• אבן חושן

שנה של סוכריות

"שָׁנָה שֶׁל סֻכָּרִיּוֹת" הוא הספר השלושים ושבעה בסדרת

ספרי השירה "פִּטְדָה", אבן מאבני החושן. הספר

נדפס אופסט בגופן "דרוגולין"

על נייר נטול עץ

83 גרם.

 

הפנטסיה של המציאות | המציאות של הפנטסיה

ספר השירה השני של מיא שם-אור - 'שנה של סוכריות' - זכה במענק מהמועצה לתרבות ולאמנות של מפעל הפיס ויצא לאור בתמיכתם.

על עטיפת הספר מופיע ציורו של אסד עזי - אישה וגבר מלאך שטן לו כנפיים

מיא שם-אור: משוררת

רוני סומק: שירי "שנה של סוכריות" כתובים באזור הדמדומים שבין מציאות לפנטזיה. כבר בשיר הפותח מתואר הראש ש"עף לי מהגוף" ומיא שם-אור מוליכה את השורות בעולם שבו נפערות חזק עיני הדמיון. היא מזכירה עליסה מודרנית ועולם הפלאות יכול להיות בכל מקום, החל מתל אביב בלילה ועד רציף הרכבת התחתית בניו יורק. הסוכריות המטפוריות, אגב, מפוזרות בכל מקום. הן מתוקות וחמוצות והמעשה השירי הוא נייר צלופן העוטף ביופי גם את המקומות שבהן "סכין קטנה" נשלפת לעקור לב אהוב.

בספר איורים וציורים של הצייר אסד עזי, זוכה פרס קולינר ממוזיאון ישראל ופרס ההתפנות משר החינוך. אסד: "אהבתי את השירים וזו הפעם הראשונה בה שיתפתי ביצירתי משורר-אמן. כדי שהשירים והאיורים ישלימו זה את זה, קראנו יחד את השירים, מיא ואני, ולאחר מכן יצרנו מרישומים שונים חוויה קווית ויזואלית עצמאית -אך קשובה למקצב הפנימי המיוחד שלהם".

 

 

על הספר "שנה של סוכריות" / מיא שם אור

שירתה של מיא שם אור היא שירה בעלת ריתמוס וגם שירה בועטת ושוברת גבולות, היא אינה כותבת בוטה אלא כותבת כואב. כשקוראים בשיריה מהדהד השיר בצליליו ויש בהם ריתמיקה קצבית.

מאת: שושנה ויג | 15.6.2012

הסוכריות של מיא שם-אור קופצות בפה. הן משאירות טעם חד לאורך זמן בפה הקורא לאחר שטועמים משיריה. הספר שיש בידי הודפס במהדורה מצומצמת בת 36 עותקים. התקיימה הדפסה מסחרית נוספת מעבר לכמות המצומצמת, סביר להניח שיחידי סגולה זכו לגרסה המיוחדת.

מיא שם-אור, מבקשת שנטעם את שירתה. והיא מעניקה לקורא את טעם הסוכריות שהיא טעמה. בכותרת הספר "שנה של סוכריות" יש תחימה של זמן. מהי אותה שנה של סוכריות עשוי לתהות הקורא. ובנוסף יש הגדרה של משך הזמן זה היה למשך שנה. ומה כעת בחלוף השנה, האם הכתיבה הייתה לשם זיכרון?

בהקדשה לספר מודה המשוררת לסבתותיה מרים ורוז והדבר מרמז על ביוגרפיה שבה לסבתות השפעה עמוקה על חייה של הנכדה. באמירה זו מבטאת המשוררת את הקשר בין דור הסבתות לדור הכותבת. היא משתפת את הקורא באמירה הבין דורית שלה. היא מדלגת על דור ההורים או מוותרת על ציון בן זוג או ילדים ובוחרת בהקדשה לסבתות, וגם אינה מקדישה את הספר לסבים. כלומר משהו בהקדשה תוחם את המשוררת בקשר עבות אל הסבתות. וכאן גם תהִייה מדוע אליהן קשורה מיא המשוררת ולא אל מישהו אחר. מה יש בסבתות שעיצבו את מיא שם אור כי זוהי הסיבה שהיא מודה להן. "סבתי רוז נפטרה כשאבי היה בן 5, ברומניה. אבי הוא חיים נגיד. ד"ר חיים נגיד. בעצם לא הכרתי אותה אבל הכרתי אותה דרך אבא. הוא כאילו תיווך קישר בנינו למרות שלא אמר עליה מילה. או לא זכור לי שדיבר עליה מעולם. היא השפיעה עליי באמצעותו מבלי לעשות דבר ממש. אבל היא חלק בי. סבתא מרים ממש גדלה אותי. הייתי ממש אתה. ולה היה מספיק מקום לתת מקום לכל הסבתות שהייתי רוצה. " (מיא שם-אור במייל תגובה על המאמר)

שירתה של מיא שם אור היא שירה בעלת ריתמוס וגם שירה בועטת ושוברת גבולות, היא אינה כותבת בוטה אלא כותבת כואב. כשקוראים בשיריה מהדהד השיר בצליליו ויש בהם ריתמיקה קצבית. השירים מתנגנים בפי הקורא. אחת מהטכניקות הבולטות של מיא שם-אור היא שימוש מרובה פעלים. השירה שלה מפעימה גם בשל השימוש המיוחד הזה שלה בפעלים. כשהיא כותבת שיר ניתן לשמוע את קולות החריטה שלה על גבי העמוד ולכן הדפסת ספרה במהדורה הזו כשהעמוד שקוף ונראית בו השתקפות הכתיבה מצדיו לצד האיורים, מתאימה לרוח השירים.

כְּנָפַיִם / מיא שם-אור

כָּל כָּךְ חָזָק תָּפַס-אָחַז-צָבַט אוֹתִי הָאִישׁ עִם הַכְּנָפַיִם

עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִצְרֹחַ וְלָעוּף

מִשָּׁם.

 

בּוֹעֶרֶת רַצְתִּי בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת

לַגַּג

לְהַסְפִּיק לָעוּף מִמֶּנּוּ

לִפְנֵי שֶׁיָּעוּף הוּא

וְהַכֹּל יִתְקַלְקֵל לִי.

 

כָּל כָּךְ חָזָק תָּפַס-שָׁמַט-אָחַז בִּי

הָאִישׁ עִם הַכְּנָפַיִם הִרְגִּישׁ-רִגֵּשׁ אוֹתִי בַּכְּנָפַיִם לְהָעִיר אוֹתִי-לִצְרֹחַ עָלַי

מִתּוֹךְ אַהֲבָה חֲזָקָה.

כָּךְ

הוּא

אָמַר

לִי –

לוֹחֵשׁ לִי בָּאֹזֶן –

נִשְׁבַּע לִי בֵּאלֹהִים וּבָאִמָּא הַבַּת זוֹנָה שֶׁלּוֹ.

כָּל כָּךְ חָזָק תָּפַס-שָׁמַט-דָּרַס אוֹתִי לָרִצְפָּה הִכְנִיס לִי מַכּוֹת

בָּרֹאשׁ-סָתַר לִי בְּעָצְמָה

עַד שֶׁהָרֹאשׁ

עָף לִי מֵהַגּוּף – אָהַב אוֹתִי בְּחָזְקָה כְּאִלּוּ גַּם לִי כְּנָפַיִם וַאֲנִי צִפּוֹר

קְטַנָּה מִתְבּוֹנֶנֶת

מֵעַל גֶּדֶר הָאֶבֶן הַלְּבָנָה בָּעוֹבְרִים וְשָׁבִים מַרְאָה אֶת הַכְּנָפַיִם

הַלְּבָנוֹת שְׂעִירוֹת עֲנָקִיּוֹת שֶׁלִּי –

וְאֵין לִי כֹּחַ

כְּנֶגֶד

כָּל הַקִּנְאָה שֶׁמְּכֻוֶּנֶת נֶגְדִּי

בִּגְלַל הָאִישׁ שֶׁלִּי

שֶׁתּוֹפֵס בִּי בְּעָצְמָה

בּוֹעֵט בִּי-מַפְרִיעַ לִי לָעוּף בִּלְעָדָיו.

 

כָּל כָּךְ חָזָק תָּפַס-אָחַז-הִרְגִּישׁ-חָנַק אוֹתִי בְּיָדָיו-מַפִּיל עָלַי שֵׂעָר

זָהוֹב סָתוּר צוֹרֵחַ עָלַי שֶׁאָקוּם-שֶׁאֵשֵׁב-שֶׁאָקוּם-אֵשֵׁב עַל שָׁטִיחַ

הָאוֹקֶר שֶׁנִּקְנָה בְּאִיקֶאָה-צָעַק-סָטַר-מָשַׁךְ לִי בַּשֵּׂעָר-

הִכְנִיס לִי

הוֹצִיא

הָפַךְ אוֹתִי עַל הַגַּב

קָרַע אוֹתִי

הִצְלִיף בִּי

עַל הַגַּג בְּתֵל אָבִיב תַּחַת הַבַּיִת שֶׁלּוֹ

עָשָׂה אוֹתִי נַרְקוֹמָנִית-מְסֻמֶּמֶת מַתְמִידָנִית-מַסְנִיפָה חֲלוּשָׁה-

עֲלוּבָה רַק

 

שֶׁאֶהְיֶה

שֶׁלּוֹ

בְּכָל הַחַיִּים הָעַכְשָׁוִיִּים וְהָעֲתִידִיִּים וּבְכָל עָתִיד שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל

לִצְפּוֹת מִנְּקֻדַּת הַמַּבָּט הָאֱלִילִית שֶׁלּוֹ

בְּתוֹךְ גַּן מֵאִיר

חִסֵּל אוֹתִי

תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ-צְהֻבָּה-עֲנָקִית בְּצוּרַת חֲבִיתָה יְרֻקָּה לוֹחֵשׁ לִי-

נוֹשֵׁם לִי-מַצְמִיד אוֹתִי בְּכֹחַ

לָאֲדָמָה הַחוּמָה –

'מְתוּקָה שֶׁלִּי' – 'מְתוּקָה יְקָרָה שֶׁלִּי'.

כִּי אֲנִי רוֹצָה לָמוּת אִם אֲנִי

לֹא שֶׁלּוֹ.

כדי להעביר לקורא את עצמת חוויותיה משתמשת המשוררת הדוברת בהכפלות ובשלישיות מילים ביצירה, וכך נוצר אקו קולי. הדבר בולט כבר בשיר הראשון בקובץ "כנפיים" בעמ' 5. "כל כך חזק תפס-אחז-צבט אותי האיש עם הכנפיים" זוהי השורה הראשונה בשיר בן 3 בתים, שאין בהם סימטריה כלל וכלל. בית ראשון 3 שורות, בית שני 27 שורות- ובית שלישי 22 שורות. בצירוף הפועלי המשולש היא בונה את הפעולה מחדש. היא אינה מסתפקת בפועל אחד כדי לבטא את דבריה אלא מעצימה את פעולותיו של האיש עם הכנפיים, ובסיום השיר מתברר לקורא בשורת האחרונה היא כותבת "כי אני רוצה למות אם אני לא שלו." זוהי המהות של חייה. מטאפורת האיש עם הכנפיים היא מטאפורה שבה הדוברת יכולה למצוא את מקומה. כשהיא משתמשת בביטוי "האיש עם הכנפיים" יש בו את האימאז' של המלאך, של האדם שיכול להמריא לפסגות רחוקות, והוא מסמל את משמעות חייה. פעולת התעופה בולטת בשיר והיא חשובה ביצירת הקשר אל האיש עם הכנפיים. עליה לסגל לעצמה את תכונת התעופה, ולכן היא צריכה לעלות על הגג ולנסות לעוף. הדוברת חוששת שהקשר אותו היא מבקשת לא יתפקד כפי שהיא משתוקקת. "לפני שיעוף הוא/ והכול יתקלקל לי." יחד עם האהבה החזקה היא חשה את הרעד הבלתי נמנע בו האהבה חמקנית, היא עלולה לעוף. כפי שהיא בערה והתעוררו בה הרגשות הכל יכול להיעלם. האהוב לא מבטיח את הישארותו עמה באופן תמידי והיא חוששת וסובלת מחרדת נטישה.

זהו שיר אהבה "חייתי" בו מתעוררת אהבה חזקה, שיש בה תפיסות חזקות של חזקת האהובה. כשאני מאוהבת ואוהבת מישהו מתוודה הדוברת בשירה זה, שהאהבה היא לא רק תשוקה אלא היא בעבורה אובדן חושים מוחלט. היא חשה את עצמת האהוב ואת כוחו וזוהי ההפרָיה לה היא נזקקת. ויש בכך גם אמירה ארספואטית. אני כותבת מתוך המפגש המעצים הזה עם האיש עם הכנפיים. ויש לשים לב שהאיש עם הכנפיים הוא איש, כשאין ציון לשמו, יש שמירה על אנונימיות במידה מסוימת בעוד שהדוברת נחשפת וחושפת את פנימיותה.

כחלק מן המקצב בספר ניתן לציין את שורות השירים הקצרות ביותר, רוב השירים בעלי שורות קצרות וריתמוס קצר וחד, שורות בנות מילה אחת מאוד בולטת בתוך הספר. השורות הן כמו סוכריות בודדות שמושחלות על שרשרת. המתיקות המרה של השירים נחרטת בקורא. לפעמים המקצב כל כך קצר שהמילה היא בת הברה אחת בלבד. כך בשיר "חמישה ליקוקים" עמ' 43-40. לפה מעמד של סובייקט בתוך הספר של מיא שם אור והוא מככב בכמה שירים. כמו אומרת המשוררת איזה טעם יש לשירה אם אין לה טעם אמתי שניתן לחוש בבלוטות הרוק שמעבירות לנו את הטעם. והטעם הזה של שיריה ערב לחיך גם בזכות הטעימה הזאת של המצלול וגם בזכות התכנים שהיא מנחילה לקוראים.

גם השיר "אהבה" בעמ' 26 הוא דגם של שיר קצבי שהולם כמו תופים. בתי שניים ממוספרים. בית ראשון שני משפטים קצרים שכתובים מפורקים כל משפט מפורק לכמה שורות.

 

אַהֲבָה

1.

נְסִיכִי הַטָּרוּף
יָשֵׁן
בְּתוֹכִי.

 

לֹא יוֹצֵא
מִמֶּנִּי
גַּם
כְּשֶׁאֲנִי
בּוֹכָה.

בבית זה מטאפורת האהוב "נסיך" והאהבה יש בה טירוף על פי המשוררת. הקרבה ביניהם כשהוא ישן בתוכה והיו לבשר אחד. היא מבטאת כאן בשיר את עצמת ההזדקקות של האהוב לאהובה. וגם כשהיא מבקשת ממנו בקול בכי שיֵחלץ ממנה הוא נשאר בתוכה. זוהי הקִרבה הרבה ביניהם הנמשכת כמעשה מכשף ומטורף.

ומה קורה עם שחר? בבית השני הדוברת מגלה לקורא

2.

עִם
שַׁחַר
כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת אֲנִי מוֹצִיאָה לוֹ אֶת
הַלֵּב
בְּסַכִּין קְטַנָּה
שׁוֹלֶפֶת
מְבַשֶּׁלֶת בְּתוֹךְ
סִיר
קָטָן.

שֶׁיָּמוּת
עָלַי.

בשיר זה חבוי קסמה של המשוררת, הנה כאן היא מגלה לנו את סודה, את היותה כמו המכשפות שמוציאות את הלב ומבשלות אותו כדי ללכוד את קורבנן. האהובה שאוהבת את האהוב עד טירוף מבצעת פעולת כישוף כמעט כדי שהוא יישאר שלה, ושוב זוהי התימה המסתתרת כאן כפי שהסתתרה בשיר הראשון בקובץ, חרדת הנטישה כל כך בולטת והיותה של האהבה חמקנית ובלתי מוגשמת עד תום, בולטת גם בשיר זה.

אהבתי את ספר שיריה של מיא שם-אור בשל הרעננות שיש בו. בשיריה היא מגישה לקורא בעטיפה מקורית תוכן שיש בו נגיעה בעוצמת חויות אדירה. היא הצליחה להעביר לי את תחושותיה כי שירתה היא שירה חווייתית ומתנגנת. היא זורמת כנהר אל הקורא ומעצימה גם אותו. שירתה של מיא שם- אור מסקרנת ביותר, היא לא מניחה לך גם לאחר שסיימת לקרוא, אפשר לומר שיש במשוררוּת שלה חד פעמיות ומקוריות, הן במבנה והן בתוכן.

אני ממליצה על הספר המקורי מעבר לפעמיים "חי".

 


מיא שם אור בכאוס. לקריאה לחץ     כאן
 
מיא שם אור באתר של נילי דגן. לקריאה לחץ כאן


 

"קינמון", ספר השירים הראשון /הוצאת זמורה ביתן/ 1996

 

ספרה הראשון של מיא, 'קינמון', שיצא לאור בשנת 1996 בהוצאת זמורה ביתן, זכה לביקורות נלהבות מפי טובי המבקרים בארץ. רוני סומק כתב ביקורת מצוינת על 'קינמון' במעריב, ואף דיבר בשבחו בתוכנית תרבות ברדיו.

 

עודד פלד כתב ב- 30 באוגוסט 1996 במוסף לספרות בידיעות אחרונות, תחת הכותרת 'הקסם השחור: "...רק שירה של תודעה גבישית וחדה כאיזמל מנתחים, יכולה לקלף – כפי שעשתה יונה וולך בשעתה – שדות ירוקים מדימוי רומנטי של אהבה, באמצעות מטמורפוזה סוריאליסטית מדהימה, אל 'שולחן המעבדה' של המשוררת. התוצאה במקרה זה ארוטיקה בוטה, אלימה; יופי ורוע שזורים זה בזה בקשר גורדי 'מקולל'. אך בהמשך תבוא תפנית נוספת, משחררת כעין אנטי-קליימקס ברובד של הומור:

 

"יש

לי

טיפות שלקחתי בזמן אמת בום!

הוצאתי בציפורן ולקחתי לתוך האף לחור חור

לחפור בור

ויהיו

דובונים קטנים"

(קינמון, עמוד 23)

 

"...על ציר הקסם השחור הזה, שקטביו אכזריות והומור, התפעלות ראשונית, ילדית כמעט ופיכחון בוגר, מאידך בונה מיא שם-אור תמונות עולם מרוכבת. ל"קינמון" שלה חזות קלילה, מתקתקה, מטעה כמו עטיפת הספר עליה מצוירות שורות-שורות של לימונים/, תותים, עכברי מחשב..אתה מסיג את הקליפה ומגלה שהשירה היא אכן 'הרעלה שמימית', כדברי בודליר. לנגיעה ברוע יש ממשות וקסם משלה, ולכן:

 

"האי יכולת שלך לעמוד בפני מוציאה ממני רוע שמתגלגל על

הכסא

והופך

אדם" (קינמון, עמוד 38).

 

 

בעיתון 77 מנתחת יערה בן-דוד את שירי הספר קינמון על-פני עמוד שלם וחותמת במילים: "..כספר ביכורים, צופן "קינמון" הבטחה בתוכו. אי-אפשר להתעלם מקיומו ומייחודו על רקע ריבוי ספרי השירה הרואים אור כיום".

 

מיא שם-אור, שהתראיינה לתכניות בתרבות של אלדד זיו בערוץ 2, ולתכניות תרבות בקול ישראל, אמרה במוסף ידיעות אחרונות במדור האוזן השלישית: ".. אני לא רוצה להידבק לדימוי של המשורר הנדכא, מאמינה בחיים טובים ומאושרים, ורוצה להפוך את הפנטסיה למציאות".

 

מחיר קטלוגי: 54.00 ש"ח
מחיר באתר: 43.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד