• אבן חושן

האיש שקנה ימי הולדת

 

”האיש שקנה ימי הולדת“ הוא הספר השני בסדרת הפרוזה ”נופך“ (מקור ותרגום). הספר נדפס בגופן פרנק-ריהל על נייר קרם 82 גרם. חמישים ושמונה עותקים נכרכו ידנית בידי עידו אגסי והם ממוספרים וחתומים בידי המחבר, שביקר בארץ לרגל השקת המהדורה העברית

אדולפו גרסיה אורטגה נולד בוויאדוליד, ספרד, ב- 1958, סופר, משורר, מתרגם ומו“ל, העומד כיום בראש הוצאת סייש בראל היוקרתית. פירסם רומנים וספרי שירה רבים. עם הרומן ’האיש שקנה ימי הולדת‘ מבסס גרסיה אורטגה את מעמדו כאחד הקולות היחודיים ביותר בספרות הספרדית בת זמננו. הספר תורגם לפורטוגלית ולאיטלקית, ובקרוב יראה אור גם בצרפתית, והוא זיכה את מחברו בפרס היוקרתי על שם הסופרת דולסה צ‘אקון.

גרסיה אורטגה בודה ברומן זה את חייו הלא-ממומשים של הורבינק, ילד יהודי המוזכר בספרו של פרימו לוי ’ההפוגה‘. הורבינק, שמת באושוויץ והוא בן שלוש, הפך לסמל של מאות אלפי ילדים. דרך ההתייחסות לגורלו מביא הסופר את סיפורם של כל אותם ילדים שגורלם לא שפר עליהם ואין מי שיזכור אותם אפילו בשמם.

המספר, גבר ספרדי שאימי השואה הותירו בו רושם בל יימחה עוד מילדו, מחליט לנסוע לאושוויץ בגפו כדי להתחקות אחר חייו ובעיקר אחר מותו של הורבינק, ולהתייחד עם זכרו. תאונת דרכים קוטעת את תוכניותיו, והוא נאלץ להתאשפז בבית חולים בפרנקפורט. ממיטתו הוא נאלץ להשלים את מסעו לאושוויץ בעיני רוחו. מסעו הוא גם מסע בזמן, אל לב-ליבה של אירופה בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה שלה, במטרה להשלים את סיפור חייו של הורבינק הקטן, או בלשונו, ”לקנות לו ימי הולדת כדי שיוסיף להתקיים“.

’האיש שקנה ימי הולדת‘ הוא רומן מקורי ואמיץ המותיר את הקורא חסר נשימה, על נושא שנדמה כי הכל כבר נכתב עליו.

 


מתזז בין עולמות

ילד שמת באושוויץ בספרו של פרימו לוי, קם לתחייה ברומן מיוחד במינו
אדולפו גרסיה אורטגה , האיש שקנה ימי הולדת , מספרדית: עינת טלמון , אבן חושן , נופך , 207 עמ‘
ירון אביטוב | ידיעות אחרונות, המוסף לשבת , ספרות 23/02/07

חרחורי הגסיסה של ילד השואה הורבינק, ”המשיח האילם מאושוויץ“, ששכב משותק, קודח ורועד בעריסתו המאולתרת ולא הצליח להגות אלא הברות מרוסקות, המשיכו ללוות כמה מניצולי המחנה שנים רבות לאחר שנפטר ואחרי שהם השתחררו מהתופת. הם המשיכו ללוות גם אותי בתום קריאת אחד הרומנים המקוריים שהתפרסמו עד כה על השואה.

הפרוזאיקון הפעם הוא לא ניצול שואה כמו אהרן אפלפלדוק. צטניק, או דור שני כמו דויד גרוסמן ונאווה סמל, אלא סופר ספרדי, ”יהודי של כבוד“, המעריץ את ישראל בדומה לארי דה לוקה האיטלקי. גם על פי גילו גרסיה אורטגה לא יכול היה לחוות על בשרו את זוועות השואה, אבל הוא העמיק בחקר הנושא עד שחש כמעין ניצול שואה בעצמו וכמקימו לתחייה של אחד מילדי השואה הכי מפורסמים בספרות.

משני העמודים ברומן ”ההפוגה“, שהקדיש הסופר היהודי-איטלקי, פרימו לוי, להורבינק הגוסס, רקח גרסיה אורטגה רומן שלם. גרסיה, העורך הראשי של ”סייס באראל“, ההוצאה הספרדית היוקרתית שפרסמה את ספרי דויד גרוסמן בספרדית, נוקט כאן בתחבולה ספרותית דומה למדי לזו שבה נקט גרוסמן בקשר לברונו שולץ, הסופר שנספה בשואה.

גרוסמן החייה את שולץ, וגרסיה מחייה את הילד הורבינק והופך אותו לסב נכדים.

”אני רוצה שהורבינק יוסיף להתקיים, שיהיו לו חיים בדויים שהומצאו על ידי“ (עמ‘ . הדמיון לגרוסמן הוא, כמדומה, לא רק בהחייאת קורבן שנספה בשואה, אלא גם בדרך הכתיבה הכוללת שבירה צורנית וחיבור של עלילות נפרדות לחלוטין.

בפועל, הורבינק היה יתום בעל עיניים בוערות שאיש לא ידע את שמו או מי הוריו. הוא נצליח לשרוד באורח פלא את אימי המחנה ואת הקור במשך שלוש שנים, אך נפטר לאחר השחרור. גיבור הרומן הוא ספרדי, שהשואה מלווה אותו כצל. הוא מחליט לנסוע לאושוויץ כדי להתחקות אחר סיפור חייו של הילד שאותו הנציח פרימו לוי. בדרך הוא נפצע בתאונת דרכים קשה ומאושפז בבית חולים בפרנקפורט, שם הוא משלים את סיפור חייו הבדוי של הורבינק, הילד שאיש כבר לא יכול היה להציל. לפי הסיפור שבודה הספרדי, המבועת מהעובדה שהרופאים שמטפלים בו מזכירים לו את דוקטור מנגלה, הורבינק אכן ניצל.

גרסיה לא מסתפק בדמות אחת שהוא בודה להורבינק, אלא בודה אינספור דמויות אלטרנטיביות, שכל אחת מהן יכולה להיות ההוכחה שהוא חי על אפו ועל חמתו של מנגלה, שערך בו ניסויים. פעם הוא סופר הכותב ביוגרפיה על היטלר, פעם הוא צייר, פעם קריקטוריסט ישראלי, וכך הלאה.

גרסיה מתזז בין עולמות, ארצות, דמויות, זמנים, מציאות ודמיון, תיעוד ופרוזה. הרומן הוא מעין הכלאה של כל הז‘אנרים האפשריים. בדרך כלל השפע הזה מרשים, אלא שלפעמים הפוסט-מודרניזם גובר על הספרות, וזהו עושר השמור לבעליו לרעה (למשל, הפרק השבועי המכיל יותר מדי שחקנים אלטרנטיביים). אבל גם כך, מדובר ברומן בלתי רגיל שנכתב על ידי סופר בלתי רגיל ועוסק בילד בלתי רגיל. אי אפשר שלא להתפעל מהעובדה שסופר לא יהודי כתב בחיות כה עזה רומן על השואה, שכמדומני כל סופר ניצול שואה היה חותם עליו ברצון. אולי כדאי לתרגם את הספר גם לפרסית ולשלוח אותו ליום הולדתם של אחמדינג‘אד ויתר מכחישי השואה, שלא רוצים להכיר בזוועות העבר, על מנת, אולי, להכשיר את זוועות העתיד.

 


מתועד באמצעות המילים

ילד יהודי שהופיע קצרות בספר של פרימו לוי הופך בספר מרגש זה לגיבור: גיבור קטן וחסר אונים שנולד לתוך אימי אושוויץ
אדולפו גרסיה אורטגה , האיש שקנה ימי הולדת , מספרדית: עינת טלמון , אבן חושן , 204 עמ‘
אירי ריקין  |  מעריב , מוסף שבת 23/02/07

את הורבינק פגשתי לראשונה במאי 2002. זה היה בספרו של פרימו לוי ”ההפוגה“ (עם עובד), חלקה השני של טרילוגיה שבה תיעד לוי את קורותיו במחנות ההשמדה הנאציים. להורבינק בן השלוש הקדיש לוי רק כמה פסקאות, שהרי מה כבר אפשר לכתוב על ילד ש“היה לא כלום“, כי לא ידע לדבר ואיש לא ידע עליו דבר לבד מכך שנולד ומת בשושוויץ, לפני שראה עץ בימיו. אולם דווקא המעט שסיפר, בלשונו המינימליסטית, חקק את הורבינק בלבי כמו צלקת, יותר מכל דמות אחרת בספר, ואני זוכר שתהיתי אם גם קוראים אחרים הבחינו בשורותיו הבודדות של הורבינק, ”בנו של המוות, שהיה משותק ממותניו ומטה, ורגליו היו מנוונות, דקות כמקלות, אבל עינו, האבודות בתוך פניו המשולשים והכחושים, ברקו חיוניות להחריד“. לוי מספר על רגעיו האחרונים של הורבינק, ש“לחפ כגבר עד הנשימה האחרונה כדי לכבוש לו כניסה לעולמם של בני האדם“, עד שבמארס 1945 תש כוחו.

”דבר לא נשאר ממנו“, כתב לוי בלקוניות מצמיתה, ”הוא מתועד באמצעות המילים שלי“.

לוי התאבד ב- 1987, ולכן לא זכה לקרוא את ספרו של אדולפו גרסיה אורטגה הספרדי, שקרא את ”ההפוגה“ והחליט להציל את הורבינק מתהום השיכחה, ו“לבדות לו חיים – להעניק לו שפע של שנים במתנה“.

לא רק את החיים הקצרים שהיו לו בטרם מותו (כמו אהבתם של הוריו, שעד צאת נשמתם לא ידעו את אחריתו), אלא גם את החיים שיכלו להיות לו אילו שרד ”בבית החרושת המחריד ההוא למוות“: כעובד רשת החשמליות בבודפשט, או אולי כמחבר ביוגרפיות היסטוריות, אופטיקאי פולני, מנצח תזמורת בולגרי (היחיד בעולם היושב על כסא גלגלים), כתב רדיו שנון, או שמא צייר קריקטורות ישראלי.

לא קל לקרוא ספרי שואה, וקשה עוד יותר לבקר אותם. אבל ”האיש שקנה ימי הולדת“ הוא ספר שעושה שירות טוב לזכר השואה. ספר שמחלחל לנשמה לאט אבל לעומק, דווקא משום מודעותו של אורטגה לתהום העמוקה הפעורה בין תוכן הסיפור לבין האדישות הטמונה במילים כמו ”רעב“, ”פחד“, ”לחם“ , או ”חום“. אם אי אפשר להלחין במילים את מנעדיו של הסבל, אז אפשר לפחות לתאר את נסיבותיו, להפיץ את בשורת קיומו של השטן על אדמות, למרות המוטו הקבוע של שוכני המחנות – ”אל תנסה להבין“. אורטגה אכן אינו מנסה להבין, אלא פשוט לוקח את קוראיו למסע אל קצוותיו הדקים ביותר של הטבע האנושי. בין הרצחנות הסדיסטית של אנשים המטביעים תינוקות בדליי מים למסירות שאין לה קץ, המגולמת בדמותו של הנק בן החמש-עשרה, שעשה חצי מיממותיו ליד דרגשו של הורבינק: מנקה את צרכיו, מחמם את גופו בהבל פיו וחובש את פצעיו זבי המוגלה, ומנסה יום יום להביא את בן חסותו לידי צחוק.

אורטגה אינו שוכח להאניש גם את פרצופי התליינים, ולו כדי להזכיר לקוראיו כי לא ”חיות צמאות דם“ ניהלו את תעשיית המוות הנאצית. כך למשל הוא משרטט את הדיסוננס מטריף הדעת של קצין האס.אס היינץ ריגן, שירה בראשי יהודים בקלות אגבית אך כתב מכתב סנטימנטלי ומלא געגועים למשפחתו בערב חג המולד, ממש כאילו היה מלאך אוהב ורגיש.

”לדחוף, לעורר אימה, להכות, לשסף, לירוק, לפתוח, לשרוט, להעליב, לקרוע, לדרוך כלי נשק, לירות, להוציא להורג, לנעוץ, להשליך, לפרק איברים, לתלות, למחוץ, לשחוט, להזריק, לנסר עצם בגולגולת, להשחית, לקטוע איברים, לכתוש, לצלות, לבקע, לתקוע פגיון, לחשמל, לאנוס, להדביק במחלות, לענות, לרמות, לקדוח, לערוף, לחתוך, לשפד, לקבור, לחנוק, לחבוט ולשבור את העצמות – כל אלו הן פעולות שהנאצים החילו על ילדים“, אולם מה שנשאר בסופה של הקריאה הוא רק זיכרון של ילד אחד, שפשוט נולד במקום ובזמן הלא נכונים, ורק בזכותם של שני סופרים זכה ל“חגיגות יום הולדת לרוב“.

 


שואה שלנו
ירון אביטוב |  מעריב יום ה‘ 29/03/07

בגיל 13 הכריז על עצמו כיהודי, ומאז התאהב בישראל והתחיל ללמוד עברית. הקירבה שהוא חש ליהדות הביאה את הסופר אדולפו גרסיה אורטגה להחזיר לחיים, בספרו החדש ”האיש שקנה ימי הולדת“, את דמותו של הורבינק, ילד בן שלוש שהופיע ברומן ”ההפוגה“ של פרימו לוי, ומת לאחר שחרור אושוויץ. מה לסופר ספרדי שנולד נוצרי ולשואה היהודית? ”העובדה שאינני יהודי אינה נוטלת ממני את הזכות לחוש את השואה ואת הרשות לעסוק בנושא שהוא גם שלי, בהיותו אנושי, אירופי וקרוב מבחינה תרבותית“, הוא אומר בראיון ראשון לעיתון ישראלי

תחילה אני מחפש אצל הסופר הספרדי אדולפו גרסיה אורטגה את המספר על הזרוע. אבל אין לו כזה. ועל אף שאין לו מספר שחקקו הנאצים על זרועו, הוא כותב כאילו הוא בא מן ”הפלנטה האחרת“. עליי ממש להתאפק לא לבקש ממנו שיחשוף בכל זאת את שרווליו, ויוכיח לי שהוא באמת ובתמים אינו ניצלו שואה.

התקשיתי להאמין שסופר שהוא לא ”דור שני“ וגם לא יהודי, הצליח לכתוב ספר כה משכנע ומיוחד על השואה כמו ”האיש שקנה ימי הולדת“ (הוצאת אבן חושן).

הגיבור חסר השם של הרומן מדבר כמדומה מגרונו של גרסיה אורטגה עצמו: ”חשתי את עצמי כיהודי, חשתי את עצמי כקורבן“.

גרסיה, 49, סופר, משורר, מתרגם, מסאי ומו“ל ספרדי המתגורר במדריד, חוקר את נושא השואה מתוך מחוייבות אישית עמוקה. הוא החל לקרוא בנערותו מסמכים תיעודיים רבים, וגם צפה עם אביו, שחולק איתו את תחושותיו כלפי השואה וכלפי ישראל, בסרטים העוסקים במכונת ההשמדה הנאצית. לדבריו, משם צמח החוש שלו לצדק ורצונו ”לתרום להשבת החיים והזיכרון שנקטעו באבם“.

האם אדם לא יהודי, שלא חווה את השואה, יכול לחוש כמעין ניצול שואה?

”העובדה שאינני יהודי אינה נוטלת ממני את הזכות לחוש את השואה ואת הרשות לעסוק בנושא שהוא גם שלי, בהיותו אנושי, אירופי וקרוב מבחינה תרבותית. זכותו של כל אדם לתפוס את השואה כחלוקה של המצב האנושי שמחייב בחירה: להיות קורבן או להיות תליין. ומי שחש רחמים, רצון להתקומם או כאב לנוכח זוועה שכזאת, יכול להיות קורבן בלבד“.

הומאז‘ ספרותי שלם

את תחושת הקורבן הזאת ידע גרסיה אורטגה לעבד לרומן, שבכל אחד מעמודיו אפשר לחוש לא רק בעוצמה הספרותית אלא גם בעוצמה המוסרית.

מתרגמת הרומן עינת טלמון, בת לאב ניצול שואה העומדת בראש מכון סרוונטס בישראל, שיזם את ביקורו היחיד של גרסיה בישראל (2005), מספרת ש“האיש שקנה ימי הולדת“ קצר שבחים רבים בספרד. ”הרבה נכתב על השואה, אבל ראוי לציון מיוחד שסופר לא יהודי מחליט לכתוב על הנושא. גרסיה כתב יצירה ראויה מבחינה ספרותית והיסטורית, ונכנס בצורה משכנעת מאוד לראש היהודי“.

גרסיה ידע ליצור הכלאה ייחודית בין תחושתו כיהודי של כבוד, ובין המחויבות שחש להציל מן האפר את זכרו של הילד הורבינק ושל ילדים אחרים שנספו בשואה. ב“ההפוגה“, הרומן הידוע של פרימו לוי, הסופר האיטלקי ניצול השואה, קרא גרסיה על הורבינק, הילד המעונה בן השלוש שהצליח לשרוד בתופת של אושוויץ, ומת דווקא לאחר שהמחנה שוחרר. אורטגה רואה בפרימו לוי כמי ”שידע טוב מכולם להחדיר לתודעת הלא יהודים רגש כלל אנושי“.

יום אחד בלכתו ברחוב הבזיק במוחו של גרסיה הרעיון להקדיש להורבינק, שלסיפרו הנוגע ללב הקדיש לוי שלושה עמודים בספרו, הומאז‘ ספרותי שלם שבו הוא מחזירו לחיים והופכו לסב לנכדים בן 59. גרסיה ברא לו ברומן יותר מדמות אחת ושפע של חיים אלטרנטיביים, כאילו הורבינק רק צריך לקום מקברו ולבחור.

גיבור ”האיש שקנה ימי הולדת“ הוא אינטלקטואל ספרדי כמו גרסיה עצמו, המחליט לנסוע לאושוויץ כדי להתחקות אחר סיפורו של הורבינק, אלא שבדרך הוא נפצע בתאונת דרכים קשה ומאושפז בבית חולים בפרנקפורט. באמצעות התחבולה הספרותית הזו עורך גרסיה השוואה בין גרמניה של ימינו לגרמניה הנאצית. בבית החולים, בעוד רופאיו הגרמניים מזכירים לו את דוקטור מנגלה, משלים הגיבור את סיפור חייו הבדוי של הורבינק. ”כאילו משהו בי קיבל סדר, ונתן מענה למשהו שגעש בתוכי לפני שנים רבות“, מספר גרסיה על מלאכת הכתיבה.

האם במעשה הכתיבה קנית ימי הולדת לא רק להורבינק אלא גם לעצמך?

”פתחתי דלת שבאופן פרדוקסלי כבר היתה פתוחה בתוכי. אני חושב שקניתי את הסיפוק, שמעניקה האפשרות שניתנה לאנשים לרקום בדמיונם את חייו של הורבינק שנקטעו באבם. אני חש קצת כמו חלק מחייו של ילד זה שהתקיים“.

גרסיה מספר שהתבקש על ידי מקורביו לרכך את תיאורי הזוועות שעברו הילדים בשואה, אבל סירב.

”אין זה פשוט כלל למחות את זכר הילדים שנטבחו, קיומם ללא גאולה חוזר ותובע נקמה שצדק בצדה“, הוא כותב. כשנשאל גרסיה אם החייאתו של הורבינק היא סוג של נקמה, הוא אומר שמטרתו לא היתה לנקום. ”על עניין הזוועות ספגתי ביקורות אפילו מאנשים קרובים. עניתי לכולם: ’האכזרים היו הנאצים, לא אני‘. נוכחתי לדעת שרק באמצעות סיפור הזוועות יהיה הרומן שלי יעיל בהשגת המטרה. הליכה סחור-סחור תוביל אותו לסמטת הרחמים, ואני רציתי שהוא יעורר בכי ומועקה.“.

שמך אדולפו, ואתה כותב על הזוועות שחולל אדולף היטלר. האם חשבת פעם על ההקשר הזה?

”לא, ואני לא חושב שאדולף ההוא הוא בעליו של שמו. היו הרבה אדולף לפניו, ויהיו עוד אחריו. במקרה שלי אבי נקרא אדולפו, וזה גם שם סנדקו. משמעות השם היא זאב, ואני אוהב מאוד זאבים“.

הייתי רוצה לגור בישראל

הגם שנולד נוצרי בעיר הקתולית מאוד ויאדוליד, והתחנך בבית ספר נוצרי, הכריז גרסיה כבר בגיל 13 שהוא יהודי, וסביבתו הקרובה קיבלה את הכרזתו כמובנת מאליה. ”כל העולם האמין לי, משום שבעומק לבי באמת התרגשתי כך“, מספר גרסיה. מה גורם לנער נוצרי להיקשר כך ליהדות? גרסיה, שספרו מזכיר במידת מה את זה של הסופר האיטלקי הידוע אוהב ישראל ארי דה לוקה, מבהיר שמשפחתו אינה נמנית עם צאצאי האנוסים. ”אין במשפחתי ולא היה מעולם דבר שדחף אותי להתקרב ליהדות“, הוא אמר, ”אבל כבר כנער נוכחתי לדעת שכל מה שקורה בספרות, במדע ובאמנות קשור לשמות יהודיים, והגעתי למסקנה שכדי שיקרה לי משהו טוב, עליי לאמץ זהות יהודית“.

חשבת פעם להתגייר?

”לא, אני אתאיסט, מעולם לא הייתי דתי, והיחס שלי ליהדות הוא יחס למוסר ולתרבות ולא לדת. ביקרתי בישראל והתאהבתי במדינה הזאת. גם מבחינה שכלתנית תמיד אהבתי את ישראל הודות לידע שצברתי. זו מדינה קשה, מדינה בלי דרך אמצע, אבל נראה לי, ועדיין אינני יודע מדוע, שהיא קשורה לגורלי. כרגע אני לא יכול, אבל הייתי רוצה אולי לגור יום אחד בישראל, ולסיים שם את חיי“.

גרסיה התאהב לא רק בישראל, אלא גם בשפה העברית והחל ללמוד אותה. ”נמשכתי אליה עוד מגיל צעיר. הצליל של השפה, היופי הגרפי של האותיות. התרבות והרוחניות היהודית מהלכות עליי קסם, כמעין גורל שאני חש אליו קרבה, משהו שעדיין לא כיניתי בשם, אבל שהתחיל באהבה“. גרסיה, אב לשניים, מתכוון גם לסיפור אהבה שיש לו עם אישה יהודייה, העוסקת אף היא בתחום היצירה שאיתה חווה, לדבריו, את חוויית האהבה העזה ביותר שידע. ”התאהבתי בה אינה קשורה לאהבתי ישראל, אבל היא פתחה בפניי דלת, וסללה לי את את הדרך להבנת המהות היהודית“. מעבר לכך, הוא מסרב בתוקף להסגיר פרטים, כי הוא רואה עצמו כ“מגן נלהב של הפרטיות“.

גרסיה נוהג להיפגש עם מכריו בבתי קפה במדריד ולא בביתו. את מרבית יומו הוא מבלה בבית ההוצאה ”סייש בראל“, הוצאת הספרים החשובה ביותר בעולם דובר הספרדית, שאותה הוא מנהל, ובזמנו הפנוי הוא כותב שירה, פרוזה, מאמרים ומסות וגם עוסק בתרגום. כל עיסוקיו סובבים סביב הספרות. ”נידונתי להפוך את הספר באשר הוא לעיסוקי העיקרי“, הוא אומר.

הפרוזה היא בשבילו דרך חיים, השירה היא סוג של הרפתקנות, והתרגום סוג של ספורט. ”ימי העבודה שלי נעים בסכיזופרניה מבוקרת בין תפקידי כמנהל ההוצאה, לצורך שלי למצוא זמן לכל מה שמעשיר אותי“, הוא אומר על שלל עיסוקיו.

כמו“ל, בחרת לפרסם כמה מהרומנים של דויד גרוסמן. אתה מחזיר לחיים בספרך את הורבינק, כפי שגרוסמן החזיר בשעתו לחיים את הסופר ברונו שולץ. יש בינכם גם דמיון בסגנון, בשבירה הצורנית, ובחיבור של עלילות נפרדות שהקשר בינהן רופף. האם הושפעת ממנו? האם אתה מכיר סופרים ישראלים אחרים שכתבו על השואה כמו אהרון אפלפלד?

”אני מכיר אחדים מהם, אבל לא היטב. את גרוסמן אני מעריץ בכל המובנים, כסופר וכאדם. הוא רב אמן ותמיד מועיל לקרוא אותו כדי ללמוד משהו.

אבל אני חושב שהכתיבה שלי ושלו שונות מאוד. עם זאת, דרכי הסופרים מצטלבות יותר מכפי שנראה, בשעה שאנחנו מעלים נושאים או בעיות ספרותיות, מה שלא בהכרח מצביע על השפעות הדדיות.

כשנודע לי על נפילת בנו בלבנון, כתבתי לו כדי להביע את תנחומיי, וקראתי את המכתב-מאמר המצמרר שלו“.

ברומן אתה כותב: ”כיצד אפשר להיות תייר באושוויץ“, אבל הבנתי שנסעת לבקר שם. באיזו תחושה יצאת משם?

”ביקרתי באושוויץ, וזו היתה בשבילי חוויה אינטנסיבית מאוד. הצלחתי להתעלם מקבוצת התיירים והכמרים. אני חושב שאושוויץ חשוף לסכנה להיות מופקע על ידי הכנסייה הקתולית הפולנית, שכפי שהכל יודעים, היא המסוכנת מכולן“.

חשבתי שגרמניה הנאצית של פעם המסוכנת מכולן.

”כששוחחתי עם סופרת ידועה בגרמניה על ספרי, היא אמרה לי“ ’לא ניתן לתרגם את הרומן שלך על אושוויץ לגרמנית, משום שלא יתקבל בהבנה שספרדי יתייחס לנושא השייך לנו באופן מובהק‘.

שאלתי אותה: ’סליחה, נושא השייך לנו, אושוויץ? לא מוטב לומר נושא יהודי כל כך, או נושא השייך לכולם?‘ נדמה לי שהבחנתי בגאוותנות ובשחצנות של מי שמחל לעמו בשל האמנזיה שנוצרה. נראה לי שההיסטוריה חתמה מוקדם מדי את זכר הזוועות“.

בספרך אתה אכן כותב: ”אושוויץ עדיין קרובה מדי“. האם אתה חושש שהזוועות עלולות לחזור? מה דעתך על נשיא איראן ויתר מכחישי השואה?

”מרקחת מתוחכמת של הרוע שהיה מאז ומעולם לאומנות, גזענות, זעם ותסכול – שבה כיום וצצה מחדש. אחמדניג‘אד לוקה בפיגור שכלי, והוא מסוכן מאוד. הוא פנאט במובן ההרסני של המילה, שילוב של ליצן ואיש חזון, שמצא בעלי ברית בקרב ליצנים מסוכנים אחרים כמו הוגו צ‘אבס ודומיו. נסראללה מפחיד אותי עוד יותר. אני חושב שהאויב המשותף הוא האיסלאם, שטומן בחובו תוקפנות עצומה, ובאירופה, למשל, הוא אינו מתויג כרע אלא כ‘תרבות אחרת‘. אני חושב שאיראן עוד תאכיל אותנו מרורים“.

האם זו הסיבה שאתה יוצא בלהט להגנת ישראל במאמרים רבים שאתה מפרסם בספרד, שבהם אתה תוקף את האנטישמיות של השמאל הספרדי, וכותב שנפילת ישראל תהיה נפילת המערב כולו. כיצד השמאל הספרדי מגיב למאמריך ולספרך?

”מאמריי מתפרסמים ב‘אל פאיס‘, ומתקבלים בעניין על ידי אנשים רבים כפי שנדמה. אבל בשמאל המוג לב והשבוי בדעותיו הקדומות על ישראל, אני נחשב לאיסלאמופוב ולציוני, רק משום שאני יוצא נגד השיח הרשמי שלו כלפי ישראל. באשר לספר, הביקורת שיבחה אותו פה אחד, והוא ריגש רבים“.

איך אתה מצפה שהספר יתקבל בישראל?

”חשוב לי מאוד שיתרגמו אותי לעברית דווקא עם הספר הזה, שרוכש את משמעותו הסופית כעת בישראל ובעברית, באותיות שבוודאי היו קרובות ללבם של הורבינק והוריו“.


סייעה בתרגום הראיון: עינת טלמון.

 


האיש שקנה חברים בישראל

למרות ששורשיו של הסופר הספרדי אדולפו גרסיה אורטגה חפים מכל זיקה לישראל וליהדות, הוא הפך לאחד הלוחמים הבולטים באנטישמיות ובאנטי-ציונות באירופה.

דיוקן / 13/04/07 / עמר לחמנוביץ
תרגמה וסייעה בהכנת הכתבה: עינת טלמון

מה הסיכוי שסופר ספרדי צעיר יחסית, שעשה את כל חייו במולדתו, יחוש חמלה והזדהות עמוקות כלפי אירוע – אזכר והרה גורל ככל שיהיה – שקרה לעם שאיננו שלו, ושנים לפני הולדתו? במקרה של אדולפו גרסיה אורטגה, מתברר, הסיכוי הוא עובדה ממשית. שכן אורטגה, שלא חווה את השואה, חווה על בשרו את זיכרון השואה, שאף הוא, כמסתבר, חוויה משמעותית ומטלטלת. הסיפורים והעדויות ששמע עוררו אצלו תחושת קרבה עמוקה כלפי קורבנות האסון האנושי הגדול, וחמלה וצער כנים כלפי כל אדם וכל ילד מבין ששת המיליונים שנרצחו.

בספרו ’האיש שקנה ימי הולדת‘ (ראה אור לאחרונה בהוצאת ’אבן חושן‘) בודה אורטגה את חייו החידתיים של הורבינק, ילד יהודי שמוזכר בקצרה בספרו של פרימו לוי ’ההפוגה‘. הורבינק, שכונה כך כיוון שמלבד ההברות ”הור-בי-נק“ לא הוציא הגה מפיו, מת באושוויץ בהיותו בן שלוש, בתקופה שלאחר שחרור המחנה על ידי הרוסים. המספר, ספרדי בן זמננו, נוסע לאושוויץ דרך גרמניה כדי לתהות מקרוב על ימיהם האחרונים במחנה של הורבינק ושל הדמויות שסבבו אותו לפני מותו.

תאונת דרכים קוטעת את תכניותיו. הוא מתאשפז בבית חולים בפרנקפורט (“העיר שהכשירה את מנגלה להיות רופא“), וממיטת חוליו הוא מנסה בעיניי רוחו לשרטט את התרחישים שיכולים היו להרכיב את חייו העלומים של הורבינק.

זוהי מלאכת מחשבת שנסמכת על הזיכרון והחוויה האישית של המחבר. בכל אחד מחלקיו של הרומאן מגיע גרסיה אורטגה אל הדקה הקריטית – אי אז בימים הראשונים של חודש מארס 1945, עת נפח הורבינק את נשמתו כשסביבו חבורה של גברים רזים, אודים מוצלים מאש – ממקום שונה. פעם זה באמצעות קורות חייהם האפשריים של הורי הילד, שנרצחו באושוויץ: פעם אחרת דרך סיפורו של הנק, הקאפו הרגיש שהיה להורבינק כאם בימיו האחרונים: ופעם נוספת דרך היום האחרון בחייו של פרימו לוי, 11 באפריל 1987, היום שבספרו נמצא מת בחלל חדר המדרגות של הבניין בטורינו שבו גר.

הרומאן של אורטגה ממשיך את ההתמודדות המופתית של הספרות עם השואה – התמודדות מלאת רגש, ועם זאת כזו שאינה רגשית. פעם אחר פעם מתחבט המחבר באמירתו של אדורנו על כך שכתיבת שירה לאחר אושוויץ היא מעשה ברברי, ובכל פעם הוא מוכיח מחדש את אמיתות האמירה.

אלא שלמרות אמת זו, דומה שתפקיד הזיכרון שהוטל על הספרות הוא זה שמביס כל צורך, טענה או תחושה אחרת. לפי ספרו של גרסיה אורטגה, ניתן ליצור ספרות אחרת, מקורית, על השואה, ואף ניתן לעשות זאת מבלי שחווית את השואה על בשרך, אלא דרך סיפורים וזיכרונות שאחרים הותירו. גדולתו של הרומאן הזה היא, כפי שנכתב בביקורת ב‘לה רסון‘ הספרדי, ”ביכולת לשים את עצמך במקומו של האחר“.

סמל לכל הילדים המתים

סיפורו של אדולפו גרסיה אורטגה, שנולד בוויאדוליד בשנת 1958, אינו שכיח בקרב הקהילות הספרותיות באירופה. היכן שאצטלת הנאורות והרב-תרבותיות שולטת, אין מקום לאהדת ישראל מיותרת: אולם אורטגה, אינדיבידואליסט חסר תקנה, מעולם לא טרח להידמות לכלל. את תמיכתו בישראל הוא הביע אינספור פעמים באופן פומבי, וגם בזמן מלחמת לבנון האחרונה הגן על ישראל ללא סייג, וטען בלהט שנפילתה, כפי שמייחלים כל כך הרבה אנשים, תהיה נפילת במערב כולו.

ב‘האיש שקנה ימי הולדת‘ מנסה אורטגה להיכנס ”לראש היהודי“ בכל הקשור לשואה. ”העניין שלי בשואה התחיל בגיל הנעורים“, הוא מספר. ”באותו הגיל הלך והתגבש בי הצורך למצוא צדק ביחס ליהודים. אבל זה משהו שקרה לי לבד, לפתע, ושלא היה לו המשך בחיי, מעבר להתענניינות אנושית. לאחר מכן עם הזמן, מצאתי את הפתח לקבע את האובססיה שלי: הספרות. חשתי שרק באמצעות כתיבת רומאן ’שונה‘ אני יכול לעשות צדק בדרך שלי“.

הורבינק הילד הוא דמות מינורית מאוד ב‘הפוגה‘ של פרימו לוי. מה היה בו שגרם לך להתעכב עליו ולנסות לפענח את קורות חייו?

”בהורבינק אני מוצא את המשמעות האכזרית ביותר, בלי כחל ושרק, של סמל לכל הילדים המתים, ילדיהם של כל המבוגרים שנספו במחנות. זה תפס את תשומת ליבי מכיוון שיש עדות לקיומו אך ורק – ואני אומר זאת כדבר נורא – באמצעות המילים המעטות שלוי מקדיש לו בספרו. לוי מכיר בכך שבעשותו כן, חיים אלה, קצרים ונטולי משמעות ככל שיהיו, אינם הולכים לאיבוד. אני רק ביקשתי להרחיב את הדחף שלו, ולהעביר אותו לשטח המטאפורה.

נראה שהספר יכול גם להיקרא ברומאן גאולה לנשכחים – כל מי שנמחה בעל כורחו מספרי ההיסטוריה ולא קיבל הזדמנות להותיר חותם על האנושות. האם זה אכן כך גם מעבר להקשר השואה?

”אכן. אני חושב שניתן לנסח זאת כך – זה רומאן שמנסה להציל מתהום השכחה את אלה שנדחפים לשם על ידי מנגנון ההיסטוריה העצום. מובן שבמסגרת הרומאן, היהודים שנרצחו באירופה על ידי הנאצים ובני בריתם – פולנים, אוקראינים, רומנים ומשתפי פעולה מכל האומות – הם אלה שאני רוצה להציל, ולא אחרים. אבל אני חושב שהרומאן שלי הוא דרך לומר: לעולם לא תהיה שכחה. לא משנה עד כמה אנו חושבים שהיא קיימת, תמיד יהיה מי שיוכל לבטא שם ולו אחד ויחיד, ובאמצעות שם אחד לבטא עם, ובאמצעות עם מדברים על המתים והחיים ועל שכניהם“.

הספר מאמין במקריות, באפשרויות האינסופיות של החיים. ייתכן שהשואה אף היא היתה יד המקרה? צירוף מקרים ונסיבות נוראיות שיכלו להימנע?

”לא, השואה לא היתה יד הגורל. היא היתה תוצר של תכנון מתודולוגי בן שנים רבות, אולי אפילו מאות, של שטיפת מוח אידאולוגית. על כך כתבה, היטב כתמיד, חנה ארנדט. המקריות שאני מדבר עליה קשורה יותר לצירופי מקרים, צחוק הגורל, אמצעי שנוכח כל יצירותיי ושתואם השקפת עולם פלסטית מחד גיסא, אבל כזו שנובעת גם מתוך התמסרות לתשוקה לראות כיצד הכל קשור בקורים עדינים, כמו ברשת גדולה“.

”כסילים הנוגעים בפרו-איסלאמיות“

הקטעים המטלטלים ביותר ב‘האיש שקנה ימי הולדת‘ הם הרגעים שבהם עשרות גיבורי-המשנה – אותם ניצולי המחנה ברגעים שלאחר השחרור – נפרדים מהורבינק לפני שהוא נופח את נשמתו. לשאלה כיצד הוא, המחבר, היה נפרד מהורבינק, משיב אורטגה: ”לא, בבקשה אל תשאל אותי את השאלה הזאת. זה אכזרי. יש ברומאן קטע שבו אני מנסה לתאר מה חשו ההורים שנאלצו להפשיט את ילדיהם לפני הכניסה לתאי הגזים, וכשסיימתי לכתוב אותו נטשתי את הפרק בדיוק כך: בלי יכולת לתפוס זאת ואף לא להעלות בדמניוני את המעמד הזה בלי שאפרוץ בבכי“.

בספר אינך פוסח על התיאור המכאני, היבש, של ההשמדה. אתה מאמין בבנאליות של הרוע?

”אני חושב שבתקופה הזו נוצרו נסיבות שאנחנו יכולים ליפול אליהן פעם נוספת, לכל הפחות באירופה. נסיבות של חברה שנלכדת במנגנון ביורוקרטי בעת ביצוע הרוע המוחלט, כלומר תכנון וביצוע השמדת עם אל-מוסריות. זה הגרוע מכל. אבל כדי לפשט את ההבנה, היה הכרחי ליצור סגנון תיאורי בלי לדלג על האכזרי ביותר, המציאותי ביותר. הבנאליות שבביצוע הרע פירושה ניתוק הקשר עם התוצאות הסופיות, והתוצאות הסופיות הן מה שהכי קשה להעלות על הדעת. לא חסכתי באמצעים בשעה שהצגתי את הזוועה והשלכותיה“.

מהן התמורות שחלו בך לאחר המסע שעברת בכתיבת הרומאן?

”המספר איננו אני אלא דמות ברומאן, אבל יחד עם זאת הרומאן – ומה שהיה כרוך בשבילי כסופר בחדירה לעומק זוועות המין האנושי – שינה אותי במובנים רבים. אחד מהם הוא שאני מבין את העם היהודי הרבה יותר, ולכן קיבלתי על עצמי להילחם, היכן שלא יהיה, בכל צל של גילוי אנטישמיות ואנטי-ציונות. מעניין שבספרד למשל עדיין יש סופרים הטוענים שהם אינם אנטישמים אלא אנטי-ציונים, כאשר למען האמת מדובר בכסילים הנוגעים בפרו-אסלאמיות אנטישמית עמוקה ביותר“.

כמו“ל וכאדם בעל עמדה בכירה בספרות הספרדית, כיצד אתה רואה את מקומה של השואה אצל סופרים ספרדים בני זמננו? האם היא מעסיקה אותם?

”לא, האמת היא שהשואה אינה מעסיקה את הסופרים. אמנם יש כמה בודדים שמעלים את הנושא משום שאנו חשים אירופיים ואוניברסליים, והשואה הפכה למורשת של אירופיות זו שמגדירה את זהותנו. לצערי חוסר העיסוק בנושא הוא חלק מתהליך השקיעה הארוכה שלנו. אני חושב שאנחנו חמישה או שישה סופרים שכותבים ישירות על השואה“.

אילו תגובות התעוררו סביבך בספרד לאחר פרסום הספר?

”למעם הצדק אני חייב לומר שהתגובות היו ברובן חיוביות מאוד. הביקורת שיבחה, וקוראים שאיתם דיברתי או שפני אלי היו נרגשים ואמרו שהספר נגע לליבם. רבים למדו דרך הרומאן משהו על השואה ועל היהודים, ובכך היתה תרומה כלשהי לתיקון בורות גדולה. זהו המפתח: הבורות והידע כמרכיבים מנוגדים בשעה שמחווים דעה בנושא כלשהו“.

מדוע אתה מתעקש להוציא את ספריך בהוצאות קטנות יחסית?

”טוב, אני נטול יהירות וצורך להכרה. אני יודע מי אני ומה אני עושה. משום כך חשוב לי שהמו“ל שיפרסם את ספרי יתאהב בו, ושאוכל לדבר איתו פנים אל פנים. נוסף על כך, עם הזמן אני תמיד הופך את המו“לים שלי לידידים, עד שאני חדל להתייחס אליהם כמו“לים. בספרד אני מפרסם כעת בהוצאה גדולה יותר, אבל רק משום שהמו“לית היא הסופרת המצוינת אנה מריה מויקס. כשהיא תעזוב, אעזוב איתה. ובישראל, מו“ל נדיב כל כך כמו עוזי אגסי (מו“ל הוצאת אבן חושן – ע“ל) ראוי לשבחים, ואני מקווה שהרווחתי ידיד“.

 


שקט, זוכרים

הרומן ”האיש שקנה ימי הולדת“ מנסה להעניק חיים לילד שנספה באושוויץ, אבל קולו של המספר גובר על לחישתו של הנרצח
העיר- עכבר העיר 22/02/07 - אבי וקסמן

מלחמת העולם השניה בכלל, והשואה בפרט, זכו כנראה לתיעוד ולכתיבה המקיפים ביותר בין כל המאורעות בהיסטוריה האנושית, והקולמוסים טרם יבשו. ספרים רבים על השואה עודם נכתבים - ממחקרים אקדמיים עד עדויות של שורדים- אולם ”האיש שקנה ימי הולדת“ של הספרדי אדולפו גרסיה אורטגה, שראה אור כעת בעברית, בולט בינהם בכך שעלילתו בדיונית. בחירתו של גרסיה אורטגה לכתוב דווקא על הנושא הזה, ודווקא פיקשמן, היא מעניינת, אבל גם ממקמת את יצירתו תחת מיקרוסקופ. הסופר לא רק נדרש לדייק בעובדות ההיסטוריות ולהישמר מקלישאות: הוא גם חייב להוכיח שהיה טעם בבחירה המיוחדת שלו.

”האיש שקנה ימי הולדת“ בדיוני ברובו. בעלילת המסגרת שלו יוצא המספר, גבר ספרדי, אל אושוויץ. מאז ילדותו נמשך אל השואה מתוך סקרנות מהולה בזעזוע, וכעת, כשהוא מבוגר ואב לבנות, הוא מרגיש שהגיע זמנו לבקר אותה (כאילו השואה נמצאת באושוויץ). אולם תאונת דרכים על האוטוסטרדה בדרכו לשם - ודווקא בגרמניה - גורמת למסעו להסתיים בבית חולים בפרנקפורט. כמו הסופר, הוא ממשיך משם באמצעות דמיונו בלבד.

מבין מאות האלפים שנרצחו באושוויץ מובילות מחשבותיו של המספר דווקא אל אחד. מדובר בדמות שהיתה באמת: ילד כבן שלוש, שאותו הזכיר פרימו לוי בקצרה ב“ההפוגה“, אחד מספריו האוטוביוגרפים (“לשוב הביתה“, העיבוד הקולנועי של ”ההפוגה“ ישודר ביום א‘ 18/2 ב- 18:35 בערוץ HOT Prime ). הילד, שהיה עם לוי בקבוצת ניצולים שנותרו באושוויץ לאחר שחרור המחנה, קיבל מהמבוגרים סביבו את השם הורבינק - כך פירשו כמה הברות סתומות שהיה משמיע לעיתים ושהיו חסרות משמעות בכל לשון. פרט להן הוא לא הוציא הגה. לא היה מי שילמד אותו לדבר. רגליו היו משותקות ומצומקות, והדבר האנושי היחיד שנותר בו היה עיניו, שהביעו דבר מה שאיש לא ידע לפרשו. הורבינק שרד את התופת, איש אינו יודע כיצד, אך מת זמן לא רב לאחר השחרור, במרץ 1945.

המספר של גרסיה אורטגה בוחר בהורבינק כסמל לכל קורבנותיהם של הנאצים, ובייחוד לילדים שבהם: הוא הופך אותו ל“הקורבן בה“א הידיעה“ (עמ‘ 12). אין סיבה מיוחדת לבחירה בו, כפי שלא היתה סיבה מיוחדת לבחירה היומיומית שהיה בוחר באושוויץ המוות - באלה ולא באחרים. את לבו של המספר שבתה כנראה העובדה שמילותיו של לוי הן הזכר היחיד שנותר מהורבינק בעולם הזה. ”חיי הילדים המתים הם חיים שלא מוצו, שאת דיומם יש להשלים כבסיפור אגדה, כבתוך מרחב זמן חסר גבולות של לימבו שאינו מוגדר בהיסטוריה ושקיומם ללא גאולה חוזר ותובע נקמה שצדק בצדה“, הוא טוען (עמ‘ 79), ונוטל על עצמו משימה יומרנית בהרבה מהקמת גלעד להורבינק ולילדים האחרים, שלא נותר מי שיזכרם: גרסיה אורטגה מבקש לחיות אותו, לתת לו עתיד: לקנות לו ימי הולדת שיתווספו למעטים שהיו לוץ

רק המוות אינו בדיוני

ליומרה הזו, שאותה מנסה המחבר לממש באמצעות הכתיבה הבדיונית, אין כיסוי. העבר והעתיד שמעניק גרסיה אורטגה להורבינק אינם אלא בדיה: משחק. ”האיש שקנה ימי הולדת“ גולש כך לתחום הפנטזיה (הסופר מזכיר פרטים שונים על החיים וההשמדה באושוויץ: צא ולמד מה אמת, מה שמועה, מה זכרון מטושטש ומה דמיון). זו הרפתקה מסוכנת, כי השואה עלולה לגלוש עם הספר לאותו תחום. יש אנשים שמתפרנסים מזה, יש ועידות. אבל זה בעיקר מחריד משהו עמוק בבטן- מזמן לא הרגשתי כה שמרן כבדקות שבהן קראתי כיצג אדולפו גרסיה אורטגה נוטל לעצמו את החרות להמציא את קורות חייו של הורבינק האומלל.

פרט לך, הדרך שבה הוא מנסה להקים לחיים את הדמות אינה מבריקה במיוחד, ואף שוקעת לעיתים באפיזודות שמותחות את הסבלנות עד קצה, בייחוד בשני פרקים. באחד, ששמו ”גלגוליהם השונים של החפצים“, עוקב המספר אחר הרכוש המועט שהיה ברשותו של הורבינק בחייו הקצרים - בגדים-סמרטוטים, כובע נעליים, שמיכה, קערת מרק וכיוצא באלה. הבילוש הקפדני הזה נעשה עד מהרה טרחני: מכיוון שנוגע ללב ככל שהיה, הוא אינו מצליח אלא להיראות כמו תרגיל בכתיבה יוצרת. בשלב מסוים הוא עולה על העצבים ממש- כשהוא משמש את גרסיה אורטגה לשם יצירת משהו שמריח כמו צדק פואטי: הוא מספר על השמיכה שבה הצעטף הורבינק, שהתגלגלה מסלוניקי לאושוויץ, נלקחה שם מאשה שמתה בשנתה, והמשיכה את דרכה גם אחרי מותו של הורבינק - ”היתה זו שמיכה טובה שבלתה לבסוף במחנה שבויים סובייטי, שם תמות איתה כעבור חמש שנים שומרת האס.אס. שאחזה את הורבינק בזרועו, לאחר שפשטה מעליו את השמיכה וגררה אותו כמו כלבלב קטן מתוך כוונה להטיח את אשו בקיר הלבנים שחצה את הבלוק“ (עמ‘ 190). מה שווה הצדק הבדיוני הזה לאור הממשות המזוויעה של המוות, שאותה דואג גרסיה אורטגה לפרוט במקומות אחרים לכדי מפרט טכני של מחנה ההשמדה, כולל ההספק של המשרפות ורשימה מזעזעת בתוכנה (אבל גם מבחילה באפקט שוודאי אמור להיותה לה על הקורא) של 39 פעלים ”שהנאצים החילו על ילדים“? ומה ירגיש מי שיודע שהחיים הנפרשים לנגד עיניו בדיוניים, ורק המוות אמיתי? (אפרופו צדק פואטי, שימו לב ששמו הפרטי של הסופר הוא אדולפו).

הפרק המייגע האחד מחזיק יותר מ- 20 עמודים, שלאורכם משאיל גרסיה אורטגה את זהותו של הורבינק לשמונה דמויות, שכל חטאן הוא שנולדו ב- 1942. לכאורה הוא בוחן כיצד היו יכולים להתגלגל חייו של הורבינק אלמאלא מת באושוויץ, אבל התוצאה ניראית כמו שעשוע בדמיון ובכישורים ספרותיים, ללא שכר של ממש לעלילה, ולמען האמת גם ללא עניין לקורא ולעפעפיו הנעשים כבדים.

למרות הכשרון הניכר שלו, גרסיה אורטגה כשל באתגר המורכב שלקח על עצמו. ולטר בנימין, המוזכר בספר לא מעט, טען שמחובתו המוסרית של אדם להשמיע את קולם של אלה שההיסטוריה השתיקה.

הסופר, שביקש להעניק פתחון פה לאילמים, סופר שהשמיע בעיקר את קולו שלו.

אדולפו גרסיה אורטגה, ”האיש שקנה ימי הולדת“. מספרדית: עינת טלמון. אבן חושן, 208 עמ‘, 84 שקל.
 


גם קתולי, גם יהודי. כזהו הסופר הספרדי אדולפו גרסיה אורטגה

רועי בית לוי | הארץ 27/02/2009

 

מה מניע סופר ספרדי לקעקע על זרועו מגן-דוד ו"חי" ולכתוב רומן על ילד יהודי שנספה באושוויץ? כבר בגיל 13 הזדהה אדולפו גרסיה אורטגה עם סבלם של היהודים ובישר לחבריו בבית הספר הקתולי שהוא יהודי. היום הוא קורא לספרדים להתנער מאנטישמיות ולהכיר בכך שערכי האיסלאם מתנגשים בערכי התרבות האירופית

 

הסופר אדולפו גרסיה אורטגה הוא היהודי שמופיע בחלומות הבעתה של הגרועים שבאנטישמים: נמוך קומה, מקריח, סקרן, קצר רואי, מצליחן, חיוור, אינטלקטואל, מוכשר, בטוח בעצמו, רחב אופקים, בעל עיניים קטנות שמוארות באור פנימי שאינו כלה, אף שתול במרכז פניו במין התרסה מתמדת ואוזניים שנפרשות לצדי ראשו, מוכנות לקלוט כל מלה של בן שיחו וכל תנודה של כדור הארץ. הוא גם כתב את "האיש שקנה ימי הולדת", אחד מספרי השואה המרגשים והחשובים שראו אור בשנים האחרונות (תירגמה לעברית עינת טלמון, בהוצאת אבן חושן). רק פרט קטן חסר להשלמת התמונה הסטריאוטיפית: גרסיה אורטגה אינו יהודי.

 

"האיש שקנה ימי הולדת", שנכתב ב-2003, הוא ספרו היחיד שתורגם עד כה לעברית. הסופר הספרדי מעניק בו להורבינק, ילד יהודי בן שלוש שמת באושוויץ, עוד ימי הולדת, עוד חיים; עבר, הווה ועתיד, שאותם בדה למענו באהבה ובמסירות ובכישרון רב. זו אינה ההופעה הספרותית הראשונה של הורבינק. ב-63' תיאר אותו פרימו לוי בספרו "ההפוגה" - ילד בן שלוש, קטן, נכה וחולה, אולי הונגרי ואולי פולני, בעל "מבט פראי ואנושי בעת ובעונה אחת", שהיה מוטל על דרגש בצריף החולים במחנה, אחרי שחרורו על ידי הצבא האדום. הורבינק היה השם שהעניקו לו שאר יושבי הצריף, בהם לוי עצמו, בשל שלוש ההברות היחידות שיצאו מפיו - ספק שם חיבה שנתנה לו אמו, ספק הד קלוש לשיר ילדים מזרח אירופי.

 

אלה שראו את הורבינק בחייו ובמותו לא שכחו אותו, אבל לשאר העולם לא היתה כל דרך לדעת שהוא חי, ואז מת. למעשה, הורבינק חי רק כי לוי כתב עליו כמה פסקאות בספרו, וכעת הוא ממשיך לחיות, יותר מ-60 שנים אחרי מותו, רק משום שגרסיה אורטגה החליט לקנות לו ימי הולדת ולכתוב על חייו כפי שיכלו להיות.

האויב הגדול ביותר

גרסיה אורטגה, שהוא גם מבקר ספרות, מתרגם ומשורר, עבד בעבר כיועץ של שר התרבות הספרדי וכמנהל של הוצאת הספרים הספרדית הגדולה "סייש בארל" (בתפקיד זה יזם את התרגום לספרדית של כמה מספריו של דויד גרוסמן). בשבוע שעבר היה האורח של מכון סרוונטס לתרבות ספרד בתל אביב, והשתתף ביריד הספרים בירושלים, בפאנל מיוחד על ספרות העולם היהודי באירופה, בהשתתפות הסופר הישראלי אהרן אפלפלד.

הוא נולד לפני 50 שנה בעיר ויאדוליד, בירת מחוז קסטיליה ולאון, שהיתה גם בירת הממלכה הספרדית למשך חמש שנים חטופות, בתחילת המאה ה-17. "למדתי בבית ספר קתולי רגיל, כמו כולם, עד שבגיל 13 הגעתי יום אחד ללימודים והודעתי לחברים שלי ולמורים שלי שאני יהודי", מספר גרסיה אורטגה בבית קפה בלב תל אביב. "זה לא קרה בגלל סיבות דתיות. אני אתאיסט והייתי כזה גם בילדותי. גם לא הכרתי יהודים בוויאדוליד של שנות ה-60 ולמעשה לא באמת הכרתי יהודים עד גיל מאוחר מאוד".

 

 

"אהבתי לקרוא הרבה, תמיד, וככל שקראתי יותר 'גיליתי' עוד

 

 

ועוד אנשי רוח יהודים שהערצתי: פרויד, איינשטיין, מרקס ורבים אחרים. היתה לי תחושה עמוקה של שייכות אל האנשים האלה, אל העם הזה. עוד משהו שמשך אותי אל היהודים היה התפקיד הנורא שזימנה להם ההיסטוריה. הרגשתי הזדהות עם הגורל של היהודים, צורך לעמוד לצדם של אלה שנעשה להם עוול כל כך גדול, רצון, קצת ילדותי כנראה, לתקן את המעוות על ידי הצטרפות אל הקורבנות".

איך הגיבו בבית הספר על ההכרזה המפתיעה שלך?

"
בטבעיות גמורה, כאילו שהודעתי להם שאני ממוצא בלגי. אולי, בגלל המראה שלי או בגלל הסקרנות האינטלקטואלית שלי, היה לתלמידים ולמורים שלי קל יותר לקבל את העניין הזה, ואולי הם התייחסו לכך בקלילות כזאת רק משום שהם חשבו שזאת גחמה של ילד קצת מוזר, קצת מעופף. האמת היא שלא התעמקתי בעניין הזה יותר מדי. כנראה שרציתי להיות קצת שונה, מיוחד, והשגתי את זה. לא התחלתי ללמוד היסטוריה יהודית ותנ"ך או משהו כזה. הסתפקתי באנקדוטה הזאת והמשכתי הלאה".

העניין שלו בשואה התעורר רק כעבור שנים אחדות. "ראיתי עם אבי הרבה סרטי תעודה ששודרו בבתי הקולנוע ובטלוויזיה על מלחמת העולם השנייה", הוא מספר. "בניגוד לחברים שלי, מה שמשך את תשומת לבי לא היו הקרבות הגדולים והחיילים האמיצים, אלא דווקא הצילומים של מחנות ההשמדה, של המשרפות ושל ערימות הגופות. מתחתי קו ישר בין ההערצה שלי ליהודים להזדהות שלי עם הטרגדיה הגדולה שלהם. שני האלמנטים האלה התחברו אצלי בצורה ברורה מאוד. התחלתי לקרוא ספרים על השואה, את כל הספרים שיכולתי למצוא בספריות, והרצון שלי לעשות צדק עם הקורבנות, לתקן את העולם, רק התגבר".

למדת בבית הספר על השמדת היהודים?

"
לא. למדנו על המלחמה, אבל לא על המחיר הנורא שלה. בנעורי הרגשתי שהשואה היא עניין כמעט פרטי שלי, לא היה לי עם מי לחלוק אותו, את מי לשתף בכל המחשבות והרגשות האלה. כשניסיתי לעשות את זה הסתכלו עלי כמו על משוגע. גם היום, לצערי, הרבה מאוד ספרדים לא יודעים כלום על השואה ולא רוצים לדעת. הם מתייחסים לכל זה כמו אל היסטוריה עתיקה, אף על פי שהאנשים שעברו את השואה עדיין חיים בקרבנו. השכחה היא האויב הגדול ביותר של המין האנושי".

גרסיה אורטגה אולי הרגיש כיהודי והתעניין בשואה כבר בגיל ההתבגרות, אך עבר עוד זמן רב עד ששילב את הסקרנות הבוסרית שלו בעשייתו הספרותית. קודם לכן, הוא עזב את ויאדוליד ועבר למדריד כדי ללמוד פילולוגיה ספרדית, התחתן והתגרש בגיל צעיר ופירסם כמה שירים בכתבי עת ספרותיים. "בתחילת הדרך בכלל חשבתי שאעסוק בפוליטיקה", הוא מספר. "הייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הספרדית, כשהיא עדיין היתה מחוץ לחוק, בדמדומי שלטונו של פרנקו, אבל אז הבנתי שאין לי שום רצון להיות עסקן פוליטי, שמתיישר לפי הקו האידיאולוגי שמגיע מלמעלה. ידעתי שהייעוד האמיתי שלי נמצא בספרות".

הוא התחיל לפרסם ביקורות ספרים בעיתונים קטנים ובשלב מסוים הציע את מועמדותו לעיתון "אל פאיס", שנוסד ב-76' ושינה את פני העיתונות הספרדית. "כשהתחלתי לכתוב בעיתון הזה, שאותו הערכתי והערצתי מהיום הראשון שבו הוא יצא, הרגשתי שהגשמתי חלום, בדיוק כמו שהרגשתי כשפירסמתי את ספר השירה הראשון שלי ("Esta labor digital", ב-83') ואת הרומן הראשון שלי ("Los episodios capitales de Osvaldo Mendoza", ב-89'). לעבוד בעולם הספרות, בין אם כמתרגם, כמשורר, כסופר או כעורך, זו זכות גדולה מאוד, שאני לא מתייחס אליה בקלות ראש. זה עיסוק תובעני ששואב אותך אליו באופן טוטלי".

הייתי בדרכי לאושוויץ

בזמן הראיון, בחום הישראלי של אמצע פברואר, חושף גרסיה אורטגה זרוע לבנבנה שעליה חקוקות שתי כתובות קעקע כחולות: מגן-דוד ו"חי", אותם סמלים שהוא עונד גם על שרשרת זהב דקיקה שתלויה על צווארו. כשהוא מבחין במבט שמשתהה על זרועו, הוא מסביר בחיוך מבויש שביקש לקעקע את הכתובות על גופו משום שאת התליון הוא עלול לאבד, אבל הקעקועים יישארו שם תמיד. "זו מזכרת מסיפור אהבה גדול, מסובך ובלתי אפשרי עם אשה יהודייה. לא הדת הקשתה עלינו להיות ביחד, כמובן, אלא החיים עצמם, וזה הזיכרון שנותר לי".

עברו 13 שנים מאז שפירסמת את הספר הראשון שלך ועד שכתבת ספר שעוסק ביהודים ובשואה. מדוע חיכית כל כך הרבה זמן?

"
בגיל 26 קראתי את 'ההפוגה' של פרימו לוי והתוודעתי אל דמותו של הילד הורבינק. התגובה הראשונית שלי היתה שאני חייב לכתוב עליו ספר, אבל מיד לאחר מכן זנחתי את הרעיון. הרגשתי שאני עוד לא בשל לכתוב את הספר הזה, כסופר וכבן אדם. רק הרבה שנים לאחר מכן, פתאום באמצע הרחוב, הבנתי שאני צריך להעניק לו חיים. זו היתה התשובה שחיפשתי לשאלה שכבר כמעט שכחתי אותה".

הורבינק היה דמות שולית מאוד בספרו של לוי. מה גרם לך להתרכז דווקא בו?

"
הורבינק הוא סמל לכל הילדים היהודים המתים, לכל היהודים שמתו במחנות ההשמדה. היה לי חשוב לכתוב רומן ולא ספר היסטוריה, משום שאני מאמין שלספרות יש תפקיד חשוב מאוד בתיעוד המציאות, לעתים אפילו חשוב יותר מזה של ההיסטוריה המוסדית. רציתי להשתמש בדמיון כדי לספר את האמת. לא רציתי לכתוב רק על מה שהיה, אלא גם על מה שיכול להיות. על החיים שהיו צריכים להיות חייו של הורבינק. לאחר מכן, חשבתי גם על כך שלילד הזה היו הורים, היה עבר, ולכן הרגשתי צורך לספר את הסיפור של הוריו, את סיפור האהבה היפה שלהם בקראקוב ואת סופו הטרגי באושוויץ. בתוך הסיפור הזה, הקטן כל כך, של הורבינק, מתגלם הסיפור הגדול כל כך של היהודים בשואה".

על מי חשבת כשכתבת את הספר, לאיזה קהל ייעדת אותו - ספרדים שלא מכירים את השואה?

"
האמת היא שחשבתי רק על קורא אחד, זה שלעולם לא יקרא את הספר הזה, על הורבינק".

המספר, בן דמותו של הסופר, מתחיל את הספר בבית חולים גרמני, שאליו הובא אחרי שנפצע בתאונת דרכים בדרך לפולין. "הייתי בדרכי לאושוויץ, אך לא עוד", כותב גרסיה אורטגה פעמים רבות בספרו. הוא עצמו לא אושפז בבית חולים גרמני, ולא תהה, באינסטינקט שמתאים מאוד ליהודים, מה עשה הרופא הגרמני שמטפל בו בזמן השואה. עם זאת, כמו המספר, גם גרסיה אורטגה לא הספיק לבקר באושוויץ לפני שכתב את "האיש שקנה ימי הולדת".

איך אפשר לכתוב על החיים והמוות בקראקוב ובאושוויץ באינטימיות כזאת מבלי להיות שם? לי זה נראה כמו הישג מדהים, אבל יש כאלה שיטענו שזאת שרלטנות.

"
זה חלק מהתפקיד של הסופר. אני לא יודע מי היה זה שאמר: אפשר לכתוב רק על מה שמכירים. מה היה על הספרות, על האנושות, אם הומרוס, למשל, לא היה כותב על מסעות אודיסאוס, רק משום שהוא לא היה שם כדי לראות אותם?"

בכל זאת, לא הרגשת צורך לדבר עם ניצולים? לבקר במחנות ההשמדה?

"
כשהתחלתי לכתוב את הספר, באמת עשיתי לי חיים קלים, אם אפשר לומר זאת כך, והתחמקתי מללמוד כל מה שאפשר על אושוויץ. חשבתי לכתוב רק על החיים אחרי המחנה, או לפניו. חששתי שאם אצלול לתוך הנושא הזה, בלי הכשרה מסודרת של היסטוריון, אני עלול ללכת לאיבוד בים הגדול הזה. פחדתי שזה יכלה אותי. רציתי לזקק את כל המידע הזה לסיפור אחד, וזאת משימה קשה מאוד. עם זאת, בשלב מסוים, אחרי שכתבתי 20 עמודים, הבנתי שאני לא יכול להימנע מכך, שאני צריך להיכנס לזה ברצינות. עזבתי את הספר הזה לשנתיים, כתבתי ספר אחר ('קפה הוגו', 99'), והקדשתי כשנה וחצי לקריאה של ספרי היסטוריה וזיכרון על השואה, על אושוויץ ועל קראקוב. רק לאחר מכן חזרתי לכתוב על הורבינק. רק אז הרגשתי מוכן".

הסיפור הפתיע אותי

כדי להצליח להבין מה באמת קרה שם, אומר גרסיה אורטגה, הסופר חייב להבין מה מרגיש הקורבן. "רק כך אפשר להבין את השואה. העובדה שלא חוויתי זאת על בשרי לא נוטלת ממני את הזכות לכתוב על כך, והדרך שלי לעשות זאת היתה לכתוב על החיים הקצרים של הורבינק, על קומץ החפצים שבהם הוא נגע ושהם נגעו בו: ספל מתכת, כפתורים, בובת עץ קטנה שבה נעשה שימוש במרפאות של ד"ר מנגלה כדי להרגיע את הילדים היהודים המפוחדים לפני שנערכו בהם ניסויים מזוויעים".

הקריאה בספר לא קלה. הקורא נאלץ להתנתק ממנו מדי פעם, בגלל עוצמות הרגש והכאב שעולות מבין דפיו. מה אתה הרגשת כשכתבת אותו?

"
זה ספר שהכתיבה שלו הותירה אותי ללא נשימה וזה מה שרציתי שיקרה גם לקורא. היו רגעים שבהם חשתי שמישהו יושב מאחורי הכיסא שלי ומצווה על האצבעות שלי על אילו מקשים הן צריכות ללחוץ. קראתי את המלים שנוצרו על המחשב שלי והתפעלתי מהן, מעצמי. הסיפור שסיפרתי הפתיע גם אותי, כך היה כשכתבתי על תאונת הדרכים של המספר - זה לא משהו שתיכננתי אותו. בראש היתה לי דמות של איזה טיפוס שנוסע לאושוויץ ושם הוא נזכר בילד המת, אבל פתאום הבנתי שהוא עוד לא יכול להגיע לשם. ועכשיו מה קורה? עכשיו הוא צריך לדמיין לעצמו את הכל, כמוני.

"
ספר היסטוריה לא יכול לספר מה הרגיש אב שנאלץ באיומי אקדח לדחוף את בנו לתא הגזים, אבל החובה שלי כסופר היא להשתמש בדמיון, באבני הבניין של החיים, כדי להעלות את זה על הדעת ואחר כך על הנייר. בתור אב לשתי ילדות היה לי קשה לכתוב את הספר, במיוחד בתיאורי מותם של הילדים והכאב של הוריהם. מדי פעם הייתי צריך לצאת מחדר העבודה שלי כדי לנשום אוויר אחר, להזכיר לעצמי שאני כותב אותו מתוך שליחות, במטרה לחלץ מהשכחה את הורבינק, את הילדים המתים, לעשות עמם צדק. לכן אני צריך לתאר את הזוועות האלו. לכן גם הקדשתי את הספר לכל הדמויות שמופיעות בו - שבאמת חיו, גם אם תחת שמות אחרים".

המבקרים בספרד אהבו מאוד את הספר, אומר גרסיה אורטגה. הוא עצמו זכה בפרס דולסה צ'אקון לספרות ספרדית. "פרס נוסף, גם אם לא רשמי, שקיבלתי על הספר היה הקשר שנוצר ביני לקוראים יהודים, בספרד ומחוץ לה. הרבה מאוד אנשים טרחו לחפש אותי כדי להגיד לי שהספר נגע בהם ושהיה להם חשוב להגיד לי את זה, לחבק אותי. זו היתה הפתעה נהדרת, שהביאה אותי לבקר באושוויץ ובישראל, היא פתחה לי דלת שהיתה כבר פתוחה בתוכי הרבה מאוד שנים".

היו גם תגובות אחרות? הסתייגויות?

"
היו, הרבה. יש אנשים, בעיקר חברים מהשמאל הפוליטי בספרד, שאמרו לי, 'בשביל מה אתה צריך לחטט בפח האשפה של ההיסטוריה ולהוציא משם את הזבל הזה?' יש כאלה שהזכירו לי ש'גם לא-יהודים מתו במלחמת העולם השנייה', ו'כבר נכתבו מספיק ספרים על הטרגדיות של העם היהודי'. אחרים אמרו לי ש'כל העולם כבר יודע שהיהודים סילפו את ההיסטוריה כדי להציג את עצמם כקורבנות' וש'מאז הם כבר הוכיחו שהם מתנהגים יותר כתליינים מאשר כקורבנות'. עוד טענה ששמעתי נגד הספר היתה ש'לספרד לא היה שום חלק בהשמדת היהודים ולכן צריך להשאיר ליהודים את הכתיבה עליה'. כל התגובות האלו, מאנשים שמגדירים את עצמם כמוסריים מאוד, הבהירו לי שהאנטישמיות לא נעלמה מהעולם, כפי שרבים היו רוצים שנאמין. זו בעיה חיה, נוכחת ורצינית מאוד".

הנביא מוחמד והמלאכים

עד כה, לא חזר גרסיה אורטגה לעסוק בשואה או ביהדות ביצירתו (למעט הבלחה של סב יהודי מומצא באחד מסיפוריו הקצרים), אבל הוא מרבה לעסוק באנטישמיות ובישראל בכתיבתו הפובליציסטית בעיתון "אל פאיס", שידוע ביחסו הביקורתי לישראל. גרסיה אורטגה הוא אחד הקולות היחידים שמתיימרים להציג תמונה מאוזנת יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "אין ספק שאילו ישראל לא היתה מגינה על עצמה, היא היתה נעלמת מעל המפה", כתב במאמר בזמן מלחמת לבנון השנייה. "בבואם לבחון את המצב בדרום לבנון כיום, הרבה מאוד אינטלקטואלים ופוליטיקאים שוכחים שהמלחמה הזאת הגיעה אחרי שנים רבות שבהן ישראל הפגינה סבלנות יוצאת דופן".

במאמר מוקדם יותר טען אורטגה גרסיה כי האנטי-ישראליות היא הסוואה לאנטישמיות: "האנטי-ישראליות המוסלמית מזינה בשנים האחרונות את האנטישמיות האירופית ומצדיקה אותה... זה לא ייפסק עד שנבין שישראל היא כמונו, חלק מאירופה, ושהקיום שלה הוא חלק מהקיום שלנו".

אתה מותח קו ישר בין האנטישמיות לאנטי-ישראליות.

"
האמת היא שיש הרבה מאוד אינטלקטואלים אירופאים שעושים שימוש באידיאולוגיה אנטי-ציונית כדי לנקות את המצפון האנטישמי שלהם. האנשים האלה, שעשו קריירה מלזייף מוסריות, לא מהססים להשוות את ישראל לנאצים כדי להצדיק את תפיסת העולם המעוותת שלהם. ז'וזה סאראמאגו, למשל, הוא אחד הצבועים הגדולים שבחבורה הזאת. הוא מעמיד פנים של אוהב אדם, אבל מעביר בעיקר שנאה. הוא היה אחד האינטלקטואלים האירופאים הראשונים מהשמאל האיברי שטענו שמה שישראל עושה לפלסטינים זה שואה".

שאלת אותו איפה לדעתו מחביאה ישראל את תאי הגזים?

"
אין לי שום רצון לדיאלוג איתו. אחרי שהוא אמר את זה, הוצאתי אחר כבוד את כל הספרים שלו מהבית שלי, והמלצתי לבנות שלי ולחברים שלי לנהוג כמוני. הוא נתן טיעון שקרי, קלישאתי ומעוות בידיים של אנטישמים רבים; הצדקה לבקר את ישראל, לקלל אותה, לתקוף אותה וגם לשכוח את מה שקרה לעם היהודי בשואה. להפוך את הקורבנות לתליינים. עכשיו, בזמן המלחמה בעזה, הטיעון הנפוץ ביותר בתקשורת הספרדית היה להשוות בין ישראל לנאצים".

מה היו התגובות על מאמרי הדעה שלך בעד ישראל?

"
בשמאל, שאני תמיד הייתי בשר מבשרו, תייגו אותי כימני, כאולטרה-ימני. העובדה שהתייצבתי לצד ישראל במקרים רבים, גם עלתה לי בקשר שלי עם חברים קרובים".

אולי משום כך הטון במאמר שכתבת בזמן המלחמה בעזה היה מפויס יותר, נוח יותר לעיכול על ידי קוראי "אל פאיס"?

"
יש שאלה שאני תמיד שואל את עצמי לפני שאני כותב מאמר על מה שקורה בישראל: מה אני רוצה - לכתוב ב'אל פאיס', או רק לכתוב? אני מעדיף לכתוב את מה שאני יכול בעיתון עם הכי הרבה קוראים בספרד והכי הרבה השפעה, ולא לכתוב את כל מה שאני רוצה במקום אחר, עם הרבה פחות השפעה. זו שאלה של איזון בין הרצוי למצוי. בכל מקרה, לא משנה באיזה טון אני עושה שימוש, אני חושב שבסופו של דבר המסר שלי הוא ברור: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לסמוך על אף אחד אם היא רוצה להגן על קיומה, בטח שלא על האירופאים, ובטח שלא על אירופה שבה הלאומנות ושנאת הזרים הולכות וצוברות יותר ויותר כוח".

אתה לא נשמע אופטימי במיוחד.

"
אין לי ספק שמחכים לנו ימים קשים מאוד. מחכה לנו התנגשות בין ציוויליזציות, לא רק בגבולות של ישראל, אלא גם באירופה. הערכים של האיסלאם מתנגשים בערכים של אירופה. ישראל היא ללא ספק בצד שלנו, בצד הדמוקרטי, המתון, אבל האירופאים מסרבים לראות את זה כך".

הטרור האיסלאמי, שמפניו מתריע גרסיה אורטגה במאמרים רבים, מקבל מקום מרכזי ביצירה האחרונה שלו, שתראה אור השנה: "El Mapa de la Vida" (מפת החיים). בספר נפגשים שני ניצולים מהפיגוע בתחנת הרכבת במדריד ב-2004 עם טרוריסט מצרי, ותוך כדי כך מתברר שהניצולים הם למעשה מלאכים. אחד מהם, המלאך גבריאל, ליווה את הנביא מוחמד במסעותיו ומספר כיצד מוחמד חלם על רכבות בוערות ועל בית המעצר בגוואנטנמו. "זה שילוב בין 'פסוקי השטן' של סלמאן רושדי ל'עליסה בארץ הפלאות'", מבטיח גרסיה אורטגה.

זה נשמע כמו שילוב נפיץ מאוד. אתה לא חושש מהתגובות של המוסלמים באירופה?

"
לא. צריך להיות מגוחך מאוד כדי להיעלב מהספר הזה. במקרה הכי גרוע, אני אבוא לישראל כדי להתחבא, אם תקבלו אותי. זו באמת תהיה ההוכחה שישראל היא הגורל שלי. אני אף פעם לא עשיתי מאמץ אמיתי להתקרב אליה, אבל היא תמיד ידעה להתקרב אלי".

מה אתה כותב עכשיו?

"
בינואר האחרון, לראשונה בחיי, התפניתי מכל העיסוקים האחרים שלי כדי לעסוק רק בכתיבה. למרבה ההפתעה, דווקא עכשיו, כשאני פנוי לחלוטין כדי לכתוב, פרט לעבודת ייעוץ צדדית להוצאת הספרים 'פלנטה', אני עוד לא כותב. אולי זה לא דבר נורא כל כך, כי בספרד אנחנו מפרסמים יותר מדי ספרים, כ-70 אלף כותרים חדשים בשנה, מהם כ-7,000 ספרי פרוזה, בעוד ששיעור הספרדים שקוראים ספרים רק מצטמצם מדי שנה. היום רק 49 אחוז מהספרדים קוראים לפחות ספר אחד בשנה. כל השאר לא קוראים כלום, אפילו לא עיתון ספורט".

ואתה?

"
אני קונה יותר מ-20 ספרים בחודש ומנסה לקרוא בהם כמה שיותר. האמת היא שאני לא יכול להיכנס לחנות ספרים ולא לקנות ספר. חיים ללא קריאה, או ללא קריאת ספרים, במקרה שלי, הם חיים מוזרים. הספרים תובעים ממך הכל, ולפעמים הם אפילו רוצים שתמות, כמו במקרה של הסופר הצ'יליאני הנפלא רוברטו בולניו, שהיצירה שלו פשוט אמרה לו - עד כאן, אתה לא יכול לחיות יותר. הגורל של רבים מהסופרים האהובים עלי היה דומה. רבים מהם לא הגיעו לגיל שלי. אני אומר לבנות שלי, שבכל שנה שעוברת אני נחשב לסופר פחות גדול ולכן אסור לי לבזבז זמן. אחרי גיל 50 כל ספר שאתה כותב חייב להיות יצירת מופת".

 


סטימצקי 06/02/07

הוצאת אבן חושן יוצאת עם רומן מקורי ואמיץ על נושא שנדמה שהכל כבר נכתב עליו ”האיש שקנה ימי הולדת“ מאת הסופר הספרדי אדולפו גרסיה אורטגה- אחד הקולות הייחודיים בספרות הספרדית בת זמננו.

הספר שתורגם לפורטוגלית ולאיטלקית ובקרוב יראה אור גם בצרפתית, זיכה את מחברו היוקרתי על שם הסופרת דולסה צ‘אקון.

גרסיה אורטגה בודה ברומן זה את חייו הלא-ממומשים של הורבינק, ילד יהודי המוזכר בספרו של פרימו לוי ”ההפוגה“. הורבינק שמת באושוויץ והוא בן שלוש, הפך לסמל של מאות אלפי ילדים. דרך ההתייחסות לגורלו מביא הסופר את סיפורם של כל אותם ילדים שגורלם לא שפר עליהם ואין מי שיזכור אותם אפילו בשמם.

המספר, גבר ספרדי שאימי השואה הותירו בו רושם בל יימחה עוד מילדות, מחליט לנסוע לאושוויץ בגפו כדי להתחקות אחר חייו ובעיקר אחר מותו של הורבינק, ולהתייחד עם זכרו. תאונת דרכים קוטעת את תכניותיו, והוא נאלץ להתאשפז בבית חולים בפרנקפורט. ממיטתו הוא נאלץ להשלים את מסעו לאושוויץ בעיני רוחו. מסעו הוא גם מסע בזמן, אל לב-ליבה של אירופה בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה שלה, במטרה להשלים את סיפור חייו של הורבינק הקטן, להצילו מגורלו, להעניק לו עתיד וחיים, או בלשונו, ”לקנות לו ימי הולדת כדי שיוסיף להתקיים“.

הסופר אנטוניו מוניס מולינה (מחברם של ”חורף בליסבון“ , ”ירח מלא“ , ו“אשרי האיש“) כתב בעיתון ”אל פאיס“ : ”האיש שקנה ימי הולדת הוא סוג חדש של רומן שבו הסופר משתמש בדמיון כידע וממלא אחר תפקידיו המופלאים ביותר של ז‘אנר ספרותי זה שגיבוריו הם אנשים חסרי שם וחסרי קול, המספר את מה שלא היה ניתן לספר, את הזוועות שאנחנו בני אדם מסוגלים לעולל“.

על הסופר ומאחורי הספר:

אורטגה הוא ידיד ישראל. כבר בגיל 13 הכריז שהוא יהודי בעיקר משום שהיה מוקסם מכך שכל מה שקורה במדע, בהיסטוריה ובכל תחום אחר קשור ליהודים. הוא יוצא להגנתה של ישראל ללא היסוס במאמרים אותם הוא מפרסם בעיתונים החשובים בספרד, למשל ”אל פאיס“ שבו הוא תוקף את האנטישמיות של השמאל האירופי ומתריע מפני אחמניג‘אד ומפני האיסלם ה“מתון“. ידידי ישראל אינם רבים בקרב האינטלקטואלים בשמאל הספרדי ומשום כל תמיכה מדמות בולטת כל כך מקרב אנשי הרוח בספרד אינה עניין של מה בכך.

אורטגה רחוק מכל בחינה שהיא, דתית לאומית, גיאוגרפית וכרונולוגית מפשעי מלחמת העולם השניה, אולם תמיד התעניין בנושא. הקטע בספר בו אורטגה מסופר כיצד הושפע המספר מתמונות של השואה בילדותו הוא אוטוביוגרפי לחלוטין. הרעיון לספר נולד ממשפט מרגש שכתב פרימו לוי על הורבינק: ”הדבר היחיד שיוותר ממנו הוא מה שאני כותב עכשיו“. אורטגה הרגיש שעליו לעשות משהו. לאחר שיום אחד עלילת הספר הבשילה בתוכו, הוא המציא לילד את סיפור חייו לו נותר בחיים - חיים שהם לא רק בעלי עתיד, אלא גם בעלי עבר, עם הורים שאהבו זה את זה והוא היה פרי אהבתם. את הילד הזה הוא הפך לסמל של יותר ממיליון ילדים. לצורך כתיבת הספר נכנס אורטגה עמוק לנושא השואה באמצעות תיעוד ונסיעות, וביקור באושוויץ בניגוד לגיבור הספר שרק היה בדרכו לאושוויץ אך לא הגיע לשם.

 


במילים אחרות
מקור ראשון 16/02/07 - אריאל שנבל

’האיש‘ (הוצאת אבן-חושן) הוא ספר קשה ומהפך קרביים, שבניגוד לקלישאה, במהלך הקריאה בו דווקא הייתי חייב חהניח אותו מדי פעם מהיד כדי לנשום. להירגע מהתופת המתוארת בו. אורטגה אדולפו גרסיה, סופר ספרדי בעל שם, משתמש בדמותו של הורבינק, הילד היהודי בן השלוש שנולד וכנראה גם מת באושוויץ, ומוזכר באחד מספריו של פרימו לוי. תוך קריאת סיפור החיים האלטרנטיבי שבנה גרסיה להורבינק, אנו נחשפים לעולם המסויט של אושוויץ ולגיהנום שעברו השוהים בו, בעיקר הילדים. זהו ספר שמצליח לומר משהו חדש, נוקב, ונורא ואיום, על נושא שלכאורה כבר נאמר, סופר ונכתב עליו הכל.

 


שואה שלו
ישראלי-מהדורת בוקר 22/02/07 - אמיר שוורץ

האיש שקנה ימי הולדת / אדולפו גרסיה אורטגה, מספרדית: עינת טלמון (אבן חושן), 203 עמ‘

לפעמים הספרים המרגשים ביותר מגיעים מכיוון לחלוטין בלתי צפוי. מה הסיכוי שסופר ספרדי צעיר, שעשה את כל חייו במולדתו, יחוש חמלה והזדהות כה רבה עם אירוע - אזכר והרה גורל ככל שיהיה- שקרה לעם אחר ושנים לפני הולדתו? במקרה של אדולפו גרסיה אורטגה, כך מתברר, הסיכוי הוא עובדה ממשית. שכן אורטגה חווה על בשרו את זיכרון השואה, שמהווה אף הוא חוויה משמעותית ומטלטלת. הסיפורים והעדויות עוררו אצלו הזדהות עמוקה עם האסון הגדול של האנושות, וחמלה וצער כנים כלפי כל אדם וילד מבין ששת המיליונים שנרצחו.

ברומן הנוכחי בודה גרסיה אורטגה את חייו החידתיים של הורבינק, ילד יהודי שמוזכר בקצרה בספרו של פרימו לוי, ’ההפוגה‘.

הורבינק, ששמו לא ידוע וכונה כך כיוון שלא הוציא הגה מפיו אלא רק את ההברות ”הור-בי-נק“, מת באושוויץ בהיותו בן שלוש, בתקופה שלאחר שחרור המחנה על ידי הרוסים. המספר, ספרדי בן זמננו, נוסע לאושוויץ דרך גרמניה כדי לתהות מקרוב על ימיו האחרונים במחנה של הורבינק ושל הדמויות שסבבו אותו לפני מותו. אבל תאונת דרכים קוטעת את תכניותיו, הוא מתאשפז בבית חולים בפרנקפורט (“העיר שהכשירה את מנגלה להיות רופא“), וממיטת חוליו מנסה בעיני רוחו לשרטט את התרחישים שהרכיבו את חייו העלומים של הורבינק.

זוהי מלאכת מחשבת שנסמכת על הזיכרון והחוויה האישית של המחבר. בכל חלק אחר ברומן מגיע גרסיה אורטגה אל הדקה הקריטית- בימים הראשונים של חודש מארס 1945, שבהם נפח הורבינק את נשמתו וסביבו חבורה של גברים רזים, אודים מוצלים מאש- ממקום שונה. פעם באמצעות קורות חייהם האפשריים של הוריו של הילד, שנרצחו באושוויץ: פעם דרך סיפור של הנק, הקאפו הרגיש שהיה להורבינק כאם בימיו האחרונים: ופעם אחרת דרך היום האחרון בחייו של פרימו לוי, ב- 11 באפריל 1987 בטורינו, שבסופו נמצא מת בחלל חדר המדרגות של הבנין שבו גר.

הרומן של גרסיה אורטגה ממשיך את ההתמודדות המופתית של הספרות עם השואה - התמודדות מלאת רגש ועם זאת כזו שאינה רגשית. פעם אחר פעם מתחבט המחבר באמירתו של אדורנו- על כך שכתיבת שירה לאחר אושוויץ היא מעשה ברברי - ובכל פעם מוכיח מחדש את אמיתות האימרה. אלא שלמרות אמת זו, דומה שתפקיד הזיכרון שהוטל על הספרות הוא זה שמביס כל צורך, טענה או תחושה אחרת.

 


זכרון דברים
גלובס-מגזין הערב 17/04/07 - אסתי סגל

ריבוי הספרים שיוצאים לאחרונה על השואה עומד ביחס הפוך לנטיות ההשטחה וההכחשה של הנושא הכאוב ביותר בתולדות האנושות

”הכל מואר“ (ג‘ונתן ספרן פוייר), ”תולדות האהבה“ (ניקול קראוס) , ”ההרפתקאות המופלאות של קוולייר וקליי“ (מייקל שייבון) , ”פתרון סופי“ (מייקל שייבון) , ”מטהאוזן“ (יאקובס קמבנליס) , ”מעוף העורב“ (אן מרי מקדונלד) , ”אני לומד גרמנית“ (דניס לאשו) , ”אוסטרליץ“ (וו.ג.זבאלד) , ”אחרת“ (האנס יואכים שדליך) , ”זיגפריד-אידיליה שחורה“ (הארי מוליש) , ”האיש שקנה ימי הולדת“ (אדולפו גרסיה אורטגה). הספרים שהוזכרו הם רק חלק קטן מגל של ספרות הנכתבת בשנים האחרונות בכל העולם בידי גרמנים וספרדים ויוונים וגם בידי יהודים. ספרות ש- 60 שנה לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית חוזרת שוב ושוב לזוועות השואה ומתכתבת עם השאלות המוסריות והחברתיות הנובעות ממנה.

בשנה האחרונה, למשל, התעורר בצרפת רעש גדול סביב הספר זוכה הפרס הגונקור היוקרתי Les bienveillantes של ג‘ונתן ליטל. 900 עמודים שמגוללים את השואה מנקודת מבטו של קצין נאצי. (המחבר אגב, הוא יהודי אמריקני).

זווית מקורית נוספת לבחינת הנושא מגיעה מסופר ספרדי לא יהודי ב”האיש שקנה ימי הולדת“ שבו גרסיה אורטגה בודה את חייו הלא ממומשים של הורבינק - ילד יהודי בן שלוש שמת באושוויץ שאת דמותו הוא שאב מתוך ספרו של פרימו לוי ”ההפוגה“.

מה שמעניין בתופעה, מלבד העובדה שהזמן עובר, הזכרון מטשטש, העדים מתמעטים ודווקא העיסוק בנושא מקבל תאוצה, הוא ריבוי היוצרים שאינם יהודים ושאין להם קשר ישיר אל הנושא.

סופרים כמו ארי דה לוקה הנפוליטני (“הר אדוני“) וגרסיה אורטגה הספרדי וקולנוענים כמו רוברטו בניני האיטלקי, ברטראן טברנייה הצרפתי ואחרים.

הפריחה הזאת של העיסוק התרבותי והיצירתי בנושאים שהשואה מעלה מפתיעה בעוצמתה, בעיקר על רקע המציאות הקיימת של שכחה, השטחה וגם בכחשת שואה.

מקובל לדבר רבות על הכיוון האירני ועל ההצהרות של אחמדיג‘אן, אבל כדאי לזכור שהבושה האמיתית מגיעה ממקומות קרובים ומעוררי חלחלה הרבה יותר, החל משימוש מצמרר בסמלי החורבן היהודי כנשק במאבק כנגד הורדת התנחלויות (הטלאי הצהוב שהוקם לתחייה על זרועות אנשי הגוש ותומכיהם, סצנת הילדים הצועדים בזרועות מורמות אל מול חיילי צה“ל, זעקות ’נאצים‘ המכוונות לעבר הצבא וכו‘), עבור בקמפיין האופנה המחריד לחברת דן קסידי שבהקשרו רק נזכיר את דבריו של הפרסומאי פרנקו על הצורך להתייחס אל השואה בהומור ובקריאיטיביות והזוועה הגדולה מכל: הגילויים על מצבם הכלכלי הנואש של ניצולי השואה שבזכות השילומים שהמדינה גובה על חשבונם כולנו כאן חיים ואילו הם (הניצולים) נזרקים לעת זיקנתם לזרועות העוני. את הכספים המיועדים להם, גוזלים פקידים קטנים שבאמתלות בירוקרטיות מסרבים להעביר אותם ליעדם (וכדאי כאן להזכיר שפקידי האוצר והביטוח הלאומי בסך הכל ממלאים פקודות. של הממשלה).

בהקשר הזה היה כדאי לבקש מסאראמגו להוסיף פרק שלישי לטרילוגיה שלו - על האטימות.

16/10/07

אדולפו גַרסיה אורטֶגָה נולד בויאדוליד ב-1958. הוא מחברם של שמונה ספרי שירה, האחרון ”אני מעריץ אותך קפקא“ ראה אור ב-2006. אורטגה, אוהד ישראל מושבע, הזדהה מאז נעוריו עם סבלו של העם היהודי, ולמרות חינוכו הנוצרי הכריז על עצמו בגיל 13 כיהודי. ספרו ”האיש שקנה ימי הולדת“, שראה אור גם בישראל (אבן חושן 2006), עוסק בשואה סביב סיפורו של ילד יהודי שהיה קורבן לניסוייו של ד“ר מנגלה ומת באושוויץ.

אורטגה פרסם ספרי מסות, ארבעה-עשר ספרי תרגום לספרדית, בין השאר מכִּתבי רולאן בארת‘, איזבל אברהארט, בלייז סנדרר ואלן פינקלקראוט, וכן שבעה רומנים (האחרון שבהם, ”רובוט“, 2006), שתורגמו לפורטוגזית, איטלקית, עברית ואנגלית. על יצירתו זכה בפרסי ספרות שונים. אורטגה כיהן כעורך ספרותי בהוצאות הספרים ”אגילרו“סייס באראל“, ונודע כמבקר ספרות בעיתונות הספרדית. הוא כיהן כיועץ למשרד התרבות הספרדי, וכמנהל התקשורת של הספרייה הלאומית. הוא בעל טור בעיתון המרכזי של ספרד, ”אל פאיס“.

 


 

מתוך "עתון 77" מרץ-אפריל 2007

 

 

 

 


האיש שקנה ימי הולדת - אדולפו גרסיה אורטגה (ספר)

"גלובל רפורט" נוריתהה 08.06.2009

האיש שקנה ימי הולדת - אדולפו גרסיה אורטגה (ספר). הספר השאיר אותי חסרת נשימה לחלוטין. הוא לא הכניס לי אגרוף בבטן, הוא קרע לי את כל המעיים. ולקח לי זמן לעכל אותו. כי מה בסך הכל רצה אדולפו גרסיה אורטגה ? רק לקנות עוד מספר ימי הולדת להורבינק, שיחייה עוד קצת. אז אולי הוא בעצם הצליח. הוא הצליח להטמין את זכר הילד בי.

 

 

הוצאת אבן חושן
סידרת נופך
תרגום: עינת טלמון,
עיצוב עטיפה: דוד מוסקוביץ
204
עמודים.
2007

בימים הראשונים שלנו האיטליה, התידדנו עם זוג נחמד הורים לבן ובת. הם גרו במונגידורו (באמצע הדרך בין בולוניה ופירנצה). בפעם הראשונה שנסענו לבקר אותם, הציגו בפנינו את הבן והבת. לבת שלהם הם קראו "שרה". מאד התפלאתי על השם. הזוג לא היה יהודי, כי אם נוצרי. שאלתי על השם, והם ענו לי "קראנו לבתינו "שרה" לזכר כל אותן הילדות היהודיות הקטנות שנהרגו בשואה. ידוע לנו הנאצים בבזלזול קראו לכל הילדות "שרה".".

זה בערך מה שעושה אדולפו גרסיה אורטגה בספרו "האיש שקנה ימי הולדת". הוא כותב לזכר כל הילדים הקטנים שנספו, ילדים שאף אחד לא ידע שהם בכלל היו קיימים.

אגיד לכם, שזה אחד הספרים הקשים ביותר שקראתי, אולי הקשה ביותר אחרי הספר "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי.

אולי בגלל הפרטים הקטנים ובקטנטנים שיש בספר. שמות, יחסים, צורת ביגוד, אילן יחסים, תיאורים קטנים והרי כבר אמרו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בעצם במחשבה שניה (ויסלחו לי כל הדתיים והמסורתיים והמאמינים) לספר הזה לאלוהים אין כניסה.

במסגרתו הספר הזכיר לי את "העולם שיצרתי למענה" של תומס מורן. גם שם אדם המרותק למיטתו, יוצר ובורא בדמיונו עולם שלם.
גם כאן.

הורבינק הוא ילד משותק רגליים, בן שלוש, שמת באושוויץ. הוא מוזכר בספרו של פרימו לוי "ההפוגה". לא יותר מ 2 דפים יש בספר זה על הילד. עבור אדולפו גרסיה אורטגה הורבינק הוא הסמל למאות אלפי הילדים. דרך הורבינק הוא מנסה להביא את הסיפור של כל אותם הילדים שאין מי שיזכור אותם.

המספר הוא גבר ספרדי, נשוי ואב ל 2 בנות, שהשואה התירה בו רושם בל יחמה. הוא מחליט לנסוע לאושוויץ (לבדו), לראות את המקום, להתרשם, ובעיקר להתחקות אחרי חייו ומותו של הורבינק ולהתיחד עם זכרו.

בדרך לאושוויץ משאית נכנסת במכונית שלו, הוא שובר את הרגליים (ועוד) ומאושפז בבית חולים בפרנקפורט. היות ואין הוא יכול לנסוע יותר פיזית, הוא נוסע רוחנית. הוא נוסע לאושוויץ בעיני רוחו, הוא נוסע בזמן , קדימה ואחורה. לאושוויץ, לקרקוב, לגטו .הוא מנסה להבין, מנסה לבנות חיים. הוא בודה לו עולם ואנשים, שיכולים היו להיות אנשים אמיתיים. הוא בודה מלבו חיים אלטרנטיבים שהיו יכולים להיות להורבינק לו שרד. הוא מספר על אביו ואמו של הורבינק. על ילדותם, על חתונתם. בעצם הוא לא מנסה להבין. הוא פשוט מספר. מביא עובדות קטנות. של טוב ושל רע.

הוא מדמיין, איך הורבינק נולד, איך הוא גדל, מי הסתיר אותו ואיפה. מי היו הוריו, איך הכירו? איך התחתנו?

הרבה ספרי שואה קראתי, אבל הספר הזה חלחל לי לתוך הנשמה. דוקא בגלל הפשטות, דוקא בגלל הסיפור הבדיוני, דוקא בגלל המילים והתאורים הקטנים.

"
לדחוף, לעורר אימה, להכות, לשסף, לירוק, לפתוח, לשרוט, להעליב, לקרוע, לדרוך כלי נשק, לירות, להוציא להורג, לנעוץ, להשליך, לפרק איברים, לתלות, למחוץ, לשחוט, להזריק, לנסר עצם בגולגולת, להשחית, לקטוע איברים, לכתוש, לצלות, לבקע, לתקוע פגיון, לחשמל, לאנוס, להדביק במחלות, לענות, לרמות, לקדוח, לערוף, לחתוך, לשפד, לקבור, לחנוק, לחבוט ולשבור את העצמות – כל אלו הן פעולות שהנאצים החילו על ילדים“, (עמוד 86-87)

בשכבו בבית חולים, לא מן הנמנע, שהסופר עושה השוואה בין גרמניה של היום ובין גרמניה של אז. הנה עכשו מטפלים בו הרופאים. ההאם האבות שלהם היו הרופאים במחנה ריכוז? האם הם עבדו עם מנגלה? אין הוא יכול להשתחרר מהדעה שאולי אוטוטו הם "יטפלו גם בו".

הספר השאיר אותי חסרת נשימה לחלוטין. הוא לא הכניס לי אגרוף בבטן, הוא קרע לי את כל המעיים. ולקח לי זמן לעכל אותו.

כי מה בסך הכל רצה אדולפו גרסיה אורטגה ? רק לקנות עוד מספר ימי הולדת להורבינק, שיחייה עוד קצת.

אז אולי הוא בעצם הצליח. הוא הצליח להטמין את זכר הילד בי.

 

מחיר קטלוגי: 84.00 ש"ח
מחיר באתר: 67.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד