• אבן חושן

תפוזים

 

”תפוזים“ הוא הספר השלושים ושניים בסדרת
ספרי השירה ”פיטדה“, אבן מאבני החושן.
הספר נדפס אופסט בגופן ”דרוגולין“
על נייר קרם
90 גרם

 

 

ספר השירים ”תפוזים“ הוא החלק הראשון בטרילוגיה תפוזים : חרובים : חרוזים

 

 

אילן ברקוביץ' פרסם עד כה ספר שירה בשם ”מודה באהבה“ (1996) וכן שירים ורשימות ספרותיות בכתבי העת הספרותיים שבו, מאזניים והליקון, בירחון המקוון לשירה עיין ערך שירה ובמוספי הספרות של ידיעות אחרונות והארץ.

 

 

 

הארץ / גלריה 16/10/07
אסף כרמל

 

בהוצאת אבן חושן ראה אור ספר השירים ”תפוזים“ מאת אילן ברקוביץ‘. הספר הוא הראשון בטרילוגיית ספרי שירה שכתב ברקוביץ‘. השניים הבאים ייקראו ”חרוביםו“חרוזים“. ”תפוזים“ מוגדר כמסע שירי במחוזות האהבה הרומנטית, כל שיר משול לתפוז שנקטף, והספר כולל יותר מ- 110 שירים-תפוזים.

ברקוביץ‘ הוא משורר ודוקטורנט לשירה עברית באוניברסיטת תל-אביב.

 


 

השירה חייבת להיות הלב הפועם

אילן ברקוביץ‘ (יליד 1973) הוא משורר ודוקטורנט לשירה עברית באוניברסיטת ת“א, מנהל פרויקט האנציקלופדיה העברית בהוצאת שוקן, וחוקר משנה במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת ת“א. ספר שיריו הראשון ”מודה באהבה“ ראה אור ב-1995. בימים אלה רואה אור ספרו ”תפוזים“ בהוצאת אבן חושן
השאלון הארץ / ספרים 24/10/07

 

איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר? דמות המשורר בספרו של אמיר גלבע, ”שירים בבוקר בבוקר“ (הקיבוץ המאוחד, 1953). כל משורר הוא גם דמות ספרותית בשיריו, וגלבע השכיל להעמיד בספר זה דמות של משורר אדיר ממדים, כל יכול כבורא ובעל חזון כנביא, אמנם גם ברוח תקופתו אבל גם באופן יוצא מן הכלל עד ימינו אלה.
עם איזה משורר/ת היית יוצא לבלות בקטיף תפוזים?
משוררים שאינם בין החיים כבודם במקומם מונח. בספרי ”תפוזים“ קמים לתחייה ספרותית משוררים נפלאים מתקופות שונות, כמו ר‘ ישראל נג‘ארה, אמיר גלבע וחזי לסקלי. השירים מתכתבים גם עם משוררים חיים ותיקים ממני. הייתי רוצה דווקא להיפגש עם כל המשוררים בני דורי ועוד אעשה את זה יום אחד, אולי בפרדס, לבטח בהאנגר גדול, שבו אקרא לכולנו להתעורר, ללמוד לפרגן זה לזה ולהעמיד את השירה העברית במרכז השיח התרבותי והפוליטי בישראל. במדינה החפצה בנפש איתנה, השירה חייבת להיות הלב הפועם.
איזו שורה של משורר/ת אחרים היית רוצה לכתוב בעצמך?
למשורר של אמת אסור שתהיה משאלה כזאת, הוא צריך לשאוף לכתוב את השורה והשיר שעוד לא נכתבו, גם אם הוא מושפע ממשוררים אחרים. הייתי רוצה לקרוא עוד ועוד שירים של משוררים אהובים עלי, שמשירתם אני מתפעם בכל פעם מחדש. כזוהי למשל שירתם של יקיר בן משה, יחזקאל נפשי, נוית בראל ועוד רבים אחרים מבני גילי הכותבים שירת אמת שנחצבת מדם לבם.
איזו שורה מספרך אהובה עליך ביותר?
קשה לי לבחור שורה אחת. על משקל האמרה הידועה ”כולם היו בניי“ אני יכול לומר על שירי הספר הזה ש“כולם היו תפוזיי“. כל שיר בספר משול לתפוז הנקטף מן העץ, ולמעט שיר המבוא לכל שיר ניתנה כותרת תפוז החל מהתפוז הראשון ועד לתפוז האחרון. זוגתי אוהבת במיוחד את תפוז 26, המתחיל כך: ”עדר אבנים רואות בואדי את מה שלא אזכה לראות אף פעם“.
מי היה הקורא הראשון של כתב-היד?
הקורא הראשון של כתב היד בשלמותו היה עזי אגסי, המו“ל של הוצאת אבן חושן.
למי מוקדש הספר האחרון שלך, ולמה?
”תפוזים“ מוקדש לכל האוהבים, שהאהבה בוערת בלבם. הספר הוא מעין מסע שירי במחוזות האהבה הרומנטית; האהבה לשירה והאמונה בכוחה להשפיע והאהבה לאדם באשר הוא. כל אוהב לסוגו יוכל למצוא בספר שירים שילוו אותו בדרכו.
מי אתה הכי מצטער שלא יוכל לקרוא את הספר?
אבי האהוב, ששם הספר ורוחו נקבעו על פי מנהגו הנפלא להכין לי מדי בוקר בבוקרו מיץ תפוזים עסיסי בכוס גדולה. הוא, שהיה אינטלקטואל של הנפש, נפטר כשלושה חודשים לפני צאתו של הספר לאור, ואני שמח שלפחות הספקתי לספר לו על שם הספר ותוכנית העריכה שלו, דבר שהסב לו נחת רבה.
לו היית כותב היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?
אינני חושב שאני עדיין ראוי לעצמי כדי שאתיימר לכתוב אוטוביוגרפיה. כשאעשה יותר למען החברה שבה אני חי, ובמיוחד למען משוררים ומשוררות כמוני הזקוקים לעזרה בהתקיימות החומרית של שירתם - אחשוב שאני ראוי להמשיך ולכתוב עוד ספרי שירה.  

לקריאה באתר הארץ לחץ כאן


מהר ובוא לאסוף מבשרי עיניים רעבות
קיראו את החד פעמי, את מה שעוד לא היה, ותראו כמה מיוחדת לשון השירה.  בעיקר את ההעזה של אילן ברקוביץ
הארץ / תרבות וספרות / 26/10/2007  יצחק לאור

אני עוד זוכר איך צעקו שדרני הכדורסל יחד עם כל הקהל הקדוש ”ברקוביץ‘“, ואחר כך קם דור חדש של פטפטני ספורט והזיל ריר על כדורגלן מגעיל, גם הוא ברקוביץ‘. ובכן אני מבקש להיות קצת פרשן כדורגל, ולקרוא בשמו של ברקוביץ‘ חדש עוד יותר, נפלא יותר – ירוויח מעט ככל שירוויח, ואפילו לא יידעו עליו דבר שדרני ליגת האלופות – אבל אילן ברקוביץ‘, אני אומר לכם, הוא משורר נפלא, והוא משלח עכשיו את לחמו על פני המים, ספר כתום ”תפוזים“ שמו, והוא מבטיח להביא לעולם עוד שני ספרים, ”חרובים“, והשלישי ”חרוזים“, יהיה כנראה סיכום דיאלקטי של חרובים/חרוזים.
וכבר הנה לכם עניין שתלמידי השירה באוניברסיטה, הקוראים כבר שלושים ומשהו שנים אותו מאמר טרחני (גם אני נאלצתי לשננו) בשם ”האם לצליל יש משמעות?“, אינם מצליחים להשיב בפשטות שיש, שאין, שלפעמים יש ולפעמים אין, כי רק בשירה יש לצליל משמעות, והמשמעות הזאת בלתי אפשרית להשגה מילולית אחרת, זולת במלות השיר, משום שהיא חד פעמית מותכת בצירוף חד-פעמי, בחרוז או במתח שבין שורה לשורה, ולכן קשה לקרוא לה משמעות משום שמשמעות צריכה להימצא הרי במילון ואת המשמעות של הצירוף החד-פעמי אי אפשר ללכוד לתוך שום מילון. הנה לכם, סטודנטים משועממים לשירה, משהו פשוט, העולה מיד אחרי שקוראים שירה חדשה, לא מה שכבר נטחן ונלמד ויודעים הכל על אודותיו, מערך שיעור של מתרגלים, שירשו מדורות קודמים אתהאם לצליל יש משמעות?“ וכמובן ”איך יודעים שהשיר נגמר?“ אלא משהו חדש, טרי, כמו סיום השיר הזה: “ הייתי רוצה להיות להבתך. אולי תהיה/ טובה לי סכנת-הרוח“.
יש הרבה הגזמות רחבות, כמעט מאניות, בספר המשמח הזה. האתגר הגדול של השירה, מאז שירת הטרובדורים של המאה ה- 14, וברקוביץבהחלט כותב על עצמו במפורש כטרובדור, הוא שגב באמצעות אשה נשגבת. ואף שהמיתוס של אורפיאוס זכה כבר להרבה הנמכות, כי מה פשוט יותר מלפנות עורף לאהבה ולהציל את הנפש בלי להסתכן, הנה ברקוביץ‘ מעלה את האהבה מעלה מעלה. ומה עניין הצליל דווקא לכאן? מה עניין המשמעות, והקושי לדבר על שניהם בכפיפה אחת? מהי ה“משמעות“ ומהו הקשר שלה לצליל בשיר הבא?
בלילות נדירים שבהם משוררים היו כמהים לאור הנר אני אספתי טיפות בודדות שזלגו מחלונך.
תשובה? נניח לניתוח התנועות והעיצורים, נניח גם למשקל ההולך ומתפשט משורה לשורה. כל אלה שייכים לצליל. אבל העיקר בכל זה הוא שאין אף צירוף בתיאור הרומנטי הזה, שאיננו חד-פעמי, למרות תפוצתו הרחבה, דווקא משום שהקשר בין צליל למשמעות הוא כל כך קיצוני, מתרחש רק בין המסמן וצליליו לבין המסומן שלו ולצליליו, ואי אפשר לתארו בעזרת ”הבדלים“ (משמעות צריכה הבדל כדי להתנסח, בחינת ”נר איננו נד“, ולאער“, וגם לא ”להבה“), כלומר מה שאינו יכול לבוא במקום כל הצירופים, שבהם נאמר משהו כל כך יפה על כמיהת המשוררים אל אור הנר (והקוראים מוזמנים להשתייך לקהילה שברקוביץ‘ מטפח בכזאת אופוריה, קהילת המשוררים, מין כת, ובאמת אין דבר כזה, זולת התשוקה המטורפת לשירה) ולעומת הקהילה, עומר הטרובדור ואוסף ”טיפות בודדות שזלגו מחלונך“. השיר נמשך

לב החלב שלי
התחלף במים הקרירים של ליבך.
 
אניות-שירה שלי ציפו לבואי
רחוק משם,
 

וכשחדל חלונך לזלוגעבורי
כולי כבר הייתיים.

כן, כאן יכול לבוא דיון חכם על המטאפורות של המים ושל האש, וראוי גם להוסיף כי מקור הצירוף ”אניות-שירה“ הוא בשירו של ר‘ ישראלנג‘ארה. תחת שירים רבים מופיעה הערה כזאת. זה הדיאלוג הגלוי של ברקוביץ‘ עם השירהסביבו – שרון אס, אמיר גלבוע, ישראל הר, וכמובן נתן זך, המופיע בשמו גם כאן, בשני שירים, כמו איזו אנדרטה. לי הזכיר הספר את ”מאה שירים“ של מאיר ויזלטיר, אבל אוליזה רק רושם שלי, למקרא השפע, ומצד שני ספרו של ברקוביץ‘ מלא אהבה, וכמו שכבר ניכרמהדוגמה המצוטטת למעלה: הרבה ים. בשיר אחר כותב ברקוביץ‘:


לא נגעה בנו עצבות
אלאהים.
והים, כמו אישחכם,
הניע את ריסיובאטיות,
ולקח אותנו אליו.


ברקוביץ‘ שיכור מיופי, ומאושר, ומאהבתהשירה ומאהבה עצמית, שאולי אי אפשר באמת לאהוב בלעדיה, ומן הרצון לתת עוד ועוד, ואולי משום כך מופיע הים כל כך הרבה בשירים שלו. ספק אם יש עוד משורר עברי בן ימינושאהבתו את הים היא האהבה עצמה, ניצבת מול הגדול ממך, החזק ממך, הסוחף ומאיים לבלוע ואתה מתמלא אופוריה, ואינך פוחד. כך נמשך השיר?


החברות הטובות ביותר, בהולכן
אל הים, הים כורע ברך לכבודן,
קורע את עצמו במחווה לאהבתן
וקורא להן לבוא אליו ושם,
עמוק בתוך ליבו, הן מטמינות את
הסודות השמורים ביותר: שלוש פעמים
אהבה, רוח מנסרת והאש.


שלוש נשים הולכות לים. הים הוא האין, המאיים על היש, אלא שברקוביץ‘ בורא כבר מיתוס: ”שלושפעמים אהבה, רוח מנסרת והאש“. כמה יפה, כמה חד-פעמי. למה ”שלוש פעמים“? ולמה ”רוחמנסרת“ בלי ה‘ הידיעה ואילו ”האש“ בה‘ הידיעה? הניחו למשמעות במובנים של ”מה שכברהיה“ (זו הרי המשמעות כמו שמורים מעבירים אותה הלאה). קראו את החד-פעמי, את מה שעודלא היה, ותראו כמה מיוחדת לשון השירה.
בין הצליל למשמעותהחד-פעמית נולד קולו של המשורר. ברקוביץ‘ קורא לעצמו משורר שוב ושוב (יש משורריםהנזהרים מאוד ואינם קוראים לעצמם משוררים).
ההעזה שלומעניקה לו יכולת לבנות לעצמו קול משלו. הוא מדבר שירה מהמדרגה שעליה הוא מציב עצמו. קורא הספר אינו יוכל שלא לזהות את הקול הזה, והוא נוצר בדיוק מהחד-פעמיות של הצלילוהמשמעות, שמופיעה כהבלחה.


רכה היית לפתע, חולצתשד
בעבורי עם קובייתהשוקולד
הקטנטנה, לחה היית (אוהיא?)
 
איני זוכר בדיוק מהשמלמלתי,
איני זוכר את כל מה שמלמלתלי
אבל הקול היה מתוק


הנה, כך נבנה הקול, את זה בדיוק מביןברקוביץ‘: הצליל של קול הנערה, המלים המתמלמלות מפיה, כל זה נשכח, ומה שנשאר הואה“מתוק“, וכל התנועה – שבה התאמץ המשורר לבטל את המשמעות (מלות האשה) – הותירהאותנו עם תמונה מטושטשת, תיאור של חולצת שד, ופיטמה מיוזעת, מלוחה ההופכת למתיקות. החוויה הזאת היא המוסיקה של השירה. ההבדל של המשמעות השירית איננו בין מה שיש ומהשיכול היה להיות, אלא בין הלא-כלום (השתיקה, המחיקה) לבין התמונההמתנגנת.
אני כותב על הספר הזה ואני מקשיב לבלדה לפסנתרמס‘ 1 של ברהמס, שוב ושוב, אולי כדי לסכם את המפגש הזה בין צליל למשמעות, לא בעזרתהמאמר הטרחני ההוא שהזכרתי, אלא בפיסקה נפלאה מאת רולאן בארת (1975): ”הסמיולוגיההקלאסית לא התעניינה ברפרנט: עניין זה לא התאפשר (והיה בלי ספק הכרחי) משום שבטקסטישנו תמיד מסך של המסומן. ואולם, במוסיקה – שדה של סימון ולא של מערכת סימנים – איאפשר לשכוח את הרפרנט, משום שהרפרנט הוא הגוף. הגוף עובר לתוך המוסיקה בלא שוםמימסר אלא המסמן עצמו. המעבר הזה – הסגת הגבול הזאת – הופך את המוסיקה לטירוף…כלמוסיקה“. ובארת מסכם: ”ביחס לסופר, המלחין תמיד מטורף (והסופר אף פעם אינו יכוללהשתגע, משום שהוא נידון למשמעות")
כאן, בדיוק במקום הזה, יכול להתחיל הדיון על שירה, על הבריחה של המשורר מהמשמעות, על הרצון לרוקן אותו. ומוטב לעשותו עם ספר חדש.


מבוא המוותמוקדם
מחום היוםשעלה
מאור הנרשגווע
ממשב רוחקלה.
 

מעוצמתו של נהר
מנס שלנו דעך
מצליל מיתר שפקע-
 
אני רואההה… גיצים רוצצים
מהר ובוא לאסוף מבשרי עיניים רעבות.


כמעט שכחתי: איך יודעים ששיר נגמר? לא יודעים. אף פעם. גם את זה אפשר היהכבר להסביר לסטודנטים מאז 1971.

 

לקריאה באתר הארץ לחץ כאן

 

מחיר קטלוגי: 58.00 ש"ח
מחיר באתר: 46.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד