• אבן חושן

מַשָּׂא טִירֶזִיאַס


"מַשָּׂא טִירֶזִיאַס" הוא הספר החמישים וחמישה
בסדרת ספרי השירה"פִּטְדָה", אבן מאבני
החושן. הספר נדפס אופסט על נייר
"קלאריאנה" 100 גרם
בגופן "דרוגולין"

 

אין משורר שאינו ירא משיריו. אין משורר שלא חש כגבר וכאישה. אין משורר שלא נכפה עליו לשיר. אין משורר שאינו רואה את העבר ואת העתיד וכאחד הם לו. אין משורר שאינו סומא למתרחש סביבו. אין משורר שאינו חש בהעדר של האלוהים. אין משורר שאינו תמֵהַּ על חייו המתגלים לו בשירים. אין משורר שאינו משוחח עם המוות. אין משורר שאיננו טירזיאס.

 

 

דברים שבשירה | התהום לעולם היא תהום
ארז שוויצר | 8.6.2010 |  מוסף ספרים, עיתון הארץ

אורי ברנשטיין הוא מהמשוררים האישיים ביותר בשירה העברית. שירתו, הרואה אור ברצף מאז שנות ה-50, נדמית לעתים קרובות כ"עניין פרטי", כשם אחד מספריו הרבים. זוהי שירה החוקרת את נפש הכותב, ולכאורה אותה בלבד, בכנות ובאינטימיות גדולה, כשיחה של אדם בינו ובין עצמו, והיא עושה זאת בלשון מאופקת, שקולה ורבת יופי. על כן, אף על פי שתרבות העולם הקלאסי נכחה בשירתו תמיד, הבחירה של ברנשטיין לאמץ בספרו החדש, "משא טירזיאס", את דמותו של הנביא היווני העיוור, ולדבר דרכה בגוף ראשון, נדמית מפתיעה לרגע. אלא שכנגד הבחירה הזאת, כנגד המסכה שברנשטיין עוטה לכאורה על פניו, עומדת הקביעה שהוא בחר להציב על גב הספר: "אין משורר שאיננו טירזיאס".

ייתכן כי רמיזה זו על הזהות בינו ובין הדובר בשיריו החדשים מיותרת (האומנם יש צורך להבהיר זאת?), אבל הקביעות הנלוות אליה מעניינות יותר. "אין משורר שלא חש כגבר ואשה. אין משורר שאינו סומא למתרחש סביבו. אין משורר שאינו חש בהעדר של אלוהים. אין משורר שאינו תמה על חייו. אין משורר שאינו משוחח עם המוות", כתב ברנשטיין.

אפשר להתווכח עם הקביעות היומרניות-מעט האלה - אפשר, למשל, להחליף בהן את המלה "משורר" במלה "אדם" - אבל ראוי לראות בהן מפתח לקריאה בשני רובדי הספר המעניין הזה, הכתוב ביד מיומנת להפליא. ברנשטיין עוקב בו אחר סיפורו של טירזיאס כפי שסופר בסיפורי המיתולוגיה, במחזות של סופוקלס ובכתבי הומרוס. הוא מאמץ את נקודת המבט של הנביא העומד בסוף חייו (כלומר בתום תשעה דורות חיים) ומבטא תחושות של החמצה, עייפות וכמיהה אל החידלון.

בין לבין עולים נושאים כתשוקה ומין ויחסי הורים וילדים ויחסי גברים ונשים, שסופם לרוב אי הבנה ואכזבה. אלה אינם נושאים חדשים אצל ברנשטיין. בעצם, הם החומרים שמרכיבים את שירתו מאז ומעולם. מה נותנת אפוא לברנשטיין הפרסונה, הכתיבה בלשון מיתולוגית לכאורה, בגוף שלישי-ראשון?

נדמה כי ערכה המוסף מעודן מאוד, בלתי מורגש כמעט, ובכל זאת משמעותי. הבדידות המלנכולית, שתמיד איפיינה את שירתו של ברנשטיין, כמו זוכה כאן לתפאורה הולמת. טירזיאס מסתובב לו לבדו בעולם ריק, ריק מאדם ובעיקר ריק מאלוהים. "מי שמביט, כמוני/ משני צדדיו של המוות/ רואה שדה רחב בלי גדרות/ רואה מרחבים בלי מחסום... בלי סימן לזכרו". מלבד המוות הצפוי, העדרו של האל, או לפחות של האל המיטיב, הוא אולי הנוכחות החזקה ביותר ב"משא טירזיאס". אמנם ברנשטיין אף פעם לא נמנע מעיסוק בשאלות הנגזרות משני אלה, שאלות של משמעות ושל העדרה, של קיום ושל חידלון, אבל לרוב זה היה עיסוק שאפשר להגדיר אוטוביוגרפי-נפשי או פילוסופי-מופשט. ייתכן שכעת, באמצע העשור השמיני לחייו, הוא מתמודד עמן באופן דחוף יותר, ודחיפות זו מפנה אותו למישור מטאפיסי יותר. עדיין, ברנשטיין הוא מה שאפשר לכנות אקזיסטנציאליסט - "רוח אלוהים מרחפת/ עדיין על פני תהום/ האלוהים כבר לא נראה/ אך התהום לעולם היא תהום" - אבל טירזיאס מאפשר לו להשמיע גם קולות אחרים: "ומה אעשה בבוא האלוהים/ חסר הגוף והכינוי... והלוא אני מכיר רק/ את האלים המתאנים לי".

סיכום החיים, מנקודת מבט שכזאת, טעמו מר. "אין לי כוח לראות שוב/ בסדר הפוך, את כל קורותי/ גם אם הוא התנאי לאלמוות". שכן, "רק לפעמים ראיתי היטב/ ולפעמים עסקתי בכחש", וגם "הייתי לבקי בתשוקה/ שהיא רק סופה רגעית בבשר... אך מעבר להם לא מצאתי/ דבר שישא בשורה". גם חיי הרוח אינה מנחמים. בציטוט ישיר מסופוקלס ברנשטיין קובע "מה נוראה החוכמה/ כשאינה מביאה תועלת", ואולי כרמז לשירת זך, הוא כותב "לעתים נדמה לי שאני ענק/ דורך על במתי הארץ/ נושא אלוהים בתוכי./ ואז אני נתקל באבן ונופל/ ופני מוכפשות בעפר". נחמה יחידה, אולי, היא המוות: "שב לך אפוא ותנוח/ בין כה וכה לא תובחן/ בתוך קהל המתים".

אבל ייתכן שנחמה נוספת מביאה אתה, בכל זאת, השירה, וליתר דיוק, הבחינה העצמית שהשירה היא אחד מביטויה. ב"משא טירזיאס" השירה, כמו הנבואה, קשורה לעיוורון, אולי כרמז לקיום שעיקרו המלים והמחשבות, ולא ההתמסרות לשפע שבהוויה. אלא שברגע מסוים טירזיאס זוכה בחזרה בראייתו, ונבהל דווקא. "האור היה רע בעיני,/ והאופק סגר עלי ... ונמלטתי אל תוך עיוורוני/ כדי לשוב אל ההכרחי". שירתו של אורי ברנשטיין עסקה תמיד בהכרחי, ומכול מקום בהכרחי שבפנים הנפש. פעם הוא כתב: "ומישהו, ממש כמוני, טובע ברכות/ ולא עושה תנועה אחת של מרי". ב"משא טירזיאס" אין תנועות רבות של מרי, רק השלמה מרירה עם חיים הקרבים לקצם. אולי לכן נדרש ברנשטיין לפרסונה, כדי לומר את שאין לו לומר אחרת.

וגם: אגב "משא טירזיאס", שבוע הספר הנוכחי הוא הזדמנות לחפש בשווקים את "חיות על הדרך", ספר מסע בפרוזה שברנשטיין פירסם ב-1991 ונשכח מאז. פנינה ספרותית קטנה ומענגת מאוד.

 


 

אלי הירש | קורא שירה
פורסם בתאריך 11 ביוני 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אפשר להבין למה אורי ברנשטיין נדלק על דמותו המיתולוגית של טירזיאס, הנביא שנאלץ לספר לאדיפוס את מי בדיוק הוא הרג ולמי בדיוק הוא נשוי. בעיקר משום שטירזיאס – לפחות בעיני ברנשטיין – הוא סמל הן לניסיון חיים מופלג, הן לראיית שחורות. תשעה דורות הוא חי, עד שנמאס לו מכל העבר המצטבר הזה, והוא ביקש את נפשו למות. ואם מוסיפים לחייו הארוכים את העובדה שהיה נביא – ומבינים שלא רק העבר הכביד עליו אלא גם העתיד, מה גם שהיה ידוע בנטייתו לנבא רעות – ההרגשה היא שהוא בהחלט טיפוס מהסוג שאפשר לומר עליו ש"ראה הכל", אף על פי שהיה, נוסף לכל הצרות, עיוור. ויש משהו בדמות הזאת – דמות החכם העיוור שהתנסה בכל דבר ומסקנותיו מרירות ואפלות – שהולם את שירת ברנשטיין כמו כפפה ליד.

אבל יש למיתוס של טירזיאס עוד צד, אפילו יותר מרגש. טירזיאס היה גם אישה וגם גבר, אם כי לא בעת ובעונה אחת. הוא התעצבן פעם על זוג נחשים מזדווגים והרג אחד מהם, נענש בהחלפת מין והפך לאישה. שבע שנים לאחר מכן נתקל שוב בזוג נחשים מזדווגים, הפעם כבש את מרירותו, ולכן קיבל כפרס את גבריותו בחזרה. ומכיוון שהיה גם גבר וגם אישה, זאוס והרה החליטו לברר דווקא אצלו מי נהנה יותר מסקס, הזכר או הנקבה. טריזיאס גרס שהנקבה נהנית יותר, ומשום מה התשובה הרגיזה את הרה, והיא מיהרה להעניש אותו בעיוורון.

מקריאה בספרו החדש של ברנשטיין, שבו טירזיאס מדבר כביכול מתוך פיו, אפשר להבין שמכל המעשיות עליו, דווקא הסיפור המצחיק והסקסיסטי והמלא-חורים-וחידות הזה מצא חן בעיני המשורר במיוחד: גם משום שהוא מעמיק אפילו יותר את נסיונו של טירזיאס – בכל זאת, גם גבר וגם אישה – וגם משום שאם כבר טיפוס יהיר ומריר, לפחות שיהיה חרמן וסקסיסטי, שהרי אין כמו יהירות סקסיסטית או חרמנות מרירה.

ומה היינו מצפים ממישהו שהתנסה בכל, וטעם הכל, וחטף אותה מכל הכיוונים – מהעבר ומהעתיד, מהפין ומהפות? היינו מצפים אולי שיבין שההבחנה בין גברים ונשים היא מסובכת יותר ממה שנדמה, כלומר שידע משהו על המרחב העצום שמשתרע בין הזכר והנקבה – על זכרים נקביים ונקבות זכריות, ועל הומואים ולסביות, על הרמפרודיטים וטרנסג'נדרים ועל כל מה שאין לו אפילו שם. לא אצל ברנשטיין. אצלו חוכמתו המופלגת של טירזיאס מתסתכמת, כמו שאפשר ללמוד מצמד הקטעים המצורף לרשימה, דווקא בהפרדה חדה וחותכת בין שני המינים, כלומר במיניות של נער, שמרן דתי או הטרוסקסואל בנאלי למדי. אין לי שום דבר נגד, אבל בשביל זה אנחנו לא צריכים את טירזיאס.

הגבר דוחף, האישה נדחפת. הגבר בוקע, האישה נבקעת. הגבר הורס, האישה הרוסה. והדבר בולט אפילו יותר בקטע השני – שבו מובעת התמיהה בשביל מה אנחנו צריכים בכלל את כל הסקס הזה: למה דווקא שני מינים? מה שבולט במיוחד בתמיהה הזאת זה מה שנחשף בה – האמונה התמימה בכך שנשים וגברים הם שני גזעים נבדלים שמפרידה ביניהם תהום. גברים ממאדים נשים מנוגה.

והשמרנות המינית של טיריזיאס-של-ברנשטיין ניכרת גם בכל שאר הקטעים שבהם הוא משורר על סקס. יש ביניהם כאלה, למשל, שחושפים יחס רומנטי-להחריד כלפי האישה, כמו בקטע הקובע שהפות הוא "נפער וחסר תחתית", יעני תהום, בור צלמוות, איזה פחד. אבל הפות אינו חסר תחתית. בדיוק כמו שיש גבול לכל פין, ככה יש תחתית לכל נרתיק. תחתית כפולה, אמנם, כי יש גם רחם, אבל גם תחתית כפולה היא תחתית. אישה, כמו גבר, היא בן אדם, כלומר אורגניזם זואולוגי עם מוח מפותח (ושם באמת יש הרבה תהומות, אצל שני המינים), ולא בהכרח מפלצת בולענית. ומעניין שדווקא טירזיאס, שהיה אישה, לא יודע את זה.




 

אתר נוריתהה

פלורה | 30.5.2010

 

בתחילה קראתי את ספר השירה הזה בלי לדעת מי היה טירזיאס ומה מהותו של המשא שהוא נושא. כסומא דשדשתי בין המילים, המשפטים והשירים. לא הבנתי דבר ואפילו השתעממתי. למה ניזקק משורר נחשב כמו אורי ברנשטיין לדמות העלומה הזו טירזיאס, שלה הוא הקדיש ספר שירה שלם ומשמים.

לא נחה דעתי, אם אכן הוא הקדיש לדמות ספר שירה שלם, נייר איכותי, עיצוב מהודר ובהוצאה מכובדת, אי אפשר לפטור אותו כ"משעמם". חקרתי ובדקתי וגלשתי ותרגמתי וזה מה שמצאתי.

טירזיאס היה חוזה עיוור מתביי שהיה מפורסם ביכולות הניבוי שלו. באחד מטיוליו הוא נתקל בזוג נחשים מזדווגים והיכה אותם במקלו, על כך הוא נענש ע"י האלה הרה שהפכה אותו לאישה שנישאה ואף נולדו לה ילדים. כעבור שבע שנים הוא חוזר להיות גבר.

סיבת עיוורונו לא ידועה יש אומרים שהוא התעוור בפני שראה את אפרודיטה מתרחצת עירומה ובגירסה אחרת הוא נקלע לויכוח בין הרה לזיאוס בשאלה מי נהנה יותר מהמשגל. הוא ענה שתשע מתוך עשר פעמים – האישה. הרה כעסה ( לא ברור לי למה...) ועיוורה אותו ואילו זאוס העניק לו חיים ארוכים וכושר נבואה.

הוא חי שבעה דורות ויש אומרים תשעה דורות. וליווה את קורות העיר תביי והמלכים השונים שמלכו בה. הוא מוזכר בהקשר של העיר במספר טרגדיות יוניות קלסיות – אדיפוס, אוריפידס, אנטיגונה אפיגניה ואודיסאוס. המושג טירזיאס משמש במיתולגיה היוונית הקלסית כשם כולל לחוזים.

דמותו של טירזיאס שמופיע במיתולוגיה היוונית הן כחוזה הגדול ביותר והן כאדם שקולל ע"י האלים, שהיה הן גבר והן אישה, שימשה השראה לסופרים, משוררים, מלחינים ובימאים.

ברנשטיין בספר השירה הזו צועד בנעליהם של גדולי הסופרים והמשוררים שאימצו את דמותו של טירזיאס בהיבטים השונים שלו.

למשל:

-דנטה " בקומדיה האלוהית" רואה את טירזיאס ב"התופת" שם הוא נידון ללכת לנצח כשראשו מסובב לאחור, לאחר שבחייו הוא הביט כל הזמן קדימה כלפי העתיד.
- ט.ס אליוט שילב אותו כחלק אינטגראלי מהפואמה שלו "ארץ השממה",
- לורד טניסון כתב פואמה שלמה בשם "טירזיאס",
- מלחין צרפתי כתב אופרה בשם " השדיים של טירזיאס" ,
- פרנק הרברט בחולית חלק ב' מעניק לגיבור הספר את יכולת ראיה למרות עיוורונו,
- רוהינטון מיסטרי בסיפור קצר שכתב ובו הוא נקרע בין בית ילדותו חייו בבומבי לחייו הנוכחיים בטורונטו כותב:
"
I, Tiresias,/ Blind and throbbing between two lives..."
.
- קרול אן דופי כתבה שיר מנקודת מבטה של גב' טירזיאס,
- שני ספרי קומיקס בשם טירזיאס יצאו כשהם מתבססים על שנוי המין שלו,
- פיטר גבריאל מלהקת גנסיס שר על "אבא טירזיאס" והדואליות המינית שלו ,
- בסידרת ספרים בשם "מיתוסים" דמיינת המחברת סידרת שיחות בין טירזיאס לבין פרויד בקשר לשאלת המיתוס של אדיפוס,
- הוסרט סרט בשם הזה ואפילו ניכתב מחזמר על שמו.

מצוידת באינפורמציה הזו ניגשתי לקרוא את הספר השירה – בשנית. והינה ניפקחו עיני. בעיני הספר הוא קינה. קינתו של טירזיאס על חייו. בניגוד לחלומם של אנשים לאורך הדורות לחיות לנצח, מקבל זאת טירזיאס כמשא כבד וכעול, ואכן כשאנחנו עוברים איתו במסע חייו ברור לנו שחיי נצח, ואפילו חיים ארוכים אינם מתנה ואינם ברכה.

עיפתי מראות שוב מה שהיה,
מתחילת כל מה שהיה ושוב
את מה שהיה, מאז תור הזהב
בו כאחרים זרחתי ועד הדור הזה בו הברזל
עולה ומוחק.


או

כמה פעמים אפשר
לראות עולם נברא?
כמה פעמים אפשר לחלף
בין בריות מתחלפות?
כמה פעמים אפשר לאמר למות
בבואו: לך לך!" כדי שילך? נדמה לי לפעמים
שמוטב כבר שיבוא.


נכבשתי בדמותו של טירזיאס והבנתי את האתגר שלקח על עצמו ברנשטיין בספר שירה זה.

 

 

 

מחיר קטלוגי: 48.00 ש"ח
מחיר באתר: 38.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד