• אבן חושן

פִנָה זעירה במקום בורח

 

"פנה זעירה במקום בורח" הוא הספר הארבעים
ותשעה בסדרת ספרי השירה "פיטדה", אבן
מאבני החושן. הספר נדפס אופסט
בגופנים "דרוגולין", "נרקיס חן
דק" ו"וילנא" על נייר
קרם נטול עץ
 90 גרם

 

 

 לאה זהבי, משוררת ומתרגמת, נולדה וגדלה בחיפה. בוגרת אוניברסיטת חיפה בספרות עברית וספרות צרפתית. מתגוררת כיום בירושלים. במרוצת השנים עסקה בהנחיית סדנאות כתיבה ומפגשי קריאה במסגרות שונות. זהבי השתתפה ב'ימי שירה במדבר', וכן בפסטיבלי שירה בינלאומיים בפריז. לקט משיריה תורגם לצרפתית ולרומנית. ד"ר אראלה בריפמן מהחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה כללה משיריה של זהבי בקורפוס הדוקטורט שלה 'שירה על שירה: תבנית מרכזית בארס-פואטיקה בשירה העברית החדשה 1950–1997 (2001) ולדבריה זהבי היא "משוררת מורכבת מדויקת ומקורית ביותר". כמו כן אחדים משיריה הולחנו ע"י המלחין נטע אלוני בתקליטור "חמש יצירות ווקליות" (2000).

"פִּנָּה זְעִירָה בְּמָקוֹם בּוֹרֵחַ" ('אבן חושן' נובמבר 2009) הוא ספר שיריה הרביעי. קדמו לו – "תְּנוּעָה שׁוֹאֶפֶת לְאֶבֶן" (עקד 1984) "בֶּגֶד" (עקד 1988) "אִשָּׁה צוֹחֶקֶת לְבַד" (כרמל 1995). שיריה התפרסמו בכתבי העת עתון 77, צפון, פסיפס, מאזנים, גג, וכן במספר אנתולוגיות. ב- 2005 ראה אור בהוצאת כרמל "דרימינג.Doc" ספר פרוזה פיוטי. בשנת 2013 ראה אור ספרה "סיפורים שתוקים" בהוצאת כרמל.
בין היצירות שתרגמה מצרפתית: מבחר מסיפורי ההפטמרון של מרגריט דה נוואר (ספרית פועלים 2002 בעריכת נתן זך), ספרי עיון של פרופ' שרלוט ורדי "ההשמדה בראי הבדיה הספרותית" (מוסד ביאליק 2001) "היהודי בעיני סופרים צרפתים א-שמיים ואנטישמיים" (מוסד ביאליק 2005).

 

 

"הבזק בין חושך לחושך" |  דו שיח עם המוות בשירתה של לאה זהבי
ד"ר רחל צורן

ספרה האחרון של לאה זהבי פינה זעירה במקום בורח פותח בשיר:

חוֹזֶה עִם הַמָּוֶת

אַתְּ תָּשִׁירִי
וַאֲנִי אָמִית אוֹתָךְ
בַּקֶּצֶב שֶׁלִּי


שיר זה מהווה מעין מוטו לספר השירים כולו, ואולי גם מסמן "תחנה, משמעותית ועכשווית במהלך השירי שהתחולל בשירתה של לאה זהבי, החל מספרה הראשון
תְּנוּעָה שׁוֹאֶפֶת לְאֶבֶן (1984) דרך בֶּגֶד (1988) אִשָּׁה צוֹחֶקֶת לְבַד (1994) ועד לספרה הנוכחי: פִּנָּה זְעִירָה בְּמָקוֹם בּוֹרֵחַ (2009).

מהלך זה מתאפיין בדו שיח מתמשך שמקיימת לאה זהבי עם המוות, בגלוי או במסווה, על  הציר שירה-מוות, כשחווית היסוד היא שהשירה איננה אלא "הבזק בין חושך לחושך".

 אני רואה בשיר-חוזה זה את המעבר ממאבק עם המוות, כפי שהוא מוצג בספרים הקודמים, לאפשרות לנסח חוזה בו כל צד מבין ומכיר ב"תפקידו".

תחילתו של המאבק בכמעט מרד בעצם עובדת קיומו של המוות, מחאה על השרירותיות שלו. מרד כזה נועד לתבוסה מראש, מה שבא לידי ביטוי בחריפות רבה בכותרת ספר השירים הראשון תנועה שואפת לאבן.  בהמשך מתפתח המאבק לכלל ניסיון לחמוק מעובדת המוות על ידי הפניית עורף לו. בפינה זעירה במקום בורח מתרחשת תפנית המובילה למצב של מעין מאזן כוחות: המאבק והמרד מסתיימים ב"חוזה" בין שני שותפים שהם כביכול שווי ערך. למרות שהמוות הוא הדובר בשיר הנוקב הזה, ולמרות שבעומק השירים בספרה האחרון של זהבי לא נעלם קול המאבק בשרירותיות המוות, הפעם יש לו גם מענה בחיים, בשירה, באמצעות התקיימותו של כמעט דיאלוג עם כוחו השרירותי.

כדי לשרטט את המהלך הזה ביחסים עם המוות, שהביאו לידי "חתימת החוזה" בספר השירים האחרון, נתבונן תחילה במספר ציטוטים מהספרים הקודמים המתייחסים לשיח המתמשך המוביל לאותו "חוזה".

בתנועה שואפת לאבן בשיר עַבְדּוּת  נכתב:

אָהַבְתִּי אוֹתְךָ אֲדוֹנִי מְכֻסֶּה הַפָּנִים.......
רְצַע אֶת אָזְנִי לְשִׁירְךָ הַקַּר
שֶׁמַּזְרִים דָּם בִּמְעוֹף הַצִּפֳּרִים.
וּמְזַלֵּף עַל שְׂפָתַי אֶגְלֵי תְּמִיהָה נוֹצְצִים
(עמ' 13)

כאן יש בקשה שונה לחלוטין מהחוזה המנוסח בפתח הספר האחרון. הבקשה המופנית כאן אל "אדוני מכסה הפנים" (המוות להבנתי) מתייחסת לכך שהדוברת כפופה לגמרי למרותו. שירו הקר הוא אשר מפיח חיים, "מזרים דם במעוף הציפורים", והוא אשר בכוחו להזליף "אגלי תמיהה נוצצים" על שפתי הדוברת, כלומר מאפשר לה לשיר. השירה כאן נובעת מתוך יחסי העבדות, הבחירה להישאר עבד נרצע כל החיים, כדין העבד האומר: "אהבתי את אדוני לא אצא לחופשי" שאז, כזכור,  יש לרצוע את אזנו.

ובספר בגד , בשיר ללא כותרת אנו קוראים:

תֵּן לִי יָד
אִישׁ הָאֶבֶן
מִקִּדְמַת הֱיוֹתִי
תִּתְבּוֹנֵן בִּי
כָּל הַזְּמָן
אֶהְיֶה
בְּטוּחָה בְּקִיּוּמִי
לֹא אֶזְדַּקֵּק לְמַרְאוֹת
לֹא אֲפַחֵד מִקִּירוֹת אֲטוּמִים
אֲנָשִׁים יָשִׁירוּ
אֲנִי אֶשְׁתֹּק
וְלֹא אָמוּת
(עמ' 18)

כאן מבקשת הדוברת את ידו של איש האבן, ובתמורה היא מוסרת למעשה את שירתה: ויתור על השירים תמורת ביטחון קיומי ו"חיי נצח".

הויתור הזה גוזר עליה מוות בעודה חיה. זוהי ברית עם המוות, שעל מנת שתתקיים עליה לוותר על כוח  החיים – השירה: "אנשים ישירו / אני אשתוק / ולא אמות"

באשה צוחקת לבד מתחילה להסתמן ההכרה בדבר מחיר ההסכם הנורא הזה, ובכך שכדי לחיות יש להכיר ב"אַשְׁלָיָה מִתְמַשֶּׁכֶת / שֶׁהִיא לְבַדָּה הִתְחַבְּרוּת"/ (עמ' 10 "שהיא לבדה" ) מכאן שכדי לחיות יש לדעת את קיומו של המוות, ולקבל את חלופיות החיים:

שְׁלִי אֶת עַצְמֵךְ הַלַּיְלָה
הַמָּקוֹם שֶׁאַתְּ עוֹמֶדֶת בּוֹ
זָז זָז
כָּל הַזְּמָן
(מֵהַמִּרְפֶּסֶת שֶׁל אֱלֹהִים
זֶה כַּנִּרְאֶה שׁוֹנֶה)
("יומן לילי זעיר" עמ' 18)

ההחלטה לחלץ את עצמה מתוך המקום בו היא עומדת, ש"זז, זז/כל הזמן", מקרבת את הדוברת לאפשרות המוצעת בפינה זעירה במקום בורח. שמו של הספר  מהדהד את התחושה שהמקום שעומדים בו – זז כל הזמן.

נחזור אפוא לחוזה המפורש עם המוות שמופיע למעלה:

החוזה המפתיע הזה לא רק ממחיש את השרירות של המוות, המקציב את פרק הזמן בו תוכל הדוברת לשיר, אלא גם מבטיח שבמקביל יתקיימו חיים – תתקיים שירה: "את תשירי"

כמעט ציווי לפעולה שהיא היפוכו של  המוות – שירה.

עולה כאן על הדעת כאן שירה של זלדה "שתיקה כבדה" המסתיים במילים: " וְקָשָׁה תְּהֵא עָלַי הַפְּרֵדָה מֵהַשֵּׁמוֹת / כְּמוֹ מֵהַדְּבָרִים עַצְמָם".

זלדה חוזָה את מותה כשתיקה כבדה, בה לא תוכל לשיר יותר, ואילו ב"חוזֶה'" של זהבי השירה מתקיימת במקביל לפעולת ההמתה המתמשכת של המוות, ויוצרת , למרותו, ואולי אפילו באמצעותו – חיים – שירה.

ועוד נקודה בחוזה הקטן-גדול הזה: "בקצב שלי" אומר המוות. המוות הוא השולט בזמן המוות, אבל לא בזמן החיים – השירה, לזו האחרונה – זמן משלה שאינו מתחשב בקצב ההמתה, המתקיים לצידו.

והקבלה נוספת– בדומה ל"למות", גם "לשיר" אינן פעולות חד פעמיות, כי אם מתמשכות, המתרחשות במקביל לפעולות המוות, אולי בניגוד לה, אולי אפילו בהתרסה נגדה (כמו בספריה הקודמים של זהבי), אבל גם במקביל, במסגרת חוזה כתוב, המוסכם על שני הצדדים, ולכן משחרר את הדוברת לשיר.

כי ללא החוזה הזה, השירה היא אולי בריחה מתמדת מהמוות, כפי שמרמזת כותרת הספר, השואפת למציאת הפינה הזעירה בתוך המקום הבורח.

כששאלו פעם את דליה רביקוביץ' האם איננה חושבת שלכתוב שירים זו בריחה מהחיים היא השיבה: "מה רע בבריחה כשיש לאן לברוח".

לאה זהבי מציבה בכותרת הקובץ את האפשרות הזו – פינה זעירה אליה ניתן לברוח, להתמקם בתוכה מפני אימת החלופיות, הזמן הבורח.

אבל שירי הספר גם מרחיבים אפשרות זו, כמעט הופכים אותה על פיה, כי הפינה הזעירה הופכת למקום, למרחב המאפשר השתהות, המתרחבת ל"זמן שיר", כזה היוצר תנועות אדווה בתוך מערבולת הזמן הבורח.

במובן זה החוזה עם המוות לא רק ממית, הוא גם מחייה, מאפשר, משחרר, כי ההכרה בחלופיות, הכלתהּ, מאפשרת גם את הדיבור השירי, הנוגע בנצח, כי הוא, כדבריה של זלדה,  נותן שמות לדברים, ואולי לכן לא צריך להיפרד ממנו עם מות המשוררת.

מות המשוררת איננו מות השיר.

כך שהמעבר מ"תנועה שואפת לאבן", שהיא כמעט שאיפה לאיבון, גם אם אינה רצונית, אל עולם נע, זורם, שאינו מחמיץ את המראות, גם אם המקום עצמו בורח, הוא בעינַי מה שמאפיין את העמדה החדשה, המחייה, מול עובדת המוות, בספר הנוכחי.

ובכל זאת - איך חיים ושרים (ואצל לאה זהבי שירה וחיים חד הם) בצל חוזה כזה, שהוא כמעט פרדוקס?

פאוסט, בחוזה שלו עם השטן, היה צריך לממש  אותו ולתת את נשמתו לשטן, ברגע שמפיו יצאו המילים: "עצור רגע יקר" כלומר, כשהביע את המשאלה  (האסורה, המקפיאה) שהרגע אותו הוא חווה כיקר, יישאר כך לעד.

בפינה זעירה במקום בורח מתרחש כמעט הדבר ההפוך, הספר מלא "רגעים יקרים" אבל ההכרה בחלופיותם לא גורמת לדוברת לבקש את הקפאתם, תנועתם איננה שואפת להתאבנות, אלא להיפך – חלופיותם והשתנותם נעצרת לרגע, או נכון יותר נאצרת, במבט של המתבוננת המניחה להתרחשות להתחולל מול עיניה ו"מתעדת" אותה בשיר, מאפשרת את הרחבת חוויית הרגע החולף, על ידי התבוננות רבת רגישות בו, ובכך יוצרת זמן חדש שאיננו בורח אלא משתהה.

באמצעות ההתבוננות השירית מאפשרת לאה זהבי לעצמה, וממילא גם לנו הקוראים, לא רק להבחין בנצח שבחולף, אלא גם לחוות אותו דרך מילות השיר, ולהכות שורש ברגע, לאצור (לא לעצור) את הרגע היקר, בלי להתחייב במכירת נשמתנו לשטן. ולא אך זאת - על ידי ההשתהות הזו אנו זוכים בהרחבה, בהתרחבות, ואולי אפילו ב"חיי נצח".

אנסה לתאר עתה ביתר פירוט את המהלך הזה דרך התמקדות בארבעה שירים מתוך הקובץ פינה זעירה במקום בורח:

על גב הכריכה מצוטט השיר הבא:

בַּשְּׁבִיל

בַּשְּׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל הַהִתְפּוֹרְרוּת
(רְאֵה שִׁיר שֶׁטֶּרֶם נִכְתַּב)
נָטַע אוֹתִי עַל מְקוֹמִי
עֵץ עוֹלָל

טִפּוֹת מַיִם
תָּלוּ עָלָיו מַחֲרוֹזוֹת אוֹר
הִשְׁרַשְׁתִּי קוּר הִשְׁתָּאוּת
עַל הָאַסְפַלְט

 

שיר זה מפנה אותנו לשיר אחר:

הַשִּׁיר שֶׁלֹּא נִכְתַּב

מְצַפֶּה כְּהִבְהוּב
אֲנִי שָׁבָה אֵלָיו שׁוּב וָשׁוּב

עוֹרְבָנִי בְּקֶשֶׁת נִתָּזבֵּ
ין חָרְשַׁת אֳרָנִים אַחַת
לְאַחֶרֶת

לֹא יַעַר עַד וּבְכָל זֹאת
מִנַּיִן בָּא וּלְאָן פָּרַח?

הֶבְזֵק בֵּין חֹשֶׁךְ לְחֹשֶׁךְ
הַיַּעַד הוּא אִי יְדִיעָה

בְּאוֹר הָהֵעָלְמוּת
נִצְרַב הַצֵּל

עַכְשָׁו הֻטַּל?
(עמ 15)

ושני שירים הנמצאים ברצף - קודם לכן: (שירי הקובץ כולו שזורים זה בזה ויוצרים כמעט סיפור, או למצער מחרוזות שירים המשלימים זה את זה):

מָקוֹם

כַּמָּה מִלִּים
כָּרוּ לִי בְּתוֹךְ  הַשָּׁקוּף
עוֹד חֲלָלִים לִשְׁכֹּן בְּתוֹכָם
וְלִבְהוֹת

 

אַל מָקוֹם

מִשּׁוּרָה לְשׁוּרָה
הַשִּׁיר מְסָרֵב לְהִכָּתֵב
כְּמוֹ אוֹהֵב שֶׁיָּרֵא
לְהִצָּרֵף בְּלֵב אַהֲבָתוֹ

יוֹתֵר וְיוֹתֵר הוּא חָס
עַל חֵרוּתוֹ
וּמַשְׁלִיךְ  הַס
בְּכָל דִּבּוּרִי

יוֹתֵר וְיוֹתֵר הוּא חוֹמֵק
עוֹבֵר אֶת כָּל הַגְּבוּלוֹת


בְּרַח שִׁירִי, בְּרַח
וְלִכְלוּם אַל תִּדְמֶה
(עמ' 14  )

בשלושת השירים הללו מתממש הויתור על המשאלה (שהיא בעצם משאלת מוות) של "עצור רגע יקר", שדין האומר אותו - מכירת הנשמה. הנכונות לשחרר את השיר, להכיר בחלופיות החיים, להכיר במוות, מאפשרת לחיות בקצב של השיר, ההפוך לקצב של המוות. ההכרה הזו מאפשרת, כמו בשיר בשביל, לשהות בתוך השקוף ולבהות, לשכון בתוכה בשיר מקום, ובו בזמן להיות בעמדה של נכונות מוחלטת, נדיבה מאד בעיני, בהיפוך מוחלט לגזר הדין "אני אמית אותך בקצב שלי",  לשחרר את השיר לדרכו, לוותר על ביטחון הקן, לאפשר לו לברוח, בלי לנסות לתפוס אותו, לשלח אותו לחופשי: "ברח שירי ברח / ולכלום אל תדמה"

שילוח השיר מאפשר את כתיבתו, והשמעתו מאפשרת לו להיות שיר שנכתב.

ודווקא החופש הזה, ההיתר שניתן לשיר להימלט, הם המאפשרים את הפעולה הנדירה, כמעט האל- טבעית, "להשריש קור השתאות בתוך האספלט".

לפיכך החוזה עם המוות איננו חוזה חד צדדי – לא רק המוות נותן לדוברת היתר לשיר, בו בזמן היא גם משחררת את עצמה בעצם מעשה השירה, וההיענות לציווי "את תשירי" מאימת המוות, והופכת בשיריה את החוזה להסכם, להסכמה לתנאים, ומכיוון שכך, משחררת עצמה במובן מסוים מהפחד שזמנה קצוב, ויוצרת "פינה זעירה במקום בורח", יודעת את עובדת בריחתו המתמדת של המקום בו אנו מצויים בפינתנו הזעירה, אבל הידיעה הזו שוב איננה משתקת אותה אלא להיפך, מאפשרת לה לשחרר את שירהּ, ולחזור וליצור את תמונות העולם, את מאורעותיו, את דמויותיו כאילו אין חוזה, ויחד עם זאת תוך ידיעת ההכרח לשיר דווקא בגלל החוזה, בגלל הזמן הקצוב.

ואכן ל"כלום אל תדמה" הוא ברכה, ו"ברח שירי ברח" הוא שילוח לחופשי, לא בריחה, זוהי ברכת הדוברת לשירה המתקיים בתוך החוזה עם המוות, בתוך הקצבת הזמן, בתוך ההיעדר, החסר, השקוף, הדק כקור שהוא "יש" המכה שורש באספלט, בחומר האטום, ומוציא ממנו מים חיים ברגעי השיר: רגעי ההתבוננות, ההשתאות וההשתהות, והיכולת המופלאה של לאה זהבי לתת לרגעים אלה  מילים –  עד כדי כך השירים של זהבי  הם "יש", שגם השיר שלא נכתב – חוזר ונכתב שוב ושוב...

 

 

 


בשיער שיבה וללא מלים
ארז שוייצר | דברים שבשירה | מוסף ספרים עיתון הארץ 24.06.2010

וגם: ללאה זהבי חוזה אחר עם הזמן. "את תשירי/ ואני אמית אותך/ בקצב שלי", היא כותבת בפתח ספרה הרענן דווקא, הבהיר והמוסיקלי, "פינה זעירה במקום בורח". באומץ לב שאין בו חשיבות עצמית מוגזמת ולא קדרות ראוותנית, היא כמו מרפרפת על פני נושאים כבדי משקל כגיל הבלות, תחושת כישלון או הצלחה כוזבת, פרידה מאהובים ופרידה מן החיים. נדיר וטוב לקרוא שורות כמו "אני מתקרבת לגיל העקר/ שבו איך לא/ מתפוררים מפוריות האחרים// ודרך אגב יש לי בת/ יפה משוש לבי/ כבת עשרים". על שירתה, ובזה מקוריותה וסוד יפיה, נסוך איזה הומור דק, שאין בו התחמקות מאחריות, אבל יש בו חוש מידה לא שכיח ומודעות עצמית בריאה.

תכונות אלה בולטות במיוחד לנוכח ריבוי השירים הארס-פואטיים בספרה של זהבי. ארס פואטיקה עשויה להיות מלכודת, מין התהדרות בתואר אצולה, אבל את זהבי היא משמשת כדי לומר משהו אנושי מאוד. "כל מלה כאן צריך/ או אפשר או חובה/ להחליף במלים אינספור/ או להמיר בכתם לבן/ שניתן להמשיל/ לכתם שחור או ענן/ או לשים במקומה/ את אי יכולתי/ הו אי יכולתי/ לשמוח בגבולי".


לצפייה בביקורת המלאה לחץ כאן


משחקי אורצל על ורד צהוב
על השיר 'היוצא מן הכלל' מאת לאה זהבי

גבריאלה אלישע

 

היוצא מן הכלל / לאה זהבי

 

לִפְעָמִים נִזְלָפוֹת

טִפּוֹת לְהֶאָטַת מְצִיאוּת

מְרַתְּקוֹת אוֹתִי לְוֶרֶד צָהֹב

שֶׁאוֹר מְצַיֵּר עָלָיו

נְקִיקֵי צֵל דַּקִּים

 

וְהַצְּבָעִים וְהַצּוּרוֹת

נוֹשְׁקִים לַשָּׂפָה

בַּנְּקֻדָּה שֶׁהִיא אִלֶּמֶת

וְהַשַּׁבָּת, שֶׁנִּפְתַּחַת לָהּ דֶּלֶת

בְּאֶמְצַע יוֹם חֹל

נוֹהֶרֶת, מַרְחִיבָה

אֶת הֶחָלָל

 

לְהֶרֶף עַיִן אֲנִי מְנוּחָה

אָדָם שֶׁמָּצָא

תּוֹעֲפוֹת חֵן

יִפְעַת חִנָּם

וְאוֹמֵר לְהַפְתָּעָתוֹ

כִּי טוֹב

 

לכאורה די בהאטת הקצב כדי להוביל למצב תודעה אחר, הפתוח לדקויות כמו משחקי אורצל על ורד צהוב. אך כיצד מגיעים להאטת הקצב הפנימי, שתאט בתורהּ גם את המציאות שבחוץ? 'טיפות להאטת מציאוּת' מעלה על הדעת תרופה מדיצינית או טיפות מגיות או חומר פסיכודלי המשנה את תפיסת המציאות, והמציאות נעה בסלומושן כבחלום.

והשפה, שהיא בעיקרה מושגית ואידאית, איננה יכולה לדובב הכול. יש נקודה שבה היא אילמת, כדברי השיר, ואז שפה אחרת, ויזואלית, מצטרפת אליה, והמילים לובשות צורות וצבעים, כפי שמתואר לעתים בחוויות של שימוש בחומרים משני תודעה או בחוויות רוחניות של התפשטות הגשמיות, בהן מתרחשת מעין פתיחת דלת אל הקדוש, החגיגי, השַׁבָּתִי.

השבת, לא כיום השביעי בשבוע היהודי, אלא כחוויה רוחנית של נהרה, יכולה להתרחש ב'אמצע יום חול'; היא נקודת זמן שפועלת על המקום, החלל, ודוחפת את גבולותיו (מעניין לשים לב לשורש המשותף של חֹל וחלל). ההאטה, המנוחה, ההרפיה (פשוט להיות, לעומת לעשות) הן שמאפשרות לנהרה לזרום פנימה. ואף שזהו רגע קצר – 'להרף עין אני מנוחה' – המספק מעין הצצה בלבד אל הטוב האפשרי, די בו כדי לאשר את הקיים ולבטל את הקונפליקטים, ולהיות לרגע כמו אלוהים ('והייתם כאלוהים') הרואה כי טוב. (אלא שבסיפור המקראי נאמר 'וירא אלוהים כי טוב' על עבודתו של האל בבריאת העולם, ואילו בשיר שלפנינו נאמר כי טוב על המנוחה; שם נאמר כי טוב מדי יום ביום על ששת ימי המעשה, ואילו כאן נאמר על השבת).

'להרף עין אני מנוחה / אדם שמצא / תועפות חן / יפעת חינם'. מנוחה וחן וחינם – מילים קרובות במצלולן ובשורשן (גם תועפות ויפעת). המתנה הרוחנית, הבלתי צפויה, ניתנת בחינם. השיר העדין וההרמוני הזה מעיר בי חשק לפתוח דלת אל השבת, אולי אף אני אזכה להרחבת הדעת...

 

לקריאת הרשימה בבלוג של גבריאלה אלישע לחץ כאן

 


 

 להאזנה לראיון של לאה זהבי ברשת א' בתוכנית  "המוסף לספרות" בעריכת הדסה וולמן מתאריך 26/2/10 לחץ כאן

מחיר קטלוגי: 60.00 ש"ח
מחיר באתר: 48.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד