אם הפה ממלמל והלב לא נע - זה כמו אשליה

רוח הצ'אן יכולה להתבטא לא רק בציורי זן אלא גם ב"אחזקת אופנוע" או ב"אסטרטגיה לניהול עסקים"

דן דאור | הארץ, ספרים  22.04.2008

צ'אן (זן, בצורתו היפאנית המקובלת במערב), מלה שהוראתה היסודית מדיטציה, היא שם של אסכולה פילוסופית שנולדה בסין מהמיזוג הפורה בין הדאואיזם לבין הבודהיזם של "הגלגל הגדול" (מהאיאנה), ומטרתה יישום ההבנה שהכל בעינו של המתבונן: אין ממש לא במעגל הלידות והמיתות (סאמסארה) ולא בהשתחררות ממנו (נירוואנה). ההכרה באמת הזאת אינה עניין של הבנה תיאורטית של הכתבים, ואפילו לא של תרגול מדיטציה ("לעצור את המחשבות ולהתבונן בדממה זה חולה, זה לא צ'אן", אומר הוי ננג, אם כי זה יכול אולי לעזור), כפי שמעיד מקרהו של הוי ננג, השישי בשורת "אבות" הצ'אן, וגיבור הספר הנאה שלפנינו (התעתיק חוי מציין כנראה את השם כפי שהוגים אותו באזור שבו גדל ה"אב" השישי, אבל התעתיק היותר מקובל גורס הוי).

האיש היה אנאלפבית צעיר בעיר קטנה ליד קנטון. יום אחד שמע מישהו מצטט שורה מתוך "סוטרת היהלום": "אם הלב לא דבק בשום דבר, אפשר להשיג את טבע הבודהא..." וזכה להארה מיידית - או בתרגום מילולי: "לבו אז נפתח והתעורר (לאמת)". הוא נסע למנזר במרכז סין שבו ישב המורה הונג רן, ה"אב" החמישי בשרשרת המסורה של הצ'אן. זה שאל אותו מאיפה הוא וכשהשיב, אמר המורה: "האם גם ברבר דרומי יכול להגיע להארה?" הוי ננג השיב: "יש הבדלים בין דרומיים וצפוניים, אבל האם טבע הבודהא שונה בין צפון ודרום?" תשובה שהותירה רושם גדול על הונג רן, שקיבל אותו למנזר ושלח אותו לעבוד במטבח ובחצר.

לקרוא ולכתוב הוא לא למד, אבל המורה ראה בו את ממשיכו האמיתי, מה שגרם להתפצלות לשתי אסכולות (כפי שמוסבר בפרק השמיני בספר) - הדרומית של הוי ננג, והצפונית של שן סיו (הנזיר הראשי המלומד, שהאב החמישי ביכר את הוי ננג על פניו). ההבדל ביניהם, כפי שאפשר לנחש, הוא בין "הארה פתאומית" לבין "הארה הדרגתית". או במלים של הוי ננג לתלמיד של יריבו: "מה שהמורה שלך מלמד נועד לאנשים של הגלגל הגדול (מהאיאנה), מה שאני מלמד נועד לאנשים של הגלגל הכי גבוה". עניין של אינטליגנציה.

הספר מוצג כשיחות של ה"אב" השישי עם קהל גדול, ואמנם אחד היתרונות של "סוטרת הבמה" הוא הסגנון הפשוט, הדיבורי, הלא מצועצע שלו. שחר לב עשתה עבודה יפה ומדויקת בתרגום האנגלית של קלירי, הנאמן ביותר לתוכן של אחת הגרסאות של הסוטרה (קוראי סינית יוכלו למצוא אותה באתר http://www.fgs.org.tw/master/masterA/library/ebook/sutra/sixth-huinang/index-1.htm. אבל נדמה לי שמשהו בנימה הידידותית של המקור הלך לאיבוד, אולי בגלל האנגלית, אם בבחירה מכוונת של מלים גבוהות (למשל "נשגב" במקום "גדול") ואם בתחביר. לדוגמה, "מהא-פרג'ניאפאראמיטה היא מלה בסנסקריט שמיתרגמת כ'תובנה נשגבת לאחר ההגעה אל החוף האחר' (אחת השגיאות הבודדות בספר, ד"ד). יש לישמה יישום רוחני; שינון מילולי לא יועיל כאן. שינוי מילולי ללא יישום רוחני הוא אשלייתי וחולף". זאת כמובן בחירה לגיטימית של מתרגם, אבל מאחר שהמשפט מבטא עיקר חשוב ביותר בזן, אולי יש טעם לחזור עליו בתרגום כמעט מילולי מהסינית: "מהאפרג'נאפאראמיטה היא מלה בסנסקריט; זה אומר חוכמה גדולה שמגיעה לגדה האחרת. זה מחייב תנועה של הלב, זה לא נמצא במלמול הפה, אם הפה ממלמל והלב לא נע זה כמו אשליה, כמו מעשה קסמים, כמו טל, כמו ברק".

בפרק השלישי שואל המושל את המורה: "האם מה שאתה מלמד זה לא עיקר תורתו של המורה הגדול בודהידהארמה?" והוי ננג משיב בחיוב. בודהידהארמה, מי שנחשב מייסד הזן-בודהיזם בסין, ה"אב" הראשון, היה נזיר הודי שהגיע לסין בדרך הים מהודו בערך בשנת 500 לספירה, ומדט שנים במערה המשקיפה על מנזר שאו-לין, מקום שמוכר עד היום כמרכז אמנות לחימה. הספונטניות הנרכשת בתרגול ממושך, תמציתה של רוח הצ'אן, יכולה להתבטא לא רק במשיכת המכחול הנפלאה של ציורי זן, בכתיבת האיקו, או בטקס התה, אלא גם ב"דרך הלוחם", "אמנות הקשת", "אחזקת אופנוע", או ב"אסטרטגיות לניהול העסקים והחיים" - כמו שאפשר למצוא בספרו של גשה מייקל רואץ', "להב היהלום".

מה שמוכר במערב כ"סוטרת היהלום" - עותק של תרגום אחד שלו לסינית (נמצא בספרייה הבריטית) הוא כנראה הספר המודפס הראשון בעולם שיש עליו תאריך, סוטרה המתיימרת להביא את דברי הבודהא - היא טקסט לא קל לקריאה. הוא אמנם די קצר וחוזר על עצמו, אבל סתום.

בהקדמה לביאוריו לסוטרה (החלק השני של הספר לעיל) הוי ננג כותב: "יותר משמונה מאות איש חיברו לה ביאורים ודברי פרשנות; הטעם לביאורים הרבים שכל אחד מבאר על פי ראייתו הוא". וגם ספרו של רואץ', ששואף להפיק ממנה לקחים רלוונטיים לתחום שמעניין אותו, לא ממש מדבר אל מי שאין לו עניין עמוק באסטרטגיה ניהולית. אפשר גם לומר שבעניינים שוליים שאינם קשורים לאסטרטגיה ניהולית הספר אינו חף מטעויות (למשל, "את 'להב היהלום' המקורי לימד הבודהא בסנסקריט, שפת הודו העתיקה שגילה המשוער הוא כ-4,000 שנה". אפילו אם אלה דברי הבודהא שאקיאמוני, מה שלא מתקבל על הדעת, השפה שבה לימד המבורך בוודאי לא היתה סנסקריט, שקיימת לא הרבה יותר מ-2,000 שנה).

ועם זאת, אין סיבה להניח שאין קשר בין משהו שקרוב להבנה מסוימת של דרך הזן לבין הצלחה בעסקים. רואץ', שלמד אצל מורים טיבטים ונסמך על פרשנויות טיבטיות לסוטרה, מספר סיפורים קטנים מהחיים, משלב יהלומים, עסקים, וכסף עם קטעים מתוך הסוטרה, ומספק פרשנויות ותובנות של מומחה. למשל, "השוק אינו טוב או רע מצדו הוא; הוא רק מופיע בתור שכזה בתפיסתו של סוחר מסוים, ביום מסוים", אמיתה שאולי לא צריך להתעמק בכתבים העתיקים כדי להגיע אליה, אבל יש בה ללא ספק מן האמת. ובעניין אחרון זה, אם הבנתי נכון, כדי להצליח במסחר צריך לשמור על מצבי תודעה מסוימים, לציית לנורמות התנהגות מסוימות, ולדעת איך להשתמש ב"כוחה של האמת".

דן דאור הוא מתרגם ומו"ל. ספרו "סין, המדריך למטייל" (נכתב יחד עם יגאל צור) ראה אור בהוצאת עם עובד

לקריאה באתר הארץ לחץ כאן

חוּי-נֶנְג: איכר אנלפבית שהפך לגדול נזירי הזן

חוּי-נֶנְג היה איכר אנאלפאבת פשוט ועני שבקושי התקבל למנזר זן כעובד מטבח. משפט אחד שהוא שמע עורר את הכרתו והוביל אותו בסופו של דבר להיות אחד ממורי הזן-בודהיזם הגדולים מאז ומעולם. לרגל יציאתו בעברית של "הסוטרה של חוי ננג", מסביר פרופ' יעקב רז מה הסתתר מאחורי אותן מילים

פרופ' יעקב רז | מעריב, 2.4.2008

סוטרת הבימה נחשבת לחיבור החשוב ביותר של זרם הצ'אן בודהיזם [ביפנית: זֶן בודהיזם] המוקדם, ואחד החשובים בכל ההיסטוריה הזן בודהיסטית. היא מכילה את תורתו של חוּי-נֶנְג, מי שהיה המורה השישי בשושלת המורים הגדולים של הזן הסיני. 

סוטרת הבימה נכתבה בשנת 780, כמאה שנים אחרי האירועים המתוארים בה. ובכל זאת, בין אם המתואר בה הוא מדויק היסטורית ובין אם לאו, הסוטרה היא אחד המסמכים המרתקים ביותר במסורת, בהביאה בפעם הראשונה את מה שאפשר לקרוא לו 'קול הזן' אל הזרם ההולך ומתגבש בסין, שלימים ייקרא צ'אן בסינית וזן ביפנית.

חוּי-ננג [638-713], בן למשפחה ענייה, שלא ידע קרוא וכתוב ושהיה מנודה על ידי החברה בזמנו, הפך להיות, אולי דווקא בשל כל אלה, האיש שלראשונה העניק לזן בודהיזם את קולו הייחודי באופן מכונֵן. אפשר לומרשממנו והלאה החלה התנועה אל עבר האיכויות המיוחדות של הזרם הזה. אין ספק שמדובר באחד המורים הגדולים והמשפיעים ביותר בתולדות הזן בודהיזם בפרט והבודהיזם בכלל. 

חוּי-ננג חווה התעוררות ראשונה כששמע מישהו קורא משפט מתוך סוטרת היהלום: "להפעיל את ההכרה מבלי לדבוק בדבר". מייד ביקש למצוא מורה שילמד אותו את דרך הבודהא. מישהו הציע לו ללכת אל המורה חוֹנְג-רֶן, שהיה החמישי בשושלת המורים מאז בּוֹדְהִידְהַרְמָה [המאה השישית לספירה].

חונג-רן, שחשב כי הדרומיים דוגמת חוּי-ננג הם ברברים, אמר לו שאין לו סיכוי, כמי שהוא אחד העם ואיש הדרום, להיות בודהא. על זאת ענה חוּי-ננג: "אנשים עשויים להיות דרומיים או צפוניים, אך לטבע-בודהא במקורו אין דרום או צפון. כפרא דרומי מעמדי החברתי נופל ממעמד כבודו, אך מה הבדל יש בטבע-בודהא שלנו?" המורה החל להעסיק אותו כעובד במטבח המנזר וכחוטב עצים. 

לימים חיפש המורה יורש מבין הנזירים, וביקש מתלמידיו לכתוב שיר שמעיד על הבנתם את התורה. אם יזהה שם מישהו שהתעורר, כך אמר, יעביר אליו את הגלימה ואת קערית הנדבות [סימן להעברת סמכות; המסורת אומרת כי אלה עברו בירושה מאז הבודהא]. בכיר התלמידים, שֶׁן-סיוֹ, כתב על הקיר את השיר הבא, בעילום שם [מחשש פן יסורב]:

הַגּוּף הוּא עֵץ הַבּוֹדְהִי, 
הַהַכָּרָה - כְּמַעֲמַד מַרְאָה צְלוּלָה. 
צַחְצַח אוֹתָהּ בְּחָרִיצוּת שׁוּב וָשׁוּב 
לְבַל יִדְבַּק בָּהּ אָבָק. 

המורה, שניחש מי כתב את השיר, קרא לו לשיחה ואמר לו שאמנם הגיע עד השער, אך אין לו עדיין היכולת להיכנס פנימה. כך נדחה הנזיר הראשי. חוּי-ננג עסק בדֵיש האורז כאשר שמע מישהו מצטט את השיר. מייד חיבר שיר אחר וביקש לכתוב אותו עבורו על הקיר, בעילום שם: 

לַבּוֹדְהִי בִּמְקוֹרוֹ אֵין עֵץ, 
וּלְמַרְאָה צְלוּלָה אֵין מַעֲמָד. 
בַּמָּקוֹר אֵין כְּלוּם – 
הֵיכָן יִדְבַּק הָאָבָק? 

המורה זיהה את הכותב גם הפעם, קרא לו, והעניק לו את הגלימה ואת הקערית. כך נעשה חוּי-ננג המורה השישי בשושלת.

אדם ריק ממחשבות הוא לא יותר מאשר גוש עץ

השיר הראשון הוא אמירה מסורתית ושגורה של דרך הבודהא כפי שהיתה מקובלת בסין באותם ימים: ישיבת המדיטציה אמורה 'לטהר' את התודעה ממחשבות שווא. התודעה הריקה היתה משאת הנפש של המתאמן בבודהיזם. בעזרת המדיטציה היה המתאמן אמור להישאר נקי ממחשבות ואפילו מתחושות. אבל אדם ריק כזה, בעיני חוּי-ננג, הוא לא יותר מאשר גוש עץ או אבן. לטעמו, התודעה טהורה מיסודה ואין היא זקוקה לטיהור. 

בעיני חוּי-ננג, התודעה האמיתית היא לא-תודעה [ווּ שין]; כלומר, היא אינה 'דבר' שצריך לתפוס אותו ולטפל בו לכאן או לכאן. היא טבעית ואינה זקוקה להתערבות, ובוודאי לא לניקוי. במקום 'לטפל' בתודעה ו'לטהר' אותה, יש להניח לה כפי שהיא באמת - סדרה של מחשבות ורעיונות - בלא התערבות או היצמדות. 
ועוד, חוּי-ננג ראה בשיר הראשון

ביטוי לפיצולים מיותרים בין 'מלא' ו'ריק', 'טהור' ו'טמא', ועוד מיני שניוּת שבעיניו הרחיקו את האדם מן התובנה ולא קירבו אותו אליה. 

הדברים הבאים שאמר חוּי-ננג לתלמידיו יכולים להוות הנחיות למדיטציה, אז כהיום: 

"הניחו לשש התודעות לצאת מבעד לששת החושים אל ששת שְׂדות-הנתונים... חופשיוֹת בלכתן ובבואן... ואינן קופאות במקומן: זהו... חופש ושחרור. זהו יישום האַל-מחשבה. 

מה משמעות המונח מדיטציית ישיבה? בתורה זו אין מכשול ואין מחסום: כשאין מאיצים בהכרה ובמחשבה לעסוק באובייקטים או במצבים טובים או רעים בעולם החיצוני, לכך ייקרא ישיבה. 

עצירת ההכרה והתבוננות בַּדממה הן דבר חולני; אין זה צ'אן. ישיבה מתמדת מאַבּנת את הגוף – כיצד יכול הדבר לעזור לָאמת?"  [סוטרת הבמה, 2, 5, 8]

מדיטציה היא הווה נצחי

חוּי-ננג ראה את הישיבה כזמן הווה נצחי: 

בהרף-העין הזה אין זכר ללידה, בהרף-העין הזה אין זכר לפטירה: כאשר לא קיימים עוד לידה ומוות שיוכלו להיכחד, או אז מתגלָה ההיכחדות השלֵווה. כאשר היא מתגלה, אין כּימוּת או הַחפָּצָה של ההתגלות, על כן היא נקראת נצחית ומאושרת. [שם, 7]

חוּי-ננג דימה את התודעה, ובעצם את טבע האדם, לחלל גדול. מחשבות ותחושות עוברות, באות והולכות 'בטבע המקורי' כמו ציפורים בשמים, בלא להותיר עקבות. ההתעוררות, משאת הנפש של הבודהיסט, אין בה דרגות. היא מתרחשת בבת אחת. טבע הבודהא אינו נחווה פיסות-פיסות. מכיוון שאין בו 'חלקים', להתעורר פירושו להתעורר בשלמות. 

בהוראותיו האחרונות לתלמידיו אפשר לזהות את המתודה של הדיאלוגים המוזרים שמזוהים כל כך עם הזן: 

כשאנשים חוקרים אתכם בנוגע לעקרונות, אם הם שואלים אתכם על ההוויה, השיבו באי-הוויה; אם הם שואלים אתכם על האי-קיום, השיבו בקיום. אם הם שואלים על הרגיל, השיבו בקדוש; אם הם שואלים על הקדוש, השיבו בָּרגיל: שני הנתיבים יחסיים זה לזה ומייצרים את עקרון דרך האמצע. כמו בשאלה והתשובה האחת פעלו גם בשאלות האחרות, ולא תאבדו את העיקרון. [שם, 9]

ועם מותו הקרב ממש, אמר חוּי-ננג: 

אתם כולכם לא השגתם זאת... אתם בוכים מפני שאתם אינכם יודעים אנה מועדות פני. אילו ידעתם, לא הייתם בוכים. לְטבע הממשות אין לֵידה או מוות, אין ביאה או הליכה. [שם, 9]

בַּמָּקוֹר הִגַּעְתִּי לְאֶרֶץ זוֹ [כאן הוא מדבר בשם בודהידהרמה] כְּדֵי 
לְהַעֲבִיר אֶת הַתּוֹרָה, לְהַצִּיל יֵשֻׁיּוֹת חָשׁוֹת מִשְּׁבִי הָאַשְׁלָיָה. 
פֶּרַח אֶחָד יִפְרַח וְלוֹ חֲמִשָּׁה עֲלֵי כּוֹתֶרֶת 
וְיָנִיב פְּרִי שֶׁיַּבְשִׁיל בְּטִבְעִיּוּת. [שם, 9]

אם טבעכם עֵר, היישות הרגילה היא בודהיוּת; אם טבעכם מבולבל, הבודהיוּת היא היישות הרגילה. [שם, 9]

הישארו במקומותיכם; אני עוזב אתכם. שׂוּמה עליכם להישאר שמחים וטובי לב. לאחר מותי אל תתאבלו, ואל תקבלו תנחומים מאיש. שאם לא כן, אינכם תלמידַי ודתכם אינה אמיתית. אין לא תנועה ולא חוסר-תנועה, אין לא לידה ולא מוות, אין לא הליכה ולא ביאה, אין כן ואין לא, אין לא הישארות ולא עזיבה. [שם, 9]

טבעה של התודעה? 'ערימת צואה על מישור נקי'

חוּי-ננג היה מורה של פשטות וטבעיות באימון הבודהיסטי. בהִלכות חייו ובדבריו התריע נגד תעתועי המושגים, כולל אלה הבודהיסטיים. שהייה בטבע המקורי ללא התערבות תביא להבנה שהוא, הטבע המקורי, כלומר טבע הבודהא, מצוי איתנו כל הזמן, ואין צורך לטרוח עליו. רק מי שמכניס מושגים של טוהרה וטומאה ימצא טוהרה וטומאה. זה כולל את הבודהיסט הממשיג. 

בעיני חוּי-ננג, הבודהיסט אינו נקי מטעות ההמשגה המתעתעת, וכאשר הוא מכניס מושגי טוב ורע, טוהרה וזוהמה, הוא אינו מבחין באירוניה שבדברים: הרי אחת האזהרות החשובות ביותר בבודהיזם היא האזהרה מפני הבחנות; הבחנות מצויות בתודעה, לא במציאות. והנה בא הבודהיסט עצמו ומכניס הבחנות, אשר אמורות להיות נקיות, כביכול, מתעתוע בשל היותן 'בודהיסטיות'! לכן, כאשר ישאל תלמיד את מורהו על טיבה של התודעה, יענה לו המורה, 'ערימת צואה על מישור נקי', ובזאת ינסה לנער אותו מהבחנות כלליות ומופשטות של טוב ורע, שמהן מתחיל סכסוך הרוח. 

חוּי-ננג הורה, אם כן, על האופי הזורם של מחשבות, אירועים ודברים. בדבריו הוא חומק תמיד מהצורך להכריע אם המחשבה נוכחת או נעדרת. 'הטבע המקורי' שלו אינו דבר, אינו בעל תארים או מִתאר. 

העובדה שחוּי-ננג לא ידע קרוא וכתוב היתה סמל במסורת הצ'אן לכך שהעניין העיקרי באימון הרוחני של זרם זה הוא חוויית ההתעוררות והתובנה, ולא בקיאות בטקסטים. הדגש הזה מצוי בצ'אן מתחילתו, אך אין ספק שכאן הוא מוגשם, לראשונה, בדמותו ובחייו של מורה גדול. 

בנוסף לכך, הדגש ששם חוּי-ננג על רגע התובנה כחוויה המתרחשת בבת אחת, ולא כתוצאה מהתקדמות הדרגתית, הביא למתודות אימון חדשות ומקוריות בְּעולם הצ'אן. למשל, דיאלוגים מוזרים בין מורה ותלמיד, שבהם, באמצעות סתירות ומסלולים בלתי הגיוניים של שיחה, היו המורים מביאים את תלמידיהם להבין את מקומות העיוורון ופותחים בפניהם אפשרויות פריצה והבנה בדרכים יצירתיות. 

אלה התפתחו במאות השנים הבאות למה שנקרא במסורת 'קואן', אותה תביעה, חידה, שאלה, או הכרזה מוזרה שהתלמיד צריך להגיב לה באופן ספונטני. מסורת זו, תחילתה בחוּי-ננג ושיאה במפעלו של המורה היפני האקואין [המאה 17] שעשה אותה לשיטתית. 

הצ'אן הסיני אחרי חוּי-ננג מקבל פנים שונים, ובמאה השמינית הוא מתנקז לשתי אסכולות גדולות, הצפונית והדרומית. האסכולה הדרומית, הקרובה יותר לרוחו של חוּי-ננג, הדגישה את הפעולה האקטיבית בדרך של אימון הרוח; הישיבה בלבד אין די בה כדי לאמן את הרוח. 
יורשיו של חוּי-ננג ממשיכים את דרך הטבעיות: 

מי שלא שונא לנוכח הרוע, ולא שמח לנוכח הטוב, שזונח את הטיפשות ובכל זאת לא מחפש את החוכמה, מניח מאחוריו את הבלבול ולא משתוקק להתעוררות, משיג את הדרך הגדולה ומצוי מעבר להבחנות, מגיע לגאולה דרך טבע הבודהא ולא נאחז בהבחנות שבין קדוש וחולי – לאדם כזה אקרא מורה גדול. [שוקי, 215]

אנו יכולים להיות בודהא בלא שנתכוון להיות בודהא, על ידי התבוננות בלא התבוננות, חוכמה בלא חוכמה, אימון בלא אימון. [שֶׁן-חוּי הו ג'אנג אי ג'י, 4]

לכל המתאמן בדרך הזן זכור חוּי-ננג בזכות הקואן – השאלה – ששאל את תלמידו הראשון: 
כשאינך חושב על טוב ואינך חושב על רע, מה הם פניך המקוריים? 

לאחרונה יצאה לאור בעברית "הסוטרה של חוי ננג" (הוצאת אבן חושן. תרגום: שחר לב דיויה). המאמר של פרופ' יעקב רז פורסם כהקדמה ­לספר. 

פרופ' יעקב רז לומד ומלמד זן בודהיזם מזה 30 שנה. מרצה ללימודי יפן ובודהיזם באוניברסיטת תל אביב, לשעבר ראש החוג ללימודי מזרח אסיה.  פעיל בתחומים שונים של מעורבות חברתית בדרך הבודהיסטית. 

לקריאת הכתבה באתר nrg לחץ כאן