• אבן חושן

לקרֹא קירות

פריס כמשל: מסמך תרבות חזותי.

 

מבוא

הספר הזה, מעוצב ומיוצר בדומה לאלפי ספרים, הוא למעשה נקודת מוצא במסע התוודעות לסימני דרך הקיימים בעיר- בכל עיר, בזכותם של נציגים חתרניים וסמויים מעין העוברים-שבים. סימני דרך אלה מובילים לגילוי תת-זרמים אשר, מרגע שנגלו, חושפים את פניה האחרים של העיר ואת התהליכים המשנים אותה.

פריס היא העיר המתועדת ביותר בעולם והתבוננות ראשונה במאגר המסמכים החזותיים שבספר זה עשויה להטעות. לכאורה עוד סקירה אדריכלית אחת במרחבי המטרופולין של מי שנשבה בקסמה רב-השכבות של פריס.

אלא שכאן, לראשונה, מתמקדהתיעוד במאות מבני מגורים שעליהם מקובעות לוחיות זיכרון אישיות לאנשים שחיו בהם, עד לרגע בו סומנו והועלו קורבן לכיבוש הנאצי.

הספר מתעד מאות בתים שמבלי שנועדו לכך, קיימים כ“אנדרטאות“, אתרי זיכרון לזוועות שהתחוללו בפריס יומיום, בחסות ועידוד הממסד, בתקופה אפלה בתולדות המאה העשרים. פריס אינה מתכחשת לעברה. אירועים רבים בתולדותיה חקוקים בה על קירות מבנים במרחב הציבורי. מסמך תרבות-חזותי זה מתעד את תהליך השינוי הדרמטי במרקם האנושי המתקיים בפריס, שתחילתו בארבע שנים, 1945-1941.

פרק השואה היהודית. הוא כתם נצח בתולדותיהן של ערים רבות באירופה, כל אחת מהן מקיימת את הנושא בזיכרון הקיבוצי שלה בדרכה. 60 שנים לאחר סיומה (הרשמי בלבד) של אותה תקופה, כאשר המחקרים, ההתמודדות המעשית, ההתעלמות וההכחשה צועדים זה לצד זה בנינוחות מפחידה, תקוותינו שתרומתו של מסמך תרבות זה לזיכרון הקיבוצי תהייה בעלת משמעות. כישראלים - הנושא מרחיב את גבולותיו ומציע תובנות לחיינו כאן ועכשיו.

פריס היא רק משל.

הגדרת ספר זה כמסמך תרבות חזותי, נועדה לעודד את הקורא לנהוג בו כתצרף (פאזל), המאפשר להתמקד כל פעם בפרק אחר, כשזה הכרוך אחריו (בספר) אינו מכתיב בהכרח את רצף ההתבוננות-הקריאה בו.

למונח ”אותנטי“ אין תפקיד ראשון במעלה כשמדובר בהנצחה ממסדית במרחב הציבורי. ייחודו של התיעוד במסמך זה היא בהיותו חושף רבות מהאנדרטאות האותנטיות היחידות בפריס, הלוחיות האישיות, שנקבעו בזמן אמת ולא כהחלטת ועדה עירונית ממונה- מסננת ומנסחת.

התצלומים במסמך תרבות חזותי זה נעשו במכוון כמתעדים את מבטו החולף של עובר-אורח שהמצלמה היא לו שותפה יומיומית מסייעת. ייחודו של המבט החולף המתעד בכך שאינו מעמיד יומרות אדריכליות-אמנותיות כקודמות לעצם התיעוד, שתפקידו לקבע מראה בזיכרון על מנת שייזכר לעד.

מידע. מאמרים. רשימות אישיות: תצלומים כדרכם עשויים לקבל משמעות שונה בעיני כל מתבונן, המידע הנלווה לתצלומים אלה חייב אותנו להרחיב ולהשלים את הנושא בבחירה, שהיא חלק ממסע אישי שלנו, מתוך החומר האינסופי הקיים היום בשפות רבות ובגישות שונות. כדרכם של מאגרי מסמכים מצטברים, מידע מסוים עשוי לחזור פעמים מספר, אך בכל הקשר הוא מאיר היבט נוסף ושונה לנושא בו מתמקד התיעוד.

כל החומר הכתוב המוגדר מידע מבוסס על תיעוד רשמי, והצלבת מחקרים רבים המצוינים במקורות ובהערות.

הרשימות האישיות, גם כשנלווה אליהן ציון המקור, אינן נצמדות לצילו ולעיתים אף בועטות בו, אך הוא ”נושף בעורפם“. הערכתנו ותודתנו לכל אלה שמחקריהם מאפשרים את לימוד אירועי התקופה.

ספר\מסמך זה בשלוש שפות, עברית- צרפתית -אנגלית מאפשר בתכנונו הייחודי רצף קריאה דו כיווני. מספור העמודים בחיצים הדו-כיווניים -נועד לאפשר התמקדות בשפה המועדפת מאחר שהמסמך עוסק בצרפת, השפה הצרפתית קודמת ברצף הלועזי לשפה האנגלית.

פרקים: המכלול מורכב מ- 11 פרקים הכוללים תצלומים ומידע תמציתי. המבוא הפותח כל פרק מגדיר את ייחוד התצלומים המקובצים בו. בפרק במרכז הספר, ”אקולליה“, מרוכז מידע המתעד אירועיםבתולדות היהודים בצרפת על פני מאות שנים, בבחינת תזכורת (התראה?). הכותרת היא מונח המגדיר תסמונת, ואין דומה לו כשעור בהיסטוריה של מקום, של חברה, של הטבע האנושי, פריס כמשל.

מילון מונחים: כולל מידע על המונחים הרבים במכלול המסמך ופירוש לראשי התיבות הרבים הקיימים בלוחיות הזיכרון האישיות. ריכוזם במילון מאפשר התמקדות בתיעוד האנושי.

ההפניות: מיועדות להרחבת והצלבת המידע בנושאים הנדונים.

הפרקים

בגובה העיניים ■ כח הרוח ■ רוח הרחוב ■ מרחב מחייה של זיכרון ■ הנצחה מימסדית

מילון מונחים ■ אקולליה ■ עיר שגרים בה ■ איים בעיר ■ לוחות נודדים ■ נשים במלחמה ■ עלומי-שם ■


 

מאחורי המחקר, התיעוד והכתיבה;

 

פרופ' ציונה שמשי. ילידת ישראל. אמנית יוצרת באמנויות הפלסטיות. מעצבת ויועצת לתעשייה, כותבת, מרצה ומתעדת מצבי תרבות במרחב הציבורי. 27 תערוכות יחיד והשתתפות בעשרות תערוכות קבוצה. פסלים באוספי מוזיאונים.ובמרחב הציבורי. כיהנה כראש המחלקה לעיצוב-קרמי באקדמיה בצלאל, וכראש הבניין ההיסטורי של בצלאל ללימודי תעודה. אצרה 17 תערוכות נושא. יוצרת בשיתוף פעולה עם אדריכלים. פרס שילוב אמנות באדריכלות על שם אדריכל אריה .אלחנני. 1998.כתיבה על אמנות ועיצוב בפרסומים מקצועיים. סדרת קטלוגים אישיים, וקטלוגים דיגיטליים  בנושאי עיצוב ואדריכלות. מנחה ראיונות  בערוץ האקדמי.

 

דלית להב. ילידת ישראל. היסטוריונית של אמנות. אצרה 7 תערוכות ברחבי אירופה.מתרגמת של ספרות   יפה, יצאו בתרגומה כ-10 יצירות מופת מפורטוגלית, ספרדית וצרפתית. חברת מערכת של "מטען"–כתב-עת לענייני פוליטיקה ותרבות.

 

יכין הירש. יליד ישראל. קולנוען. ביים שישים סרטים תיעודיים, זוכי פרסים. 15 על אמנים ישראליים. 1992- פרס הישגים בקולנוע התיעודי הישראלי. צלם ראשי של 5 סרטי עלילה ישראליים. מבקר ומרצה על קולנוע. משתתף בתכניות על סרטים ווידיאו בעיתונים וחוברות מקצועיות. בנושאי ספרות ומוסיקה ברדיו "קול ישראל" מנחה ראיונות בערוץ האקדמי. חבר מערכת כתב- העת "סינימטק" צלם הספרBAUHOUSE TEL-AVIV הוצאת BATSFORD, LONDON

 

כותבים נוספים

 

דר'. סימון טקסייה. מרצה באונ' סורבון (פריס IV).פירסםעבודות בנושאי ארכיטקטורה ואורבניזציה של פריס בתקופה המודרנית, ביניהן "Paris contemporain". ספרו האחרון מתבסס על עבודת הדוקטורט שלו שהוקדשה לאדריכל פנגוסון וליצירתו

           

דר' נירה פלדמן. ילידת ישראל. בוגרת האוניברסיטה העברית ירושלים. דוקטורט במדעי היהדות והיסטוריה בת זמננו באוניברסיטת וינה אוסטריה

התזה: המניעים האנטישמיים של השטירמר בעבר עמית מחקר באוניברסיטה העברית- מדור לחקר השואה במכון ליהדות בת זמננו.לימדה באוניברסיטה הפתוחה. כיום במסגרת בית הספר המרכזי להוראת השואה- יד ושם. מרצה ברחבי ישראל לקהל מגוון. על סוגיות בחקר השואה.

 

דני קרוון.דני קרוון נולד בתל-אביב(דצמבר 1930). למד ציור בת"א ובירושלים והשתלם בפרסקו באיטליה.עיצב תפאורות לתיאטרון ומחול בארץ וללהקתה של מרתה גרהם בניו יורק ולפסטיבלים של ישראל, פירנצה וספולטו. בין עבודותיו החשובות: תבליט האבן באולם המליאה של הכנסת בירושלים, אנדרטת הנגב, "כיכר לבנה" בתל אביב ויצירות סביבתיות במקומות אורבניים ונופיים, באירופה, ארה"ב, יפן, קוריאה ועוד. חתן פרס ישראל לפיסול לשנת 1977. וזכה בפרסים בינלאומיים רבים.

 

ד"ר. נילי קרן . ילידת ישראל. חוקרת השואה, במיוחד בהקשר לחינוך ולעיצוב הזיכרון. לימדה באוניברסיטה העברית ובסמינר הקיבוצים. כיום היועצת האקדמית של מכון "משואה" ללימודי השואה בתל-יצחק ועורכת שנתון "משואה". פרסמה שני ספרים – "רסיסי ילדות" ו "שואה, מסע אל הזיכרון" ועשרות מאמרים בשפות שונות.

 

פרופ. רן שחורי. אמן, מחנך, היסטוריון אדריכלות ועיצוב.כיהן כראש המדרשה למורי אמנות. אקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים. הקים את המסלול האקדמי לאדריכלות –פנים במכללה למינהל. כתב ביקורת אמנות בעיתונות הישראלית. מחברם של ארבע מונוגרפיות על אדריכלים וציירים, הספר     ART IN ISRAEL"ועיצוב הפנים באדריכלות הישראלית" כיהן כראש המדור לאמנויות פלסטיות במועצה הציבורית לתרבות ואמנות. זוכה בעיטור העיצוב ל-2007 כמפעל חיים, על תרומתו לחינוך לעיצוב.

 


 

אות קין על בתי חלומות 
אסתר זנדברג  | 05/07/07, הארץ, גלריה

 

בשיטוטיה ברחובות פאריס הבחינה האמנית ציונה שמשי כי על לוחיות הזיכרון לזכר נרצחי המשטר הנאצי חוזרת שוב ושוב שורת הפתיחה “ Ici est tombe“ . בטעות התחלפה אצלה המילה tombe (נפל בצרפתית) עם המילה tomb (קבר באנגלית), והיא הייתה בטוחה לחלחלתה שבקירות הבניינים שאליהם קובעו הלוחיות, בנייני מגורים תמימים למראה ברובעיה של פאריס, מהם בניינים היסטוריים ומהם חדשים, מהם מטופחים ומהם מרוטים, ”קבורים מאות בני אדם בתנוחות שונות“, כלשונה הציורית של שמשי. גם אחרי שעמדה על השיבוש הלשוני והבינה שהמונצחים על הלוחיות אינם קבורים בקירות בפועל, ”הדימוי של אנשים קבורים שם המשיך לרדוף אותי“, אומרת שמשי השבוע עם צאתו לאור של ספרה ”לקרוא קירות – פאריס כמשל“ (הוצאת אבן חושן). הספר עוסק בהנצחתה של נרצחי שלטון הכיבוש במלחמת העולם השנייה על קירות מבני מגורים בפאריס, שבהם גרו עד שנלקחו אל מותם. לספר שותפים היסטוריונית האמנות דלית להב והצלם והקולנוען יכין הירש, בעלה של שמשי. קיבוע לוחיות זיכרון על קירות מבנים הוא מנהג רווח בערים רבות באירופה, אומרת שמשי, ואולם ”פאריס עולה על כולם ושונה מכולן“. בפאריס פזורות כ- 1000 לוחיות זיכרון על קירות בנייני מגורים. הראשונות שבהן קובעו באופן פרטיזאני על ידי גולים יהודים שחזרו לפאריס בתום הכיבוש, אבל בשנים שלאחר מכן נתלו באישור העירייה. בעיר ממושטרת כמו פאריס שבה אין שילוט פרוע, אומרת שמשי, ”כל לוח זיכרון נבדק וקיבל אישור“. 

פאריס כבר תועדה וצולמה מכל עבר ומכל זווית, אומרת שמשי, ”אלא שבספר מתועדים לראשונה מאות מבנים שמבלי שנועדו לכך נהפכו לאנדרטאות למעשי זוועה שהתחוללו בפאריס בחסותו ועידודו של הממסד, בתקופה האפלה ביותר במאה ה- 20″. פאריס אינה מתכחשת לעברה, אומרת שמשי. בתופעת ההנצחה הזאת היא רואה מקרה מבחן ו“מנוף לדיבור עלינו כאן“. שמו של הספר, ”לקרוא קירות – פאריס כמשל“, אינו מותיר ספק: ישראל היא הנמשל. דווקא בפאריס ”הכתה בי ביתר שאת המחשבה על מחיקת העבר וקטיעת רצף הזיכרון בארץ“, אומרת שמשי. לנוכח ההנצחה הענפה בפאריס, הפרטית והממסדית, ”אני שואלת כיצד זה אנשים פרטיים בארץ מסרבים להנציח שמות משוררים, והממסד בישראל לא מעלה בדעתו להסכים לתעד ולשים לוחיות על רכוש נפקדים ערבים? היום כשכולם קופצים על העיר הלבנה של תל אביב, אז מה בדיוק כואב לנו? לזכור את העבר זה לזכור גם את הרע והנורא. רק אז נגיע אולי להשלמה עם המקום הזה. עכשיו, כשיש לנו כל כך הרבה עשירים ובעלי טעם, מה הבעיה להודות שיש לנו גם שפם“? ההנצחה על לוחיות בפאריס היא במידה רבה תופעה חתרנית. אף שהלוחיות מתנוססות בראש חוצות, הרי באופן פרדוקסאלי הן סמויות מהעין. הן נטמעות במראות היום-יום, מינימליסטיות ומינוריות בחזותן וממדיהן, מתנוססות מעל תיבות דואר, בין שלטים וכתובות גרפיטי, מוסתרות על ידי פרסומות או תריס, מקובעות באופן אקראי ולעיתים קרובות לא בגובה העין. הכתובות החקוקות עליהן הן לקוניות ונוסחתיות, אבל מספרות על פאריס יותר מכל ספר היסטוריה. אולם ”סימני הדרך החתרניים האלה“, אומרת שמשי, ”מהרגע שהתגלו חושפים לאור את פניה האחרים של העיר“. בהתחלת המסע-התיעוד הופתעה שמשי לגלות כי כמעט שלא קיים מידע מרוכז על היקפן ומיקומן של הלוחיות, גם לא במוסדות הנצחה יהודיים בפאריס. גם מדריכי תיירים לא מציעים מסלולי סיור בין הלוחיות ומעטים המבקרים בפאריס המודעים לקיומם אולי דווקא משום כך נרשמה בהן מידה של אינטימיות אותנטית. מ- 1985 הלוחיות מוגנות על פי חוק עזר עירוני. יזמים מחויבים לשמר אותן או להחליפן באחרות במקרים של הריסת המבנים והקמת פרויקטים חדשים. הלוחית הראשונה שגילתה שמשי – ”כאן גר גיבור המחתרת אנרי בקרמן, הוצא להורג בירייה תחת הכיבוש ב- 16.9.1941, והוא בן 21, בשל פועלו בשירות צרפת“ – מקובעת בחזית של בניין מגורים חדש ברובע ה- 20 שהוקם על חורבות הבניין המקורי. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו ברובע מהגרים יהודים רבים ממזרח אירופה: היום מאוכלס בעיקר במהגרים מוסלמים מצפון אפריקה. לנוכח הלוחיות הרבות במקום, ”עולה התהייה מהו גבול האחריות של הדיירים שגרים שם היום לאות קין המוטבע בבית חלומותיהם“, אומרת שמשי. המסע בעקבות הלוחיות התחיל ב- 2000 בעת ששימשי והירש שהו במרכז לאירוח אמנים יוצרים בסיטה, ברובע מארה בפאריס. בשבע השנים הבאות הוא נהפך לאובססיה. “ במשך ארבעה חודשים שוטטנו ברחובות פאריס“, מספרת שמשי, ”התעלתי במודע מכל מה שמזוהה עם פאריס – פסלי החוצות, חלונות הראווה, בתי הקפה המופלאים, האנשים. המבט שלי כוון אוטומטית לחפש רק דבר אחד“. הלוחיות שגילתה מנציחות לוחמי מחתרת, אנשי רוח ואינטלקטואלים, מבוגרים וילדים, ברובם יהודים, אם כי שמשי מציינת כי ”הניסיון להפריד בין יהודים לאחרים נראה כעוול נוסף“. 

הגילוי גבה ממנה מחיר: ”כשאת מסתכלת בדרך כלל על בניין, את מסתכלת על הארכיטקטורה שלו, על הסגנון התקופתי, על היופי שבו. אבל הלוחיות מנעו ממני לראות את כל זה. אני עדיין לא מצליחה להבין למה שעיר תסכים לחשוף כך את הזוועות האלה. את העבר הבלתי נסבל והבלתי נסלח שלה. ואין לי גם תשובה מדויקת לשאלות מה תפקידן של לוחיות הזיכרון הללו: האם הן כתב הודאה באשמה המקובע לדורות בקירות? האם הן סמל לחרטה? היטהרות? הלקאה עצמית?“ פאריס עדיין יפה בעינייך?  ”גיליתי פאריס מפלצתית. התגלית שהמבנים היפים שעברתי לידם שמשו כני שילוח למוות היא מפחידה מאוד. ייקח לי זמן להירגע עד שאוכל לחזור לפאריס“.  הספר, שהושק ביום שלישי, כולל תצלומים של מאות לוחיות שצילם יכין הירש, וכן טקסטים, רישומים ורשמים של שמשי ולהב, מידע היסטורי מתומצת ומאלף על פאריס ומאמרים של כותבים אורחים. הספר הוא תלת לשוני ומאלץ את הקורא לתעות בנבכי העברית, האנגלית והצרפתית כמו ברחובות עצמם – כשל עיצובי לכאורה שבאורח פלא נהפך ליתרון והולם ככפפה את רוח הספר.  

 

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן

 


 

לקרוא קירות
החומרים שמהם מיוצר זיכרון קיבוצי. פאריס כמשל
ציונה שמשי, דלית להב, יכין הירש | הארץ,  30.4.2006

 

בישראל, רבת האנדרטאות, גני-עד, גלי-עד וגלי אבן מתעדי מוות בקרבות גבורה ובכבישים כאחד, נתקלות החלטות עירוניות לקבע לוחיות זיכרון לאנשים ולאירועים היסטוריים על קירות מבני מגורים, בהתנגדויות של בעלי הרכוש. רגישות לאתרי זיכרון איננה כוללת את הבית שבו אנו גרים. ניסיונות לתעד מקומות שנמחקו, כחוב של כבוד והשלמה עם העבר, נדחים על הסף על ידי דיירי ההווה (שייח-מוניס באוניברסיטת תל אביב, כדוגמה אחת מרבות).

בערי אירופה תיעוד במרחב הציבורי הוא מנהג קבוע זה דורות רבים. בערים אחדות זו פעולה ממסדית למען הנצח, באחרות אמירה אמנותית, חתרנית או מלטפת.

פאריס עולה על כולן. בפאריס קיימת פעילות רבת שנים, מצטברת, של קירות מתעדים. התיעוד החקוק בחזיתות המבנים מוסיף לעיר ממד היסטורי, מפגין שכבות בתולדותיה, מייצר ארכיאולוגיה תרבותית במרחב הציבורי.

בין שפאריס היא עיר מאוהבת בעברה וחושפת אותו לעיני כל, ובין שבכך היא ממרקת את עוונותיה, ללכת ברחובות פאריס משמעו "לקרוא קירות", להתוודע לאירועים, לעתים גם מוזרים: "המינגוויי שהה בבית זה שעתיים חשובות בחייו".

קריאת לוחיות זיכרון על קירות בפאריס למי שאינו מורגל בכך היא חוויה סוחפת, אך רבת סכנות. היא מסיטה את המבט מהמכלול, מפרטי יופיים של הרחובות והמבנים, מייחודו של קו-הרקיע ומקסם רצף המבנים. התבוננות במבנים מעבירה אותנו לתקופה שבה נבנו. לוח זיכרון על קיר מבנה מצמיד את חזיתו ותוכנו לתקופה שונה מזו שבה נבנה ואותה הוא אמור לכבד.

בינות לאין-ספור לוחיות התיעוד "התרבותיות" קולטת העין (האם רק זו הרגישה לעניין?) לוחיות זיכרון על מבני מגורים לנרצחי הכיבוש הנאצי (1940-1945). לוחיות אבן זעירות, המתעדות בחקיקה לקונית של "שפת זיכרון" אירועי זוועה של הסגרת אנשים שגרו בבניין ושולחו אל מותם, חוסלו במקום או גורשו ונרצחו "למען צרפת" באתרי עינויים ובמחנות ריכוז והשמדה. רוח רעה עדיין עולה ממבני מגורים אלה.

קיימות על מבני מגורים ברחבי פאריס כ-1,000 לוחיות אבן, שהורכבו כפעילות פרטית על ידי אלה ששרדו כשחזרו לפאריס. הם ראו זאת כחובה אישית לנספים. חוסר הפרופורציה בין מספר הנספים בפאריס למספר הלוחיות ומיקומן ברבעים השונים, מעורר שאלות על עצם כוחן כמייצרות זיכרון קיבוצי למקום.

לוחיות רבות מקובעות בקומות עליונות של המבנים כסימון מאשים צמוד לדירה שבה חיו, ממנה נלקחו, והיא הועברה לידי זרים. זו החלטה סמלית מאוד, אך איננה מאפשרת לקרוא את החקוק בהן.

בלוחיות המתעדות את לוחמי המחתרת, שיהודים רבים ביניהם, חקוקים פסי דגל ה"טריקולור". לכולן הוסיפו עם השנים טבעת מתכת, להשחלת זר פרחים ממסדי, פעם בשנה, ביום שחרור מחנות-הריכוז, שבו מתקיימים טקסי זיכרון רבים.

פעילות קיבוע לוחיות הזיכרון נמשכה רק כעשור מסיום הכיבוש. הממונים על הטקסים בעירייה, שלא התערבו בתכני הלוחיות בשלב הראשון, התחילו להכתיב תקינות פוליטית, ובמקביל מיסדו חובת העברת לוחיות זיכרון ממבנים שנועדו להריסה, לקיבוע על המבנים החדשים. תקנה נדיבה זו מייצרת מראות מוזרים, חסרי היגיון, המעלים סימני שאלה על חשיבותו של תיעוד אמין בייצור זיכרון של מקום.

השינויים הסוציו-דמוגרפיים שעברה פאריס מאז מלחמת העולם השנייה, כעיר הגירה רבת שבטים ותרבויות, שבה רבעים שהיו ריכוז יהודי הם כעת מעוז האיסלאם, מחייבים תהיות על השפעת המסרים של לוחיות הזיכרון. לדיירים הנוכחיים של "אתרי הזיכרון" אין כל קשר לאירועי העיר בתקופות שקדמו לבואם. הם מייצרים שכבת זיכרון קיבוצי חדשה למקום, שתחליף את העבר. אולי אפילו יסיידו את לוחיות הזיכרון בשיפוץ הבא.

ייתכן שכישלון תפקודן של לוחיות הזיכרון האישיות היה ידוע מראש, ומשום כך לאהיה לפעילות זאת המשך.

בחרדות הזמן האוזל בקיומם כאן, של אלה שהיו שם, התחילו בשנת 1993 ("במלאות חמישים שנים לאירועים") לקבע לוחות זיכרון על חזיתות בתי-ספר שמהם גורשו אל מותם אלפי תלמידים ומורים יהודים. לוחות גדולי ממדים, באותיות זהב מעוצבות, אחידים בניסוח דרמטי ומאשים.

בתקופה שבה כל חלקה ציבורית נכבשת על ידי "פריטי-חיים", קלושים סיכויי ההשפעה של לוחיות הזיכרון הצנועות על תשומת הלב של העוברים-שבים. לעומת זאת, ייתכן שכוחה של היתקלות מקרית, כשאינך מוכן לכך, התוודעות לשמו ולגורלו של אחד מרבים, גדול בהרבה מסיור רב-שעות במוזיאון בנוי לתלפיות ומסוגנן ברוח התקופה.

פאריס הינה רק משל. הדיון הינו עלינו.

)מתוך ספר ותערוכה בהכנה(

לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן


  

האם זכרונו הקיבוצי של עם נכתב על קירות העיר?
מגזין אפרופו ינואר-פברואר 2008

 

”האם הייתי יכולה לגור בבית בו מרחפת רוחם של אנשים שהיו יכולים להיות אני?“
כך כותבת הציירת הפסלת והמעצבת ציונה שמשי בפתח הספר היפהפה שחיברה יחד עם דלית להב ויכין הירש: ”לקרוא קירות“, מסמך תרבות וויזואלי שיצא בהוצאת אבן חֹשן.
עשרה אנשי רוח נענו להזמנת המכון הצרפתי לבוא ולדבר על הנושא, ביניהם דר. דניס שרביט, דר. נירה פלדמן, פרופ. אילן גריילסאמר, דר.דפנה הירש, איתן ברונשטיין, פרופ. מיכל פרידמן, אדריכל שרון רוטברד, וכן ארכיטקטים, מבקרי אמנות וחוקרים בתחום מדעי המדינה. מתוכננים שלושה מפגשים:
”קריאה מפתיעה בקירות פריז“, יום שישי 25 בינואר
”האם זכרונו הקיבוצי של עם נכתב על קירות העיר?“, יום שישי 1 בפברואר
”פריז תל-אביב: זכרון מול זכרון“, יום שישי 8 בפברואר
רח‘ רוטשילד 7 תל-אביב

 


READ THE WALLS

PARIS AS A METAPHOR

 

A visual - cultural document

 

This book document signs and processes which a city undergoes in one particular chapter of its history, which has fixed its image forever. Paris – the world’s most documented city, and at first glance, at this document may seem to be just an additional architectural survey of the great metropolis of Paris by a team which has been enchanted by her multi-layered charms.
A second look translates the buildings into their true stature: hundreds of monuments to the crimes against humanity that took place within the city with the help of its authorities. Paris does not deny its past. Numerous events in its history are engraved on its facades.

This book focuses for the first time on documenting hundreds of residential buildings carrying personal commemorative plaques in memory of victims of the Nazi occupation.

Authenticity has no priority in institutional commemoration in public domain. The uniqueness of the present documentation lies in its exposure of many of the only authentic monuments in Paris: the individual commemorative plaques affixed in real time, not by decision of some appointed municipal council which filters and interpret the memorials. Those plaques mark the big demographic change Paris has gone through.

The Holocaust remains an eternal stain on many European cities and it plays a major role in their collective memory, each one in its own way. Sixty years after the Holocaust official end, when studies, practical coping, ignorance and denial are marching hand in hand with a frightening serenity. We hope that this document will stand as an additional viewpoint on collective memory. As Israelis, the issue is expanding its borders, offering insights into our lives in the here and now. Paris is only a metaphor.

By defining this book as documents, is to encourage the reader to consider it as a puzzle, in which one can focus on a different chapter each time, the order is up to the reader to decide. The photographs which are the core of this book, have been taken deliberately to document the passing gaze of the pedestrian whose constant companion is the camera. which attempts to fix the object in the personal memory forever.

 

Siona Shimshi

Dalit Lahav

photography: Jachin Hirsch

 

A trilingual book: French, English & Hebrew

Size 30×24 cm. 376 pages, 3 double spreads

660 color photographs

Paper: Magno Satin Laikam 135 gr.

Process print with varnish.

Sewn & paperbound, laminated jacket.

Prepress & printing: ’kalpress‘ ISRAEL 2007

ISBN 965-7270-50-2

 


 

 LIRE LES MURS

PARIS COMME METAPHORE

 Un document culturel et visuel

 

Ce livre raconte un parcours personnel qui révèle un Paris différent celui qui est habituellement raconté. Il s’agit d’un parcours insolite vécu comme la métaphore de la vie d’une ville et de la vie en son sein. Paris ne nie pas son passé. Une foule d’événements historiques sont gravés sur ses nombreux murs. Et, pour la première fois, ce document rassemble et documente les centaines d’immeubles à Paris sur lesquels sont apposées des plaques commémoratives personnelles à la mémoire des victimes de l’occupation nazie (1940-1945).

Ces plaques ont été apposées à la demande des survivants de la Shoah qui, après leur retour à Paris, ont découvert que leurs demeures avaient été transférées à des étrangers. 800 de ces plaques environ, parmi tant d’autres, sont apposées à la mémoire des victimes de la libération de Paris et des résistants. Elles témoignent d’une période sombre dans l’histoire du pays tout entier ; elles rappellent des événements peu glorieux dans l’histoire d’une ville et d’une nation mais elles constituent un élément fondateur de la mémoire collective d’un lieu.

Aujourd’hui Paris est une ville d’immigrants ; c’est une ville multiraciale et multi- culturelle. Les changements socio-économiques et démographiques ont créé une réalité nouvelle qui se reflète sur ces plaques commé - moratives personnelles, modestes et discrètes offertes aux regards des passants et leur confère un rôle historique de première importance.

Ce document raconte les changements qui ont transformé Paris. Ces témoignages disent comment cette ville fait face à son sombre passé et décrit le lien existant entre l’éthos social et la commémoration individuelle susceptible de le modifier. Toutes les photographies sont réparties en 11 chapitres ayant chacun un dénominateur commun mais chaque chapitre a sa spécificité :

Siona Shimshi

Dalit Lahav

photography: Jachin Hirsch

מחיר קטלוגי: 290.00 ש"ח
מחיר באתר: 232.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד