מתוך הזדהות עמוקה עם צער הלוחמים, הנשלחים שוב ושוב לשדה הקרב למלחמות שאינם רוצים בהן, שנכפות עליהם ושהם קורבנותיהן". כך כותבת רנה ליטוין, שתירגמה את הטקסט ששימש את בנג'מין בריטן ברקוויאם הנודע שלו, וצירפה לו תרגום נפרד של תשעה משירי וילפרד אוון (שבריטן שתלם בין שורות הרקוויאם הקבועות ואף ערך בהם שינויים). כן צירפה עשרה ממכתביו, וגם רשימה על יצירתו של בריטן.

דברים אלה מסבירים את פשר מתכונתו הלא שגרתית של הספר; אין זה ספר תרגומים טיפוסי, אלא ניסיון להציג את יצירתו המורכבת של בריטן דרך חומריה השיריים. ואף שמבנה הספר מצטייר במבט ראשון כאקלקטי במידת-מה, הרי שמטרתו ברורה ומוצהרת: "מה יכולה יצירת אמנות לעשות כדי להפסיק את מעגל האלימות? לפקוח עיניים, להאיר את התודעה, לחשוף את השקרים ואת המניעים הכוזבים, את מכניזם המלחמה - לאלה שיש להם הכלים לקלוט את המסר. בעיקר לצעירים שאליהם המסר מופנה - שעיניהם לא קהו עוד ואוזניהם לא טחו משמוע, וכל החיים עוד לפניהם" (עמ' 61).

פנייה זו "לאלה שיש להם הכלים לקלוט את המסר" מהדהדת בהקשרה הנוכחי - הקשר קהל קוראיה המסוים - את שירו של אוון "משל על הזקנים והצעירים", המציג גירסה מודרנית למעשה העקדה המקראי: "וישכם אברם, ויבקע העץ, וילך / ויקח עמו האש והסכין (...) / אך לא! מלאך קרא לו משמים, / סח לו: אל נא תשלח ידך לנער, / ואל נא תפגע בו לרעה. הבט / בסבך: איל אחוז בו בקרניו; / קח את קרני הרהב במקומו. / ויקשח לב אברם ובנו שחט, / וכך חצי אירופה, חד-אחד" (עמ' 26).

אף שציור השחיטה הזה אקטואלי תמיד, ואפשר לפרשו בדרכים רבות, מן הראוי לשאול מי הם אותם "זקנים וצעירים" מבין קוראי הספר הזה, שאכן יוכלו לפענח את "מסר" יצירתו של בריטן - תהיה הקשורה מניה וביה לאפקטיוויות של ה"מסר" עצמו.

אין זה סוד כי יצירתו של בריטן אינה ממוצרי היסוד התרבותיים של ציבור גדל והולך. ואף ש"רקוויאם המלחמה" איננה יצירה א-טונלית, ולפיכך לא תקוטלג על ידי האוזן הממוצעת כ"מוסיקה חדשה" (כלומר, כזו שחובת השמיעה לא חלה עליה), הרי שהיא משקפת לא רק את זעזועו של מלחין פציפיסט מזוועות מלחמת העולם השנייה, אלא את ניתוקה הכמעט מוחלט של המוסיקה שיצר ממסגרתה החברתית.

שפתו של הרקוויאם הזה, הכוללת גם את חומריה של אמנות נוכחת-נעדרת נוספת - השירה - פונה מראש לאוזניים "שטחו משמוע". אפשר לפרש היום את עצם קיומה כמעין כתב-אשמה, המציג לחברה את פניה הלא אנושיים - לא רק את חוסר האנושיות שאיפשר את זוועות המלחמה, כי אם את חוסר האנושיות בגירסתו הפלורליסטית והדמוקרטית, כלומר, החיבה המוכרת למיכון, למסחור ולחיפצון; כל המנוגד למהותה האמנציפטורית של המוסיקה האוטונומית.

יש "סתימות" בשפה שבריטן משתמש בה כאן. זו "סתימות" מוסיקלית שדווקא השירה עוזרת לפשט ולפענח אותה, שהרי שיריו של אוון הכלולים ברקוויאם אינם מתוחכמים מדי מבחינה לשונית או סגנונית; עיקר כוחם במבע הישיר ובציוריות שאינה משתמעת לשני פנים. עצם שילובם בין חלקי התפילה המוכרים של הרקוויאם ממחיש שאין מדובר ב"פרץ" זוועה מקרי, כי אם בתהליך ארוך שנים. ה"סתימות" מקורה בכך שקוראים-מאזינים רבים אינם מכירים את המסורת שבריטן חותר תחתיה. גם אם יוכל המאזין הממוצע לעקוב, למשל, אחר שימושו של בריטן בטריטון, המהווה מעין לייטמוטיב ה"תומך בטקסטים השיריים המלעיגים על המסר של המיסה" (עמ' 55) ומערער על בשורת הנחמה שלה, כיצד יפרש את הצרימה או את סימן השאלה הטונלי הזה? האם די בו כיום כדי "לטלטל"?

ומעבר לשאלה הזאת, שתשובה רצינית עליה דורשת עיון מעמיק בהרבה - האם יצירה זו, שנימתה אמנם אינה "מפתה" כמו זו הסאטירית-גרוטסקית של קורט וייל, אך רק אוזן ערלה במיוחד לא תחוש בלעגה, אינה מועדת ל"ניכוס" טקסי, ולו מתוקף שמה וממדיה?

למרות ששיריו של אוון חושפים את ה"הירואי" במערומיו, זמר השרפנלים והמסטינגים שלה לא יזעזע את מי ש"אין להם הכלים לקלוט את המסר" - דווקא בגלל ישירותה (מי שיש להם כלים לקלוט את המסר יוכלו לתהות על מידת "יעילותו", מבחינה זו, של השיר הפוליטי באשר הוא). ודווקא בגלל איכותה של המוסיקה של בריטן, קל לחולל בה טרנספורמציה פלאית, ולהשתמש בה, נניח, כתשתית חגיגית ל"קונצרט ניצחון" (כגון זה שביקש לערוך זובין מהטה בירושלים, יחד עם חבריו, דניאל בארנבוים וז'קלין דו-פרה, עוד בטרם תסתיים מלחמת ששת הימים).

"להפסיק את מעגל האלימות" - את זה לא יכולות לעשות המוסיקה או השירה, ואין מתפקידן לעשות כן. "לפקוח עיניים, להאיר את התודעה, לחשוף את השקרים ואת המניעים הכוזבים, את מכניזם המלחמה" - את זה תוכלנה אמנויות אלה לבצע, באופן עקרוני, על ידי שיקוף תוכני וסגנוני של פני החברה המבעיתים, או על ידי נטישת אולמות הקונצרטים, כלומר, ביטולו מראש של ניכוסן.

הקונצ'רטו החמישי לפסנתר של בטהובן הוא מועמד טבעי לביצוע ב"קונצרט ניצחון". לעומת זאת, סונטה של פייר בולז, פרלוד של דביסי או "תוצריו" של בטהובן המאוחר אינם כאלה, והעמקה בהם חושפת בדרכה את ה"כוזב" - מתוקף ההתמודדות עם האחר, הלא מוכר והאינטימי. במובן זה, תמונות יום הדין והחיילים קטועי האיברים, כמו גם התפילה-התחינה "המצא לנו שלום" - הפחד, הניכור והמזור הנפשי - טמונים בעבודה יומיומית, אפורה וקשה; תהייה מתמדת על אודות הסכין, העץ, האש, המלאך וקרני האיל.

 


ספרים ביבליופילים
ספרים במבצע

ברוכים הבאים לאתר המחודש שלנו!

מקווים שתיהנו מהגלישה ומעגלת הקניות החדשה.
לפרטים בנוגע לאופן רכישת הספרים באתר לחץ כאן 

עבור לתוכן העמוד