• אבן חושן

אוסף הכתבים של שְׁרִי רָמָנָה מָהָארִישִׁי

 תרגום: דיויה (שחר לב)

"אוסף הכתבים של שְׁרִי רָמָנָה מָהָארִישִׁי" הוא הספר
התשיעי בסדרת "אודם", סדרת ספרי ההגות
הרוחנית והפילוסופיה של המזרח.
הספר נדפס בגוֹפָנים "פרנק-
ריהל", "סלעית" ו"קורן"
על נייר 90 גרם.

 

שְׁרי רמנה מהארישי (1879–1950) נולד וחי בדרום הודו, וכל שנות בגרותו עברו עליו למרגלות ההר אָרוּנָאצָ’לה, ליד העיר טירוּוָנָאמָלַי שבמדינת טָמיל נָאדוּ. הוא אחד מענקי הרוח בכל הזמנים, שתורתו הפשוטה והעמוקה כאחת מובילה אותנו בביטחון ובבהירות מסבל הבוּרוּת וחוסר הוודאוּת הקיומיים אל ידע העצמיות, מהות הווייתנו הנצחית.

באוסף הכתבים כלולות כל יצירותיו של שרי רמנה, אלו שתועדו מפיו או שנכתבו על ידיו, ובהן חיבורים בפרוזה ובשירה, וכן מספר תרגומים לשפת טמיל שעשה לכמה מכתבי הקודש העתיקים.

קטעים אחדים מן הספר מובאים להלן, תחילה כמה קטעים מתוך ההקדמה שנכתבה בידי ארתור אוסבורן, עורך המהדורה הראשונה בשפה האנגלית:

 

במשך למעלה ממחצית המאה שבמהלכהּ לימד, לא חלו כל שינוי או התפתחות בפילוסופיה שלו, וגם לא יכלו לחול, היות שהוא לא פיתח שום פילוסופיה אלא פשוט זיהה את גילויֶיה של אמת נשגבת בתיאוריה, במיתוס ובסמל, בכל מקום שפגש בה. מה שלימד היה התורה המוחלטת של אי־שניוּת, אַדְוַיטָה, שאליה מתנקזות בסופו של דבר כל התורות האחרות: ההוויה היא אחת, והיא מתגלמת ביקום ובכל היצורים ללא כל שינוי בעצמיותה הנצחית, הבלתי מתגלמת; כפי שבַּחלום בוראת המחשבה את כל האנשים והמאורעות שהאדם רואה, בלי שתפסיד דבר בשל בריאתם או תרוויח דבר עקב היעלמם, ובלי שתחדל להיות היא עצמה.

היו שהתקשו להאמין וחשבו שהוא רומז לכך שהעולם אינו ממשי, אך המהארישי הסביר להם שהעולם אינו ממשי כְּעולם, כלומר, כדבר בעל קיום עצמאי נבדל, אך הוא ממשי כהתגלמות של העצמיות, כפי שהמאורעות המופיעים על גבי מסך הקולנוע אינם ממשיים כמו החיים בפועַל, אך ממשיים כחזיון אור־צל. היו שחששו כי הדבר שולל את קיומו של אל פרטי שאליו יוכלו להתפלל, אך הוא מתעלה מעל תורה זו בלי לשלול אותה, כי בסופו של דבר הסוגד מתאחד עם מושא סגידתו. המתפלל, התפילה והאל שאליו הוא מתפלל, קיימים כולם בַּמציאות רק כהתגלמויותיה של העצמיות.

הואיל והמהארישי מימש את העצמיות ללא הנחיה תיאורטית מוקדמת, באימון תלמידיו הוא ייחס חשיבות מועטה בלבד לפּן התיאורטי. התיאוריה המבוארת בחיבורים שבספר מותאמת לתכלית המעשית של סיוע לקורא בדרכו אל ידע העצמיות – ואין הכַּוונה ללימוד עצמי מההיבט הפסיכולוגי, אלא להוויה כָּעצמיות שמעבר לאגו ולמחשבה, ולידיעתה. שאלות שנשאלו מתוך סקרנות גרידא נידחו על הסף. כאשר נשאל על אודות מצבו של האדם לאחר המוות, היה עשוי לענות: "מדוע אתה רוצה לדעת מה תהיה כשתמות לפני שאתה יודע מה אתה עכשיו? מְצא תחילה מה אתה עכשיו." כך היה מפנה את השואל מסקרנות שכלתנית אל החיפוש הרוחני. באורח דומה היה הודף שאלות על סָמַאדְהִי או על מצבו של הנְיָאנִי (אדם שמימש את העצמיות): "מדוע אתה רוצה לדעת על הניָאני לפני שאתה יודע על עצמך? מצא תחילה מי אתה." אך כאשר השאלות הלמו את משימת גילוי העצמיות, היתה לו סבלנות אינסופית להסבירהּ.

השיטה שלימד – חקירת האדם את עצמו – עוברת אל מעֵבר לפילוסופיה או לפסיכולוגיה, כי היא אינה מחפשת את איכויותיו של האגו אלא את העצמיות הנעדרת תכונות, זו הקורנת לאחר שהאגו חדל לתַפקד. מה שעל הדעת [מַיינד] לעשות אינו להציע תשובה, אלא להישאר שקטה כדי שהתשובה האמיתית תוכל לצוף ולעלות. "טעות היא להפוך את ’מי אני?’ לשינון. שְׁאל את השאלה פעם אחת בלבד, ואז התרכז במציאת מקורו של האגו ובמניעת התרחשותן של מחשבות." "מציאת מקורו של האגו" מציינת את ההתרכזות במרכז הרוחני שבגוף, הלֵב שבצד ימין, כפי שהסביר זאת המהארישי, ועל ידי התרכזות זו – "מניעת התרחשותן של מחשבות". "בזמן המדיטציה אין להניח לדעת להציע תשובות לחקירה, כדוגמת ’אני שיוָה’. התשובה האמיתית תצוף ותעלה מאליה. אף תשובה שהאגו מסוגל להשיב אינה יכולה להיות התשובה הנכונה. אמירות מאשרות כאלו של הַשָּׁאָה עצמית [כמו ’אני שיוָה’] יכולות לסייע בידם של ההולכים בנתיבים אחרים, אך לא בשיטת החקירה הזאת. אם תתמיד בחקירתך, התשובה בוא תבוא." התשובה באה כזרם מודעוּת בתוך הלב, מקוטע בתחילה, ומושג רק במאמץ רב; אך בהדרגה גוברות עוצמתו והתמדתו, והוא נהיה ספונטני יותר ופועל כמעצור למחשבות ולפעולות תוך שהוא חותר תחת האגו, עד שבסופו של דבר נעלם האגו ונותרת רק ודאות המודעות הטהורה.

 

היה זה נתיב חדש ושלם שהמהארישי פתח בפני כל הפונים אליו. חקירת העצמיות העתיקה של נְיָאנָה מַארְגָה היתה נתיב שבו חי הנזיר חיים של מדיטציה שקטה, והחכמים חשבו אותו לבלתי הולם לקָלי יוּגה, העידן הנוכחי, החשוך מבחינה רוחנית. בְּהָגָוַאן [שרי רמנה] לא שיקם את הנתיב העתיק, כי אם יצר נתיב חדש, מותאם לתנאי העידן, שאפשר ליישמו בעיר או בקרב המשפחה לא פחות מאשר ביער או במנזר, תוך ייחוד זמן למדיטציה מדי יום וזכירה עצמית מתמדת תוך כדי פעילויות היומיום, עם או בלי קיומם של טקסים חיצוניים.

 

הנחיה רוחנית

 

שְׁרִי נָטַנָאנַנְדָה, אחד הדבקים הראשונים, רשם יום אחד את מהלך השיחה שהתנהלה בין בְּהָגָוַאן לדבקיו. הוא המשיך ותיעד כך את השיחות, ורשימות אלו סודרו והורחבו והובאו אל בהגָוואן, שהביע את הערכתו להן. הרשימות ראו אור תחת הכותרת אוּפָּדֵסָה מַנְגָ’רִי, או, הנחיה רוחנית.

 

[להלן מובאות כמה שאלות מכל פרק]

 

 

פרק 1 – הנחיה  (אוּפָּדֶסָה)

 

1.  מהם סימניו של המורה האמיתי (הסַטְגוּרוּ)?

הישארות יציבה בעצמיות, התבוננות בַּכּל בעין שווה, אומץ לב בלתי מעורער בכל עת, בכל מקום ובכל הנסיבות, וכן הלאה.

 

2.  מהם סימניו של התלמיד האמיתי?

כמיהה עזה לסילוק הצער והשגת השמחה, וסלידה עזה מהנאה ארצית מכל סוג.

 

3.  מהם מאפייני ההנחיה?

פירוש המילה אוּפָּדֶסָה הוא "קרוב לַמקום או לַמושב" (אוּפָּה – קרוב’ דֶסָה – מקום או מושב). הגורו – התגלמות הוראתם של המונחים סַט, צִ’יט ואָנַנְדָה (קיום, תודעה, אושר) – מונע מן התלמיד – שסטה ממצבו האמיתי עקב קבלתו את צורת האובייקטים של החושים, ועל כן שרוי הוא במצוקה, מוכה יגונות והנאות – מלהתמיד בכך, ומייצב אותו בטבעו האמיתי ללא הבדלה ומשוא פנים.

          פירוש אופדסה הוא גם להראות אובייקט רחוק כקרוב. התלמיד מבין כי ברהמן, שהאמין כי רחוק הוא ושונה ממנו, אכן קרוב הוא, ואינו אלא הוא עצמו.

 

4.  אם אכן הגורו הוא עצמיותו של האדם, מהו העיקרון המונח ביסודה של השיטה האומרת שיהיה התלמיד משכיל ככל שיהיה, או יהיו הכוחות המיסטיים העומדים לרשותו אשר יהיו, אין הוא יכול לממש את העצמיות ללא חסד הגורו?

אף כי בָּאמת המוחלטת מצב הגורו זהה למצבו של התלמיד, קשה מאוד לעצמיות – שעקב הבורות הפכה להיות הנשמה האינדיבידואלית – לממש את מצבה, או את טבעה האמיתי, ללא חסד הגורו.

          כל המושגים השכליים נבלמים מעצם נוכחותו של הגורו האמיתי. אילו אמר הגורו למי שטוען ביהירותו כי ראה את עֶברו האחר של אוקיינוס הלמידה, או למי שטוען ביהירותו כי יכול הוא לבצע מעשים בלתי אפשריים: "כן, למדת את כל מה שניתן ללמוד, אך האם למדת (לדעת) את עצמך? ואתה, שביכולתך לבצע מעשים שכמעט אינם אפשריים, האם ראית את עצמך?", היו הם משפילים את ראשם (בבושה) ומחרישים. וכך ניכר הדבר כי רק בחסדו של הגורו’ ולא בכוח שום הישג אחר יכול אדם לדעת את עצמו.

 

5.  מהם הסימנים של חסד הגורו?

הוא מעֵבר למילים או מחשבות.

 

6.  כיצד אפוא נאמר שהתלמיד ממַמֵש את מצבו האמיתי בחסדו של הגורו?

דומה הדבר לפיל שנעוֹר משנתו משום שראה אריה בחלומו. כשם שהפיל מתעורר מעצם מראהו של האריה, ודאי הדבר שהתלמיד יתעורר משנת הבּוּרוּת אל ערוּת הידע האמיתי בעקבות מבט חסדו הנדיב של הגורו.

 

7.  מהי משמעות האמירה שטבעו של הגורו האמיתי הוא טבע האל העליון?

במקרה של הנשמה האינדיבידואלית – המשתוקקת להגיע למצב הידע האמיתי או למצב האלוהות, ולמטרה זו היא מתַרגלת תמיד דבקות – כשדבקותה מגיעה לבשלות, האֵל, שהוא העֵד לנשמה האינדיבידואלית הזאת וזהה עימה, בא אליה בדמות אנוש בסיוע סט־צ’יט־אננדה, שהם שלושת מאפייניו הטבעיים, ובְשֵׁם וצורה שהוא לובש בחסדו, ובמסווה של נתינת ברכה לתלמיד הוא סופג אותו לתוך עצמו. על פי ההסבר הזה אכן ניתן לקרוא לגורו אלוהים.

 

8.  כיצד אפוא יש אנשים נעלים שהגיעו לידע ללא עזרת גורו?

אצל כמה אנשים בשלים זוהֵר האל כאור הידע ומעניק להם מודעות לָאמת.

 

פרק 2 – תרגול (אַבְּהִיָאסָה)

 

1.  מהי שיטת התרגול?

הואיל ועצמיותו של האדם המנסֶה לממש את העצמיות אינה אחרת ממנו, היות שאין דבר שונה ממנו או נעלה עליו ששׂוּמה עליו להשיג – שהרי מימוש העצמיות אינו אלא מימוש טבעו –מחפש־השחרור ממַמֵש מעֵבר לכל ספק או טעות את טבעו האמיתי על ידי הבחנה בין הנצחי לחולף, ולעולם אינו סר עוד מעל מצבו הטבעי. דבר זה נודע כיישום הידע. זוהי החקירה המובילה למימוש העצמיות.

 

2.  האם נתיב החקירה הזה מתאים לכל המחפשים?

הוא מתאים רק לנשמות בשלות. כל השאר צריכים לנקוט שיטות אחרות בהתאם למצב דעתם.

 

4.  האם המצב של הֶעדר תנועה מצריך מאמץ, או שהוא נטול מאמץ?

אין זה מצב נטול מאמץ כמו בַּטָלה. כל הפעילויות הארציות המכוּנות "מאמץ" מתבצעות בסיוע חלק מן הדעת ובהפסקות תכופות. אך פעולת קשר השיתוף עם העצמיות, או ההישארות בהעדר־תנועה פנימי, היא פעילות אינטנסיבית המבוצעת בלי הרף על ידי כלל הדעת.

          המַאיָא (האשליה, או הבּוּרוּת), שאי אפשר להכחידה בעזרת כל מעשה אחר, נכחדת כליל על ידי הפעילות האינטנסיבית הזאת, הנקראת דממה.

 

5.  מהו טבעה של המַאיָא?

המַאיָא היא מה שגורם לנו להתייחס לעצמיות – הממשות הנוכחת בַּכּל תמיד, החדורה בַּכּל והמאירה מעצמה – כאילו אינה קיימת, ואילו לנשמה האינדיבידואלית, לָעולם ולאלוהים – שבאופן חד־משמעי הוכח כי אינם קיימים בשום מקום ובשום זמן – להתייחס כאילו הם קיימים.

 

6.  כיוון שהעצמיות קורנת בשלמות מאליה, מדוע אין היא ניכרת לעיני כלל האנשים כמו יתר האובייקטים שבעולם?

בכל מקום שבו אובייקטים מסויימים נודעים, העצמיות היא זאת היודעת את עצמה בדמות אותם אובייקטים. כי מה שנודע כידע או כמודעות אינו אלא בהירותהּ של העצמיות. העצמיות היא האובייקט היחיד שניחן ביכולת החישה. דבר אינו קיים בנפרד מן העצמיות. אם יש אובייקטים כאלה, הם חסרים את יכולת החישה, ולפיכך אין ביכולתם לדעת את עצמם, או זה את זה. מכיוון שהעצמיות אינה יודעת את טבעה האמיתי באופן זה, היא נדמית כביכול שקועה ונאבקת בתוך אוקיינוס הלידה (והמוות) בדמות הנשמה האינדיבידואלית.

7.  אף שאלוהים שרוי בַּכּל, בשל אמירה כמו "מעטֵר אותו בחסדו" ניתן לשער כי האל עשוי להיוודע אך ורק באמצעות חסדו. כיצד אפוא יכולה הנשמה האינדיבידואלית להשיג מימוש העצמיות במאמציה היא, ללא חסד אלוהים?

היות שהאל מסמל את העצמיות, והחסד פירושו נוכחות או התגלות האל, אין זמן שבו האל אינו נודע. אם אור השמש אינו נראה לעיני הינשוף, האשמה היא בציפור, לא בשמש. בדומה, האם הֶעדר מודעות לעצמיות – שטבעהּ מודעוּת תמיד – אצל הבּוּרים, יכול להיות שלא באשמתם? כיצד יכולה האשמה להיות בעצמיות? מכיוון שהחסד הוא עצם טבעו של האל, הוא נודע כַּ"חסד המבורך". לפיכך האל, שטבעו חסד, אינו צריך להעניק מחסדו ואין שום זמן מסויים להענקת חסדו.

 

8.  איזה חלק בגוף הוא מקום משכנה של העצמיות?

בדרך כלל מצוין המקום כלֵב שבצד ימין של החזה. הדבר הוא כך משום שבדרך כלל, כשאנו מתייחסים לעצמנו, אנו מצביעים על צד ימין של החזה. יש האומרים כי הסָהַסְרָארָה הוא מקום משכנה של העצמיות. אך אם אכן היה זה כך, הראש לא היה נשמט קדימה כשאנו נרדמים או מתעלפים.

 

פרק 3 – חוויה (אַנוּבְּהָוָה)

 

1.  מהו אור התודעה?

זה קיום־תודעה המאיר באורו שלו, המגלה בפני הרואֶה את עולם השמות והצורות, גם בחוץ וגם בפנים. ניתן להסיק על קיומו של קיום־תודעה זה מן האובייקטים המוארים באורו, אך הוא עצמו אינו הופך לאובייקט של התודעה.

 

2.  מהו הידע (וינְיָאנָה)?

זה המצב הרגוע של קיום־תודעה שחוֹוה מחפש האמת, והוא כמו אוקיינוס ללא גלים, או רִיק נעדר תנועה.

 

3.  מהו האושר העילאי?

הוא חוויה של שמחה (או שלווה) במצב הוִינְיָאנָה, חופשי מכל פעילות ודומה לשינה עמוקה. הוא נקרא גם מצב ההישארות ללא מושגים (קֶוָלָה נירְוִיקַלפָּה).

 

4.  מהו המצב שמעבר לאושר העילאי?

זה מצב של שלוות נפש מתמדת המצוי במצב השקט המוחלט (גַ’אגְרַט סוּשׁוּפְּטִי; מילולית: שינה עם מודעות), הדומה לשינה עמוקה, חסרת פעילות. במצב זה, על אף פעילות הגוף והחושים, אין כל מודעות חיצונית, כתינוק השקוע בשנתו (ואינו מודע לכך שאימו מיניקה אותו). היוגי השרוי במצב הזה אינו פעיל גם בהיותו מעורב בפעילות. מצב זה נקרא גם המצב הטבעי של השתקעות עצמית ללא מושגים (סָהָגָ’ה נירְויקַאלפָּה סָמַאדהי).

 

5.  מהי הסמכות העומדת מאחורי האמירה שכל העולמות הניידים והנייחים תלויים באדם עצמו?

העצמיות היא ההוויה המתגלמת בגוף. כל האובייקטים נחווים רק לאחר שהאנרגיה, שהיתה רדומה במצב השינה העמוקה, מתעוררת עם רעיון ה’אני’. העצמיות נוכחת בכל התפיסות כַּתופסת. כשה’אני’ נעדר, אין אובייקטים שאפשר לראותם. לפיכך ניתן לומר ללא ספק שהכל נובע מן העצמיות וחוזר אל העצמיות.

 

6.  היות שהגופים והעצמוּיוֹת המחיות אותם נראים רבים מספור בכל מקום, כיצד ניתן לומר שהעצמיות היא אחת בלבד?

אם מקבלים את רעיון "אני הגוף", העצמוּיוֹת הן רבות. המצב שבו הרעיון הזה נעלם הוא העצמיות, היות שבמצב העצמיות אין אובייקטים אחרים. מסיבה זו מתייחסים לעצמיות כאל אחת ויחידה.

 

7.  מהי הסמכות העומדת מאחורי האמירה שברהמן נתפס על ידי הדעת ובו בזמן גם אינו נתפס על ידי הדעת?

הוא אינו נתפס על ידי דעת שאינה טהורה, אך נתפס על ידי דעת טהורה.

 

8.  מה הן דעת טהורה ודעת בלתי טהורה?

כשעוצמת ברהמן שאין להגדירה מפרידה את עצמה מברהמן, מתאחדת עם השתקפות התודעה ולובשת צורות שונות, היא נקראת דעת בלתי טהורה. כשהיא משתחררת מהשתקפות התודעה על ידי הבדלה, היא נקראת דעת טהורה. מצב האיחוד שלה עם ברהמן הוא תפיסתה את ברהמן. האנרגיה המלוּוה בהשתקפות התודעה נקראת דעת בלתי טהורה, ומצב פירודה מברהמן הוא אי תפיסתה את ברהמן.

 

פרק 4 – הגשמה (אָרוּדְהָה)

 

1.  מהו מצב הגשמת הידע?

זו הישארות יציבה ונטולת מאמץ בָּעצמיות, כאשר הדעת, לאחר שהפכה לאחת עם העצמיות, אינה שבה ועולה עוד לעולם. כלומר, כל אחד החושב על גופו יודע תמיד בטבעיות: "אינני עֵז, אינני פרה ואף לא שום חיה אחרת, כי אם אדם." כשהוא יודע כך ממש ש"אינני העקרונות (טַטְווֹת), החל בגוף וכלה בצליל (נָאדָה), כי אם העצמיות, שהיא קיום, תודעה ואושר, התודעה העצמית המוּלדת", נאמר עליו שהשיג יֶדע יציב.

 

2.  עם איזה שלב משבעת שלבי הידע נמנה הנְיָאנִי (החכם)?

הוא נמנה עם השלב הרביעי.

הערה: שבעת השלבים הם: (1) סוּבְּהֶצָ’ה (תשוקה להארה); (2) ויצָ’ארָנָה (חקירה); (3) טָנוּמָנָסָה (דעת דקה); (4) סַטְוַפָּטִי (מימוש העצמיות); (5) אָסַמְשַׁקְטִי (אי היצמדות); (6) פָּדַארְתְהָאבְּהָאוָנָא (אי תפיסת אובייקטים); (7) טוּרִיָגָא (טרנסצנדנטיות). אלה שהגשימו את ארבעת השלבים האחרונים נקראים בהתאמה בְּרָהמָוִיד, בְּרָהמָוָרָה, בְּרָהמָוַרְיַן ובְּרָהמָוָרִישְׁתְהָה.

 

3.  מדוע אפוא הובחנו עוד שלושה שלבים הנעלים על השלב הרביעי?

סימני השלבים ארבע עד שבע מתבססים על חווייתו של האדם בעל המימוש העצמי; אין אלה מיני מצבים של ידע ושחרור. הידע והשחרור אינם מובחנים בארבעת השלבים הללו.

 

4.  היות שהשחרור משותף לכולם, מדוע רק הוָרישְׁתְהָה (מילולית: המצוין מכולם) זוכה למירב השבחים?

בכל הנוגע לחוויית האושר העילאי של הוָרישְׁתְהָה, הרי שמשבחים אותו רק על היתרון המיוחד שהשיג בגלגולי חייו הקודמים, שהוא סיבת האושר.

 

5.  היות שאין אדם שאינו משתוקק לחוות אושר תמידי, מהי הסיבה לכך שלא כל החכמים מגשימים את מצב הוָרישְׁתְהָה?

אי אפשר להגשימו רק על ידי תשוקה או מאמץ; סיבתו היא הקַרמה. היות שהאגו מת ביחד עם סיבתו כבר בשלב הרביעי, איזה גורם קיים עוד מעֵבר לשלב ההוא שישתוקק לדבר כלשהו או שיעשה מאמצים כלשהם? כל עוד הם מתאמצים, הם אינם חכמים. האם הכתבים הקדושים, המציינים במיוחד את הוָרישְׁתְהָה, אומרים כי שלושת האחרים אינם מוארים?

 

6.  היות שיש כתבים קדושים הקובעים שהמצב העליון הוא זה שבו איברי החישה והדעת נכחדו כליל, כיצד יכול המצב ההוא להיות בתיאום עם חוויית הגוף והחושים?

אם אמנם היה זה כך, לא היה כל הבדל בין המצב ההוא לבין מצב השינה העמוקה. יתֵרה מזאת, כיצד יכול הוא להיחשב למצב הטבעי אם הוא קיים בזמן אחד אך לא בזמן אחר? כפי שנאמר קודם, הדבר קורה לאנשים מסויימים לזמן מה, או עד המוות, בהתאם לקרמה שלהם. אי אפשר להתייחס אליו כאל המצב הסופי, אחרת פירוש הדבר הוא שהנשמות הנעלות ואלוהים שכתבו את הכתבים הוֶדאנטיים ואת הוֶדות לא היו מוארים. אם המצב העליון הוא זה שבו החושים והדעת אינם קיימים, ואינו זה שבו הם קיימים, כיצד הוא יכול להיות המצב המושלם? מאחר שהקרמה לבדה אחראית לפעילותם או אי־פעילותם של החכמים, הצהירו הנשמות הנעלות שמצב הסָהָגָ’ה נירְוִיקַלפָּה (המצב הטבעי הנעדר מושגים) הוא לבדו המצב הסופי והמוחלט.

 

7.  מה ההבדל בין שינה רגילה לשינה ערה?

בשינה רגילה לא רק שאין מחשבות, אף אין תודעה. בשינה ערה יש אך ורק תודעה. מסיבה זו היא נקראת ערות תוך כדי שינה, והיא השינה שבה יש מודעות.

 

8.  מדוע העצמיות מתוארת הן כמצב הרביעי (טוּרִיָה) והן כמתעלה מעל למצב הרביעי (טוּרִיָאטִיטָה)?

טוריה פירושו: "הרביעי". הג’יווֹת החוֹוים את שלושת המצבים של ערוּת, חלום ושינה עמוקה, הנודדים לסירוגין בין שלושת המצבים הללו, אינם העצמיות. כדי להבהיר עובדה זו – שהעצמיות שונה מהם ועֵדה לשלושת המצבים האלה – היא נקראת "הרביעית". כשהדבר ברור, נעלמים שלושת החוֹוים, והרעיון שהעצמיות היא העֵדה, הרביעית, נעלם יחד איתם. מסיבה זו העצמיות מתוארת כמי שמצויה מעבר למצב הרביעי.

 

 

[...] בכל המזמורים [של שְׁרי רמנה] המילה "אָרוּנָאצָ’לה" משמעותה אלוהים, לא פחות. אך היא גם ההר הפיזי ארוּנאצָ’לה שבדרום הודו, שעבור המהארישי ותלמידיו הוא התגלמות האלוהים. מאז ימי קדם מייצגים מרכזים רוחניים שונים בהודו דרכים רוחניות ואסכולות דוקטרינליות שונות. ביניהם מייצג ארוּנאצָ’לה את דוקטרינת אדוַיטה ואת נתיב חקירת העצמיות.

 

[...] המהארישי הסכים עם כל המורים האחרים שיש צורך בגורו, אך הוסיף שהגורו לא חייב בהכרח להיות בעל צורה אנושית. כשעזב את ביתו כנער שהיה כבר קדוש, משך אותו ארוּנאצָ’לה אליו כמו מגנט כביר־כוח. הוא הלך היישר אליו ונשאר שם עד סוף ימיו. הוא התייחס לארוּנאצָ’לה כאל הגורו שלו, והמזמורים הללו נכתבו לארוּנאצָ’לה, לגורו, להתגלמות אלוהים, למוחלט.



שמונה בתי שיר לשְׁרִי אָרוּנָאצָ’לָה

 

 

"ההר המושך אליו את העשירים בנְיָאנָטַפַּס[1] הוא ארוּנאצָ’לה."

(מתוך אָנָאמָלַי וֶנְבָּה, מאת גוּרוּ נָאמָשִׁיוָיָה, תלמידו של גוּהַי נָאמָשִׁיוָיָה)

 

 

1.       האזינו; הוא ניצב כהר דומֵם.[2] פעולתו מסתורית, נשגבת מן ההבנה האנושית. מאז גיל התמימות זהר בי הרעיון כי גדולתו של ארוּנאצָ’לה נשגבת,[3] אך גם כאשר נודע לי, באמצעות אדם אחֵר, כי אין הוא אלא טירוּוָנָאמָלַי, טרם עמדתי על פשרו. כאשר הִדְמים את דעתי ומשכני אליו והתקרבתי, ראיתיו (ניצב) ללא תנועה.[4]

2.       "מיהו הרואה?" בחפּשׂי בתוכי חזיתי בהיעלם הרואֶה וכל מה שנותר אחריו. לא היתה המחשבה "ראיתי"; כיצד אפוא יכלה להיות המחשבה "לא ראיתי"? מי יוכל למסור זאת במילה כשאפילו אתה, בימי קדם (בהופעתך כדַקְשִׁינָאמוּרְטִי), יכולת לעשות זאת בדממה בלבד? רק כדי להקנות בדממה את מצבך (הנשגב) ניצב אתה כְּהר הזוהֵר מן השמים ועד הארץ.

3.       כשאראךָ כבעל צורה ואקרַב, כהר על פני האדמה הינך ניצב. המחפש, המבקש לראותך, אף כי יידע שצורתך המהותית נטולת צורה היא, הריהו כאדם הנודד בָּעולם ומבקש לראות את הרִיק הנעדר צורה. להישאר חסַר מחשבה בטבעך שאין גבול לו, משמע לאבד את הזהות הנבדלת, כבובת סוכר הצוללת באוקיינוס הנקטר; ובְמַמשי את עצמי, מה זהותי אם לא אתה, הו אתה הניצב כהר הנישא ארוּנאצָ’לה?

4.       חיפוש אחר אלוהים תוך התעלמות ממך, שהינך הוויה ותודעה, דומה לחיפוש החושך בעזרת עששית. על מנת שתיוודע כהוויה וכתודעה מופיע אתה בַּדתות השונות (בשֵׁמות שונים) ובצורות שונות. אם (חרף זאת) לא יתוודעו האנשים אליך, אכן עיוורים הם שאינם מזהים את השמש. הו ארוּנאצָ’לה הדגול, מרגלית שאין מוֹשלהּ, הַמשך וזְהר כעצמיותי, האחת שאין שנייה לה!

5.       כְּחוט במחרוזת מרגליות עובר אתה באחדותך דרך שלל היישויות והדתות. אִם, כדרך חיתוכהּ ושיוּפהּ של המרגלית על מנת לגואלהּ מפגמיה, תשוּיף הדעת (הבלתי טהורה) כנגד גלגל הדעת (הטהורה), תעטה היא את אור חסדך (ותבהיק) כאבן האודם, שאִשהּ אינה נגרמת על ידי חפץ חיצוני. לאחר חשיפת סרט־הצילום הרָגיש לעין השמש, האם אפשר עוד להטביע בו רישום אחֵר? הו, הר אָרוּנָה הנדיב והמסנוור! היש אֵי מה הנבדל ממך?

6.       אתה היישות האחת, המוּדעת לעַד כַּלֵב המאיר מתוך עצמו! בְּעוצמה מסתורית ניחַנתָ, שבלעדיך אַין היא ואפס. ממנה נובעת רוח הרפאים, הדעת, הפולטת את ערפיליה הסמויים, הדקים, האפלים, שבהאירם באורךָ המשתקף בהם (התודעה) מופיעים הם בִּפנים כְּמחשבות הסובבות במערבולות הפְּרָארַבְּדְהָה, שאז מתפתחות עוד והופכות לָעולמות השכליים, המושלכים כלפי חוץ בדמות עולם החומר שהפך לאובייקטים מוחשיים, המוגברים עוד על ידי החושים היוצאים ומתנועעים כתמונות בסרט הקולנוע. נראים או בלתי נראים, הו הר של חסד, בלעדיך אַין הם ואפס!

7.       מחשבת ה’אני’ מקדימה כל מחשבה אחרת. לפני שעולות מחשבות אחרות, (השאלה) "למי?" (מעוררת את התשובה) "לי". מי שמַתמיד ברוב תשומת לב ושואל: "מהו מקור ה’אני’?" וצולל פנימה, ומגיע עד למקום מושבה של הדעת (בתוך) הלב, הופך (שם) לשליטו העליון של היקום.[5] הו, אוקיינוס חסַר גבולות של חסד וזוהַר הנקרא ארוּנאצָ’לה, המחוֹלֵל בלי ניע בחצר הלב! שָׁם אין (כבר אף) חלום של צמדי שניוּת כגון חוץ וּפְנים, נכון ולא־נכון, לידה ומוות, עונג וכאב, או חושך ואור.

8.       המים עולים מן הים כמו עננים, יורדים כְּגשם ושבים אל הים כִּנחלים; מאום לא ימנע את שִׁיבתם למקורם. כמותם, גם הנשמה העולה ממך אינה יכולה שלא לשוב ולהתמזג בךָ, גם אם מערבולות רבות יסחררוהָּ בדרכהּ. צפור הממריאה מן הארץ ונוסקת השמימה לא תמצא מנוח לכף רגלה בין שמים לארץ, כי־אם תשוב אל האדמה. אכן כך חייבים הכל לשוב על עקבותיהם, וכשתמצא הנשמה את דרכה חזרה למקורה, תשקע היא ותתמזג בך, הו ארוּנאצָ’לה, אוקיינוס האושר!

 

 

__________________

 

[1] מי שכל מעייניהם נתונים להשגת החוכמה.

[2] תואר־השם הוא גם במשמעות "מְשָׁרֵש הידע (האובייקטיבי)".

[3] "לראות את צִ’ידַמְבָּרַם, להיוולד בטירוּוָארוּר, למות בוָרָנָסִי, או פשוט לחשוב על ארוּנאצָ’לה, זאת גאולה בטוחה." – בית־שיר זה מפורסם ביותר, בייחוד בדרום הודו.

[4] לחלופין: הבנתי כי פירושו דממה מוחלטת.

[5] מילולית: האל המושל תחת מטרייה אחת.

 

לקוח מתוך ההקדמה לספר שכתבה המתרגמת  עבור האתר של ביה"ס ליוגה לפי שיטת הבְּריגְהוּ יוגה. לקריאה באתר לחץ כאן

מחיר קטלוגי: 108.00 ש"ח
מחיר באתר: 86.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד