• אבן חושן

הפרה, הדג וצב הזהב

ספר זה הוא ספר רביעי בסדרת ספרי האמן ’ספיר‘

הטקסטים של האמנית הילה לולו לין נדפסו בגופן מחשב ’לולו‘ על נייר פרגמנט 180 גר‘.

דימויי הצבע לקוחים מתוך סרטי וידאו שיצרה האמנית בשנים 1999-1994 והודפסו על נייר כרומקוט 170 גרם. הספר נכרך בתחליף עור.

את המהדורה הביבליופילית ילווה הדפס צבע של דימוי מחשב חתום וממוספר על-ידי האמנית.

במהדורה זו יצאו לאור ’הילה‘ עותקים חתומים על-ידי האמנית.

 

עברית רצוצה
ספר חדש של האמנית הילה לולו לין מציע מסע חזותי-מילולי מרתק
סמדר שפי | הארץ , גלריה 30/09/99

 

הילה לולו לין, מהאמניות היותר מעניינות שיוצרות בישראל בעשור האחרון, עוסקת בעקביות בגוף, במיניות, בזרות ובניכור, אך עבודתה ניחנת באיזו איכות לירית ייחודית, שגואלת אותה מסיווג כחלק מאופנת המין והג‘נדר ששטפה את עולם האמנות בסוף שנות השמונים ובראשית העשור הנוכחי (גל שזכה לרנסנס מקומי מופרך מעט בגיליון ”סטודיו“ האחרון, שערכה גליה יהב). לין אמנית רב-תחומית באמת – היא עוסקת בפיסול, מיצב, וידאו ומיצג – הוציאה כעת ספר אמן, ”הפרה, הדג וצב הזהב“, בהוצאת אבן-חושן (המהדורה הביבליופילית של הספר, בליווי הדפס מחשב ממוספר, תופיע בחודשים הקרובים).

העבודה בפורמט של ספר אינה זה ללין, שכבר הוציאה קטלוגים-ספרים בעבר, אך הפעם זה ספר משובח במיוחד. לין מפרסמת בו, בין השאר, שירה לכל דבר. השימוש במלל איפיין את עבודתה כבר בראשית שנות התשעים, אך בספר הנוכחי הוא מקבל, לצד הדימויים החזותיים, חשיבות ומשקל שלא היו לו קודם.

הספר – בכריכה דמוית עור חום, שעליה מוטבע לב זהב מרושת-מורכב משמונה דימויים הלקוחים מסרטי וידאו שלין יצרה בשנים 1994-1999, ומשירה המודפסת על נייר פרגמנט. למרות מידותיו הצנועות, הספר מכה בעוצמה החזותית שבו. לין מציעה אסתטיקה אישית מאוד, ומזמינה את הצופה-הקורא למסע. בפתח הספר יש כפולת עמודים ובה תצלום של כביש הנראה במלוא ממשיותו – גדר הבטיחות בצד ימין: ובמלוא כישופו – פנסי הרחוב, שאורם בוהק ככוכבים (מתוך סרט הווידאו ”דרך“ , 1997). הספר נגמר בתצלום של קטע מסך – מצד אחד הדף ורוד, מצדו השני אפור.

השירה מודפסת על קבוצות של דפים שקופים, הנתונות בין כפולות עמודים עבים, שעליהם מודפסים הדימויים החזותיים. השקיפות הופכת את הדפים לישות חזותית אחת, ההולכת ונפרמת עם הפיכת כל דף.

המסה מתמסמסת, והעוצמה של כל מלה – לין כותבת בפונטים ”לולו“ שעיצבה לעצמה – נובעת גם מהיגד חזותי. ההתרחשות בדפים אלו היא מרתקת: לעיתים לין שותלת בין השירים דימוי של שיער גוף מוגדל עשרות מונים או יותר, כך שהרושם הראשוני הוא של רישום ביד עצבנית: לפעמים היחס בין המלים לדימוי הוא על דרך של התאמה, עם הטיה אירונית או בריחה: על הדף השקוף האחרון בקובץ השירה הראשון, למשל, שמתחתיו דף משבצות לבן-כחול, כתוב צמצמ אותי“. האות צ‘ גדולה פי שלושה בערך משאר האותיות, ודף המשבצות הסתמי נהפך כך לנייר מילימטרי שגדל למימדי ארץ הפלאות של אליס.

הדימויים הכתובים של לין מתייחסים לדף כמו אל מרחב חופשי לחלוטין – אותיות, מילים שלמות ומלים שבורות מטיילות עליו בחופשיות, ומתקבלת התחושה שכוח המשיכה אבד או נוצח. השירה של לין מאבדת חלק ניכר מכוחה שהיא מנותקת מעיצובה הגרפי, ולכן כמעט אין טעם לצטט אותה: לין כותבת ”שפל המדרגה“ לאורך הדף, מלמעלה למטה (כמו כתב יפאני), ובדף שמתחתיו, בכתיב משובש במתכוון ובאותיות בגדלים שונים, מתחיל שיר במילים ”רייח כשלון ניפחד“.

הכפולה ובה הדימוי מסרט הווידאו ”זרה בעת כישורים מיוחדים“ (1995), כמו זו המצטטת מ“הקץ לדמעות“ (1994), נושאות דיוקנאות של לין (פניה גלויות בהם כמעט לחלוטין). בתצלום מ“הקץ לדמעות“ היא מחזיקה בפיה חלמון ביצה, שומרות אותו בשלמותו, כמדברת על משקלן של מלים, שבירותן וגם זוהרן. בדימוי מ“זרה בעלת כישורים מיוחדים“ עיניה מכוסות במגזרת תצלום של זוג עיניים גדולות ומעוותות, ונוצרת הכפלה מביכה. עם הכפלה מביכה. עם הפה הפעור באיום, הדיוקן הופך מסיוט, מפחיד וגרוטסקי, כלקוח מסרט אימה.

לין, שתערוכתה האחרונה בסדנאות האמנים לפני יותר משנה היתה מאכזבת, מוכיחה בספר את כוחה הרב כמעצבת מצבים, כרוקחת רגעי חוויה כשרונית – לפעמים כשרונית להחריד, כמו בדימוי שבו ראשה מכוסה בסריג קרושה שחור – משהו בין עכביש נשי למחבל באמצע פיגוע (מתוך הווידאו ”גשם צהוב“, 1999). השירה של לין, שעוסקת באהבה, מיניות ופחדים, עשויה היגדים קצרים, שמסתיימים בלא כלום, או במעין קיר חסום: ”כות מתרוצצות חיות במרחבי כבד קצוץ…“

היכולת של לין להשתמש בגופה ליצירת מתח של מוכר-זר באה לביטוי מצוין גם בדימויי ידיים. מתוך הסרט ”——“ (1999) לקוח תצלום תקריב של כפות ידי האמנית, השלובות-לפותות זו בזו, ועליהן מעטה לבן וחוטי כבלילת בצק.

הידיים נראות כיצורים עצמאיים מוזרים ודוחים במיוחד. הדימוי בכפולת העמודים הצבעונית האחרונה בספר, הלקוח מתוך הסרט ”הכוססת“ (1999), הוא אולי הפחות קריא ברגע הראשון: הכפלה של אגודל מכוסה בפלפל אדום חריף, הנתחב לתוך פיה של האמנית. האירוטיות המופגנת – אירוטיות מעוותת מעט, ובכל זאת מעוצבת כל כך – היא דימוי עצור, על סף התפרצות. כשלין מורידה את המסך בסוף הספר, הקורא-המתבונן נשאר חסר נשימה, תוהה ומוקסם.

 

 


  

בני-ברק שבהרצליה
מוזיאון הרצליה לאמנות (הילה לולו לין בסרטי הוידאו שלה)
עוזי צור | הארץ, תרבות וספרות 11/02/00

 

מוזיאון הרצליה לאמנות, והרוח החיה שמאחוריו, האוצרת הראשית דליה לוין, היה, עוד לפני פתיחת האגף החדש שלו, מוזיאון עצמאי קשוב לרוח הזמן והמקום. עכשיו, עם פתיחתו של האגף החדש, נוסף לו גם נפח חשוב.

תצוגת הפתיחה עשויה מינון נכון של מיידיות (מיצבים, ציור, פיסול, וידאו, רישום), עם דורות וסגנונות שונים מאוד זה מזה, והכל תוך כדי שמירה על פרופורציות נכונות של מוזיאון השייך לעיר בגודל בינוני, שעדיין לא גובים בו דמי כניסה! המבקרים יכולים לחוות מגוון רחב של גירויים אמנותיים, הן ממרכז העשייה האמנותית והן מאותם שוליים המוזנחים לחלוטין במוזאוני הערים הגדולות… אולי בסופו של דבר, יגנוב המוזיאון הזה את הבכורה מתל אביב השקועה בתרדמה אדישה של שועיה וראש העיר בראשם – שאינם מבינים כי בקודקוד החנית של ההצלחה הכלכלית מצויים האמנים, שבעקבות מסלול נדידתם ממקום ערל-לב לאחד למשנהו נודדת בסופו של דבר גם הבכורה הכלכלית.

בבניין עצמו זורם המבקר מחלל לחלל, מקירות של בטון חשוף לחללים לבנים. קיר הבטון המאסיווי שבכניסה נהפך לקיר שקוף של אור המוביל אותך למטה, שם רואים את גזעי העצים והשמים שבחוץ מזווית שונה. רוב החללים מוארים באור יום החודר מלמעלה, המזכה את יצירות האמנות שבהן בתאורה טבעית נכונה. כל החללים מובילים אל החלל הגדול, אל ”שלום בית, בני-ברק“ של יהושע נוישטיין (אוצרת: וונדי שפיר), שהוא טבור התצוגה ושיאה. כדאי לבוא אל ”בני ברק“ מלמעלה, לראות את מתארי רחובותיה, סימטאותיה, ישיבותיה, מרפאותיה וביתה – כולם עשויים בדייקנות בקנה מידה של 1:220 מקוביות של פחם דחוס ומסותת, והשחור הפריך הזה וצירי הלובן של הרחובות והחצרות מתפרסים מאופק עד אופק. מן התקרה הנישאה משתלשלת נברשת בדולח טווסית, רבת פארות, שנוגעת כמעט במפת העיר המכוירת, כמו נוסקת מחלום רטוב ומנצנץ של בורגני. הנברשת היא סימן היכר מובהק ליצירתו של נוישטיין, כאותן נברשות, מתערוכה קודמת, שאיימו להתנפץ אל מפות אירופה שהיו עשויות משטחים של זכוכית רבודה.

כאשר יורדים והולכים בין רובעי האפר, מתגלה ההתפוררות בפינות, את ממטרות הפלסטיק השחורות המגיחות שירותיות מבין ה“בניינים“, את גווניו המשתנים של האפור הכבוי הזה, ואת חמניות האפר המגיחות מתוך הבלוקים הרבועים, פורעות לא פורעות את סדר המפה כאלמנט נשי בשחור הגברי.

חמניות מופיעות גם בסרט הווידאו המוצג בצדה האחר של התערוכה, ובו מתרחשים שני אירועים במקביל: באחד – אשה חרדית מגהצת דפי מכתב קמוטים על מפת השולחן, שבקצהו על רקע החדר העירום, ניצבת חמנייה ערירית בתוך צנצנת. באחר – גבר חילוני בגיל העמידה בחולצת טריקו סגולה עומד בשוליו של שדה חמניות מבשיל וממלמל לעצמו.

מה כתוב במכתבים המגוהצים? מי כתבם? האם הגבר החילוני בשדה החמניות? האם אלו מתווים לרומאן בלתי אפשרי?

הפסקול של סרט הווידאו, ושל המיצב כולו, הוא קריאה של הטקסט הממוזער שעל פני שטר מאת-השקלים (השטר של הנשיא בן צבי): ”אנו פותחים היום בשורה של כינוסי ראשי-חודשים המוקדשים לשבטי ישראל…“ טקסט של כור ההיתוך הלאומי, הנוגע בהטמעת הדת עמוק בתוך הנפש החילונית לכאורה, הטמעת הדת, הלאום והתרבות למקשה אחת המשתקת

………

”המוצצת הנוצצת 4″ הוא המרתק והארוטי מבין סרטי הווידאו של הילה לולו לין הפזורים ברחבי המוזיאון: שיערה ופניה נוטפים מים על רקע שחור לילי אורב, עורה הלבן חשוף, פניה נקיות מאיפור ורק שפתיה החושניות משוחות בשפתון אדום לוהט, מפיה מגיחה מתיחה מתוחה שרשרת פנינים בוהקת המושחלת מרווחת על חוט שחור, ולאט לאט היא בולעת פנינה אחרי פנינה, מבלי להרפות ממבטה החד הנעוץ בנו. השפתיים נחשקות, נפשקות, בולעות ומרפות, ותנועת בליעה סמויה מתרחשת בגרון ובצוואר – הרפיה ושוב בליעה… ומזוכרים קל נמהל בתשוקה הקרירה של הצדפה האנושית

 

 

מחיר קטלוגי: 110.00 ש"ח
מחיר באתר: 88.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד