• אבן חושן

מעבר לגבעות האחרונות

 

מעבר לגבעות האחרונות תוכלו לפגוש חלום אחד שרצה שרק נעמן יחלום אותו: ואת נוח שאף אחד עוד לא ראה אותו והוא כל-כך גבוה שאי-אפשר לדעת עד היכן: ואת נעמי שהחליטה ללמד את העץ המתאפק לפרוח, ועוד דמויות שכדאי להכיר.

הסיפורים המקוריים והפיוטיים האלה נכתבו על-ידי המשוררת רבקה מרים. זהו ספרה השני לילדים.

 

 

ספרי הילדים של רבקה מרים שָבוּ אותנו בקסם שלהם

והחלטנו להוציא לאור 2 ספרים שלה:

את הספר החדש "וגם סיפור על מיטה שהתאהבה בכסא" וגם את הספר הקודם לו "מעבר לגבעות האחרונות" - שיצא לאור בספריית פועלים ונוצר לו כבר ביקוש מחודש.

(נעמי בריקמן הוסיפה צבעים לאותם הרישומים וכך נוסף "צבע" נוסף לסיפורים של רבקה מרים).

לעניות דעתנו, כמו כל "ספר ילדים" טוב, הסיפורים מתאימים, בשני הספרים, גם למבוגרים.

קריאה מהנה
עֻזי אגסי - מו"ל

 

 

המצב האנושי

"מעבר לגבעות האחרונות", רבקה מרים. איורים: נעמי בריקמן, הוצאת אבן חושן 2008

"וגם סיפור על מיטה שהתאהבה בכסא", רבקה מרים. איורים: נעמי בריקמן, הוצאת אבן חושן 2008

ענבר רווה | ארץ אחרת – נובמבר-דצמבר 2008 

 

שני ספרי הילדים פרי עטה של המשוררת רבקה מרים עשויים ליצור דיאלוג מיוחד במינו בינינו לבין ילדינו. ל"מעבר לגבעות האחרונות", שיצא לאור לראשונה ב- 1991 בספריית פועלים, נוצר ביקוש מחודש. יפה פעלה הוצאת אבן חושן שנתנה לקהל הקוראים הזדמנות נוספת להתוודע אל יצירת המופת הזו. נעמי בריקמן, המאיירת, הוסיפה צבע לרישומים ובזאת מוגשת לנו מהדורה צבעונית, משובבת עין ולב. הספר החדש, "וגם סיפור על מיטה שהתאהבה בכסא", עשוי בפורמט דומה, מאוייר על ידי אותה מאיירת, וברוחו ובסגנונו הוא אח לספר הראשון.

הקושי להגדיר לאיזה גיל מיועדים הסיפורים הקצרים שבשני הספרים (בשניהם יחד-שלושה-עשר במספר) מגלה חלק ממורכבותה של יצירה זו. ילדים בני חמש ושש יטעמו בה טעמים מסוימים, בני עשר-אחרים, והמבוגרים ייזכרו בילדותם ובילדות שבתוכם ויטעמו טעמו של אותו גרעין שבמהותו הוא, כנראה, על-גילי.

הדיאלוג שעשוי  להירקם בין הורים וילדים בעקבות הקריאה נובע מכמה עניינים, וראשון שבהם הוא התכונה המיוחדת לסיפורים-עיסוק מעמיק בשאלות התשתית של המצב האנושי. הסיפורים עוסקים בנושאים כמו זהות, השפעתו של הזמן על ה"אני", אהבה וקשר, יחס האדם לטבע ולכל הסובב אותו, זקנה ומוות, מגע עם האל וחלומות. ככל שיצירתה של מרים נוטה אל הנושאים הגדולים, המופשטים, לעיתים המטאפיזיים הללו, כך היא אחוזה בקונקרטי, מבעיה שווים לכל נפש והם מלאי חסד.

את היחס האמביוולנטי לחלום מאירה מרים באמצעות סיפורו של נעמן, שדוחה את החלום ולבסוף מאפשר לו לשכון בתוכו. שאלת הכרת האל והמגע האפשרי איתו מוצאת את ביטויה ביחסו של המספר הילד אל חברו נוח: "ויך ידעתי שנוח קיים אם לא ראיתי אותו אף פעם? ואיך ידעתי שהוא חבר שלי?" רגשות האהבה והצורך בקשר מומחשים בסיפור אהבתה של מיטה לכסא, או בסיפור משיכתה של המספרת ליונתן שאפשר להכירו לפי הקמט: "מעל לאף, בין שתי הגבות יש ליונתן קמט דק, כמו קו שציירו בעיפרון חזק ולא הצליחו למחוק אחר כך במחק. הקמט בא ליונתן מהמחשבות". היכולת לראות חי, צומח ודומם כסובייקט מתבטאת בצורות מגוונות בסיפורה של ילדה שמנסה להיות גרעין לעץ שמתאפק לפרוח, במנגינה שנמצאת באבנים שילדה מסוימת אוספת, או בספורה של פרת משה רבנו קטנטנה שמתיישבת על תלתל של ילד שאינו יודע שהוא מלך. הילד הוא תמיד המספר ונפשו היא הקרקע האותנטית לאפשרות לגעת באמת הבלתי מתווכת, בחוכמה שאין בה מחיצות.

הענין השני שקורא לדיאלוג הוא עיסוקם האינטנסיבי של הסיפורים בדיאלוג כמושא. רובם מתארים מפגש בין שתי ישויות ושיח המתקיים ביניהן: ילד וחלום, ילדה ועץ, ילד וחבר או חברה, ילדה וסבתה, ילד וכלבו. בסיפורים רבים ניתן מקום, לסירוגין, לנקודות המבט של שתי הישויות. מיכאל בכטין, התיאורטיקן הרוסי של הספרות ששמו נקשר למושג הדיאלוג יותר מכל, טען כי המבע בכל סיטואציה קונקרטית מכוון תמיד (בגלוי או במובלע, במישרין או בעקיפין) אל דיבור קיים או אפשרי של סובייקט אחר. כל מבע הוא בעצם ביטוי לעמדה דיאלוגית וכולל בתוכו את הקול הזר שהוא תגובה לו. גם לשונו הפנימית של האדם, לשונו החבויה במחשבותיו, אינה אלא לשון שספגה לתוכה את לשונו של האחר.

סיפוריה של רבקה מרים מהווים המחשה חריפה לתפישה זו של השפה ושל מהותה הדיבורית.

אבל לא תמיד מספיקות המילים ולכן, לעיתים, יש צורך בדיבור מסוג אחר. בסיפור "העץ המתאפק" (מתוך "מעבר לגבעות האחרונות") מנסה נעמי ללמד את העץ המתאפק לפרוח? "נעמי התקרבה. היא התחילה לדבר אליו בקול. תמיד, כשמדברים אל צמחים, אפשר לראות שהם מרגישים את הקולות, כי תנועותיהם משתנות לפי הדיבור. והעץ הזה לא השתנה. התנועות שלו לא השתנו כי לא היו לו תנועות בכלל. אפילו הרוח לא הניעה אותו.-הוא לא רוצה שיגעו בו-הבינה נעמי פתאום-ואפילו לא שיביטו בו. אבל אני מוכרחה לעשות זאת, מוכרחה". תחושת ההכרחיות מוליכה את נעמי אל הדיבור במגע ובמעשה. היא מחזיקה את העץ, מטלטלת, מנדנדת אותו ובסופו של דבר מחליטה לנסות להיות כמו גרעין לעץ המתאפק: "נעמי התיישבה, לקחה את השברים אליה. גם את האבקה החומה-צהבהבה, שלא מצחה אף פעם, לקחה אליה גרגר אחר גרגר. היא התכופפה, הניחה ראשה על הברכיים. מכל הצדדים התקרבו אליה העצים הפורחים. על קצות השורשים באו והתכופפו סביבה. הם הקיפו את נעמי והיו צפופים כל כך, שנראו מרחוק כמו כדור, או כמו ציפור גדולה דוגרת, שהכנפיים שלה פרושות". הסיפור והסיטואציה הדרמטית שהוא מתאר עשויים להתפרש לכיוונים שונים. בין כך ובין כך ברור כי בעולם שמעמידה היוצרת אי אפשר לגעת בדברים בלי להיות חלק מהם. הדיבור הוא אירוטי במובן העמוק ביותר של המילה, הוא טומן בחובו את המשאלה לגעת, להתאחד, להיות משפיע ומושפע.

ב"סבתא של נעמי" (מתוך "וגם סיפור על מיטה שהתאהבה בכסא"), העוסק בהתמודדות עם הזקנה והמוות, נמצא התייחסות לשאלת הסופיות של הדיאלוג שבכטין גם הוא חשב עליה.

לדעתו החיים הם דיאלוג מתמשך ו"להיות, פירושו לבוא במגע ומשא דיאלוגי. כאשר מסתיים הדיאלוג מסתיים הכל. לכן הדיאלוג למעשה איננו יכול להסתיים ואינו צריך להסתיים". איזה המשך של דיאלוג יכול להיות לנו עם מי שמת, שואלת המחברת, ומספרת: "מסבתא למדה נעמי שכל דבר הוא חלק מסיפור: שהיא והאחות שלה והאח שלה, וההורים והדודים, האנשים ברחוב והעצים והגדרות, פחי הזבל והחתולים שעליהם, החולצות והמכנסיים והכוכבים, כל אלה נמצאים בתוך סיפור והם חלק ממנו. ובעצם, כמו גזע של עץ שמשתרגים ממנו ענפים, יש סיפור אחד שנמשך בהמון המוני סיפורים". בסופו של תהליך ההזדקנות וההתקמטות אותו מלווה נעמי, מתה סבתה האהובה. לאחיה התינוק לא סיפרו דבר כי הוא עוד לא מבין כלום. "ונעמי כן מבינה. היא מבינה שעכשיו נכנסה סבתא עמוק עמוק לתוך השורש של העץ שממנו צומחים הסיפורים, ולכן אי אפשר לראות אותה". סבתא של נעמי מעוצבת כמבוגר שנותן לילד שלידו כלים להתמודדות עם האינו.

למוות יש משמעות. מן הפרספקטיבה של נעמי הוא מכניס את סבתה לתוך השורש של העץ שממנו צומחים הסיפורים. כלומר, למוות יש משמעות הקשורה בצמיחה, הוא אינו מזוהה עם חידלון אלא עם המשכיות. את המשך הדיאלוג שלה עם סבתא תקיים נעמי באמצעות הסיפורים שלעולם אינם מתים, כמו הים, כמו ההרים, כמו השאלות שילדים קטנים שואלים-שלעולם לא ימותו.

 


רבקה מרים מפליאה לכתוב ספרי ילדים

ספר הילדים המצוין של מרים "וגם סיפור על מיטה שהתאהבה בכסא" הואפיוטי, מרגש ילדים ומבוגרים כאחד ומבהיר היטב את היתרון הבלתי מעורער שלמשוררת שחורזת לילדים
יותם שווימר | 27.4.09, nrg

ישנם ספרים שכל התשבוחות יחטאו להם ויעצימו את הפער בין החוויה הממשיתבקריאתם לבין הדיוןבהם. כזה הוא ספרה של המשוררת והסופרת רבקה מרים "וגםסיפור על מיטה שהתאהבה בכסא", שרואה אור בהוצאת "אבן חושן". קדמו לו שניספרי-ילדים נפלאים לא פחות, אשר יחדיו מרכיבים תצרף של נבכי הנפש אצלילדים ומבוגרים כאחד.

"המיטה של רחלי לא ידעה מה זאת אהבה. היא לא הבינה למה מתהפך אצלהפתאֹם כל הסדר כשהכסא לידה. איך זה שהסדין שעליה מתקמט בלי שנוגעים בו, והכרית הוורודה נופלת ארצה כשהכסא פונה לכִּוון שלה...כל המנוחה שהיתה בהקודם נעלמה." קטע זה, מתוך סיפור הנושא את שם הספר, הוא דוגמא מובהקתלסגנונה של מרים. בדומה ללאה גולדברג, כתיבתה לילדים מתבססת על כשרונהכמשוררת. הפיוטיות בסיפוריה מוצאת מקומה בקיום פנטסטי בו יכולה מיטהלהתאהב.

אך אין מדובר בפנטזיה מובהקת, שכן מרים המשתמשת תדירות בהאנשה עושה מתארתלמעשה מצבים נפשיים מעולמנו. כך הכסא, שאינו שם-לב למיטה, מבחין בה רקלאחר שבעת ניקיון החדר מניחים אותו – לחי אל לחי – על המיטה. נוכחותו שלהעולם הרציונאלי אינו סותר את הפנטסטי, אלא מניע אותו הלאה.

שבעה סיפורים יש בקובץ זה. כולם יפים ונוגים ומאוירים בחן וברכותעל-ידי נעמי בריקמן שגם איירה את ספרה הקודם של מרים. כל סיפור הואציון-דרך בהליך ההתבגרות. קורותיהם של הגיבורים - בין אם הם ילדים, חיות, בית או צל - הם מראה לנפש ולרגשות האופפות אותנו במהלך חיינו
.

הסיפור הראשון בקובץ מספר על ילד שהיה מלך, בשל תלתל סודי על עורפו. אך הילד אינו מודע לסגולתו וממשיך לחיות כילד רגיל מן המניין. חיפושיתמשה-רבנו שאוסף הילד בשדה מגלה את התלתל ומתרגשת מהימצאותה על מלך. היאמעבירה לכל אומת החיפושיות את עובדת היותו מלך והן, חרף קטנותן, היחידותשנוהגות בו בכבוד מלכים
.  

לכאורה, נדמה כי לפנינו מעשיה נחמדה ותו לא. אך מרים מתוחכמת הרבהיותר. בשל אי וודאותו ותמימותו של הילד, נפתח צוהר לקיום מקביל בו הכבודנרכש דווקא מאלו שלא מצופה מהם. סודו של הילד לא נחשף מעולם וכך נשמרהאיזון העדין בין תפיסת העצמיות לבין ראייתו של העולם אותנו
.

סיִפוריה של מרים מאגדים רגעים בוערים המתרחשים תמיד מתחת לפני השטח. בדומה לדמויות השדונים והפיות מהאגדות המוכרות, כך שוזרת מרים בסיפורים תופעות שהשאלות עליהן רבות והמענה - נותר סתום בדרך-כלל. העיסוק באהבה, החיפוש אחר הדבר שישלים אותך, התמודדות עם מוות - כל אלו מטופלים על ידה ברגישות רבה.

קצרה היריעה מלהביא את תיאוריה המרשימים של מרים, אולם קשה לפסוח על קטע מהסיפור "סבתא של נעמי". זהו תיעוד אמיץ ומלא דמיון בדבר דעיכתה שלאישה זקנה, בעוד נכדתה מפרשת את מצבה כפי שרק ילדים מסוגלים: "פתאם הבינה נעמי משהו: הקמטים האלה של סבתא, שנאספים כבר הרבה זמן ומתרבים עליה, שומרים שהסוד שלה לא יתגלה... והנה עכשיו, כשסבתא מתחבאת בתוך הקמטים, אף אחד לא יכול לראות מה יש בה".

לפני כשנתיים ראה אור בהוצאת "אבן חושן" ספרה הקודם של מרים "מעבר לגבעות האחרונות", שפורסם קודם לכן בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עוזי אגסי, מו"ל ההוצאה, שהתאהב בספר עשה עמו חסד וכיאה להוצאתו, שיפר את איכות הכתב ואת הכריכה והעניק לו חיים חדשים. הספר הנוכחי, שיצא לפני מספר חודשים, מתהדר באותה איכות ועומק רגשיים ובעיצוב משובח ההולם אותו.

רבקה מרים היא משוררת וסופרת ירושלמית שספריה לילדים הם עדיין בגדר סוד כמוס. מעטים המקרים בהם ספרי ילדים מצליחים להפעים ולרגש גם קוראים מבוגרים, אך ספר זה וקודמו מהווים הוכחה לאפשרות זו. הניחו הצידה לרגע את קבצי האגדות הקלאסיות וקראו לילדכם, בני החמש-השש, את סיפוריה העדינים שלמרים. אין בי ספק כי העושר הגלום בהם ינצנץ במחשבותיהם וככל שיתבגרו, תחזרו יחד איתם למחוזות הרגש הנפלאים החבויים בסיפורים אלה
.

מחיר קטלוגי: 60.00 ש"ח
מחיר באתר: 48.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד