• אבן חושן

המשורר ואשתו

”המשורר ואשתו“ הוא הספר השבעה-עשר בסדרת ספרי השירה ”פיטדה“, אבן מאבני החושן. הספר נדפס אופסט בגופן ”דרוגולין“ על נייר קרם 90 גרם.

העטיפה עוצבה בסטודיו טרטקובר

 

מהדורה מצומצמת בת 43 עותקים נדפסה על נייר סאנדנס 118 גרם, מלווה בהדפס

רשת מקורי של האמן דוד טרטקובר, והיא ממוספרת וחתומה.

בין הגוף להיסטוריה / טוטמיזם / המשורר ואשתו / אורוול-קשוע

עמרי הרצוג | הארץ, ספרים 20.01.2004

התרשמותי מספרה של ליסה קארי, "בארץ הנעורים", השתנתה תכופות בעת קריאתו: לפרקים הוא נדמה לי כרומאן מורכב ורב רבדים, שהמניפולציות הרגשיות והאינטלקטואליות שהוא מספק מנוהלות בקפידה ובתחכום, ולעתים כגירסה דהויה ודידקטית לפואטיקה הפגאנית של טוני מוריסון. אך גם הרגעים הספקניים יותר בקריאה הבהירו לי שכוח ההשראה של מוריסון - אשר עקבות לשונה וסיפוריה טבועים בבירור ברומאן - מספק די עוצמה לכתיבתה של קארי, וזו הופכת את הרומאן למרתק ולראוי.

"בארץ הנעורים" מגולל את סיפוריהן המקבילים של שתי דמויות, החולקות מהלך ביוגרפי משותף ונפגשות בנסיבות מסתוריות. שני הגיבורים הם מהגרים אירים שהגיעו לחופי מיין; האחת, אשלינג, הגיעה כילדה בספינת מהגרים שמילטה איכרים אירים מהרעב הגדול של 1850, ומתה מיד עם הגיעה, והשני - אושין, גבר אירי-אמריקאי צעיר שחי בארצות הברית בגפו יותר ממאה שנים מאוחר יותר. שניהם מסוגלים לראות את המתים, ושניהם איבדו את אחיהם-תאומם, ואובדן זה מכתיב את תשוקת קיומם.

המהלך העלילתי היוצר את פגישתם ואת חייהם המשותפים מזכיר את המהלך הפותח את "חמדת" לעגנון. בשני הרומאנים מתפרצת הדמות החיה/מתה אל שיגרת החיים לתקופה קצובה, ומאפשרת להם לספר מחדש את סיפורם ולמצוא בו גאולה. וכמו ב"חמדת", גם כאן הופעתה של רוח הרפאים הגשמית היא הופעה של תשוקות בלתי נשלטות - למזון, למגע ולמין. בחלקים נרחבים של "בארץ הנעורים" נדמה שהרומאן עוסק כמעט אך ורק במין, ובאופן שבו התשוקות האסורות שמתקיימות בתוך המשפחה - בין ילדים והוריהם, בין אחים לאחיות - מתאפשרות ונשללות חליפות.

קארי טוענת את המתח המיני שקיים בתוך המשפחה במשמעות היסטורית, שמתארת את היחסים בין המהגרים האירים בארצות הברית לארץ מולדתם. ברגעים הללו, שבהם ההיסטוריה של הרעב ושל מסע ההגירה משכפלת את עצמה אל יחסים פרטיים של תשוקה להכרה גופנית ורגשית, הרומאן מצמית בעוצמתו המיתית; הוא אינו נותן מנוחה.

הדיאלוג שיוצרת קארי בין ההיסטוריה הלאומית והזיכרון הקולקטיווי שבאמצעותו היא מכוונת את חייהם של פרטיה, לבין המגע הארוטי שממחיש ומעצב אותה, הזכיר לי פרט שכתב פרויד ב"מעבר לעקרון העונג". פרויד יצר ספקולציה בדיונית ביחס לתהליך האבולוציוני, והציע כי תאי המוח היו במקורן עור חיצוני בעל רגישות גבוהה. השימוש בחוויות הנחוות דרך העור, והעתקתן אל המרחב המנטאלי כמכשולים והגנות מפני זיכרונות קשים, מתפקד כמנגנון בלתי מודע של החדרה ושל הדרה שמתבצעת דרך מעטפת הגוף. קארי משתמשת שוב ושוב בהגנת פני השטח, או ההגנה שמתבצעת על ידי העור, כדי להדגיש את החלחול ואת הסכנה שבקריסת הגבול בין הזיכרון ההיסטורי לבין הגוף הפיסי.

סצינת השיא של הרומאן, שהיא האיחוד המיני בין אשלינג ואושין, הוא שמאפשר לאחת למצוא את מקומה בהיסטוריית המתים האירית, ולשנייה להצטרף למהלך החיים של קהילת המהגרים. רגע השיא של האגדה המיתית/המודרנית האירית הזאת סיפק חוויית קריאה מספקת ומרגשת.

דיון שונה לחלוטין במיתוסים מצטייר בתרגום לעברית של החיבור, "הטוטמיזם כיום", של קלוד לוי-שטראוס, האנתרופולוג הסטרוקטורליסט ואחד החוקרים המשפיעים על החשיבה המערבית במאה העשרים. לוי-שטראוס ערך מחקרים חלוציים, שיישמו במחקר האנתרופולוגי של המיתוסים את המודל הסטרוקטורלי/בלשני, ועל פיו כל חיזיון אנושי אפשר לבחון כמערכת סינכרונית, המנותקת מהקשרים פסיכולוגיים או מהשפעות תרבותיות.

החדשנות של לוי-שטראוס, כפי שמודגשת בחיבור הזה, היא במתודה המחקרית שלו: לא עוד חקירה של שבטים פרימיטיוויים כדי להתחקות אחר התפתחות הציוויליזציה, אלא חקירה מערכתית, הבוחנת את מבנה המיתוסים מבחינת היחסים הפנימיים בין מרכיביהם; המערכת הזאת משותפת לתרבות האנושית כולה, ללא הבחנה היסטורית או תרבותית. התכלית הקבועה של המיתוסים, ושל המיתוס הטוטמי בראשם, היא למתן את המתח שקיים בין ניגודים שקיימים במציאות. המיתוס, וכל הסיפורים שנגזרים ממנו, הוא אמצעי להתמודדות עם סתירות קיומיות על-זמניות בחיים האנושיים.

ב"הטוטמיזם היום" בוחן לוי-שטראוס את ההבחנה בין טבע לתרבות באמצעות תיאוריה של יחסי חליפין משפחתיים וקהילתיים. תופעת הטוטמיזם, הקושרת בעל חיים, מושג או צמח לקבוצה קהילתית באמצעות רגשות חברתיים של פולחן ושל הזדהות, אינה מוסברת כתופעה דתית, פרימיטיווית, פסיכולוגית או מקומית. לוי-שטראוס שולל את ההסברים הללו לטובת התיזה, שעל פיה תפקידה של התרבות הוא להחליף את המקריות בסדר כדי לשמר את הרצף של החברה האנושית.

חוקי הטוטם הם ההתערבות - בה"א הידיעה - של התרבות בטבע על מנת לארגן את המבנה החברתי. המוטיווציה של ההתערבות הזאת היא הדדיות כלכלית, שמאפשרת את קיומה של קהילה ומונעת את אצירת הכוח החברתי ברשות המשפחה הגרעינית. פולחן הטוטם, שדימוייו משתנים מחברה לחברה, אך לא כך מהותו, הוא המאפשר הזדהות קהילתית. מקורו אינו בחרדה דתית; אדרבה, הוא יוצר את החרדה, שהיא הבסיס למשמעת קהילתית. לפיכך הטוטם לא עבר ולא יכול לעבור מן העולם. מבנהו הוא מבנה ההתאגדות האנושית.

הקריאה ב"טוטמיזם היום" אינה קלה, דווקא מפני שהחיבור סדור מבחינה מתודית, רווי נוסחאות, תרשימים וקשרים הייררכיים, וכל כולו אנליזה קפדנית, שיטתית ולוגית. בעידן של משחקי מלים והנחות משמעות אופנתיות, שאין צורך לעגנן, יוצר החיבור תזכורת לשיטת חשיבה שכמעט פסה ממחקר התרבות: שיטת המחקר המודרנית, שבה המתודה היא המציאות.

הירהרתי במתודה ובממשות, ובקשר בין השניים, כשקראתי את ספר השירים היפה של יוסי יזרעאלי, "המשורר ואשתו". הפואטיקה של יזרעאלי היא - במבנה ובסגנון - מציאות הכתיבה עצמה: מציאות מקוטעת של כתיבת האובדן ושל מתן שם ופנים לאבל. השירים מאורגנים כדיאלוג שבין "המשורר" ו"אשת המשורר", ושיר אחר שיר מסומנים כסצינה מתחלפת, שבמרכזה אחת משתי הדמויות הללו. אולם הדיאלוג אינו רק בין גבר לאשה או בין מי שנוכח למי שכבר אינה נוכחת, אלא בין משורר לשירתו, שמתגשמת בגוף הרפאים של "אשת המשורר".

יזרעאלי אינו כותב שירה, אלא כותב את כתיבת השירה, ומשום כך מופיעים בכל עמוד שני מקטעים: בראש העמוד המשורר, הכותב את מהלך כתיבתו, ומתחתיו אשת המשורר, המתמללת את תגובתה של השירה לניסיון לרשום אותה. זהו מהלך פואטי תיאטרלי, מרשים ומעורר השראה בכנותו ובחשיפה הכרוכה בו.

הנה דוגמה לדו שיח כזה. "המשורר בצבעי מים" כותב: "וכמו הציורים המחוקים של הגשם / הוא בערך של מים עם / שניים-שלושה צבעים שהתגוררו בם / דהים לדרכם". ועונה לו שירתו, "אשת המשורר רואה מים מדומים": "מותשת כמו החיוך של הצמא שלה היא רואה / מים מדומים. כמו שיש / שצלליות של אור מלטפות אותו, היא מאמינה". החידלון של כתיבת השירה, שהיא רישום דהוי של מה שניחן בצבעי נפש עזים, נענה באמונה הסלחנית של השירה עצמה, שלעולם אינה יכולה לבוא על סיפוקה, וכל שנותר לה על מנת להרוות את צימאונה הוא להיות מוזנת מהדימויים של עצמה.

היה דבר מה מכאיב ואלים במעבר מהפואטיקה של יזרעאלי אל הפוליטיות הנוקבת שברומאן החדש והמדובר של סייד קשוע, "ויהי בוקר". זה אחד הרומאנים החריפים והמרשימים ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות. הוא משרטט בפשטות מהלך עלילתי רב עוצמה, מטלטל קרביים ומטריד. "ויהי בוקר" מתאר בגוף ראשון את קורותיו של עיתונאי ערבי, העובד במקומון ישראלי, וחוזר לכפר הולדתו עם אשתו ובתו התינוקת. כמה ימים לאחר שובו מוטל סגר על הכפר - או שמא כתר, או מחסום ואולי חסימה - שהולך ומחריף בהדרגה: אין יוצא ואין בא; הכפר מנותק מחשמל, ממים ומאספקת מזון; מערכת ניקוז הביוב מושבתת. טנקים ישראליים חוסמים את דרכי היציאה ויורים בכל המנסים להימלט או לנהל משא ומתן עם הצבא.

הסיבה לסגר אינה ברורה. אנשי הכפר אוספים את הפועלים הפלשתינאים המוצאים מחסה בכפר, ומפרנסים את כלכלתו, ומוציאים אותם בשורה, עירומים מבגדים, כמנחה מפייסת לאלוהי הכתר נסתרי הכוונה, אך ללא הועיל. האנרכיה פושטת בכפר, ואל צחנת הביוב ואיום הרעב והחולי מתלווים שותפיהם הצפויים: האלימות, הביזה והחשדנות מלאת האיבה של מי שאין לו עוד מה להפסיד. האלימות המופעלת על הקהילה הזאת מבחוץ מחלחלת במהירות למרקם היחסים המתנהל בתוכה.

זהו מהלך אורוולי פשוט, אפילו פשטני לעתים. הוא מתואר בישירות, כמו רשימה עיתונאית ארוכה, ועם מינונים מתאימים של סנטימנטליות ביוגרפית ושל דיסקרטיות בלשון הדיווח. הוא יוצר מניפולציה אינטנסיווית ויעילה בחיותה, שבמרכזה קהילת אזרחים הלכודה במהלך פוליטי שרירותי ובלתי ידוע. האפקטיוויות שלו חורגת מהספרותיות שלו, מפני שהיא מזכירה את מה שאנו משתוקקים שלא לדעת: הבדיון של "ויהי בוקר" הוא מציאותם של כפרים רבים הנתונים לשלטון ישראלי.

בצבת המציאות הזאת, הכתיבה עצמה, על האחריות שבה ומסגרת הסיפור שהיא מחייבת, היא חסרת תוחלת ואימפוטנטית. קשוע מדגיש שוב ושוב שהיא ביטוי של שיתוף פעולה. ובכל זאת יש לשווק את הרומאן הזה לקהל ישראלי, וכך, על גבי הכריכה האחורית, הוא מוצג כ"רומאן לא פוליטי" - תיאור שקומם אותי בטיפשותו ובנלעגותו. המיסטיפיקציה של החיים האזרחיים בישראל היהודית חודרת לטקסט המופרך שמתאר שם, מאחור, את הספר: "זהו ספר על בני אדם שנתקלו לזמנים בלתי אפשריים, על העצב ושמחת החיים, הצחוק והכאב, האכזריות והחסד שזמנים אלו מזמנים להם".

אין לטעות: לא מדובר בסיפור אוניוורסלי מרוחק, שטוף צחוק ודמע, אלא בסיפור מקומי ופוליטי קודר, שעוסק ישירות באזרחיה הערבים של מדינת ישראל. אלו מתוארים כנתונים בין משימת ההישרדות, כלומר בין נאמנות מורכנת ראש המקבלת בשתיקה את הגזענות, הבידוד האזרחי ואת היותם "קלף מיקוח", לבין החרדה ממשטר ערבי אלטרנטיווי, העלול לסכן את מרקם החיים הקהילתי שבנתה בשבילם האזרחות הישראלית. וכך האמונה שאירוע המצור הוא טעות מצערת, שמיד תוסבר ותתוקן, מתנגשת בכוח עם הופעתו השגורה של "בכיר ממערכת הביטחון" בטלוויזיה, המספר באחת הסצינות "על מעורבותם של הערבים הישראלים בפיגועים נגד אזרחים ישראלים. הוא אומר שהם הרבה יותר מסוכנים מהפלשתינאים עצמם, כי הם מכירים טוב יותר את הערים היהודיות ויכולים לגרום לנזק גדול יותר".

קשוע כותב: "כבר שנתיים שפוליטיקאים, שרים וחברי כנסת ואנשי ביטחון מדברים על הסרטן בלב המדינה, על הסכנה, על הגיס החמישי ועל בעיה דמוגרפית המאיימת על אופיה היהודי של המדינה. מה הם רוצים? מה, לעזאזל, הם רוצים? הרחוב היהודי כבר מלא שנאה ותחושת סכנה, לאיזה שיאים חדשים הם רוצים לקחת את הדברים?"

כמה תמימות נמסכת בשורות הפאתטיות הללו! הלא גם קשוע מבין שה"איום הביטחוני" הוא הטוטם של החברה הישראלית, שבמסגרתו, כפי שמתאר לוי-שטראוס, "הברירה החברתית שומרת ומכלילה את ההתנהגויות הכפייתיות המועילות להנצחת הקבוצה ולשמירה על הסדר, כשהיא פוסלת את האחרות". החרדה מהטוטם והסגידה לו הם בלתי מנוצחים, חזקים מכל מלים, וההסבר להם עשוי להיות מנוסח במושגים אנתרופולוגיים מדעיים טהורים: "הטוטם מבטא את הרציפות בזמן של החבורה, בכך שהוא מעלה מפעם לפעם בטקסי הקבוצות הפולחניות את זיכרון ההתיישבות של האבות הקדמוניים בטריטוריה מוגדרת". וזו, על פי לוי-שטראוס, החוקיות המוחלטת של השבט, שעליה אין לערער, ובקורבנותיה אף אין טעם להרהר.

לקריאה באתר הארץ לחץ כאן

 

 

 

מחיר קטלוגי: 48.00 ש"ח
מחיר באתר: 38.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד