• אבן חושן

אש כוחותי

”אש כוחותי“ הוא הספר השלושים ואחד בסדרת ספרי השירה ”פיטדה“, אבן מאבני החושן. הספר נדפס אופסט בגופן ”דרוגולין“ על נייר ”הדר“ נפוח 100 גרם

 

”אש כוחותיי“ הוא השם שבחרה המשוררת גילי חיימוביץ‘ לספרה השלישי ובאמת נראה שבספר זה היא משלחת את האש שכוחותיה, מלותיה, יכולים או רוצים לאצור. קדמו לו הספרים ”משתקפת כמו אושר“, שזכה בתמיכת מפעל הפיס ו“דבק מגע“.

במהלך העבודה על ”אש כוחותיי“ גילי עברה לקנדה והחלה לכתוב ולפרסם שירה גם באנגלית וזאת בהליך לא מתוכנן שהתפתח כמו מעצמו אולם במפתיע בשנתיים בהן היא מתגוררת שם. שיריה המעורכים של גילי זוכים גם לתהודה רבה בקנדה. הם נכללו באנתולוגיה Tok ,Writing the new ,Toronto

ספר הכולל מכלול של שירה ופרוזה על ההגירה לטורונטו, העיר עם אחוז המהגרים הגדול ביותר בעולם. גילי גם פרסמה שירה בירחון המוביל של קנדה LRC Literary Review of Canada .

כמו כן עומד לצאת לאור קונטרס של שיריה באנגלית Living On a Blank Page. כל אלו ועוד מתפרסמים בעוד היא ממשיכה לפרסם משיריה בארץ בעיתון מעריב ובכתבי עת כגון ”שבו“ ו“עמדה“, שבשנייהם יפרסמו שירים שלה בגיליונות הקרובים.

בקנדה גילי משתתפת בפסטיבלי שירה בינלאומיים ובאירועי שירה מרכזיים כגון זה שהתקיים לפני שנה לרגל יום האישה הבינלאומי בעיריית טורונטו, פסטיבל שירה בינלאומי של משוררים האמונים על יותר משפה אחת, באוניברסיטת טורונטו ובכנס על אתגרים והתגברות על מכשולים.

גילי היא בוגרת המחלקה לקולנוע בבי“ס הספר לאומנות ’קמרה אובסקורה‘ והמרכז לפסיכודרמה ושילוב אומנויות ’איסיס ישראל‘. היא עובדת כתרפיסטית באומנויות בסוכנות עבור אנשים בעלי אבחונים מורכבים וגם באופן פרטי. בנוסף היא חברת הנהלה בבי“ס הספר לתרפיה באומנויות ’אייסיס-קנדה‘. בעבודתה היא משלבת את הכתיבה כאמצעי טיפולי תוך שילוב מודלים נוספים של אומנות. פעמים רבות עקבותיהם של עבודתה כתרפיסטית ומטופליה מוצאים דרכם אל יצירתה. בארץ עבדה רבות עם ילדים ומבוגרים אוטיסטים, קשישים ובמיוחד ניצולי שואה, גם במרכזים לבריאות הנפש וגם במסגרות פרטיות.

סרט עלילתי קצר שעשתה בסיום לימודי הקולנוע שלה ”מילון למי שאין בו צורך“ הוקרן בשעתו במקומות שונים בארץ כגון הסינמטק, הגדה השמאלית והשגרירות הצרפתית. לא מזמן הוא אף הוצג בקנדה בהצלחה. כמו שאפשר להבין משמו של הסרט, אף הוא עוסק בשפה ומילים. הסרט זכה במענק ממשרד התרבות ועדיין נחשב חדשני היות והוא בעצם מילון קולנועי שמתוך ערכיו עולה עלילה.

היא החלה את דרכה כעיתונאית בעיתון העיר שם כתבה את הטור האישי האלמותי ”אזור התעשייה“ שתיאר באופן אישי ביותר את המתחולל מאחורי ולפני הקלעים של תעשיית הבידור ויוצרי האומנות. בנוסף היא שימשה שם ככתבת תרבות תחום שהמשיכה לכסות גם שעברה למעריב וכתבה בחלקיו ומוספיו השונים. במשך שנים היתה גם מבקרת ספרות במוסף הספרות של מעריב. לתקופת מה גם שימשה עורכת למדור נוער שהתפרסם במוסף היומי של העיתון.


גילי מרבה להזכיר בכתיבתה מקומות שונים בהם חיה, למדה ואהבה טורונטו, ראשל“צ, שוויץ, ת“א, פריז ועיר הולדתה ירושליים, אשר כולן מוזכרות בספריה השונים. אולם המקום שממנו היא יוצאת ואליו היא חוזרת, בסיס הבית, תבנית נוף היותה, הוא הגוף. ואולי זה מה שהופך את שירתה לשירה הכרחית שיוצאת מהחיוני, מהבסיסי ביותר - מהחומר ממנו אנו מורכבים, וממריאה הלאה, גבוה אל מעבר ליומיומי.

לקריאת ראיונות ושמיעת הקראות הקשורים בספר לחץ כאן

 


רן יגיל | מעריב מרץ 2007

שירה. על אהבה, על חוסר אהבה, על יצירה ועל געגוע

כל העצב והיופי הזה מתחבאים בספר החדש, ”אש כוחותי“, של המשוררת גילי חיימוביץ

)הוצאת אבן-חושן). שירים על החיים האלה כאן, צעירים ובוערים, חלקם קצרים ממש, כמו מכתמים, קטנים ונוקבים את הנשמה.

אצבעותיך תופסות לי בירך

בשנתך

כמו ילד האוחז בחוט בלון

נרדם בעגלה

תכף תשחרר

ואפרח

 

לכאורה שירה של גילי חיימוביץ‘ מבקש לברוח ולהשתבלל בתוך עצמו מן המציאות הסובבת. זהו שיר הבנוי על דימוי אחד, תיאור מקורי של אוטיסט. נדמה כי הדוברת בשיר מוצאת אושר בתוך היסגרות מפני העולם, רק כך, תוך ניתוק וסירוב (תנועת-לא-נמרצת בראש), אפשר להשתחרר באמת מן ההוויה. אולי מדובר בסירוב לקבל את העולם, אבל אולי מדובר במעשה של אקט מיני על-חושי.

שיריה של גילי נוטים לארוטיות רבה יצריות ואפילו פרובוקציה. בדומה למירה הרשקו שספרה ”שריר אהבה“ יצא בהוצאת ”כרמל“ עתה. אבל בשונה ממירה שכוחה בפשטות ועוצרת את השיר שנייה לפני שהוא הופך להיות פזמון, גילי היא מינימליסטית יותר, אניגמאטית, כלומר חידתית, והשיר, גם אם הוא ארוטי, פתוח להרבה אינטרפרטציות.

תמיד יש לה מילה מקורית, מצלול, דימוי או מטפורה המעוררות השתאות. למשל, כאן בשיר, המצלול ”אוטוטו או אולי דווקא אט אט, אבל האוטיסט“. לפנינו תיאור של אוטיסט, הסתגרות מפני העולם, סירוב לקבל אותו? או שמא דווקא תיאור של מעשה אהבה? אושר מסמם? לכם הקוראים - הפתרונים.

 


אני מאבדת שליטה על הדף
אילן ברקוביץ |  הארץ, תרבות וספרות | 02/04/2009


 

ראיון עם גילי חיימוביץ', משוררת אמיתית שאתם כמעט לא מכירים

המשוררתגילי חיימוביץ' (ילידת 1974) פירסמה עד כה ארבעה ספרי שירה טוביםוייחודים, שלושה בעברית ואחד באנגלית, ואתם כמעט לא מכירים את שירתה. שתיסיבות עיקריות יש לכך. האחת, סובייקטיווית: חיימוביץ' היא לא מחובביההסתובבויות בחבורות ספרותיות למיניהן. היא תמימה, וחושבת שמספיק רק לכתובשירה טובה. הסיבה השנייה היא אובייקטיווית: חיימוביץ' חיה כעת בטורונטושבקנדה.

בראיון מוקדם הודתה: "אם להיות משורר בארץ נראה לפעמיםמייאש, לפחות מהבחינה של עד כמה זה יכול להגיע אל אנשים אחרים, מפה זהלפעמים נראה חסר תקווה לחלוטין". אז הנה, כשלב ראשון בהיכרות המחודשת, שירנפלא מתוך ספרה הראשון, "דבק מגע" (2001, גוונים). השיר נקרא "שעת ביןרגליים", והוא מדגים שירה ארוטית צעירה במיטבה: "יש לי כמו זחל בגוף. / שמעיר אותי כל פעם כשחלק ממני נרדם. / זה מזכיר לי, שטל אמרה פעם, / שאפשרלגמור מהבוהן. / ואז, כשאפילו בין הרגליים ערים / אני יכולה ללכת לישון. / כאילו שם אני בטוחה" (עמ' 9).

השירה שלך מאוד חשופה, מאודאינטימית, אין לך חשש מזה? את כותבת על חולשות הגוף, על תאווה גלויה, עלפורנוגרפיה, על זוגיות (כולל שמות בני הזוג), ממה זה נובע?

"
אנימנסה להיות כנה. לכתוב על ההכרחי. הכתיבה היא אפשרות לא להדחיק, אז אנימנסה לנצל את האפשרות הזאת. הקישוטים לא מעניינים אותי, שירים עם מליםמיותרות, דברים חמודים, אופנתיים. אני מעוניינת לדבר על האופל, אני לארוצה להירדם בשמירה. צריך שידעו, שיהיה דו"ח מאוד מסודר שייכנס ישר לליבהשלהם, כי יש דחיפות. גם אם השירים יעסקו במתיקות, חשוב יהיה לדעת שישמתיקות ומהי ומה האיכויות שלה. שמות בני הזוג בשירים הם קטגוריות, חלקמהשמות פיקטיוויים וחלק אמיתיים".

בשנים האחרונות חיימוביץ' נעהבין כתיבת שירה בעברית, הממוענת לארץ ומתפרסמת במגוון כתבי עת כמו "שבו", "מאזנים", "מטעם" ו"עמדה", לבין כתיבת שירה בשפה האנגלית, שעמה היא מופיעהבפסטיבלי שירה בינלאומיים בקנדה ובארצות הברית. אני שואל אותה למהותהפנימית, חוצת הגבולות, של "היותה משוררת".

"
אני משוררת בכל מקוםשאהיה. אין דבר שיכול ליטול ממני את המטען הזה אבל לא בחרתי להיות משוררת. אני כותבת מכיתה א'. זה משהו שאפילו הייתי נבוכה בו. אני עושה את מעשההכתיבה בסתר. פנקס עם עט הוא כמו קביים. עם הזמן הקביים השתנו, הפכוליכולת להגיע רחוק יותר, אל היופי".

בספר שיריה השלישי, "אשכוחותי" (2007, אבן חושן), מתארת חיימוביץ' את התהליך הפואטי והנפשי המרתקהזה. השיר "פורנוגרפיה" ממחיש זאת היטב: "פורנוגרפית תוכי חייבת להיפסק. / לו רק מפני שאני קהל של יחיד... / ואולי אבל, אני פשוט אוהבת להתפרנגרף, / כמו שנכה אוהב את הקביים שלו" (עמ' 64).

למרות פרסום שירתך, בספרים ובכתבי עת אין לה כמעט תהודה ממשית בארץ. זה מפריע לך? חשוב לך שידברו על השירה שלך?

"
כמובן. את מוציאה ספר ואת חושבת שהחיים ישתנו, אבל הם לא. שירה נועדה להיקרא אבל בארץ היא לא. לא מדברים על זה".

נדמהלי שהיא יודעת שלו היתה בארץ, והיתה מקורבת לחבורה ספרותית כלשהי, דווקאהיו מדברים. אבל לה לא אכפת, וגם אם כן, היא יודעת שאין לה ברירה אלאלהמשיך ולכתוב.

מה המחיר שאת מוכנה לשלם בעד שירתך?

"
קודםכל יש המחיר הכלכלי שאני משלמת בעד הוצאת הספרים לאור (גורל דומה צפויכיום כמעט לכל משורר עברי שהוא). מעבר לכך: אני מאבדת שליטה על הדף. בספרהראשון האיבוד היה יותר מקודן (מלשון קוד). בספר השני אני כותבת שאני כמוגיבור בסרט פעולה שנתלה על הדף ומחליק. מה שהופך את זה לנסבל זה היופי שלהשיר אבל לפעמים השירים יכולים להיות אכזריים. בספר השלישי כתבתי הרבה עלאהבה וזה עזר לי, אבל גם בעוצמה הזאת יש משהו מפחיד. אני נותנת פה בכלהכוח, גם בהשוואה לספרים האחרים. שם הספר, ?אש כוחותי', מתקשר ל'אשכוחותינו', כמו חיילים שלנו שיורים על חיילים שלנו. כך גם אני יוצאת מעצמיוחוזרת אל עצמי, בלי לפחד, כדי לשרוף. בספר האחרון השירים מדברים גם עלהניכור מול רגש משמח כמו אהבה".

מי המשוררים שאת אוהבת אושהושפעת מהם? האם את כותבת מתוך תודעה פואטית מסוימת? בשירתך שולט הריתמוסהחופשי ואין כמעט שימוש בתבניות קלאסיות ידועות.

"
אני אוהבת אתהפרוזה של טוני מוריסון, ואצלנו את אגי משעול, טוביה ריבנר ונורית זרחי. לעומת משעול וזרחי, שאצלן הדמיון הוא שפה, אני מאוד ישירה בכתיבה שלי. יצחק לאור הוא משורר שמרגש אותי לפעמים... רוב הזמן הוא משורר מעולהבעיני. זו שירה שמתאכזרת בעיקר לכותבה ונאבקת עם העדינות, זה מאוד מרגשלפעמים. לפעמים ברברת. העדר התבניות הקלאסיות בשירה שלי הוא חלק מהחתירהנגד התפישה הבורגנית, שעל פיה השיר הוא ניסיון לתת צורה במה שאין בו צורה. אני רוצה להשאיר את זה עדיין מדמם. מצד שני אני חושבת על המוסיקליותהפנימית. אם אני ממש עושה חרוז זה כדי להמתיק משהו, אבל זו בעצם מלכודתמדממת לקורא. הרי חרוזים באים משירי ערש על אמהות שאומרות דברים נוראייםעל אבות שהלכו לעבודה או שהם על ספינה בלב ים".

בסיום הראיון אנוחוזרים לנקודת ההתחלה, אל התמימות הטובה, המאפיינת את התנהלותה של גיליחיימוביץ' כמשוררת. היא מדברת בצורה מדודה, במשפטים ארוכים וקצריםלסירוגין, ובדחף גדול, ממש כמו בשירה שלה. "הפרסונה שלי היא השירים עצמם", היא אומרת ומסכמת: "שירה בשבילי היא משהו שמעניקים לך ולאחרים. אני משתדלתשזה יהיה אצלי הכי מדויק ומרוכז ומכוון שאפשר". בדיוק מכאן ומהשירהארס-פואטי היפה הבא, אפשר להתחיל לדבר על המאפיינים הפואטיים הייחודייםשל שירתה: "קצב דוהר בי אל האינסוף, השינה / אם תיכנס אליו הוא ימשיך אלהסוף, הגמירה. / מרוצתך מבריחה שירים / לא נותרו דימויים / רק הדבר עצמו / - הא" (שם, עמ' 62)


 

השורות הכי יפות בעברית
מנחם בן | מעריב, 3.7.09

אֲנִי חוֹפֶרֶת וּמַטְמִינָה אֶת הָאֱמֶת שֶׁלִּי בְּךָ./ כְּמוֹ חָתוּל הַמְּכַוֵּן אֶת צְרָכָיו לְגֻמַּת חֵן שֶׁל חוֹל./זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהוֹפֵךְ אוֹתְךָ לַאֲהוּבִי עַכְשָׁו

גילי חיימוביץ' היא אחת המשוררות הצעירות החשובות ביותר הפועלות בעברית (היום היא שוהה בטורונטו, קנדה). כאן בשורות הפותחות שיר מיואש-אהבה, חד, מיני, ישיר ובוטה כדרכה,  בשם "פְּנִים, חוּץ וְרִיק", שפירסמה זה עתה בכתב העת המקוון "החוטם" בעריכת אביטל גלוברמן. כל מה שנשאר מן האהבה הוא ההרגל הרגשי או המיני. האהבה עצמה נעלמה, או כך נדמה לפחות.  כתבי העת הצעירים, אם לא ידעתם,  מלאים שירה רוטטת.

 

 

 

 

 

מחיר קטלוגי: 64.00 ש"ח
מחיר באתר: 51.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד