• אבן חושן

מראש התורן

’מראש התורן‘ (על קדושה וממשות) הוא קטע מהרומן האחרון של משה שמיר, שנמצא, לא גמור, בעזבונו. מספר פרקים מתוכו פורסמו בבמות שונות. במרכז עלילתו סיפורה של מדענית ישראלית צעירה. זו מנסה ליצור תמונת עולם חדשה, שתביא אותה לפענוח סוד החיים והקיום. לספר אחרית דבר, שנכתבה על ידי המביא לבית הדפוס של הרומן, פרופ‘ אורציון ברתנא

 

משה שמיר נולד ב- 15 בספטמבר 1921 בצפת, להורים בני קבוצת פועלים שהתמקמה בראש פינה. ב- 1924 עברה המשפחה לתל אביב שם גדל שמיר, למד בבית-הספר תל-נורדאו ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה. בתקופה זו החל שמיר הצעיר לכתוב סיפורים ומאמרים. ב- 1934 הצטרף אל השומר הצעיר וחמש שנים מאוחר יותר נכנס להנהגה הראשית של התנועה. שם ערך את בטאונה - ”על החומה“ (עד 1941), שבו נהג לפרסם סיפורים ומאמרים רבים פרי עטו.

בין השנים 1941-1947 היה חבר בקיבוץ משמר העמק. במסגרת שירותו בפלמ“ח שהה גם בקיבוצים שפיים וגבעת ברנר.

בשנים אלו החלה יצירתו הספרותית של שמיר להתפרסם ב“משמר“ ובמקומות נוספים. יצירות נוספות פורסמו בחוברות ”ילקוט הרעים“, ששמיר גם היה שותף לעריכתן והוצאתן.

ב- 1948 הקים את הביטאון הצה“לי ”במחנה“ וערך אותו עד סוף 1949. לאחר מכן ערך אתבשער“, בטאון צעירי מפ“ם. בשנות ה- 50 שימש כחבר מערכת ”מעריב“ ועורך המדורהספרותי של העיתון.

לאחר מלחמת ששת הימים שינה שמיר את הקו הפוליטי שלו, והיה בין מקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. לאחר מכן היה לאחד מראשי סיעת ”לעם“ ב“ליכוד“, ומטעמה נבחר לראשונה לכנסת התשיעית לאחר המהפך של 1977.

בכנסת התנגד להסכמי קמפ-דיוויד (1978), ועל רקע זה פרש מהליכוד בסוף 1979, ונמנה עם מקימי תנועת ”התחיה“.

בשנת 1981 פרש מהכנסת במטרה לאפשר לעצמו לכתוב בחופשיות.

חתן פרס ישראל 1988,נפטר ב- 20 באוגוסט 2004 והוא בן 83.

 


 

אתה שהיית מנותני הטון בספרות, מלך בשר ודם

לזכרו של משה שמיר

אהרון אלמוג | 27.8.04, הארץ, תרבות וספרות

 

את משה שמיר ראיתי לראשונה כשהייתי תלמיד ב"מקווה ישראל". הוא בא לטקס הסרת הלוט מעל המציבה של אליק אחיו, שנפל בדרך ליאזור. אני זוכר את הבוקר ההוא.

יצאתי בעגלה משער בית הספר לעבודה בשדה הפלחה, וראיתי את הטנדר עם שבעת הנוטרים חולף על פני לכיוון יאזור כדי לאבטח את הדרך לירושלים. כעבור דקות מספר נשמעו יריות והתפוצציות עזות ואחר כך שררה דממה. כששבתי בצהריים מהשדות לבית הספר נודע לי הדבר הנורא, ששבעת הנוטרים נרצחו.

שנים רבות לאחר מכן כתבתי לשמיר מכתב, שמצאתי במעמקי אחת המגירות של שולחני. אינני זוכר באילו נסיבות כתבתיו, ואם אכן שלחתיו.

למשה שלום.

קצת לא נעים לי שטרחת לשלוח לי את ספר שיריך. באמת תודה. לא התכוונתי. רחקתי כל כך מעולמה של השירה, עד שנדמה לי שזה עונש שאני מעניש את עצמי (גלות המשוררים?). ידעתי תמיד שמאחורי הפרוזאיקון של "הוא הלך בשדות" ו"במו ידיו" חבוי משורר שקצב סיפורו ואופי תיאוריו הם ליריים ביסודם. "פתיחה בקנטרה" , "חולין לילה וחולות" , "אינטרמצו של סתיו", מספרך "הוא הלך בשדות", עד היום אני זוכר אותם, והם שימשו לי בשעתו מקור השראה לכתיבת ספרי "שבוע בתש"ח".

נזכרתי לפתע במשהו רחוק מאמצע שנות החמישים. יום שישי אחר הצהריים, ואתה הולך ברחוב פינסקר בתל-אביב כמי שמוכן לקבל את השבת היורדת על רחובות החולין (מה יותר חולין מרחוב פינסקר?) ולפתע אתה עוצר ומתבונן באשה זקנה שהולכת עם עגלת תינוק מלאה סחבות ולצדה הולך אורי צבי גרינברג ומדבר אתה ביידיש. בוודאי אינך זוכר זאת. זה מסוג המראות הנדירים שמפגישים את השירה עם החיים. הייתי אז נער. אחרי תל גזר, אחרי הכל. משוטט ברחובות תל-אביב, מחפש משהו להיאחז בו. כתבתי שירים, כלום לא נשאר מזה. ואתה שהיית מנותני הטון בספרות, מלך בשר ודם, איך אתה חש היום כשלנגד עינינו טובעים כל מעשי ידינו.

 


 

ידי שמיר ומעשי בן-אמוץ
רן יגיל | 17.4.08, מעריב, המגזין

 

משה שמיר היה עד לא מזמן הסופר החי הגדול ביותר בעיניי בספרות העברית. הוא נפטר לפני כשלוש שנים, בן 83. האיש העמיד רומנים שהם יסוד בספרות העברית המתחדשת: מצד אחד, דמות הצבר שעוצבה ב“הוא הלך בשדות“ וב“במו ידיו - פרקי אליק“ ופרנסה חוקרי ספרות והעמידה חקיינים ומתנגדים בקרב סופרים. מן הצד האחר, הוא כתב שני רומנים היסטוריים ששום סופר עברי לא הצליח להגיע לרמתם לפניו, ועד כה לא אחריו. האחד כתוב לשון משנה: ”מלך בשר ודם“, המתאר את מאבקיו של ינאי המלך הצעיר לבית חשמונאי. ואילו השני כתוב לשון מקרא, ”כבשת הרש“, ועוסק בדוד המלך.

השנים היפות של שמיר כסופר מרכזי היו מסוף שנות ה- 40 עד 1960. אז העסיקה אותו דמות הצעיר בעולם, המלך-נער היוצא לכבוש אותו. כזהו אורי מ“הוא הלך בשדות“ וכזה אליק ב“במו ידיו“, וכאלה הם כמובן ינאי ודוד.

רק בשלב מאוחר יותר הוא התפנה לעסוק בדמות נשית, והוא עשה זאת לכל אורך חייה עד זקנתה, בטרילוגיה ”רחוק מפנינים“. בשלושת הרומנים הללו הוא מתאר אישה חזקה, החלוצה לאה ברמן. אבל בזקנתו הוא שב לעסוק באותו מלך-נער סמלי, שכתב במשך עשר שנים רומן פרטני בשם ”יאיר“ על אברהם שטרן, המנהיג הנערץ והשנוי במחלוקת של הלח“י.

שני דברים משותפים לכל הרומנים של שמיר שמניתי עד כה. האחד: עיסוק בדמויות של גיבורים ולא בדמויות האנטי גיבור הקלאסיות של הספרות המודרנית. את האנטי גיבור משאיר שמיר לסופרים כמו עמוס עוז. והאחר: ריחוק מספרות פנטסטית ומדע בדיוני ועיסוק בריאליזם חי וטהור בנוסח: תן לנו פיסת חיים שלמה ומדממת.

אני זוכר שיחה עם משה שמיר שבה ביקר את קפקא על הצד הפנטסטי בכתיבתו.

והנה מופיע שבר הרומן הזה, ”מראש התורן“. מדוע שבר? כי זה פרגמנט מתוך רומן גדול ששמיר לא השלים. זה רומן פנטסטי, מדע בדיוני פילוסופי, ובתוכו מקפל שמיר עוד הפתעות. האחת אהבה לסבית בין שתי הגיבורות, מדעניות במכון ויצמן. אחת מהן, הגיבורה ראשית אסתר רייך מנסה להבין את סוד היקום על ידי הליכה חוזרת ונשנית אל הים. יש לה מעין קפיצת הדרך, והיא מבינה שיש אלוהים. עתה כמדענית, כל שנותר לה הוא לנסות להוכיח. המשפט הפילוסופי המלווה את שמיר לאורך הרומן הוא: ”שום דבר אינו יכול להתחלק לשני חלקים או יותר, שהם שווים בהחלט זה לזה או שונים בהחלט זה מזה.“

הפתעה נוספת היא דמות המדען הגברי, החוצץ בין אסתר המאמינה לשאולה הכופרת. זה גבר נהנתן בעל תלתלי כבש הלבוש גלבייה, שמו פרופנכונאי, אך בעבר בילדותו נקרא תילים זייגר. משה שמיר הפך את דן בן-אמוץ לפרופסור ב“מכון וייצמן“. בן-אמוץ ושמיר הם בני אותו דור.

האחד, שמיר, סופר שנתקבל מיד, והאחר, בן-אמוץ, סופר שנדחה על ידי הממסד למרות כשרונו הספרותי. נראה ששמיר ראה בדמותו של בן-אמוץ אבטיפוס של הגבר הישראלי השחצן והקסום. יתר כל כן, שמיר מאמץ את הלשון הישראלית של בן-אמוץ, למשל כשהוא משתמש במילה כמו ”להשפיך“.

המסה שכתב פרופ‘ אורציון ברתנא לוקחת אותך ביד, ומוליכה אותך לכל אורך שבר הטקסט המורכב הזה, צעד אחר צעד, כדי להצביע על האמצעים האומנותיים ששמיר מקפל אל תוך יצירתו. יש רגעים תיאוריים נפלאים כאן, בעיקר בשחייה של אסתר רייך בים, הסוגרת מעגל עם אליק שנולד מן הים. אך יש גם קטעים מביכים בנאיביות שלהם. כוונתי לקטעים שבהם סופר גדול וזקן מנסה לחדש, ומגלה לפתע את הפנטסיה. עם זאת, זהו ספר מרגש לא רק לאוהבי שמיר.

 


 

העקדה, שמיר וקדישמן

עירית המאירי | 28.3.97, ידיעות אחרונות

 

מיתוס עקדת יצחק, שפירנס את עולם המחשבה והדמיון של מאות אמנים, סופרים ופילוסופים לאורך הדורות, עומד במרכז שלוש יצירות של משה שמיר. השלוש יופיעו במהדורה ביבליופילית מצומצמת בכותרת 'אברהם בבוקר', עם פיתוחי מתכת של מנשה קדישמן ובחתימתם של שני היוצרים (הוצאת אבן חושן).  את היצירה הראשונה, סיפור בשם 'בנו', כתב שמיר בגיל 18.  התבוננותו בעקדה נאיבית משהו, מעידה על האהבה והרחמים ככוח העוצר את האב ובנו עוד למרגלות המוריה.

בשנייה, מסה בשם 'אדיפוס ואברהם', משווה שמיר בין הטרגדיות של אדיפוס ושל אברהם, ומסיק כי ההקרבה שמולה ניצב אברהם עמוקה ונוראה יותר מאחר שהיא מעשה של בחירה מודעת. עם זאת, ולצד ההערכה לעומק המבחן של אברהם, שמיר מבקר את הנכונות להקריב בנים בשמם של צווים עליונים. במחזה שטרם פורסם הוא הלך עם שתי העמדות צעד נוסף, מזהה מעשה של עקדה כבר בנטישת אברהם את אביו ואת בני משפחתו, ורואה בנכונותו לעקדה צעד מכריע ביצירתו של העולם המודרני המבוסס על הדתות המונותאיסטיות.

 


 

נמצא לאחרונה בעזבונו של משה שמיר
התפרסם בטור ”האוזן השלישית"

 

”אני עוסק בכתיבת ספר שנושאו הוא הפילוסופיה של הקיום האנושי. אני עובד עליו כבר עשרות שנים בתחושה שאיננו מבינים את עצמנו ואת הסובב אותנו.

לא מדובר בספרות יפה וגם לא בפובליציסטיקה, אלא בספר הגותי, המבוסס במידה רבה על חיינו ועל המציאות שלנו באן, ברמה האנושית-פילוסופית-דתית.

כל חיי נמשכתי לנושא הזה, וכעת, כשעברתי את שנתי השמונים, הגיעה השעה. אני מנסה, ואני מדגיש את המילה מנסה, לבדוק את היסודות העמוקים ביותר של הקיום האנושי עלי אדמות, ולהבין את משמעות הקיום הזה“.

מחיר קטלוגי: 64.00 ש"ח
מחיר באתר: 51.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד