• אבן חושן

נרות נץ החלב

נרות נץ-החלב“, הספר השנים עשר בסדרת ספרי
השירה ”פיטדה"
, נדפס אופסט באות
"דרוגולין“ על נייר נטול עץ
170 גרם. על העטיפה
ציור של האמנית
נעמי
סמילנסקי

 

40 עותקים נדפסו על נייר לבן ”חלבי“ מיוחד ונכרכו
בידי עידו אגסי מצורף להם
הדפס מקורי מעשה
ידי נעמי סמילנסקי
.המהדורה המצומצמת
ממוספרת וחתומה בידי
שתי האמניות

 

המשוררת מושכת את המתים ממותם

דרור בורשטיין | בפברואר 2003, הארץ, תרבות וספרות

 

המשוררת נוטלת את שתי תעודות הפטירה של אביה ושל אמה מידי פקידת משרד הפנים ויוצאת לרחוב: ירדתי לרחוב והמשכתי לפסע כמו ילדה קט?ה שמחזיקה ידים להורי ניר מרשרשים ברוח. אפשר לצייר את זה: המשוררת מוחזקת בין שני הורים, שהפכו לתעודות פטירה, שהרוח מאיימת ליטול בכל רגע ולשאת משם. השיר תופס בבהירות נוגעת ללב ומעוררת השתאות את ההיפוך: לא שני הורים כבדים האוחזים בילדה ומניפים אותה בקלות, אלא ילדה שאוחזת בהורים שהפכו לתעודות נייר דקות, והרוח מניפה אותם, בעוד הילדה ממשיכה ללכת. אבל הניירות המרשרשים הללו אינם רק תעודות פטירה: הם גם כנפיים, המשכים רוטטים של הידיים, כנפיים אשר מחברות את הילדה שהוריה נפטרו אל העולם. פתאום מבין הקורא כי המלים "המשכתי לפסוע" אינן מנותקות מהחזקת תעודות הפטירה: אדרבה, החזקת התעודות היא המאפשרת את הירידה לרחוב ואת המשך ההליכה. אין אלו כנפיים של מעוף גבוה, אלא כנפיים של הליכה, קביים מרשרשים. אבל "הורי הנייר" הם גם ההורים הכתובים בספר הנייר הזה, כלומר - הספר הוא גם תעודת פטירה, "תעודת סיום" כלשון השיר. במלים אחרות, השירה על אודות ההורים המתים היא גם, כפי שאומרת כותרת המשנה של הספר, "היפרדות מהורים". לכן, התמונה של המשוררת ההולכת ברחוב ומרשרשת בכנפיים של נייר מכאן ומכאן היא גם תמונה שמתארת את מעשה-השיר של הספר: השירה מובנת כדבר שמחזיק את המשוררת זקופה, ובעיקר מאוזנת, כמו שני ציפורים לבנות, או מלאכי ליווי התומכים במשוררת לבל תימוט. יש בספר שני שערים, שירה על שני הורים שנפטרו, אבל אין בו סימנים למלנכוליה ואף לא לאבל. הכתיבה כאן היא כבר השלב הבא, אחרי האבלות. נראה שהשירים נכתבים מן המקום שבו הפרידה מן ההורים כבר התרחשה, ושירי הספר הם שיבה אל ההורים הללו ממקום בטוח, "בריא". המת כאן אינו אויבו המאיים של החי, שזומם למשוך אותו אל בור קברו, כפי שכתב פרויד ב"המאוים", אלא להפך בדיוק: המשוררת החיה היא זו ש"מושכת" בשיריה את המתים ממותם, מבייתת את שוכני העפר, ויכולתה לעשות זאת נובעת בדיוק מוודאותה המלאה שבהפרדה בינה לבינם. היא אינה חוששת, ולו לרגע, מנפילה אל מקומם של ההורים המתים, ולכן יכולה לשמוע את אביה, לילה אחרי מותו, מספר לה על צדם של החיים מצדו של המוות. המת רואה "את החיוך המטופש / של ש?י / שנחו בלעדי / בספל". אם יש כאן צד מפחיד, גרוטסקי, הוא דווקא צד החיים, שבו מגחכת לסת של מת. מצד המוות יש רק קול, שיר ש"סיפר לי אבי לילה לאחר מותו". בשיר הסיום של הספר מתואר מותו של האב כהתבייתות מחודשת במרחב, מעין מעבר דירה "לעיר חדשה / שבתיה קטנים" (בית עלמין), מעבר שכרוך בשינוי אופנה קל ("בגדי מסע לבנים", דהיינו תכריכים). ההתבייתות כרוכה בהכרה רוגעת ומפויסת של המשוררת: "ושום גשם, / אפילו החנפן ביותר, / לא יצמיח אותך, שוב / לעולם". "לעולם" בכפל משמעות: גם "אף פעם לא", וגם "אל עולם", כלומר - האב לא ישוב אף פעם (בזמן), אבל גם לא ישוב (במרחב) אל הממש, אל עולם כלשהו, שהוא עולמה של המשוררת. השיר מגלה את המת אל "מטע המתים הגדול" ובמקביל מגלה את המשוררת אל המקום שממנו אפשר לכתוב שירה. כפי שהשירה נותנת לשני מתי הספר בתים (אגב, שני בתים, שני שערים נפרדים), מתי הספר נותנים למשוררת מרחב של מחשבה, דיבור, כתיבה - הם הופכים לניירות מרשרשים ואוחזים אותה, מורידים אותה "אל הרחוב". ובאמת, את הפואטיקה של הספר, שאופיינית בכלל לשירת אגי משעול בשנים האחרונות, אפשר לתאר כביות של השירה, שמירה על הפאתוס במופע ממותן ולא-נשגב שלו. ביתיות זו פוגעת פה ושם, לדעתי, בשירים, מפני שהגבול בין הביתי לבנאלי הוא גבול מסוכן. כשהיא כותבת כי היא חוזרת אל אמה "כמו הנייד למטען" (הדברים אמורים בטלפון סלולרי), נחצה גבול כזה. מנגד, כש"ישישה בלי תחתונים / מדברת עם אלוהים", אך מסתבר כי "למעשה היא פונה ליונה", מצליח השיר לטעון את היונה בכל הרי ומעמקי המשמעות של אלוהים, מבלי להרוס אותה כציפור מצויה וטפשית. רגעים כאלה, והם אינם נדירים בשירתה של אגי משעול, הם בעיני סיבה מספקת לקרוא כל ספר חדש שלה.

 


 

 


 

 


יגון הפרידה וכוח שימחת הטבע

האתר "שירת חייו", אתר להנצחת זכרו של פרופ' עופר לידר

זום אין. הספר קטן קומה ורזה. עטיפתו לבנה, חלבית, תכריכית. ציור צבעי המים של פריחת נץ-החלב דק, מועט ומדויק, פרי ידה של נעמי סמילנסקי. פנימיות הספר מתחלקת לשניים: החלק האחד, "נרות נץ-החלב", מכיל שירים ממוספרים אך חסרי שם, הנוגעים במות האם. וחלקו השני, "גרוטציה, המוות", מכיל שירים מוקדמים יותר, רובם בעלי שם, ובהם היזכרות וחלום על אי-היות האב.
שירי "נרות נץ-החלב", העוסקים בקשר במורכבות יחסי הניכור-כמיהה בין הבת לאימה, הם שברי הסתכלויות ריאליסטיות על שבועות חייה האחרונים של האם, ואחר כך, ציפת מראה שלאחר המוות. התחושה המתקבלת משירים אלו היא שמות האם (ובהמשך מות האב) הוא רק שלב נוסף, אמנם טרמינלי, בתהליך ההזרה וההתנקות בין השתיים: "אינני מכירה אותך/ אם לאמר את האמת/ גם את לא מכירה אותי". כך פותח הספר (שיר מס' 1). ואכן, כבר בשירים הראשונים מתגלה האופי המונולוגי של דבר הבת אל אימה המתכלה: "אני רואה את התיל המחליד בעיניך/ ואת נפשך המחלילה בערבים ...", ועוד, בהמשך, הניכור הוורבלי בין השתיים: "אך שפת אמך אינה שפת אמי/ ולכן אנו מעדיפות לטייל", ועוד "...אנחנו משחקות את פעם הייתי/ אמא שלך,/ עכשיו את אמא שלי". כל כך קר. כמו שורתו של אורי ברנשטיין: "ויש הלוא רגע נורא שבו הופכים אנו הורים להורינו ("ספק חיים", עמ' 124). ובשיר אחר מתוארים מאמצי הבת, המכמירים בחוסר תוחלתם, לעלוץ את נפש האם במתנת לחמים: "שיהיה לך/ מילים יפות של לחם/ לפייס את מר המוות..." (שיר 5). אולי גם פה, במעין היפוך סימבולי, מתרחש תת-שיח שקט ועצוב עם "אמי אפתה לי את כל העולם" של יהודה עמיחי (מתוך "עכשיו ובימים האחרים").
וכך הולך ונמשך תהליך התרוקנותה של האם מאימהותה ומחייה, והתמלאות חלליה במוות. עד אשר "בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב/ לא יאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך,/ כל הגינה/ היית צריכה לראות-//" (שיר 11). ומכאן הולך מות האם ומצטבר בביתה ומתחיל לסמן בה את גילו.
גם אל האב, שאיננו משכבר, משוחחת הבת באין מענה: פיוס מתרחש עתה בין השניים. שירים אלו, כך נראה, נכתבו מתוך מצב ביניים תודעתי ספק חלומי. אך גם בשירים הללו, מות האב מעמת את הבת עם ריחוקה ממנו בחייו ועם תור מותה שלה: "לרגע אני יושבת עם אבי ולרגע אני יושבת עם מותי...", (גרוטציה, המוות). ובמקום אחר, מבליחה לרגע, ובאופן עקיף, אירוני ומרומז, אהבתה של הבת לאביה: "איזה חנון אתה אני אומרת לו/ ומתכוונת לסוג הגברים/ שאני נידונה להתאהב בהם כל חיי/ בגללו" (פיוס). ולבסוף ההכרה המוחלטת בחד-כיוונו של הזמן הביולוגי: "ושום גשם/ אפילו החנפן ביותר,/ לא יצמיח אותך שוב/ לעולם//" (פרידה). סוף דבר. ריק. לעולם.
מרבית שירי ספר זה חפים מסנטימנטאליות וזעם. שירים קאמריים אלו הם עדיני מגע וסוגסטיביים, כמו ציור פריחת נץ-החלב על פני הספר, שכוחם נובע מאיפוק אמירתם. זהו ספר של כאב כמוס, של בדידות וניכור ואובדן אהבת הורים, ועצב ההכרה הזאת. ספר סוחף ומצמרר בפיקחונו.

 

לצפייה בביקורת על הספר מתוך האתר "שירת חייו", אתר להנצחת זכרו שלפרופ' עופר לידר לחץ    כאן

 


 

נוריתהה

חמדה גילה | 15.7.10

נרות נץ החלב - אגי משעול (ספר שירה). "השירים קצרים, נוגעים, כנים, מרגשים. עצובים. קראתי שוב ושוב, דמעה עיקשת מלווה אותי בקריאתי.

 

ספר שירים נשמע לי כשייך לטריטוריה אישית, פרטית, לקרא בו הוא כמו הצצה אל חלון, חלון הנפש, להתבונן בדברים מבעד לזכוכית, חיים חשופים ניפרשים לפנינו, מנסים לגעת, מזמינים להיכנס דרך הדלת הראשית את מי שנפעם לנוכח המילה המדוייקת, המקצב, חדות התאור, העצב החשוף.


ניגשתי לספר בזהירות, כמהלכת על בהונותיי, מלאת הוד. על הכריכה ציור של נעמי סמילנסקי, עדין ומשובב נפש.

 

אגי משעול כותבת על פרידה מהוריה, על המעבר לשלב בחיים שלא מרבים לדבר עליו, שבו הילד הופך למטפל ראשי, מיטבי, להוריו המזדקנים. היפוך תפקידים של הטבע שבו תיאוריות החינוך עובדות בהילוך אחורי, רק שכאן, לאחר חרדת הנטישה אין יציאה לעצמאות, לחיים המצפים, מלאי הבטחה. רק דעיכה איטית לעבר השקיעה, ממיסה טינות ישנות, כעסים, חשבונות ארוכים אל פרידה ממושכת, רק עבר והווה נישארו בין ידיים מלטפות, מרגיעות, משמרות זכרון מגע.


השירים קצרים, נוגעים, כנים, מרגשים. עצובים. קראתי שוב ושוב, דמעה עיקשת מלווה אותי בקריאתי.


שיר מספר 15:

הטקס היה צנוע:
פקידת משרד הפנים הושיטה לי
את תעודת הפטירה שלך. את
שמעולם לא היתה לך שום תעודה
זכית פתאם בתעודת פטירה
יפה, עם סמל המדינה
כאילו הצטיינת מאד במשהו
ועמדת בכל הדרישות.

היא שאלה אם אני רוצה לעדכן
(כך אמרה) את תעודת הפטירה של אבי.
אחר כך הניחה אותן זו לצד זו
כשתי מצבות תואמות
ולחצה על פעמון חשמלי.

ירדתי לרחוב והמשכתי לפסוע
כמו ילדה
קטנה
שמחזיקה ידיים להורי נייר
מרשרשים ברוח.

 

 

מחיר קטלוגי: 48.00 ש"ח
מחיר באתר: 38.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד