• אבן חושן

שחקנים

”שחקנים“ הוא הספר הראשון בסדרת הפרוזה/מקור
נופך. הספר נדפס בגופן פרנק-ריהל על נייר
קרם 82 גרם. חמישים ושמונה עותקים
נכרכו ידנית בידי עידו אגסי והם
ממוספרים וחתומים בידי
המחבר ישראל המאירי.
 

 

 בראשית שנות השמונים, על רקע החרפתה של מלחמת לבנון, חוזרת קבוצת שחקנים צעירים מימי האוניברסיטה ומתאחדת כדי להעלות מחזה, שעניינו פרשייה מימי מלחמת העולם השנייה. אנשי הקבוצה, המתכנה ”קבוצת ליאון“ (על שם גיבור המחזה), נקלעים לסבך של יחסים אירוטיים סוערים, מאבקים אישיים, בריתות ובגידות היוצרים מפנים בלתי צפויים בעלילה, עד לסיומה המפתיע, הגובה מחיר כבד מכולם.


 ”ישראל המאירי, מתגלה שוב, כמספר בעל עוצמה, היודע כוחה של עלילה מהו. הפעם בחר להפעיל את דמויותיו במסגרת סיפורית מובהקת, עם זיקת מה לרומן הבלשי. יש בהם, בדפים אלה של המאירי, משהו מיוסר המעלה על הדעת, במידת מה, את ’חתונת הדמים‘ של לורקה. אלא שזו מתרחשת לא באנדלוסיה אלא בין בית עזוב ביפו – שבו מתקיימות החזרות - לבין בית צנוע במושב שקט בגליל, שהשֶקט בו מדומה לפחות כשורשיהם של עצי הזית העבותים המקיפים אותו והמתפתלים באלימות נסתרת מתחת לפני השטח. כך סבוכים גם היחסים בין הדמויות, הממצות את תפקידיהן הגורליים עד תום. בהמאירי של ’שחקנים‘ יש, ללא ספק, גם דבר מה מן המשורר. הגרעין השירי שלו נמצא אי-שם בין דיאלוג הילדים במוסד הטיפולי בגליל לבין מונולוג הסיום ההזוי, הנוגע ללב, של הגיבור הראשי. ראו מה יכולה לעשות פרוזה ישראלית במיטבה!“        ישראל פנקס

דמותו של ליאון גיבור המחזה, מהפכן חוצה גבולות אותו מגלם שחקן ערבי נוצרי יליד יפו, מבוססת על דמות היסטורית – ליאון תג‘ר דודה של אשתו של ישראל המאירי. תג‘ר יליד בולגריה 1903, היה קומוניסט פעיל גם לאחר עלייתו ארצה ב-1922. בשל פעילותו זו גורש ב-1933 ע“י הבריטים חזרה לבולגריה עם אשתו ושני ילדיו. הוא הוכרז כגיבור לאומי בולגרי לאחר שהוצא להורג ב-1941 על נסיון להצית מאגר דלק נאצי ליד סופיה. משפחתו מתגוררת בארץ. ההיסטוריון דר‘ גור אלרועי, אחד מקרובי משפחתו, חקר את פרשת חייו.

 ישראל המאירי יליד 1948 מלמד ספרות ותיאטרון ומנחה סדנאות יצירה באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים. פרסם עד כה שמונה ספרי סיפורים ורומנים השזורים באלמנטים ביוגרפים. האחרון שבהם, ”סימביוזה“ (“הספריה לעם“, עם עובד 2000), תורגם לצרפתית וגרמנית וזכה לביקורות משבחות. מחזותיו הוצגו ב“הבימה“, בתיאטרון חיפה ובפסטיבל עכו. בוגר החוגים לספרות ותיאטרון, אוניברסיטת ת“א ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה.

בשנת 1985 זכה בפרס ראש הממשלה – נימוקי ועדת השופטים בראשות פרופ‘ נתן זך היו: ”כמי שהותיר כבר את בוסר המתחילים הרחק מאחוריו, מסתמנים קווי ייחודה של יצירתו של ישראל המאירי: הארת המוכר והשגרתי בהבזק לא צפוי, החושף את הנעווה והמעוות שמתחת לפני השטח היומיומיים השגורים, כביכול. ישראל המאירי, רואה בסיפוריו את שאין אחרים, כולל גיבוריו הישראלים במובהק, רואים בעצמם. הוא מציג לפנינו את המפחיד, המסתתר והנוטה להתערער במה שנראה כלפי חוץ איתן ובטוח. ברגישות שאינה שכיחה, הוא מגלה בנופים המוכרים לנו ולו את הפנים שמתחת לפנים ברגע הדרמאטי, המשברי, שבו הוא מתמקד, בנשור המסיכה…“

 נולד והתחנך בקבוץ גבעת חיים, כיום מתגורר עם משפחתו במושב אמירים שבגליל.

רשימת ספריו: ’פראות‘, סיפורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1972), ’הרביעי‘, סיפורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1981), ’אש בקוצים‘, נובלה וסיפורים, עם עובד (1983), ’הלבנים‘, רומן, עם עובד (1985), ’אוכלי האבטיח‘, סיפורים, זמורה-ביתן (1988), ’ליל זיכרון‘, רומן, עם עובד (1990), ’חזירים‘, סיפורים, כתר (1994), ’סימביוזה‘, רומן, עם עובד (2000).

 


 

אותלו מתוסכל

איש תיאטרון כושל ברומן יצרי ורב דמויות, אך עמוס
חיה הופמן

 

 בעיתוי מושלם מפרסמת הוצאת אבו חושן את ספרו של ישראל המאירי, שעלילתו מתרחשת על רקע מלחמת לבנון הראשונה. המלחמה ההיא אמנם אינה מתפקדת בתור מרכיב מרכזי ברומן, אך תורמת את חלקה להחרפת המתחים הקיימים בו. אלה מרובים מאוד. ’שחקנים‘, יש לומר זאת מיד, הוא קודם כל רומן גדוש מתחים רעיוניים, שעלילתו סמיכה ודחוסה עד להתפקע. שכן מצד אחד, רומן פסיכולוגי לפנינו הכתוב כווידוי של אחד, בני לחיאני, שחקן תיאטרון כושל ומתוסכל, המשתוקק למלא תפקיד של גיבור עלי במות, אך נאלץ להסתפק בתפקידים זעירים של מלצרים ומשרתים. מצד שני זהו מעין רומן חברתי שכל דמויותיו נבחרו בקפידה על מנת לבטא שלל מתחים חברתיים-תרבותיים השאובים מן המציאות הישראלית, כגון המתח בין יהודים לערבים ובעיות הזהות של בני עדות המזרח, המבקשים לפרוץ אל לב החוויה הישראלית. חריגים חברתיים, ’צפונים‘ ו‘דרומים‘, בני קיבוצים, אמנים ואנשי אקדמיה, פלסטינים מעזה וערבים ישראלים מיפו ומהגליל – כולם מיוצגים בספר או מוזכרים בו בקצרה. מצד שלישי מדובר ברומן בעל מאפיינים אידיאיים ופוליטיים מובהקים, משום שרוב דמויותיו המשתייכות לשמאל הרדיקלי, וחלק מהן אינן מסתפקות רק בוויכוחים ובשיחות סלון, אלא מוכנות להסתכן ולפעול. ואם לא די בכך, עולות שאלות אתיות ופילוסופיות, הנוגעות למתח שבין אמנות לחיים, לסוגיית האמן האגוצנטרי, המתמקד בבניית הקריירה המקצועית שלו תוך נכונות לוותר על המתמקד בבניית הקריירה המקצועית שלו תוך נכונות לוותר על הורים, אישה וילדים, ולצורך לבחור בין אידיאלים נעלים ותיקון העולם לבין הדאגה לבית ולמשפחה. שלא לדבר על מה שסוער וגועש בשכבות העומק של חיי הנפש: מתחים אירוטיים ויצרים מתפרצים, המשבשים מערכות יחסים ’מסודרות‘ וחותרים תחת נורמות חברתיות, אך מוסיפים טעם וצבע לחיים. בלעדיהם ובלעדי כל מנגנוני הסובלימציה שבראנו לנו, יהיו ימי חיינו אפורים ושוממים.

אכן, ישראל המאירי יודע כיצד לבנות עלילה מעניינת ודרמטית, שיש בה, כמו בספרו הקודם, ’סימביוזה‘ (עם עובד, 2000), סממנים של רומן מתח ואיזה סוד אפל, המתפענח לקראת הסוף. הוא גם מתמרן היטב בין המישור הפסיכולוגי הפרטי לבין המישור החברתי, והחיבור בין השניים עולה יפה. חובבי פרשנות ספרותית ימצאו כאן הרבה ’בשר‘ לנעוץ בו את שיניהם, ויחד עם זאת מתקיים פה הכלל של ’תפסת מרובה לא תפסת‘. השאלות ’הגדולות‘ מטופלות באופן שטחי וסכמתי, דמויות המישנה נותרות חיוורות, ורק דמות הגיבור- המספר, בני לחיאני, הישראלי חסר הזהות, קורמת לעינינו עור וגידים.

זוהי דמות מורכבת של צעיר מזרחי בן 34 שכונת שעריים, בנה של עוזרת בית תימנייה, שנשלח להתחנך בקיבוץ, אך נותר אאוטסיידר. לימים הוא מסתפח לקבוצת סטודנטים לתיאטרון, המתארגנים סביב דמותו הכריזמטית של פרופסור המשתייך לארגון ’מצפן‘. גם בה נותר לחיאני זר ובלתי שייך, אף על פי שמנהיג החבורה, אריק אברמוב, אינו אשכנזי, אלא בן להורים ילידי בולגריה שקבעו מושבם בבית ערבי ביפו. שם גם התגורר הדוד הנערץ ליאון, קומוניסט ומהפכן, שהקריב את חייו למען רעיונותיו. אלא שמהפכנים, כמו גם חברי קבוצת תיאטרון אוונגרדית, הם אינטלקטואלים, ולחינאי הייצרי איננו כזה. הוא אינו מסוגל להבין את השיח הנהוג בין חברי הקבוצה ואינו שותף רעיוני שלהם. הטרגדיה שלו כפולה: מצד אחד האחרים אינם רואים אותו ממטר, משום שלהיות מזרחי אינו מספיק ’סקסי‘ בעינהם. את מרב תשומת הלב והאמפתיה הם מעניקים לחבר הערבי, שגם מקבל את התפקיד הראשי בהצגה המועלית על ידם. בני שוב יגלם דמות שולית ויישלח למטבח להכין שקשוקה, או ישמש נהג צמוד וממושמע למיקי היפה בנסיעותיה לעזה. מצד שני, מתברר כי ללחיאני אין אישיות עצמאית, והוא אינו בנוי למעשים כבירים ולתפקידים גדולים.

הוא אמנם כהה עור, אך לעולם לא יגלם את ’אותלו‘. איש קטן, לא אמיץ, שישרוד אחרי שהגיבורים הגדולים יישרפו בלהט מעשיהם. עם זאת, תשוקתו להיות שחקן היא לגמרי אותנטית.

במובן מסוים מטפל הרומן בדמותו הכמעט בלתי אפשרית של השחקן המושלם, שלחייו מחוץ לבמה אין כל משמעות. הם נטענים במשמעות רק כשהוא נכנס לנעליהן של הדמויות, אותן הוא מגלם ובפנטזיות, רק בהן, הוא הופך מאיש קטן וחסר נוכחות לגיבור נערץ.

 


קרוא וכתוב
מנחם בן אוגוסט 2006

 

המשורר ישראל פנקס, שספרי השירה הראשונים שלו משנות השישים והשבעים נמנים עם היפים ביותר בשירה הישראלית (והוא גם חתן פרס ישראל לשירה, כזכור), התחיל לערוך סדרת פרוזה בשם ”נופך“ במסגרת הוצאת אבן חושן המוקפדת והאסתטית. הספר הראשון בסדרה הוא רומן יפה למדי של ישראל המאירי, הנע בין מופנמות לצעקנות, בין אותנטיות למיסחור מותחני קל. מדובר בסיפור מורכב, המתרחש בכמה זירות זמן ומקום, שגיבוריו הם שחקנים יהודים וערבים שנפגשו אי-אז בימי החוג לתיאטרון ו“מצפן“ בירושלים. כמה מהם עברו לגליל, כחלק מסבך קשרים רגשיים ואינטימיים שנוצרו בינהם, ועכשיו, במה שנראה על פניו כהגשמה של געגוע נעורים, הם מחדשים את פעילותם התיאטרונית באיזשהו בית יפואי, כשאחד מהם, המספר, בעצמו שחקוקטן ומתוסכל, לא מבין לאיזו מלכודת בטחונית עם סממנים שב“כיים הוא נכנס, בין כל ההתחרמנויות, ההתאהבויות ואמביציות המשחק שלו, כולל למשל היקסמותו מג‘והיינה, ערביה נוצריה מהגליל, ”זקופה, יפה, בחליפה שחורה, עם ריחות בשמים חזקים ותסרוקת קליאופטרה גבוהה, ובעורף פרפר משי ענק, אדום“. די אם נאמר שחלק מהנשים בחייו משחקות איתו איזשהו משחק כפול, מכמה סוגים, שלא לדבר על האפשרות שהבן האוטיסט של גיסו, שאותו הוא מגדל באהבה עם אשתו, הוא בכלל אולי הבן הביולוגי שלו. מסובך? תבינו יותר כשתקראו, בתנאי שאתם בנויים לקרוא טקסט העוסק לא מעט בחפירות נפשיות ומתזמר כמה עלילות חיים יחד.

 


והבמה נותרת ריקה
הארץ - ספרים - 23/08/06 - קרן דותן

 

 כשלעצמם, מכים חומרי העלילה בתופים עזים בספרו החדש ויוצא-הדופן של ישראל המאירי, ”השחקנים“ - הספר הראשון בסדרת הפרוזה החדשה ”נפך“, בעריכת המשורר ישראל פנקס ובהוצאת אבן חושן. על רקע מלחמת לבנון הראשונה מתגבשת במרתף יפואי קבוצת שחקנים להעלאת מחזה על סיפור גבורה מימי מלחמת העולם השניה, וחבריה נכרכים בפקעת של ריגול, סמים, בגידות, טירוף ומין. אך כל הסערות הללו כאילו סולקו כאן אל אחורי הקלעים, לכל היותר מסתכסכות צלליותיהם ברקע, וכנגד הפרגוד ולפניו, לא בקדמת הבמה אלא בשוליה, מתרוצץ המספר, מיטלטל מכאן לשם, מפוצל ומבולבל ומאופל (והבמה נותרת ריקה).

המספר הזה, שקולו נשמע לאורך כל הסיפור ובכל זאת דמותו מחוררת, והסיפור נקרא כמעט בעדה, הוא בני לחיאני, שחקן תיאטרון כושל בן 34, שכולו אומר שוליות. כל חייו שימש בתיאטרון באותם תפקידים זניחים שאיש אינו זוכר - מלצר, משרת או מקהלה מדברת. גם כאשר נקרית בדרכו הזדמנות והוא מצורף להצגה האוונגרדית שמעלה קבוצת השחקנים, מכריו עוד מימי האוניברסיטה, ניתן התפקיד הראשי - דמותו החזקה של ”הדוד ליאון“ ש“לחם בנאצים ממש לבדו“ - לאקרם, השחקן הערבי שפגיעותו היא גם מקור כוחו וגאוותו. בחלקו של לחיאני, המזרחי, נופלים רק תפקידי-הרקע האנונימיים (“תפקידים“ רבים ולא תפקיד יחיד, בדיוק מפני שממילא אינם ”שלו“).אפילו אהובתו אינה ”שלו“: בביתם שבגליל מגדלים הוא ואשתו- ולאחר מכן, כאשר הוא נוטש למרתף היפואי, אשתו לבדה- ”ילד מוזר“, אוטיסט, שאינו בנם (הם עצמם מתקשים להביא לעולם ילד משלהם). ילד שהוא כנראה צאצאם של אחרים, בעלי תפקידים מרכזיים יותר בקבוצת השחקנים: אמו היא השחקנית בהירת השיער מיקי, ואביו הוא אולי אריק, מנהיג הקבוצה, ואולי אקרם הכריזמטי. אבל אפילו כשעולה האפשרות שלחיאני עצמו הוא אבי הילד, שהרי הוא גם שכב עם מיקי אי-אז, ההשערה נותרת בערפל, ולא נאמר לו על כך דבר (והוא לא שואל). עד כדי כך הוא בלתי חשוב. או עד כדי כך לא חשוב לו ”הסיפור האמיתי“ - כלומר, לא חשוב למי שממילא אין בו חלק.

ולבני לחיאני אין חלק - לא רק בהצגה, או באבהות - אין לו חלק גם בדרמות ”מהחיים“ הסובבות את חברי הקבוצה, שנסיבותיהן מחלחלות בקושי לתודעתו המוגבלת. דרך עיני הפתי שלו מסופרים הדברים בקוויהם הגולמיים ביותר: שחקנים באים לקבוצה ונעלמים ממנה, מעטפות חומות מוחלפות. נוסעים לעזה, מוסרים חבילות- וחוזרים (בנסיעה עסוק בני בעיקר בהתקרבות אל מיקי היפה).

”ממש לא מתאים לי לחטט ולחקור למה כולם עושים מה שעושים ומה הם רוצים. ואיך הכל מתחבר“ (עמ‘ 89), הוא אומר. ורק מבעד לשברי-דבריו נפערים מדי פעם חרכים את המתרחש בקבוצה, הרוחשת ויכוחים מרים, מחאות פוליטיות וריגול- הכל מאחורי גבו. הכל- בעוד הוא עצמו שקוע בריקנותו, אכול פנטזיות מיניות שדרכן הוא צופה בעולם.

הפער הזה בין עולמו הפנטזיונרי לבין מה מה שידוע לקורא מאחורי גבו הוא לפעמים מאוד קומי. למשל, כשמיקי היפה מתווכחת עם אקרם, הוא ”פוגש במבטה הדרוך, המבטיח, שהלילה אני סוף-סוף מקבל אותה“ (עמ‘ 80), וכשהוא מסיע אותה לכפר ערבי לפעילות מחאה הוא יודע מה היא מתכננת: ”מין צימר דיסקרטי“.

לפעמים, משהו במיניות הזאת של בני לחיאני, ובתפאורה הגלילית שמלווה את תחילת הסיפור, מעלה על הדעת את ספרו הקודם של המאירי ”סימביוזה“, רומן אפל וקשוח המסופר מפי מנהלה העריץ והחשקני של שמורת טבע בצפון. אבל הדמיון מבליט גם את השוני, כי בעוד שב“סימביוזה“ הולך הסיפור ומתהדק סביב הגיבור המאצ‘ו (ואפשר לומר שגם סביב צווארו), ודמותו הולכת ונדחסת עם הקריאה, כאן הדברים במידה רבה הפוכים, וככל שמתקדמת הקריאה הולך בני לחיאני ומתפרק, ודמותו מתפזרת ומתרוקנת.

זה קורה כאשר השחקן הכושל מצליח לממש את כישרונו, להיעשות לשחקן בכל-ישותו, מימוש שהוא גם טירוף הולך וגובר כי הוא נבנה על ריקון עצמיותו, על שוליותו, אי-אישיותו. הבית היפואי ננטש בשל סיבות שאינן ברורות לו, ובני לחיאני, שנותר בו לבדו, שואב לתוכו את דמותו החזקה של ליאון, בולע למרבה האבסורד אף את רעבונו-לחיים של ליאון,ונעשה הוא ממש, גם ללא קהל.

אבל לא רק את הדמות הראשית הוא ממלא: כעת, בטירופו, הוא מגלם בעצמו את התפקידים כולם, כולל איש הסאונד והחשמלאי, וקולות נוספים, של שלושה ילדים אוטיסטים, למשל, פולשים אליו כאילו היה כלי ריק. ”לעיתים קרובות אני כבר לא יודע איפה האמת, כלומר המציאות, הדברים שקרו, ואיפה הדברים שאני מדמיין. או משחק. או מביים. מין מצב כזה שבו הכל מתערבב. הקולות של כולם, שתוקפים אותי ככה בחושך“ (עמ‘ 154), הוא אומר בדמדומי שפיותו.

אפשר למצוא כאן, בשחקן המצליח ”לממש את עצמו“ רק כשהוא מרוקן מעצמו, התרסה נגד מידת האותנטיות שב“אישיות“: ואפשר להפליג ולמצוא כאן הד לגורלו של מספר-הסיפורים, שכמו השחקן גם הוא נדרש לפנות מעצמו לטובת סיפוריו, למלא את דמויותיו על חשבון קולו שלו: או, בכיוון אחר, לקרוא איך המבט מהשוליים לעבר ”הסיפור הגדול“ דוחק אותו בעצמו לאחורי הקלעים.

מבנהו המורכב של הרומן הזה, המשורטט בקור סכמטי כמעט, מזמין אינספור קריאות מן הסוג הזה, או לפחות ויכוח עליהן - ויכוח שנכנס גם לרומן עצמו. למשל, בעוד מיקי חושבת ש“ההצגה איבדה את האנושיות והחיוניות שלה. נעשתה כל כך ’אידיאולוגית‘“, עונים לה, בנסיון להצדיק את חוסר הנגישות של ההצגה האוונגרדית: ”אנחנו מחוייבים לבדיקה של קונבנציות, לחידוש או לניעור רדיקלי“ (עמ‘ 181).

הוויכוח הזה לא מוכרע גם ברומן והשניות ביחס להצגה האוונגרדית מחלחלת אליו ומטרידה גם את צורתו שלו. כי גם אם נדמה, בעיקר בסיומו, שהרומן נוטה דווקא לעמדה האסטית ”המיושנת“ של מיקי, הרי שלכל אורכו הוא נאמן דווקא לעמדה ההפוכה, פחות מתעניין בדמויות או ביצירת ”נפח רגשי“, ויותר בשרטוט קר, כמעט סכמטי, של מבנה רעיוני מאתגר. אבל ככל שהרומן מאתגר, גם לי נדמה, כמו למיקי, ובדיוק מאותם נימוקים מיושנים, כי בסופו של דבר, עם כל מורכבותו, הולך בו משהו לאיבוד.

 


קודם יורים אחר כך כותבים
ידיעות אחרונות-המוסף לשבת-ספרות 04/08/2006 - שימרית רון

 

מלחמת השחרור הביאה בעקבותיה מבול של יצירות פרוזה פטריוטיות. המלחמות האחרות הניבו טיפטוף איטי במיוחד. רק המשוררים מגיבים מיד ובדרך כלל עם נוגדנים עזים. על הקשר שבין מלחמות לספרות, במדינה שבה לכל אחד יש מה לומר.

שנת 2004. איצטדיון רמת גן. גמר גביע בין הפועל חיפה לבני סכנין. שי להב, עיתונאי בן 33, לקח את בנו לראות משחק כדורגל חגיגי. לפתע: ”כשהייתי מוקף ערבים ישראלים שלא עשו לי כלום, רק התנהגו כמו אוהדים שמקללים ונראים מאיימים, לקחתי את זה קשה. ממש התחלתי לחוות מחדש דברים מעזה“.

לדבריו, זו היתה תגובה פוסט-טראומית לחוויות הקשות מימי האינתיפאדה הראשונה. ”הבנתי שאני צריך לעשות עם זה משהו“, וכך למעשה נולד הספר ”לך לעזה“ (מעריב 2005) שמספר בהומור את ימיה של כיתת נח“לאים ב- 87‘. להב: ”זה היה מן תהליך ריפוי. אני עושה עם עצמי סולחה דרך הסיפור. הבעיה היחידה שזה לא עובד, זה לא שיפר את מצבי ותמיד כשמתחלות רוחות מלחמה אני חוזר לשם“.

הספרות הישראלית פרחה תמיד בצל המצב הפוליטי-הביטחוני הסבוך. במדינה שנושמת כל חייה קרבות, הפכו הסופרים המובילים למבקרים חברתיים, המייצרים אמירות על המצב המדיני והצבאי, בין אם נכפתה עלינו מלחמת הישרדות, ובין אם מדובר במצבים מדיניים, שלא תמיד עוררו הסכמה ציבורית נרחבת, דוגמת מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה.

בהיותה מלחמה מכוננת, זכתה מלחמת 48‘ להסכמה ציבורית נרחבת. כ- 30 רומנים נכתבו בהשראתה, יבול נרחב בהשוואה למלחמות שבאו אחריה. מישקה בן דוד, שכתב מותחן ריגול ”דואט בבירות“ (כתר 2002) ביסס את עבודת הדוקטור שלו על ספרות מלחמת השחרור. לדבריו, המוטיבציה העיקרית של המחברים היתה המסר הלאומי. בין הבולטים בסופרי דור התש“ח אהיו אבא קובנר (שביקש ליצור ”אנשי פנפילוב“ ישראלי), משה שמיר ונתן שחם. בסוף שנות ה- 50 פרסם יזהר את ”ימי ציקלג“, יותר מאלף עמודים, שעדיין נחשבים לרומן המלחמה האולטימטיבי.

כבר אז החלה גם הביקורת העצמית. אורי אבנרי, שהיה לוחם, מחה נגד הפגיעה בערכים הומניים, שהיא תוצר לוואי של הלחימה, בספרו ”הצד השני של המטבע“. פרופ‘ דן לאור מאוניברסיטת תל אביב מצביע על ”חירבת חיזעה“ מאת ס. יזהר כעל רומן שנכתב בזמן אמת ומציג את הצד הפחות מוסרי של המלחמה. בעקבות מבצע סיני הביע גם מתי מגד ביקורת כלפי הממשל הצבאי בעזה.

”אף מלחמה לא היתה מוסכמת על כולם“, אומר פרו‘ גרשון שקד. ”כשא.ב. יהושע כתב את ”המאהב“ אחרי מלחמת יום הכיפורים זה לא היה שיר הלל למלחמה“.וכך במלחמות הבאות. ועדיין, בעידן שבו המלחמות נתפסו כמלחמות של ”אין ברירה“, תופעת הביקורת לא רווחה בזרם המרכזי של הספרות.

המלחמות הבאות הביאו יבול דל. רק רומנים מעטים נכתבו על מלחמת סיני, ששת הימים, כיפור ולבנון. רק לוחמים ספורים הרגישו צורך להעלות על הכתב את חוויותיהם. לחלקם גם נדרש זמן לעכל את החוויה, כספריהם של יובל נריה (“אש“) וחיים סבתו (“תיאום כוונות“) על מלחמת יום הכיפורים.

פרופ‘ לאור: ”אם מדברים על הספרות כסייסמוגרף של המלחמה, אפשר לראות שהסייסמוגרף הספרותי מאותת על משבר, על ניכור מתגבר של האמן ביחס לממסד“.

המשוררים, לעומת זאת, הגיבו מיד - מלחמת לבנון הובילה לגל סוחף של שירת מחאה.

ב- 1983 יצאה לאור האנתולוגיה ”ואין תכלה לקרבות ולהרג“ בעריכת פרופ‘ חנן חבר ופרופ‘ משה רון. משוררים רבים התגייסו להביע מחאה נגד התנהלות הממשלה והצבא. ביניהם מאיר ויזלטיר, דליה רביקוביץ, נתן זך, יצחק לאור, דן פגיס. פרופ‘ חנן חבר מנסה לאפיין את המשותף למשוררים השונים: ”הדבר המרכזי הוא שהמלחמה ביססה את ההתנגדות אליה על סמך עולם הערכיםהציוני, ההומניסטי, שאותו ניסתה לשמר ולתחזק. המשוררים היו מאוחדים בתפיסה שמשהו במסורת הציונית נשבר, והשירה היתה מעין תיקון“.

”משוררים הם אנשים שאומרים מה שיש להם לומר. בצורה מרוכזת, מרגשת, מטלטלת“, מבהיר עמיתו פרופ‘ רון, ”הרגישויות שלהם לא מאפשרות להם להסתגר בבועה“.

האנתולוגיה ”בעט ברזל: שירת מחאה עברית 2004-1984″ (חרגול 2005) התמקדה בכיבוש, ובין המשתתפים בה היו אהרון שבתאי, אגי משעול, טוביה ריבנר. טל ניצן, העורכת: ”לפני כל פעילות מחאה אפשר לתהות: מה יעלו ומה יורידו עוד הפגנה, עוד עצומה, עוד מכתב לעיתון? אני מאמינה שלמילים, גם אם הן נקראות מעט ולאט, יש כוח בעולם: הן משאירות בו חותם“.

לעומת שירת המחאה המתפרצת, הפרוזה שנכתבה בעקבות מלחמת לבנון מטפטפת אט-אט. פרופ‘ רון: ”סיפורת היא נושא מורכב. פרוזה דורשת אורך נשימה יותר גדול. מדובר בעיבוד כמות גדולה של חומרים. עוד לא נכתב הרומן הגדול על הכיבוש ועל המלחמה“.

יצירה בולטת מהזמן האחרון היא ספרו של העיתונאי רון לשם, ”אם יש גן עדן“, שזוכה בפרס מפעל הפיס. לשם לא נלחם בלבנון, הוא הכין כתבה לעיתון שאחרי כן התפתחה לספר. הוא ביצע תחקיר מקיף כדי להיכנס לדמותו של הגיבור, לוחם ”מורעל“ , ולתאר את מציאות החיים שחווה יחידת לוחמים בבופור, בשנה האחרונה לשהות צה“ל שם, בסוף שנות ה- 90.

אבל לשם הוא דוגמה די בודדה. השאלה מדוע לא יצאו ספרים רבים על מלחמת לבנון של 1982 ניתנת להסבר חלקי, אם לוקחים בחשבון את פרק הזמן שנדרש ליוצר לעכל את המאורעות. כך, למשל, ספרה של נתיבה בן יהודה מ- 81‘ - ”1948 בין הספירות“ הוא דוגמה ללוחמת פלמ“ח ותיקה שהיו לה הרהורים מחודשים, לא בהכרח מחמיאים, לגבי המיתוס של הפלמ“ח.

מבצע ”שלום הגליל“ הבלתי נגמר חולל ויכוח ציבורי. האינתיפאדה שפרצה ב- 9 לדצמבר 87‘ המשיכה את המשבר. יוצרים כדויד גרוסמן (“הזמן הצהוב“) או יצחק בן נר (“תעתועון“) הקדימו את האירועים, ועם רבים וטובים אחרים התייחסו ביצירתם לשאלות הקשות שנחרתו בלב החברה הישראלית.

רועי פוליטי, שתיעד את חוויתיו כרכז מודיעין וכמגייס משת“פים בימי האינתיפאדה בספר ”ארנבוני הגגות“ (עם עובד 2001) מספר שהכתיבה על חווית המלחמה קשה ותובענית.

”האינתיפאדה הראשונה לא רצופה בסיפורים הרואיים, אלא בעבודה סיזיפית של ללכת על קו מאוד דק. אם צריך לתפוס ילד בן 13 שזורק אבנים שהורגות, אין בזה גבורה“.

גם בועז נוימן, היסטוריון, פירסם חוויותיו כמפקד טנק בין השנים 1992-1989 בספר ”חיל טוב“ (זמורה-ביתן 2001). אין בספרו עמדה פוליטית או מוסרית. ”ניסיתי לתת תיאור נטורליסטי של טכנולוגיה. יש לי טנק או רובה, אני בא עם שני הדברים האלה במגע אינטנסיבי עם הגוף. אני לומד לתפעל את הרובה מהיד, הטנק הוא חלק מהגוף“, הוא אומר.

קשה לבנות פרשנות גורפת לגבי מגמות הכתיבה בכל מלחמה. פרופ‘ שקד, למשל, לא מוכן להיכנס להכללות באשר לנקודת המבט המאפיינת את הכתיבה בכל אחת מהמלחמות. זה בלתי אפשרי, לדבריו.

תוך כדי ”לבנון מספר שתיים“ שנוצרת מול עינינו, יוצאים בימים אלה שני ספרים על לבנון של אז. האחד, ”שחקנים“, רומן מאת ישראל המאירי (אבן חושן) שמתרחש בראשית שנות ה- 80 ומספר על קבוצת שחקנים צעירים שמעלים מחזה, כאשר ברקע מתחוללת מלחמה: השני ”פלונטר-שוטר תנועה בסבך הלבנוני“ מאת אליעזר (גייזי) צפריר (ידיעות אחרונות) שהוא מסמך תיעודי שממנו ניתן ללמוד על ההסתבכות בבוץ הלבנוני דרך עיניו של המחבר, שהוצב בראש שלוחת המוסד בלבנון.

במציאות המסובכת ובמתהווה, ללא מרווח לנשימה, בין מהדורות חדשות למבזק דרמטי, קשה לנקוט עמדה חד משמעית. נותר רק להמתין לרומנים נוספים משתי המלחמות, הצרורות זו בזו, שנראה שאינן מסתיימות. זו מדרום עם הקסאמים וזו מצפון עם הטילים. ברגע זה ממש המלחמה הנוכחית (ששמה עדיין לא התגבש) נספגת בנפש הישראלית וייתכן שתוביל, בעוד שנים אחדות, ליצירות מאת יושבי המרחבים המוגנים או הלוחמים בבינת ג‘ביל.

 


כל העולם שחקן
עכבר חיילים | ספרים אוגוסט-ספטמבר 2006

 

בעידן של פוסט דור ה- X כבר אין לנו יותר סנטימנטים לחבורות תיאטרון שרוצות לעשות מהפיכות ומנצלות את הבמה ככוח פוליטי. ישראל המאירי לא מנסה לגייס אותנו לשורות השמאלנים של קבוצת התיאטרון היפואית, אלא פותח לנו צוהר לתוך עולם שבו אין גבולות בין ממשות והזיה, ופעמים רבות האדישות היא קו הגבול הדק שמעמיד אלטרנטיבה לגיבורים.

בני הוא שחקן תיאטרון בשאיפה, שעוזב את חייו המסודרים במושב, עם אשתו עופרה והבן רמי שסובל מאוטיזם, ונסחף לתוך הוויית התיאטרון האלטרנטיבי שמוקם על חורבות בית המשפחה של עפרה ביפו. אריק, הבמאי, אחיה של עפרה, והדמות הכריזמתית בקבוצה, מצליח לאחד סביבו חבורה של שחקנים מימי האוניברסיטה: יהודים וערבים, אינטלקטואלים ושוחרי מהפיכות למינהם, ויחד, כנגד כל הסיכויים ובלי שום רגש של אחריות לסביבתם, הם מנסים להעלות את סיפורה של משפחת הבמאי מימי מלחמת העולם השניה, של הדמויות החלוציות ששכנו בעבר בבית העזוב ביפו. כשברקע נשמעים עדיין הדיה של מלחמת לבנון הראשונה מחליט בני לשחק את המשחק. הוא מקבל את תפקידי המשנה, בולע, מביט, שותף, זועף, מנסה בדרכו שלו למצוא את שביל הזהב אל הבמה, ובדרך בקושי מצליח לרחרח את הפעילות הפוליטית שמתרחשת מאחורי הקלעים. הוא כרוך אחר מיקי, השחקנית המיתולוגית של הקבוצה, שמקרבת ודוחה אותו לחילופין, ובשלב מסוים נגרר לתוך מערבולת היצרים והתרחישים שבתוך התיאטרון.

המאירי משרטט כאן פרופיל פסיכולוגי מרתק, הכתוב ברגישות ובעומק, ושובה את הקורא לתוך עולם שאין בו דווקא אידאלים ומטרות נשגבות, אלא יותר הגחה של האידאל. הספר בנוי בצורה של פאזל, שבו רבים החלקים הנעלמים על הפיסות הקיימות, וככל שהעלילה מתקדמת כך אנו נוטשים את השאלות הגדולות והמטרידות שהועלו בתחילתו של הרומן הבלשי משהו, ומגיעים לכדי מבט עמוק על מהותה של האמנות, ותפקידו של השחקן בתוכה. חובבי התיאטרון ודאי יגלו בספר הרבה מן העשייה בשטח של התיאטרון האלטרנטיבי, וחובבי הספרות ימצאו פה קול רגיש ועדין, שיודע להביע מחאה דווקא כשגיבוריו שותקים.

 


 

להיות רם אורן
כלבו – שבועון – מקומון – חיפה 27/10/06

 

למרות שכבר פרסם שמונה ספרים, הוא לא נכלל ברשימת רבי המכר. למרות שכתב מספר דומה של מחזות, אף אחד מהם לא נחקק באמת בזיכרון. עם יציאת ספרו ”שחקנים“. רומן פוליטי על רקע מלחמת לבנון הראשונה, קיווה ישראל המאירי לפרוץ את המחסום. אבל אז פרצה מלחמת לבנון השניה

רצה הגורל וסמוך ליציאת ספרו החדש של ישראל המאירי, ”שחקנים“, העוסק בקבוצת שחקני תיאטרון המתארגנת בזמן מלחמת לבנון הראשונה להעלאת מחזה פוליטי נוקב, פרצה מלחמת לבנון השניה. בין הדיווחים על הפעילות הצבאית לדיונים הפוליטיים, שהשתלטו על כל חלקה טובה וטובה פחות בתקשורת, נדחק הצידה מקומו של הרומן, שבנסיבות אחרות מן הסתם היה מעורר תשומת לב רבה יותר.

המלחמה תפסה את המאירי, תושב אמירים שבגליל, בעיצומה של ההיערכות לפתיחת שנת הלימודים האקדמית, שבה ישמש מרצה לתיאטרון ולספרות באוניברסיטת חיפה. אלא שבמקום להיפגש עם סטודנטים ולשקוד על הכנת הרצאותיו, הוא מצא עצמו ביומה הראשון של המלחמה יושב במקלטי האוניברסיטה, חושש לחייו ולחיי יקיריו. בימים שלאחר מכן התרוצץ בין ביתו לבתי קרובים וחברים ברחבי הארץ כשהוא רואה, במידה לא מעטה של מורת רוח, איך הולך ונמוג הרגע הנכון לקידום ספרו.

אבל דווקא קריאה של אהדי המלחמה הופכת את ההזדמנות לראיין את המאירי למעניינת אף יותר. ספרו, הגדוש תכנים פוליטיים ותהליכים אינטלקטואליים ונפשיים שחווים הגיבורים, יהודים וערבים כאחד, מחדד שוב את ההכרח בדיאלוג ובהתבוננות פנימית משני צידי הגבול.

סיפוריו הראשונים של המאירי, 58, פורסמו בכתבי עת כבר כששירת בצבא, ומאז פירסם שמונה ספרים – סיפורים ורומנים. ספרו הלפני אחרון , ”סימביוזה“, שראה אור בהוצאת עם עובד, קטף ביקורות משובחות ותורגם לצרפתית ולגרמנית. המאירי כותב גם מחזות, וכמה מהם הועלו על הבמה: ”חיבוק“ (במת החודות) של הקאמרי, 1975), ”עוולה“- עיבוד ליוסף חיים ברנר (הבימה 1985), ”קרקורים“ (פסטיבל עכו, 1991), ”עד הים“ (תיאטרון חיפה, 1996) ו“סימביוזה“ (בית לסין, 1999). בזמנו קיבל את פרס היצירה מקרן ראש הממשלה ע“ש לוי אשכול.

אך בלי שהיה לכך הסבר מגיח את הדעת, ולמרות הביקורות החיוביות, אף אחת מיצירותיו לא עוררה עד כה תהודה גדולה מלווה תפוצה רחבה. ”לא זכיתי לכך שספריי יהיו פרושים בחלונות הראווה של סטימצקי או יהיו רבי מכר היסטריים“, הוא מודה, ”יש הדים ולחישות שאני נחשב למין סופר של סופרים, למביני עניין. אני לא מרוצה מזה, אני רוצה שיקראו אותי. אני לא חושב שהכתיבה שלי אליטיסטית או מסובכת במיוחד. אני מדבר על דברים קיומיים בסיסיים ומספר סיפור, עלילה, שזה דבר מאוד חשוב בעיני. אני חושב שכמעט כל אחד יכול להתחבר לזה.“.

ובכל זאת, אף שאינו נמנה עם סופרי רבי המכר – תואר מפוקפק בפני עצמו – המאירי מביא קול לא שגרתי לספרות העברית: שקול, עמוק, מרובד פוליטית במובן החיובי, קול שמציף על פני השטח את המציאות החבויה מאחורי הסטריאוטיפים ומבקש לבחון מחדש אותה ואת גבולותיה.

מהקונכייה לבועה

במרכז ספרו החדש של המאירי עומדת כאמור קבוצת שחקנים שמתאחדת כדי להעלות מחזה, כשברקע הדי מלחמת לבנון הראשונה. הקשרים בין חברי הקבוצה והדינמיקה שנוצרת בינהם הם נושאים הקשורים בעבותות לרומן ארוך השנים של המאירי עם עולם הבמה – אהבה שאת ניצניה זיהה כבר כילד, בקיבוץ גבעת חיים שבו נולד וגדל.

בצעירותו ראה את עצמו כשחקן, אבל די מהר עבר לכתיבה לתיאטרון והיה אחראי למסכתות שהועלו בקיבוץ ואפילו להצגת סוף שנה שבה שיחקו חבריו לקבוצה. הוא נרשם ללימודי תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל אביב וזכה לעבוד תחת עיניה הבוחנות של הבמאית עדנה שביט. מאוחר יותר, כמורה בבתי ספר תיכוניים ומרצה באוניברסיטה ובמסגרת העבודה על חמישה ממחזותיו שהועלו על במות שונות, הדריך קבוצות של שחקנים. התהליכים והדינמיקות עיניינו אותו לעיתים יותר מהתוצאה הסופית.

”שחקנים הם בני אדם, אבל מסוג מסוים“, הוא מסביר, ”יש בהם משהו שיוצר אינטנסיביות. כל פרויקט כזה הוא מיקרוקוסמוס, אנשים שבאים כל אחד מהקונכייה שלו לבועה המשותפת. כולם סוחבים איתם דברים ופורקים דברים, יוצרים היררכיות ומורדים בהן. מפגשים כאלה מרתקים אותי“.

הרעיון בדבר קבוצות שחקנים והיחסים הפנימיים בתוכה היה הגרעין הראשוני. זה הסיפור שרצה לספר. הפן הפוליטי, בהקשר של המלחמה, נוסף מאוחר יותר אבל הוא לא פחות אישי. המאירי התגייס לצנחנים בשנת 1969. אחרי תקופת הסתגלות לא פשוטה למד לאהוב את היותו חובש קרבי, את הצניחות ואת האחוה הגברית האולטימטיבי. אך ככל שהתנסה בפעילות מבצעית, כך הלכו ומערמו בפניו קשיים.

”במהלך השרות עשינו המון עבודות שיטור“, הוא נזכר, ”היינו בעזה, בתעלה, והייתי עד לאלימות רבה, שלא פעם ניסיתי למנוע אותה. אני זוכר דווקא משהו מאוד שולי, למרות שבטח היו דברים הרבה יותר חמורים: אני זוכר אותנו הולכים במקשת אבטיחים והמחלקה שלי, חברה‘ שאהבתי ושרובם לא היו חיות, לוקחים אבטיחים ומפצחים אותם אחד אחרי השני, כשבצד עומד שומר ערבי ומסתכל. זה נראה כמו ראשים מתנפצים עם האדום הזה שיוצא מהם. פשוט מפרקים, מרסקים והולכים. ניסיתי למנוע את זה אך ללא הצלחה. זה מזכיר לי את מה שקרה במלחמה האחרונה- חיילים חזרו וסיפרו שאספקה לא הגיעה והם הלכו למטעים או בזז חנויות מכולת בכפרים. אלא שלהם לא היתה ברירה. אצלנו הם לא היו רעבים או צמאים, זה היה סתם“.

איפה תפסה אותך מלחמת לבנון הראשונה?

”הייתי במילואים. זה היה מאוד טראומטי, כי הייתי איש משפחה צעיר עם ילדים קטנים. המלחמה הזאת היתה באוויר, כי עברו עשר שנים מאז המלחמה הקודמת ולכן היתה צריכה לפרוץ מלחמה חדשה. ככה זה במדינה הזאת, אי אפשר אחרת, היה ברור שזאת הולכת להיות מלחמה קשה ורצחנית. אני זוכר את עצמי ביום שבו נקראתי למילואים, עם תחושה קשה שאני לא צריך להיות שם, אבל בניגוד לאנשים עם השקפות כמו שלי שסירבו, אני הלכתי“.

מבולגריה לדרך הניצוץ

בצד החומרים הללו שביעבעו בו באופן טבעי, פנה המאירי בתהליך כתיבת הספר גם למקורות חיצוניים שסייעו לו לעבות את הסיפור. בעבודת התחקיר היסודית התעמק בין השאר בדמותו של ליאון, גיבור המחזה שמעלה הקבוצה, שהוא דמות היסטורית אמיתית. זהו ליאון תג‘ר, דוד של אשתו, יליד בולגריה, קומוניסט פעיל גם לאחר עלייתו ארצה, שמחמת פעילותו זו גורש על ידי הבריטים בחזרה לבולגריה עם אשתו ושני בניו, ושם נתפס כשניסה להצית מאגר דלק של הנאצים ליד סופיה. תג‘ר הוצא להורג והוכרז גיבור לאומי. דמותו צבעונית הקיצונית כפי שעלתה בשיחות המשפחתיות משכה את ליבו של המאירי והציתה דמיונו. ”הוא תואר כגאון, כאדם מבריק שיכול היה לעשות קריירה אדירה בכל תחום שרק יבחר“, מספר המאירי, ”אבל תמיד היה מישהו קצת ציני שאמר שהוא היה מטרף עם קבלות“.

נושא נוסף שחקר היה פעילותן של קבוצות רדיקליות שמאלניות בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ואחריה. הכוונה בעיקר לדרך הניצוץ – קבוצת עיתונאים רדיקליים שנוסדה ב- 1977. בינואר 84‘ נפגשו חברים מרכזיים בקבוצה עם נציגי החזית הדמוקרטית של נאיף חותאמה ויצרו איתם קשרים של שיתוף פעולה. ארבע שנים לאחר מכן נעצרו ארבעה מחברי הקבוצה והועמדו לדין באשמת ”חברות בארגון טרור“. במשפט הוכח שהקשרים עם החזית לא גרמו נזק ממשי לביטחון המדינה, והוא הסתיים בינואר 89‘ בעסקת טיעון ובעונשי מאסר קצרים יחסית.

”מבחינתי“, אומר המאירי, ”זו היתה בחירה מאוד חשובה למקם את הסיפור על רקע מלחמת לבנון, במקום שבו חל הפיצול הגדול. הזרעים אולי נשתלו במלחמת יום כיפור, אבל השבר הגדול קרה בלבנון. שם החל הסחף שמאלה, בתגובה על העוולות הגדולות ועל המקומות הנוראיים שהצבא שלנו יכול להגיע אליהם. אבל קשה להגיד שלקחתי מחברי דרך דרך הניצוץ משהו אחד לאחד, זה היה יותר ברמה הרעיונית. לענין הדינמיקות הבאתי גם חוויות אחרות שהיו לי, למשל עם כל מיני קבוצות ניו איג‘. שם נתקלתי בתא משפחתי שנפרץ ובסקס אפיל של הקבוצה שנוגע בתא הזה ומפרק אותו, אבל מובן שהענין הפוליטי זה משהו שמקשר“.

למה כל כך חשוב לך לערב פוליטיקה בספרות?

”השאלה הזאת עלולה להכניס אותנו לשדה מוקשים. אני יכול לנסות לענות עליה מנקודת מבט חיצונית של מי שעוסק בספרות ודרמה, ואחר כך במבט יותר אישי. השאלה היא מה זאת בכלל ספרות פוליטית. באופן גס אפשר להגיד שאתה יכול לתייג ספר כפוליטי כאשר החומרים הם פוליטיים, ופה זה בוודאי כך. ומצד שני, ספר הוא פוליטי כאשר האג‘נדה היא פוליטית, כשהסופר מנסה לשכנע אותך בדרכים שלו בעמדות מסוימות. אני לא חושב שאני עושה את הדבר השני. למרות שזה לא פסול בעיניי, אבל אני מדבר באופן מסיבי על עולם פוליטי – אך העולם הפוליטי פולש ומחלחל, כמעט בניגוד לרצונו ולמודעתו של הגיבור או המספר, והוא בדרכים עקיפות מגדיר את עצמו כאנטי פוליטי, כמי שלא קורא עיתונים, אבל התמימות הבועתית שלו היא דבר שאין לו קיום“.

הפוליטיקה שאתה מציג היא שמאלנית בעיקרה. בסוף הסיפור, הבית ביפו שבו מתרחש חלק גדול מהעלילה, חוזר לבעליו הערבים. זה מה שאתה רוצה- להחזיר את הבית?

”אני לא משייך את עצמי לשמאל הקיצוני, ובספר אפשר לראות ניסיון לעסוק בגבולות. יש כל הזמן התעסקות בכל הפאזות של הגבולות, גם מהמקום הכי פנימי. הגבולות מאוד פרוצים והם כל הזמן נבדקים. גדלתי בקיבוץ שבחלקו הוקם על חורבותיו של כבפר ערבי. הקיבוץ, שהיה שייך לקיבוץ המאוחד, היה חלק מתנועת פועלים אקטיביסטית מבחינה אידאולוגית, מראשוני התומכים ברעיון ארץ ישראל השלמה.

אני אמנם הייתי חריג כבר בגיל מאוד צעיר, אבל אני בפירוש לא רוצה להחזיר את הבית ולא חושב שצריך להחזיר שום דבר. אני אדם של גבולות, ומבחינה מסוימת מה שקורה בסיפור הוא סוג של תמרור. הבית שלי לא צריך להיות מוחזר, אבל חובה להכין את הצד השני ולנהל איתו דיאלוג“.

מהקיבוץ למושב

במשך רוב חייו הבוגרים התפרנס המאירי בעיקר מהוראה. הוא מודה שלפעמים לא מצא את עצמו בקרב בני הגוער, אך ברבות הימים למד להכיר בחשיבות תפקידו כמורה. בשנים האחרונות, תוך מאמץ לא מבוטל, השלים את עבודת הדוקטורט שלו. קשה לתפוס איך בין גידול ארבעה ילדים והתמודדות עם קשיי הפרנסה, הוא הצליח גם למצוא זמן לכתוב. ”הבת הגדולה שלי זוכרת את עצמה יושבת לי על הברכיים בזמן שכתבתי. גם זאת אפשרות“, הוא אומר בחיוך, ”אני כותב בעיקר בבוקר, ועשר בערב זה קו אדום, בטח אם מדובר במשהו שדורש להפעיל את הראש. עכשיו יש לי יותר זמן, אבל כשהילדים היו קטנים זה היה בעיקר בשבתות ובחופשים.“.

המעבר לגליל קשור ברצון שלך להנתק, למצוא ברחב לכתיבה?

”לא בדיוק. כשעברנו לאמירים היינו זוג צעיר וזו היתה החלטה הישרדותית. את הגליל לא הכרתי ועד שבאתי לשם עם אשה וילדה קטנה זו היתה ארץ לא נודעת בשבילי. אבל דווקא במלחמה האחרונה קרה משהו. משהו אצלי מאוד התחזק בקשר למקום, לחבל הארץ הזה, הגליל. זה משהו שקרה עם השנים ולא הייתי מודע לו. התחלתי להתייחס לנוף די הרבה שנים אחרי שכבר הייתי שם, ואני חושב שזה מאוד התחזק. עם כל הכאוס והביצה הגדולה שנכנסנו אליה בשלהי המלחמה- ואני הרגשתי שם כבר מההתחלה כי לא כל כך עבדה עליי הרטוריקה של המנהיגות – דווקא כשזה הפך לנחלת הכלל והתחיל להיות משורר בתקשורת התחזקה אצלי התחושה שאסור להישאר בלבנון. גם במובן של הכתיבה, כעת צריך להתייחס למלחמה בחסד. דווקא עכשיו“.

מערבולת

ב“שחקנים“ מיטשטשים הגבולות בין אהבה ושייכות, נאמנות ובגידה, מציאות וחלום, ואיך לא- תיאטרון

”שחקנים“ הוא רומן העוסק בקבוצת שחקנים שנוסדה באוניברסיטה בשנות ה- 70 והמתאחדת לאחד עשר שנים עם שובו של הבמאי-המנהיג אריק מלונדון, שם התעסק בתיאטרון שוליים רדיקלי. עכשיו בכוונתו להעלות עם חבריו פרויקט תיאטרוני המבוסס על דמותו של דודו ליאון, שבזמן מלחמת העולם השנייה הוצא להורג בבולגריה לאחר שניסה להעלות באש מאגר דלק של הנאצים. אריק רואה בו קודם כל מהפכן חוצה גבולות, ומועיד את תפקידו לאקרם, שחקן ערבי נוצרי יליד יפו.

מכאן והלאה מחריפים היחסים בתוך החבורה הקטנה, המכונסת בבית ערבי ביפו: מתפתחים עימותים סביב זהות ואופיה של הקבוצה, הן מהבחינה האמנותית והן מהבחינה הפוליטית, על רקע החרפת מלחמת לבנון ואירועי סברה ושתילה, ובד בבד מתחוללים מאבקים אישיים וארוטיים שבמרכזם עומדת מיכל, או מיקי, השחקנית הראשית. מיקי היא גם אמו של רמי, ילד חריג, הממקד אף הוא שאלות הנוגעות לקבוצה כולה: אריק, אביו ה“רשמי“, מפקיד אותו בידי אחותו ובידי גיסו בני, גם הוא שחקן, שהמיר את עולם התיאטרון בחיי משפחה בגליל. אלא, כפי שנחשף במהלך העלילה, המסופרת בקולו של בני, איחוד הקבוצה גורם להתפוררותה של המשפחה ולהידרדרותו של הילד, והמספר עצמו נחשף אל עומק המערבולת של טשטוש גבולות בין אהבה ושייכות, נאמנות ובגידה, מציאות, חלום ואיך לא – התיאטרון.

 


ספר כאן דרום (אשדוד)
רבקה יניב | שבועון-מקומון-אשדוד 27/10/06

 

 ’שחקנים‘ מאת ישראל המאירי שיצא בסדרת הפרוזה ’נופך‘, בהוצאת ’אבן חושן‘. עוסק בראשית שנות השמונים. על רקע החרפתה של מלחמת לבנון הראשונה חוזרת קבוצת שחקנים צעירים מימי האוניברסיטה ומתאחדת כדי להעלות מחזה שעניינו פרשיה מימי מלחמת העולם השנייה. אנשי הקבוצה המכונה ’קבוצת ליאון‘ על שם גיבור המחזה, נקלעים לסבך של יחסים אירוטיים בוערים, מאבקים אישיים, בריתות ובגידות היוצרים מפנים בלתי צפויים בעלילה, עד לסיומה המפתיעה, הגובה מחיר כבד מכולם. דמותו של ליאון גיבור המחזה מבוססת על דמותו ההיסטורית של ליאון תג‘ר, דודה של אשתו של הסופר. ליאון יליד בולגריה היה קומוניסט פעיל גם לאחר עלייתו ארצה, ובשל כך גורש חזרה לבולגריה על ידי הבריטים עם אשתו ושני ילדיו. הוא הוכרז כגיבור לאומי בולגרי לאחר שהוצא להורג על ניסיון להצית מאגר דלק נאצי ליד סופיה.

 


 

רצוי ומצוי – שבועון מקומון – קרית טבעון 08/09/06
יצחק טסלר

 

 הוצאת ”אבן חושן“, המתמחה בהוצאה לאור מוקפדת של ספרי שירה, החלה לשווק את ”נופך“- סידרה חדשה לספרי פרוזה בעריכת המשורר ישראל פנקס. כפרי ביכורים נבחר הספר ”שחקנים“ אותו כתב ישראל המאירי. עלילת ”שחקנים“ עוסקת בחבורת שחקנים המעלים בתקופת לבנון מחזה העוסק במלחמת העולם השניה. מהר מאוד הופכת עבודת הצוות למלחמה הכוללת התקפות, הגנות, בגידות, אהבות וגם צרות צרורות. אגב, המחבר שפרסם עד כה שמונה ספרי ספורים ורומנים, הוא מרצה במכללת אורנים שבקרית טבעון. 207 עמ‘, 84 שקל.

 


סטימצקי
31/07/06

 

בראשית שנות השמונים, על רקע החרפתה של מלחמת לבנון, חוזרת קבוצת שחקנים צעירים מימי האוניברסיטה ומתאחדת כדי להעלות מחזה, שעניינו פרשייה מימי מלחמת העולם השניה. אנשי הקבוצה, המתכנה ’קבוצת ליאון‘ נקלעים לסבך של יחסים אירטיים סוערים, מאבקים אישיים, בריתות ובגידות היוצרים מפנים בלתי צפויים בעלילה, עד לסיומה המפתיע, הגובה מחיר כבד מכולם.

מחיר קטלוגי: 84.00 ש"ח
מחיר באתר: 67.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד