• אבן חושן

תנאים של ציפה

 

"תנאים של ציפה" הוא הספר הארבעים ושבעה
בסדרת ספרי השירה"פיטדה", אבן מאבני
החושן. הספר נדפס אופסט בגופן
"דרוגולין" על נייר נטול עץ 83
גרם. יצירות האמנות בספר
הן מעשה ידיה של
מאיה כהן לוי

 

תנאים של ציפה הינו ספר המשלב בין שיריה של פועה הרשלג לבין תצלומיה המקולפים של האמנית מאיה כהן לוי.
גבריאלה אביגדור רותם הטיבה להגדיר את שיריה של הרשלג בערב ההשקה של הספר: "בעדינות דרוכה, בהיענות לכל מה שיש לעברית להציע, בתמהיל אישי שמפגיש על אותו מדף-שורה צירוף מקראי-הדור עם ביטוי יחפני, מלחים מכאיב למצחיק, רוקם עולם חוץ בעולם פנים, גוחן על קו התפר, מהורהר, אירוני, מדייק".

פועה הרשלג - סופרת, משוררת ומתרגמת. מספריה: שליחות של אהבה: סיפורו של אנצו סרני (יד יצחק בן צבי, עם עובד 1993): איך נדלקו המדורות: סיפורו של יצחק שדה (יד יצחק בן צבי, עם עובד 2002):  למדוד את התהום: סיפורו של יצחק צוקרמן (אנטק) (יד יצחק בן צבי, עם עובד תשס"ו): בלשיר (כתר 1985).
זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער 1994.

מאיה כהן לוי – ציירת, פסלת, צלמת. עובדת בשתי טכניקות עיקריות: עבודות בצבע שמן גדולות ממד, ועבודות בצילום מטופל בו היא גורעת מתוך הצילום באמצעות קילוף חלקים ומשאירה חלקים אחרים מהצילום כפי שהם. זוכת פרס מישל קיקואין 2008, פרס שרת החינוך התרבות והספורט 2005, זוכת פרס קבוצת I.d.b לאמן ישראלי 2004, פרס האמן הצעיר 1991.


 

דברים לרגל ערב ההשקה. צומת ספרים, ת"א - 24.11.2009

גבריאלה אביגור-רותם

במקור מחיפה, במלעיל, מהכרמל, במלרע, כמו צנובר בתוך אצטרובל היתה גנוזה שנים רבות , ואיש לא שיער איזה שירים ינביט הביקוע. בעדינות דרוכה, בהיענות לכל מה שיש לעברית להציע, בתמהיל אישי שמפגיש על אותו מדף-שורה צירוף מקראי-הדור עם ביטוי יחפני, מלחים מכאיב למצחיק, רוקם עולם חוץ בעולם פנים, גוחן על קו התפר, מהורהר, אירוני, מדייק.

למשל? למשל, השיר הראשון, עולה. עולה מהי? קרבן שנשרף כליל על המזבח " עולה הוא לה' ריח ניחוח אישֶה לה' הוא" (שמות כט, 18) או- מהגרת לארץ ישראל, על פי הכתוב בספר עזרא " ואלה בני המדינה העולים משְבי הגולה". (עזרא ב 1).

על איזה עולה כותבת פועה? 

כפות ידי / מאחורי הגב - אהה. על קרבן. על אשה עקודה. כפות ידיה  - כפות מנוקד אחרת נקרא כָּפוּת - קשורות מאחורי גבה.

אל קיר / מרופד / פני - רגע; צריך לתקן את התמונה. עדיין אשה עקודה, אך אולי כזאת שיצאה מדעתה, ידיה קשורות כדי להגן עליה מפניה בחדר מרופד-קירות בבית משוגעים -

פני/ מאפירות אלי - ושוב, נתקן את התמונה; אם פניה מאפירות אליה, היא רואה את עצמה במראה. אם כך, גבה אל הקיר המרופד, פניה אל המראה - איפה האשה הזאת? מה מצבה? מדוע פניה - ולא שערה - עוטות צבע אפור? האם היא חשה ברע? ואולי "מאפירות" מלשון "אפר" החוזר וקושר אותנו עם גורל העולה על המזבח, הנשרפת כליל -

דלתות נפרדות / בכל קומה /למסדרון מואר / ואין איש -  פרידת הדלתות שוב ושוב - בכל קומה - למסדרון מואר, שאולי הוא פרוזדור בין העולם הזה לעולם הבא - ואין איש - כי זאת הבדידות האחרונה -

אני - סוף סוף הופיעה בשיר, התגלתה - מלה בודדת / עולה / בגרון הפיר-

אהה, לא קרבן עולה ולא עולה חדשה, אלא אשה עולה במעלית. כפות ידיה מאחורי גבה בעמידה נוחה, אולי נשענת אל הקיר המרופד של תא המעלית, רואה את פניה במראה, פניה מאפירות מן הסתם בהשפעת האור הצונן האופייני לתאי מעלית, אור רפאים סטרילי, בכל קומה נפתחות הדלתות אל מסדרונות בית המגורים, והיא - אני / מלה בודדת / עולה / בגרון הפיר -

נתקן שוב: האני של הכותבת הוא מלה בודדת - כי 'אני' הוא מלה אחת - וזו, כלומר המלה, עולה בגרון הפיר - כמו המעלית העושה דרכה מעלה; והכותבת עצמה? כפות ידיה מאחורי גבה, פניה מאפירות אליה, תשחרר מפיר-גרונה את המלה 'אני' כשתגיע לקומה הנכונה -

זהו הצירוף המיוחד לפועה - הרציני-עד-להדאיג נמהל בהומור עצמי, נשמר מהתלהמות, מהלמות פטישים, משתמש בכלים דקים.

הנה, למשל, "הוראות שימוש" (עמ 24) - שם כל כך מעשי, עקרת-ביתי, מודפס על כל חומר ניקוי, מכשיר חשמלי או תרופה : הוראות שימוש למה, פועה?

" לא להתחיל מיד לשעוט" - בדרך כלל ממליצות הוראות השימוש על מה כן לעשות; פועה מתחילה את ההוראות שלה במה לא לעשות. מתחילה במילים "לא להתחיל" - וממשיכה "מיד לשעוט" - היא ממליצה לעצמה ואולי לכל אחד אחר - לא להתפרץ בדהירה, אלא "קודם לשרבט" - האם היא מתכוונת לחימום היד בטיוטות לפני ציור ? "לשעות" - כלומר להיענות - אבל למה? למי? ומתוך ה"לשעות" הזה מתרמז גם שהתהליך המומלץ יימשך שעות - להשתהות בחדרי - לא לפרוץ החוצה, להיות ספונה בחדר, בתוככי ה'אני', כלומר, להתמלא בנוכחות - לטעום את היעדרי - מפתיעה פועה, יוצרת מצב של להיות-נעדרת שמגיע אליה באמצעות חוש הטעם, אך לטעום הוא גם להתנסות בקמצוץ של תחושה וגם אולי לגלות מה הטעם, מהי הסיבה - להוציא את פרותי למראה - הנה החיוך המנצנץ שלה, ההומור העצמי, המעז לתאר את חומרי הפְּנים שלה כפָרות המוצָאות למִראה  - בא' !- כך שתוכל לראות אותן- אולי עלו הפרות האלה מן המלה "היעדרי" שיש בה גם עדר - ואולי גם מחלום יוסף, שבע פרות טובות מראה, רעות מראה, פרות מן החלומות -

"לא הלקאה עצמית" ממשיכות הוראות השימוש של פועה להמליץ לה ולנו על אי-מעשה, "רק הבקעה / של מערך ההגנה / דרך חרך ההבנה / כי אין כאן מה להצמית / זו מכניקה עדינה עדינה" -  אם כן, אלה הוראות שימוש לכוחות הנפש החודרת אל פנימה כדי להיפתח, להשתחרר, להיעדר, להסתלח - כלומר לסלוח לעצמה - להשאיר מאחור רגשות אשמה - הלקאה עצמית - וכעס - אין כאן מה להצמית -

"בנקודת הקודקד / לרעוד / אבל לא לפחוד" - הצ'אקרה העליונה מצויה בנקודת הקודקוד - טובה אל מותי - להסכים עם ההיעדר הסופי, להשלים עימו, להתפייס עימו - טובה אל שכמותי - שהרי כולנו, עד אחד "סימני חיים שנתגלו על הכוכב הזה" וכולנו, עד אחד, נכלה -

פועה מסוגלת להתפלל אל אלוהיה בשעת הדחת הכלים בזו הלשון: " שלא תעזוב אותי! / מה אתה עושה? / אפילו לרגע / אל תשאיר אותי עם עצמי!"  בראש השנה האזרחית "מתלבשת לאט / אלפיים וארבע/ שזה אומר מה? / המשמעות לא מגיעה בדיוק כשמצפים לה/ תמיד באחור מה/ כמו גברת / זה חנה/ אולי טוסט עם גבינה?"  ממליצה למיודעיה " החזיקו חזק/ בעצמכם / בקרנות השולחן והקינוח/ והויכוח שיגלוש עוד מעט אל זמן הקפה והתה "

ממליצה לעצמה " אין מה לרוץ אל הנמלה / שבי בשקט עם החתולה/ ותרי על שיחת הטלפון הזאת / על הצלצול הננעץ בך כמו אנקול/ ומאיץ בכל תאיך להתייצב אל הקריעה " - ובצלצול הזה יש גם מן הצלצל, והקריאה היא קריעה בע', הקורעת את רקמותיו העדינות של הרגע המפונק בחברת החתולה אל מציאות שאולי מבשרת קריעה, מבשרת אבל, מבשרת מוות -

אבל בשברי שירים אלה, שהבאתי כדי להטעים משהו מן התמהיל הרגשי והפיוטי המיוחד לפועה, עשיתי עוול לשירים שיש לקרוא אותם בשלמותם,

ולפיכך אסיים בשיר שלם, הקרוי "נומי, נומי" (עמ 91)

השם מבטיח שיר ערש, שיר שירגיע לקראת השינה.

רודן מעודן / משקה אותך / בכי רימונים אדום/ להרדימך - הצירוף האוכסימורוני מחריף בגלל היחרזותו - רודן מעודן - וצערה וכאבה של הכותבת הופכים את מיץ הרימונים לבכי אדום - מציפך צוף אתמולים - מתק הזכרונות - משכר - כתוב בכ', נשמע בק' - חונט אותך במלים - ההרדמה הזאת היא אחות למוות.

ככה הוא חולם אותך / לעצמו - נתקן: הישן אינו הדוברת, אלא המרדים הרודן. הוא ישן וחולם - "בורא לו ממך / אחוזת / בית" - אשה אחוזת בית היא אשה כלואה, אשה שהבית אוחז בה, בניגוד לשפת חז"ל שכינו את אשתו "ביתו" כלומר, בסיסו, זה שעליו יתכוננו חייו, ובלעדיה לא תהיה לו אחיזה בעולם הזה. "את מלוכתך הופך / לאתונות" - שאול יצא לבקש אתונות אובדות ומצא מלוכה - והדוברת יודעת שהרודן המעודן בורא אותה בחלומו כאשה פשוטה, כאתון אחוזת בית -

ועל כן בבית השלישי והאחרון של השיר, היא כמו קורעת מעל עצמה את הקורים המהפנטים אותה אל שנתו ואל חלומותיו שבהם תינשל מייחודה ומעוצמתה: "קומי, הימלכי" היא מאיצה בעצמה, הימלכי בדעתך, החליטי, וגם חיזרי אל מלכותך, המליכי את עצמך על עצמך, התנערי משתלטנותו של הרודן המעודן  "קומי ולכי / כל עוד / נפשך בך" - מה שמהדהד אירונית את ההמלצה של הדוד לרעייתו בשיר השירים "קומי לך רעייתי, יפתי, ולכי לך" וכאן - לא נומי, אלא קומי, לא היחנטי אלא הימלכי, לא בכי, אלא לכי, היחלצי מצוף האתמולים החונט וחונק וממית כל עוד נפשך בך לדבר אליך שיר, להמליך אותך על המילים.

פועה הרשלג סופרת לנוער כתבה את הספרים "שליחות של אהבה : סיפורו של אנצו סרני", "איך נדלקו המדורות : סיפורו של יצחק שדה" ו" למדוד את התהום : סיפורו של יצחק (אנטק) צוקרמן  (יצאו בהוצאת יד בן צבי

הספר האחרון מאת גבריאלה אביגור-רותם , "אדום עתיק" יצא לאור בהוצאת 'כנרת-זמורה'

 


 

דברים שבשירה | לבו כמעט נקי מצער

ארז שוייצר | 16.4.2010, הארץ, ספרים

 

גם "תנאים של ציפה" הוא אפוא ספר דיוקן עדין ומורכב, אם כי התוכן בו, סיפור החיים, גלוי לעין ומשמש כעיקר. שיריו הם לפעמים תמונות של שפע ופליאה ולפעמים של אובדן ותהייה, אבל חוט דק של הומור נסוך על אלה ואל אלה. "רופא השיניים שלי מנחש את עתידי... דם נקווה כמו יין/ בגביע פי/ טעם דמי/ מקרב אותי אצל עצמי/ הו שני/ הו חיי".

 

לצפייה הכתבה באתר הארץ לחץ כאן .

 


 

לקריאת שירים באתר Ynet לחץ כאן

מחיר קטלוגי: 70.00 ש"ח
המחיר שלנו: 56.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד