• אבן חושן

חצי שעה לפני המונסון

דליה רביקוביץ'

ספר שירים לדליה רביקוביץ', שיצא ב-1998 וכולל שירים חדשים שלא נדפסו באוסף שיריה "כל השירים עד כה" (הקיבוץ המאוחד 1995).

 

ספר זה הינו הספר השלישי בסדרת ’פיטדה‘. מהדורה ביבליופילית בת תשעים דפסים שהודפסה בדפוס בלט באות ’דרוגולין‘ על נייר קוזו, שגדל ועובד בסדנת ”תות נייר“ בזכרון יעקב

 

תשעת חיתוכי העץ הצבעוניים הינם מעשה ידיה של האמנית פמלה לוי והן נדפסו בביתה המהדורה ממוספרת וחתומה בידי האמנית

 

 

להיות אדם משתתף בעולם

דליה רביקוביץ כתבה שירה סרבנית המתריסה כנגד המציאות דווקא משום שלא נכנעה בקלות למיידי ולקונקרטי. במלאת שנה למותה
אורי הולנדר | 15.8.06, הארץ, תרבות וספרות

 

בניגוד לבני דורה הקאנוניים – רבים מהם סבבו סביב חבורת ”לקראת“, והצהירו במאמרים פרוגרמטיים ובמניפסטים כי אינם יודעים לקראת מה הם הולכים – דילה רביקוביץ ידעה כבר בספרה הראשון לאן מועדות פניה. היא פנתה לאחור: אל מרחקיו האפשריים של מי שעתידו, מתוקף נסיבותיו הנפשיות, הוא תמיד עתיד קרוב, אל העבר המיתי. אבל לשונה של רביקוביץ לא באה בסוד היוצאים למסע זה, ומה שהחל כבנייתו של מיתוס מקראי-חז“לי מודרני ב“אהבת תפוח הזהב“, ויצר את ”ארץ מבוא השמש“ המכה בתדהמה, שינה בהדרגה את פניו ועבר מזמן החמדה הנצחית (“אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה“, בשיר ”חמדה“) לזמן החמדה המדודה (“שליש חמדת המקום ושני שליש בדמיוני“, בשיר ”תקוות הבוקר“). האחיזה הנפשית של שורשי שירתה נותרה איתנה, ואמינותה של שירה זו לא התערערה, אך לשונה הלכה שבי אחר מה שברוך קורצוויל, למשל, סירב לקבל – המודרניזם של שירת שנות השישים. יופיה המיסתורי של ארץ מבוא השמש פינה את מקומו לנופי-כלאיים, ממשים ואלגוריים גם יחד, כגון מדגסקר, זנזיבר, סקנדינוויה, אוסטרליה, הונג קונג, צ‘אד וקאמרון – ולבסוף נכנע ל“עיר ים תיכונית מסריחה“, וגם לג‘יבליה, בלאטה וג‘לזון.

האהבה הלשונית של ”אהבת תפוח הזהב“ נותרה, במידה רבה, אהבה לא ממומשת: היא ננטשה בטרם ימוצו אפשרותיה הפואטיות. ספר מופתי זה, לצד הספר העוקב לו ”חורף קשה“ ופרקים נבחרים מן ”הספר השלישי“, הם מרכז הכובד של יצירת רביקוביץ (וברור שגם בספריה האחרים יימצאו שירים מופלאים). בניגוד לכוח החווייתי והתימטי הבכיר של שירה זו – שלא שאפה להידמות לחיים ולא לגבור עליהם כי אם, בפשטות, לחיותם – נעשו בה ויתורים גדולים בתחום הלשון. ודומה שהדבר קשור גם לפתיחותה התימטית לחברתי ולפוליטי.

חדוות המיתוג לא פסחה גם על מיטב משוררינו, וכך נחקקה רביקוביץ בתודעה הציבורית בעיקר כמשוררת ”מחאה“ של מלחמת לבנון, שהיום כבר צריך לכנותה מלחמת לבנון הראשונה. במלאת שנה למותה של רביקוביץ בא קצה (הזמני?) של מלחמת לבנון השניה, וקשה להתעלם מסמליות זו, במיוחד על רקע היחסים המורכבים בין השירה לחיים שאיפיינו את עולמה הפואטי.

האם ספרה המאוחר והפוליטי ברובו. ”אהבה אמיתית“ – ושירייה המאוחרים בכלל – עומדים בניגוד ל“אהבת תפוח הזהב“ המיתית, שלכאורה אינה ”אמיתית“? אפשר שהיא עצמה ראתה כך את הדברים, ודוגמה אפשרית אחת לעניין תימצא במעבר מקביעה כמו זו החותמת את ”אהבת תפוח הזהב“ (“ומעבר לגשם יש אל מסתתר“) לשיר דוגמת ”אין יריאת אלוהים במקום הזה“: ”אין אהבה במקום הזה וגם לא תהיה, / אמר לי אבא מתוך תמונתו / התלויה על הקיר שנים על שנים(…) חמישים שנה ויותר אביט בך מתוך התמונה / ולפתע נצחק / ללא סיבה נראית לעין. / אין אהבה במקום הזה / זולת אהבה בשניים. / ומי שקרע אותי מעליך לא היתה יראת אלוהים בלבו / ולא תהיה“. קולות אחדים נמזגים כאן זה בזה – קול ה“דוברת“ הנשית הפונה אל עצמה (אותו טון וידויי-סיפורי שאין לטעות בו): קולו של האב הפונה אל הבת (“וידעתי בהרף עין / שבכל השנים שתבאנה כמוני תהיי נבהלת / ולא תשמרי מאש / ולא מנחשול בים, / וכמוני לא תאחז בך יד / למשוך אותך לאחור / מפני סכנה“): וכן קול שלישי, קול האל המסתתר. ”אין אהבה במקום הזה“, פירושו של דבר שהאל המגלה את פניו באש ובים (כמו אלוהים של קורצוויל)אינו חנום ורחום. הבדידות שהיא תוצאת ההבנה הזאת מחייבת היאחזות כלשהי, קשר כלשהו עם מישהו – הבן החי? האב המת? – ומכיוון ש“כמוני לא תאחז בך יד / למשוך אותך לאחור“ הרי שאי אפשר לשיר עוד בשפת העבר המיתי.

במובן זה של הפניית העורף למיתוס, התהליך הלשוני המורכב שעברה שירת רביקוביץ (שלא זכה עד כה להתייחסות מחקרית ראויה) הוא חלק מתהליך דיאלקטי שאיפיין את השירה העברית כולה. בפרפראזה על ביקורתו הנודעת של זך על שירת אלתרמן, אפשר לומר שאחד מתוצריו המובהקים של תהליך זה – קורא השירה הישראלי בן-זמננו – נהפך למי שפגום אצלו דבר-מה יסודי ביותר כקורא: ”פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים. פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך“.

הרצון ”להיות אדם משתתף בעולם“ ניצב בלב שירתה של רביקוביץ – הרבה יותר משעמד, למשל, במרכז שירתו המוקדמת של זך (כשניסה זך ”להשתתף בעולם“ החלה שירתו להתפורר, ולבסוף באו לעולם הפזמונים הפוליטיים שפירסם בשנים אחרונות). ודווקא לשון שירתה המוקדמת, המקראית-המודרנית, היא שדה ניסוי מרתק להשתתפות כזאת – לא פחות, ואולי יותר, מן הדיבוריות המאוחרת.

לשירה אמיתית אין שאיפות. אין בה כמיהה להיות גדולה מהחיים, גם לא השתוקקות להיות גדולה כחיים. שירה אמיתית היא סיבת עצמה. היא לא רוצה להבהיל את היד הכותבת באותות של אהבה עצמית, לא מבקשת ללטף את ראש הקורא ולא מתיימרת להכיר את ”סוף הנפילה“ או ראשיתה. היא לא מרפאת חרדות, לא משיבה את מה שאבד ולא מונעת את חזרתו של מה שמתמיד לחזור. היא נכתבת כי כותבים אותה ונקראת כי קוראים אותה. אפשר לחיות בלעדיה – ואי אפשר לחיות דרכה.

ואולם, שירה אמיתית עשויה להעניק לשוחריה רגעי השתקעות מבורכים, לספק תובנות ייחודיות ועמוקות על הקיים ועל הלא קיים, ולפעמים גם לסלול את הדרך להרהור במופלא. יש לה היכולת להפוך ”ימים בלתי ברורים“ שבהווה (“באחד הימים נהרג חייל / על קיר לבנים של מבנה ארעי, / בפתח פרדס עם צינור דומע, / באחד הימים הבלתי ברורים / והמבהילים בין תשרי לחשון“) לימים ברורים יותר בזמן חדש. ויש לה יכולת להעמיד פני נביאה, למשל בשיר נושן כ“התקלסות“.

התבוננות מחודשת במכלול יצירתה של דליה רביקוביץ – ונחכה בכליון עיניים לשיריה מן העיזבון אשר יראו אור בקרוב – עשויה להיות ”אבן הראשה“ של מיתוס שירי חדש: שירה שתוכל, מצד אחד, לומר ”אינני יודעת“ בלי המטען האירוני של זך, ומצד אחר תוכל לדבר על האסון ההולם ואורב וקרב בסכין בדשא בלי כבלי הניגון של ”הכאן והעכשיו“. שירה שלא תהיה מושתת על מלים רזות כי אם על ”מלים בימי גבורתן“, שירה סרבנית שתתריס כנגד המציאות דווקא משום שלא תיכנע בקלות למיידי ולקונקרטי. במלים אחרות, שירה שתנסה לממש את האידאל של זך בדבר ”כתיבה תחת השמים“ דרך האפשרויות הפואטיות הצפונות ב“אהבת תפוח הזהב“. שירה כזאת, כך נדמה, היא אחת הדרכים לאמן את התודעה, למען תדע להבחין בין ”דברים שיש בהם טעות“ ובין ”דברים שיש להן שיעור“.

 

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן


 

רביקוביץ‘ לפני המונסון / עשור הפלא של הפרוזה

יוחנן רשת | 5.6.98, הארץ, תרבות וספרות

 

”חריצים נצנצו בחלקת צווארה / מקנאה וחרון שמחתה נבללה / כל גבעול בגינה כצמחי קיקיון / כל שיר באזניה כרחש קללה“.

זהו הבית הראשון של הבלדה העזה, הנפלאה, ”אשה מקנאת“, מן השירים המעטים בקובץ החדש של שירי דליה רביקוביץ‘ שראה אור כבר קודם-לכן, בכתב-עת. רובו של הכרכרון היפהפה מחזיק שירים לא-מוכרים, בינהם נפלאים ביותר, שנכתבו בשנים האחרונות.

ממילא הם מייצגים את ”רביקוביץ‘ המאוחרת“, ודווקא על הרקע הזה מעניינת בשיריה החדשים של המשוררת הגדולה ההמשכיות, הזיקה לשירים הראשונים, ובייחוד לאותה ”תנ“כיות“ מופלאה של השירה המוקדמת, שבה מלה מקראית יחידה או שתיים, מעניקות לשורה מודרנית ביותר ממד של נצח, ולהצהרה כופרת ודווקאית, בעברית עכשווית, ממד של קדושה מעוררת יראה (“תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מילים של אהבה“).

החזרה לשירי-הביכורים, לפלאי ”אהבת תפוח זהב“, מוצאת ביטוי גם בנטייה הנושנה לבלדיות. הבלדה היא סוגה יסודית מאוד של רביקוביץ‘. בה מצטרפות מאורח מושלם שתי הנטיות של המשוררת, הנטייה הלירית והנטייה האפית. הנטייה השנייה היא אולי החזקה יותר: גם מאחורי שירים ליריים מסתתר לא פעם, אצל רביקוביץ‘, אפוס שלא זו העת לשוררו.

הצירוף הזה הוא שעושה את רביקוביץ‘ למשוררת פוליטית כה ייחודית, כה אינטנסיווית. שהרי הנושא של הקובץ הנוכחי, שיש בו רק שיר פוליטי גלוי אחד, (“הפוך על הפוך“ הקליל-כבד, הנועז מאוד, שנכתב ב“פורים התשנ“ו- פיצוץ אוטובוס קו 5), הוא הנושא הפוליטי הכאוב שכולנו מתייסרים בהקשרו הסטאטי.

אופייני לרביקוביץ‘ המאוחרת של שירה בשיריה רוטטת מן הרחמים על גורלם של שני עמים במלכודת, כשהרחמים הבולטים יותר נתונים לבני-העם המדוכא, לפלשתינאים, ומגיעים עד לידי הבנת הטרור, אם לא עד צידוקו.

אך בעיקר רוטטות שורות רבות מן הזעם הפוליטי של המשוררת. יש ביטוי אנגלי (ואולי גם צרפתי) כזה: ”זעם מקראי“. כזה, מקראי, הוא זעמה של רביקוביץ‘.

גם הבלדה על שרה המצווה על בעלה לגרש את הגר ואת בנה, היא, בלשון חקר המקרא, ”סיפור אטיולוגי“, הבא כביכול להסביר איך קרה ש“מאז לא חדלו מלחמות על העיר / צעיר מכה בכור והבכור יך צעיר“.

לשירים צורפו תשעה חיתוכי עץ מעשה ידי האמנית פמלה לוי. טכניקה זו, עם רמזי העתיקות שלה והפסליות-הכבדות המסוימת של הדמויות שהיא מעצבת, תואמת איכשהו להפליא את הבלדיות של רביקוביץ‘. אך אין אלה רק איורים, אלה גם יצירות מהפנטות לעצמן.

הספר הופק על ידי הוצאת הספרים הביבליופילית ”אבן-חושן“, וניתנה לו תשומת הלב המרבית שיודע להעניק לספרי הסדרה ”פיטדה“ (זהו השישי בספריה) אמן הטיפוגרפיה עוזי אגסי. ספק אם היה ספר קודם כלשהו של המשוררת שהופיע בהידור ראוי כזה.

גם במבחר האלבומי של שירי רביקוביץ‘ הרואה אור בסדרת ”ספרי חמד“ הדגש הוא על צירוף האמנויות. לשירים האהובים מכבר מצורפות עבודות ציור מאת שורה ארוכה של אמנים ישראלים, בינהם גם של מעצב הספר, ולדימיר בנדרסקי. לצדו שותפו באיור המיוחד של המבחר הזה מיטב האמנים בני כמה דורות: משה גרשוני, משה קופפרמן, פנחס כהן גן, מיכאל נאמן, נורית דוד, יחיאל שמי ועוד, ולצדם כוכבים צעירים, דוגמת מרים כבסה.

בזיקה, או ב“עימות“ (כפי שהוא מעדיף) בין הציורים לבין השירים מתרכז אריאל הירשפלד בארית-הדבר הנאה שלו ”השירה היא ציור“ (זו ציטטה, משובשת משהו, מ“אמנות הפיוט“ של הוראטיוס: המשורר הרומי כתב ”השירה כמוה כציור“).

שני הספרים היפים – יופיו של ”חצי שעה לפני המונסון“ הוא מיוחד ונדיר, כמובן- הם ציון נאה ביותר לפרס ישראל שבו זכתה השנה המשוררת הישראלית הגדולה. פניה הרבות, השונות והאחידות, הליריות והאפיות גם הן, של דליה רביקוביץ‘, מצולמות בכריכה הפנימית של האלבום (בידי דינה גונה), מתחברות גם הן ל“שילוב האמנויות“ הכמעט-ואנגרי הזה.

 


כך מחפצנים משוררת

יצחק לאור | 19.8.98, הארץ, ספרים

 

במאמר שהתפרסם באחרונה בגיליון מס‘ 4 של ”המעורר“ כותב שמעון זנדבנק כי המילים, אמצעיה האמנותיים של רביקוביץ, הם פילטר המסנן את הכאב. עניין זה לא רק שהוא מופרך מן הבחינה התיאורטית בכל מה שקשור ליחס בין שפה לכאב (כי מה עושות המילים, אם אינן מעמיקות את הכאב שאיננו מילולי מתחילה), ולא רק שאפשר להדביקו כמין תותב לכל משורר, ולא רק ששריד זה של ביקורת אנגלו-סקסית החטיא תמיד ונשאר מחטיא גדול של הבנת השירה, אלא שאצל דליה רביקוביץ הכאב הולך וגובר ככל שהשיר מתארך. ולא רק שעומקו כעומק השיר, אלא שהדהודו, הכאבתו החוזרת, הוא הוא מעשה השיר: ”המלים, איזה מלים, רוצחות / איך רוצחות? (“חצי שעה לפני במונסון“, עמ‘ 18): כך נפתח השיר ”היא לא ממש יודעת“.

אין טעם להתווכח עם תפיסת הלשון של זנדבנק. כבודה האנגלו-סקסי במקומו עמד שנים מספר. אבל ראו איך השיר הולך וחופר את כאב האם הגוועת, עד סופו: ”ואמא שלי, מיכל / מילאה את כל הציפיות / זאת ועוד, / היא ישבה בכיסא גלגלים / ובהתה בחלל / שבע שנים עברה מן המיטה לכיסא / ואכלה אוכל קל. / ורק מדי פעם אמרה: זה לא הבית שלי / לא זה הבית שלי“ (עמ‘ 21).

אפשר להמשיך ולצטט את הסיפור העולה מן המילים, ומכאיב עוד יותר מהלוגוס הפותח את השיר: מלים לא רוצחות. ועוד איך, מוכיחה רביקוביץ. המלים רוצחות , משום שבכל פרט, כשמו, מפרט ופורט את הכאב הגדול, הבראשיתי, הלא-לשוני, למשהו פעור יותר, אירוני-מכאיב, פתטי-מכאיב. הלשון אינה ”מייצגת משהו מעבר לה“, כמו שעולה ממאמרו של זנדבנק (ומי כמו מתרגומו של צלאן צריך היה לדעת): הלשון בוראת את מה שמצוי רק בתוכה.

הכאב של התינוק, הפרה-לשוני, הוא פשוט ופרימיטיווי וחולף מהר: בכי, נשירה, וזה עובר, אפילו לא חלום רע. הכאב, עם בוא הלשון, הופך להיות כאב נזכר. לרגש העמוק מתחברים עצמים, מראות, זיכרונות, העתקות. מה שנתפס כהתעללות במקום אחד נישא עד לזירה הבאה של ההתעללות. מה שנתפס כהתעללות הופך לכזה עם הולדת הלשון. כאמור, לפני כן התינוק בוכה כי הוא רוצה לאכול, שד, אמא, לפעמים אבא, וזה עובר.

אבל אם לקורא הזכר, לי או לזנדבנק, ”מותר“ לאהוב את שירת רביקוביץ בלי להרהר פעמיים על טיבה של האהבה הזאת? האם אין בכאב של רביקוביץ הרבה מאוד ”מזוכיזם נשי“, ש“אני“, כלומר הקורא הזכר, מוזמן לראותו בכל כיעורו, כי זה טיבו של המזוכיזם, כמו טיבו של האקסהיביציוניזם, שההצגה אינה נרקסיסטית אלא מבקשת להראות את כל מה שנורא (וכבר כתב על כך דברים מאלפים תיאודור רייק)? במילים אחרות, האם מותר לנו לאהוב את החוויה המזוכיסטית?

פרויד עמד על החוויה הזאת בכמה מקומות, אבל לעניינו חשוב חשוב לזכור את מסתו החשובה מ- 1919, ”ילד מולקה“ (Ein Kind wird Geschlagen). ”במילייה של הפציינטים שלי“, כותב פרויד על הפנטזיה של הלקאת ילדים, ”היו אלה כמעט תמיד אותם ספרים אשר תוכנם העניק גירוי חדש לפנטסיית ההלקאה: אלה הנגישים לצעירים, כמו הסדרה הידועה של הרוזנת דה-סיגר, ’אוהל הדוד תום‘ וכו‘. הילד החל להתחרות ביצירות הפרוזה הללו על ידי יצירת פנטסיות משלו ובאמצעות בניית שפע של סיטואציות ומוסדות שבהם מכים ילדים, או מענישים וממשטרים אותם בדרך זו או אחרת בגלל היותם ילדים רעים, או בגלל התנהגותם הרעה“. מהו המקור? מנין הגרעין הסיפורי הזה? לא נושא הדיון, אלא הגרעין הנוקשה של ”אני שומע/ת איך מכים ילד“.

אין בדברים אלה, חלילה, משום ”ניתוח“ לשירת רביקוביץ, וגם לא דיון במה שפרויד ופסיכואנליטיקאים רבים (למשל, הלנה דויטש) כינוי ”מזוכיזם נשי“. העניין העומד במרכז הוא אהבתנו הגדולה לשירת רביקוביץ. הענין העומד במרכז, קשור לאופן שבו חוזרת שירת רביקוביץ אצלנו, שוב ושוב, כחוויה של ”אנחנו צופים ואוהבים, הוי כמה אנחנו אוהבים“ סבילות נשית, סבל של סבילות נשית. עלינו להיזהר מהאהבה הזאת, אהבת תפוח הזהב האוהב את נושכהו.

ולא על אהבת הקוראת אני מדבר, ולבטח לא על אהבת הרוא/ת. אני שואל על היכולת לאהוב את הכאב הזה של אשה המשוועת אל מאזין. האם הפגיעות, חוסר הישע, הצורך בגבר חזק וטוב שיהיה אוהב / אב אינם חלק מאהבת הקוראים לשירת רביקוביץ?

ודאי שכן, ומה עלינו לעשות עם זה? מובן שהשירה הזאת טובה, וכבר אין צורך לשפוט את רביקוביץ. ”כולנו משוררים נפלאים, אורי, כולנו משוררים נפלאים“, השיבה פעם רביקוביץ במסיבה אחת לכותב שירים עשיר אחד, שהגן בצדקנות על משורר אחר, קצת מנוול, לדעתה של רביקוביץ, הגן עליו ואמר:“אבל הוא משורר נפלא“. ”כולנו משוררים נפלאים“, אמרה לו רביקוביץ ברשעות מקסימה של אריסטוקרטית רוסייה.

והנה, הממד הזה של של רביקוביץ, יכולתה להכיש במהירות של צפע את מי שנראים לה ברגעים מסוימים מסוכנים מאוד, אינו עובר אל השירים. וזה שביקשתי לברר: מהו שבונה את הקול הכואב ומוותר על קולות אחרים? אין לי תשובה. וכל מה שהשאלה הזאת נכונה על כל שירת סבל, על כל כאב, היא דורשת הדהוד בכל קריאה של דליה רביקוביץ. אף קורא אינו רשאי להפסיק לשאול מה הוא אוהב בשורות מצמררות כאלה: ”תדבק לשוני לחכי אם אומר עוד פעם מלים של אהבה“ (עמ‘ 42). כמה נוראות המלים הללו, כמה קורעות את הלב, כמה מבדילות בכוח בין קורא שירה לקוראת שירה, כמה מייצרות מחדש את הפסיווי / נקבי / מזוכיסטי גם אצל הקורא.

כשקיבלה רביקוביץ את פרס ישראל לשירה הדגישו בעיתונים ובצדק, את מה שמפריסי הפרס הצניעו מאוד: את שירתה הפוליטית. עם השנים, עם התבדותן של תקוות השמאל המתון (או מוטב, התאמת דרישות אנשיו לדרישות ממשלות ישראל למען האחדות היהודית), ויחד עם העמקת האפרטהייד הגלוי והמסווה (“כבישים עוקפים“, נניח), מתברר לקוראים כמוני, שלבם אינו שלם אף פעם עם התואר ”שירה פוליטית“, כי רביקוביץ תיזכר עוד שנים רבות בשל נועזותה הפוליטית. חברה שלי אומרת לי כי ההבדל בין משוררים וסופרים טובים למשוררים וסופרים לא טובים מתמצה בנכונות להעז. ובכן, רביקוביץ לא העזה, לאורך זמן, להמרות את פיו של זך. לא שזך פקד עליה לכתוב בלשון קומון-סנסית, למשל. אבל עם השנים יישרה קו עם מה שנקרא ”שירת שנות החמישים“, ואת פריצות הלשון שלה מספרה הראשון הנמיכה והקטינה. ואף על פי כן, נועזותה היתה ביכולת להרחיב את טווח המשקפת שלה, לראות ילדים מוכים במקומות שאיש לא הסב את ראשו אליהם.

מי שישווה את השירים הרבים שנכתבו בזמן מלחמת לבנון, והוגדרו בצדק או שלא בצדק ”שירים פוליטיים“, עם השירים שנכתבו בתקופת האינתיפאדה, יוכל לראות כמה מעט נכונות היתה בתוך מה שקרוי ”הספרות העברית“ לחרוג אל מעבר לשיח המפלגתי, או התנועתי (במלחמת לבנון ”היינו“ באופוזיציה: באינתיפאדה ”היינו“ בקואליציה).

מי שיקרא את השירה הפוליטית ממלחמת לבנון יוכל לראות כמה מעט חמלה היה במשורר ה“מערכניק“ על כל מה שאינו בלאו הכי כתוב כבר מאז ומתמיד: ”דודו“, או ”אודי חמודי“, כלומר, ”אנחנו“. אבח רביקוביץ, גם בשירתה במלחמת לבנון, גם בשירתה באינתיפאדה, היטיבה למצוא את הסיבה שבגללה ניצבה לצד החלד, לצד ”הילד המוכה“. מי שמקבל ראש בעניין זה ינסה למצוא בתרבות העברית, בשירה, שלא לדבר על פרוזת-האגו ה“אובייקטיוויות“ (כלומר זו ש“על העולם“, ולא ”על האני“), הרחבסה כלשהי של מושג העוול, של דימוי ההכאבה, של פריסת הפשעים המבוצעים בידי ”אנחנו“.

די להשוות את כתיבתו של שותפה לפרס ישראל, עמוס עוז, בן גילה של רביקוביץ, כדי לראות עד כמה אין הדבר הזה מובן מאיליו. כי מעבר ל“רגש נכון“, מעבר לתשובות הנוקשות והסכמטיות, המשתנות עם ”דרישת הקונסנסוס“, יש צורך להרחיב ולאות את המכה כמכה, ואת המוכה כמוכה, וכוחה של רביקוביץ, יכולתה להתייצב במקום הזה, הוא הממד הבולט ביותר של תעוזתה. הנה כך היא מתארת את הילדה הלבנונית או הפלסתינאית בשיר הקלאסי (כבר) ממלחמת לבנון, ”ריחפה בגובה נמוך“: ”והקטנה עינה רק חרגו מחוריהן / חיכה יבש כחרס, / כשיד קשה לפתה את שערה ואחזה בה / ללא קורטוב חמלה“(“מרוב אהבה“ עמ‘ 65).

אם חשב מישהו שהסבל כחפץ, כמושא תשוקה של הקורא, הסבל הנשי, עובר סוג מסוים של פטישיזציה בעצם הפיכתו למוצר של אמנות, אם חשב מישהו כי הסבל הזה יש בו ”רק“ ממד של סבילות מענגת, שבה הקורא אוחז בנשמה שותת דם, נניח, של המשוררת, והממד הזה נכון כמעט ביחס לכל יצירת אמנות, הנה בא האלבום שבהוצאת ידיעות אחרונות (ביחד עם הקיבוץ המאוחד), אשר ראה אור אחרי מתן פרס ישראל לרביקוביץ, והוכיח כי החפצון איננו יודע גבול.

האלבום ”מרוב אהבה“ הוא בוודאי השערוריה המו“לית הגדולה ביותר שידענו. לו היה בית משפט לפשעים נגד התרבות, צריך היה להעמיד את האחראים לאלבום הזה לדין (אבל אין בית דין כזה וגם אינני מתכוון באמת לפעול להקמתו). הוצאת ידיעות אחרונות היא הוצאת שיווק מכוערת. היא מוכרת הכל. ידידתי מנוער, עליזה ציגלר, רשומה כעורכת הספר הזה יחד עם עוזי שביט, אבל תאוות הבצע של ההוצאה הזאת בולעת אותם ואת כוונותיהם הטובות ביותר, אם היו להם כאלה. די להציץ שוב בספר, הנמכר כספר שירה.

הספר הזה הפך את זילות השיר, את זילות הקריאה, לאתגר של גרפיקאי. ולדימיר בנדרסקי הוא בוודאי גרפיקאי האלבום הזה. אבל בנדרסקי חושב ששיר הוא קישוט. ששיר של רביקוביץ הוא קישוט זניח. חלק גדול מהשירים אינם ניתנים כלל לקריאה. גם בחירת הגופנים (פונטים, בלשון מקצועית) נעשתה כדרך שגרפיקאים מגולמנים נוהגים בעת האחרונה.

כל אותה מלאכת מחשבת של גרפיקאי העבר, שהשקיעו שנים של עבודה בעיצוב אות המקלה על הקריאה (כמו האות הנפלאה פרנק-ריהל, שאתם קוראים כאן), כל אותה צניעות גרפיקאית, טיפוגרפית, שטובי הגרפיקאים זוכרים אותה שעה שעה בבואם לעצב ספר, שהאות משרתת את הקריאה ולא להיפך, יורדת כאן לטימיון בבחירת אותיות בלתי נסבלות. ולא רק זה, גם בחירת הציורים מאפילה על השירים, והכותרות לשירים הנמצאות פעם מתחת לשיר, לרוחב שני עומודים ופעם בנגאטיב מעל לשיר ופעם ליד השיר.

עיצוב ”אוונגרדי“? שטויות, עיצוב מגלומני בשביל אלבום שיעמוד בין ספר הבישול האחרון למדריך משחקי מחשב. ממדיו של האלבום אינם מאפשרים בלאו הכי לשים אותו במקומו, בין הכרך הקודם של רביקוביץ לבין, נניח, כרך של רטוש. מוכרי הספרים למדו להתעלק על שירה. אין טעם לכתוב על המבחר שערכו ציגלר ועוזי שביט: קשה לקרוא את השירים.

הספרון הביבליופילי בהוצאת ”אבן חושן“ כולל 11 שירים חדשים של רביקוביץ. כאן יש שירים חדשים. חלקם יפים. גם כאן יש שימוש בספר כפטיש, אבל בכך מתמצה כל ההבדל. אותיות הגופן דרוגולין הן יפהפיות ומזכירות ספרות קודש. לא מדובר כאן באחיזת עיניים: מכירת שירה באריזת גרפיקה.

עמוד של שיר ועמוד של חיתוך עץ של פמלה לוי.

חיתוכי העץ הם מעין ציטוטים של האקספרסיוניזם האירופי, אלא שלוי מעדיפה לוותר דווקא על הבעת הפנים של הנשים בעבודות. העיניים תמיד אדישות ורק הג‘סטות של האצבע ליד השפה או כפות הידיים המשולבות לפני הפה אמורות להעניק לנו רושם של פורטרט כלשהו. אני, תודה לאל, שלמדתי להתאהב מחדש ביכולת לרשום, לחרוט, לצייר, קצת התאכזבתי מהקור הגדול העולה מחיתוכי העץ של לוי, אבל יש בוודאי גם דעות אחרות.

 


שני אלבומי שירה לדליה רביקוביץ

דנה גילרמן | 28.4.06, הארץ


השבוע יראו אור שני אלבומים של המשוררת דליה רביקוביץ, לקראת זכייתה בפרס ישראל. בספר ”חצי שעה לפני במונסון“, שיראה אור בהוצאת אבו חושן, יופיעו תשעה שירים חדשים של רביקוביץ, מלווים בתשעה חיתוכי עץ צבעוניים של האמנית פמלה לוי. הספר יודפס בשתי מהדורות. האחת, מהדורה ביבליופילית, שתלווה בחיתוכי עץ מקוריים ותודפס על נייר מיוחד בתשעים עותקים מוספרים וחתומים. מחיר הספר 700 דולר. המהדורה השניה, שתודפס באלפי עותקים, תצא בפורמט קטן על נייר רגיל, ותלווה ברפרודוקציות צבעוניות של חיתוכי העץ.



דליה רביקוביץ‘, 9 שירים חשופים

עירית המאירי | 24/04/98, ידיעות אחרונות


בשבוע שבו תקבל דליה רביקוביץ‘ את פרס ישראל לספרות עומד להופיע קובץ שירים חדש שלה, ’חצי שעה לפני המונסון‘, בהוצאת אבן חושן. תשעה שירים חשופים וכואבים, כאלה שרק רביקוביץ יודעת לכתוב, מופיעים בספר לצד חיתוכי עץ צבעוניים של פמלה לוי.

מהדורה ביבליופילית מצומצמת של תשעים עותקים תודפס על נייר יפאני, שהופק מעצי ’קוזו‘.

הדפים יאוגדו בכבירכה יפאנית, ללא דבק ועם חוטים הנראים בחוץ. לצידה תופיע מהדורה עממית רחבה יותר, בהדפסה רגילה.

דליה רביקוביץ כתבה את השירים בשנתיים האחרונות, והם עוסקים בעיקר בקשר שבין הורה לילדו.

שיר בשם ’ילד נער גבר‘ נוגע במירוץ ההתבגרות של הבן, שהתגייס באחרונה לצה“ל:

”מה יהיה בסופך ילד, / ומה יה בסופי? / שבע שנים ישבנו על פי הר געש / בענן של אדי גופרית. / רוץ, הימלט על חייך, ילד / טפס על כנפי שחפים / אמא שלך (זאת אני) אומרת / עדרי צאן ובקר לוחכים בעשב / ובני רשף מעופפים / וציפור שיר אחת נעדרת / לא כנפיים ולא מקור / וזאת הציפור שלי זאת אורת, / הקרובה לי מכל ציפור. / אמא וילד ילד ואמא / סיפור מן ההפטרה / ילד גדל והופך לגבר / בדרך קצרה“.

אנו משוחחות טלפונית:

* כשאת כותבת על בנך המתגייס לצבא, אין בשיר ביטוי לכעס או למחאה על הצבא, צבא שאת מסוכסכת איתו, כי לדעתך הוא עושה דברים קשים.

אני לא מסוכסכת עם הצבא, אלא עם חלק מהפעולות שלו, וודאי שלא עם החיילים. ילד שמתגייס ממלא חובה אזרחית, ואם הוא לא ימלא אותה, אחרים ימלאו אותה. לא גידלתי את הבן שלי כדי להשאיר חובות לאחרים.

* המחאה הפוליטית החזקה שלך לא ניכרת גם בשירים אחרים בספר.

אני מקווה ששום נושא לא הופך אצלי לאובססיה ומופיע אוטומטית בשירים. אני לא משתמשת בשירה למאבק פוליטי. נושאים פוליטיים שהעסיקו אותי מצאו מקום בשירים שלי, אבל לא הפכו אותם לשירים פוליטיים. כולם שירים אישיים.

* בתשעת השירים בולט העיסוק ביחסי הורים לילדים: בינך לבין אמך, בינך לבין בנך.

שירים על הקשר ביני לבין לאמי שונים מאוד משירים על הקשר ביני לבין בני. אני חושבת שכל הורה מתאמץ מאוד להיות שונה במשהו מהוריו שלו, ולעיתים קרובות הוא מוצא את עצמו בדיוק באותו מקום, או במקום יותר גרוע. זה לא כמו חרוזים במחרוזת, שהם דומים אחד לשני. המעבר הטבעי בין הדורות כבר לא כל כך תופס במשפחה מודרנית.

* את יכולה להבחין בין המקומות הרגשיים שמהם את כותבת שירים על הקשר עם אמך, לעומת אלה שמהם את כותבת שירים על הקשר עם בנך?

שירים על אמי כתבתי רק מאז שאיבדה את כוחותיה. לגבי בני, ייבדל לחיים ארוכים, זה שונה. הבן שלי הוא המחויבות שלי, כמו שאני הייתי המחוייבות של אמא שלי, ואלה יחסים לא סימטריים. זה תהליך טבעי שכותבים על הבנים יותר מאשר על ההורים.


ערב לכבוד דליה רביקוביץ‘
סער דיין

 

”הכל קרה אחרת“ התקיים בצוותא תל-אביב

”כל קרה אחרת“, ערב לכבוד המשוררת דליה רביקוביץ‘, התקיים במועדון ”צוותא“ שבתל אביב.

הערב נערך לרגל קבלתה את פרס ישראל לספרות ולשירה.

אז גם יצא ספר שיריה החדש של רביקוביץ‘, ”חצי שעה לפני במונסון“, ובו תשעה שירים מצמררים בחושפנותם, כשבינהם משולבים תחריטים של הציירת פמלה לוי. בוסף יצא באחרונה הספר ”מרוב אהבה“ ובו לקט משירתה של רביקוביץ‘, כשלכל שיר צורפה יצירה מקורית של אמן ישראלי, בין השאר, של רפי לביא, משה גרשוני, צביקה קנטור ומרים כבסה.

הערב החגיגי התחלק לשניים, כשבחלק הראשון נשאו דברים על רביקוביץ‘ ושירתה ראש עירית תל אביב לשעבר רוני מילוא., שרת החינוך לשעבר שולמית אלוני, ח“כ דליה איציק, המשוררים חיים גורי, מאיר ויזלטיר ורוני סומק.

בחלק השני הועלו קטעים מתוך המופע המוסיקלי ”הכל קרה אחרת“, שערך וביים על-פי שיריה של רביקוביץ‘ הבמאי דני הורביץ, בהשתתפות ליאורה ריבלין, ערן כרמלי, יובל מסנר ואחרים. בין שני החלקים עלתה רביקוביץ‘ עצמה לבמה.

 

מחיר קטלוגי: 58.00 ש"ח
מחיר באתר: 46.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד