• אבן חושן

חרובים



"חרובים" הוא הספר החמישים ושלושה בסדרת
ספרי השירה"פִּטְדָה", אבן מאבני החושן.
הספר נדפס אופסט בגוֹפָנים
"דרוגולין" ו"וילנא"על נייר
קרם 90 גרם


ספר השירים "חרובים" הוא החלק השני בטרילוגיה
תפוזים ; חרובים ; חרוזים

 

אילן ברקוביץ' פירסם עד כה את ספרי השירה "מוֹדֶה בְּאַהֲבָה" (1955) ו"תַּפּוּזִים" (2007). הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ".

 

לא להטיח דברי שירה באוזני המכונאים
שירתו של אילן ברקוביץ' כמו מבקשת שיקראו אותה בקול. בזאת היא כבר מקיימת איזו הבטחה

ארז שוייצר | דברים שבשירה, מוסף ספרים של עיתון הארץ, 16.6.10

 

ייאמר מיד, זה ספר יפה מאוד, יפהפה לעתים. אלא שמשום מה, המפגש עם יופיו הבהיר, השופע, מעורר בתחילה איזו הפתעה, איזה צורך, לאו דווקא ענייני, לסגת ולבדוק שנית. מדוע? כך כותב המחבר, אילן ברקוביץ', באחד משעריו האחרונים של הספר "חרובים": "בכותבי שיר על רשימה/ מפרי עטו של אדם/ שרשעו ניגר על יריביו/ טיפין מזה ודאי/ מחלחלות אל שירי".

זהו הדבר אפוא: החשש כי הפרסונה של ברקוביץ' כמבקר השירה תרעיל את שירתו. במדורו האישי במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא מצטייר כמבקר קנאי מאוד, קנאי עד גבול המדון, לאמת השירה כפי שהוא תופש אותה, ורסיסי ארס מרירים מקיפים אותו, בטובתו ושלא בטובתו. אם ברקוביץ' עצמו חושש מחלחולם ליצירתו, אולי אין זה בלתי ענייני לחלוטין לגשת לספרו בזהירות מה, ובוודאי קשה להימנע מכך. מכל מקום, טוב שהחששות מתפוגגים כבר במפגש עם השורות המקסימות הפותחות אותו: "אני האיש המוליך לכל אורך הרחוב את חיוכו/ אני בהיר ומקסים וכך טוב לי/ אני מקסים ובהיר להאיר פניהם של אנשים בשלל חיוכים טובים וגם בצחוק". כמה נאיבי, כמה יומרני, כמה מתריס, כמה חי, כמה יפה.

שירתו של ברקוביץ' כמו מבקשת שיקראו אותה בקול. בזאת היא כבר מקיימת איזו הבטחה. השליטה בעברית ולישתה לכדי מוסיקה צרופה אינה מובנת מאליה בשירה העברית העכשווית, וברקוביץ' מצטיין בכך, גם בלי לשמור על נאמנות למשקל ולחרוז ולתבניות מסורתיות. ובכלל, הוא מקפיד על איזון רציני ומשועשע כאחד בין היאחזות נוסטלגית כמעט במסורת ובין תחושת ההווה. הוא מכריז על עצמו "זה אני האביר", אבל מודה ש"סוסים אני רואה רק בטלוויזיה". תנועה דומה מנפצת אותו תדיר מנשגבות השירה, האהבה או המיתולוגיה שהוא מטפח אל מציאות הבשר, התקשורת, הקנאה וחולשות האנוש. לא תמיד קל להבחין בנפילה זו בשירתו, אבל היא משמעותית מאוד. לעתים היא גם אינה מוסווית: "לוליין מבקש לעשות מחווה לאהובתו/ הוא מטפס על חבל דק/ ואז מבין שאין עולם למטה אלא/ זה שבין רגליה/ וכבר בזמן הנפילה הוא מסתבך בין חבליה".

ברקוביץ' עסוק בשירה כאילו היא נשמתו של העולם. לעתים נדמה כי אמונתו היוקדת בשירה מוגזמת. אהבתו המינית מתערבבת באהבה לשירה, משוררים "כורעים ברך להרים כוכב" ומתווך הנדל"ן הוא "הגבר הזה, עלם יקר שמכת/ אגרופו תעופף שירים רכים לרחוק". אפשר להירתע מלהטו הזה, המנוגד כל כך למכובדות כביכול שבמודעות עצמית וריסון, אבל יש בו גם משהו כובש וקליל דווקא, שכדאי להיענות לו. מאחורי ההתגבהות והלהטטנות הלשונית מסתתרות לעתים תמונות יפות ומנוסחת להפליא של רגש יומיומי ומזמין הזדהות. כך, כאשר המשורר פוגש ברחוב אשה יפה (ואולי זו המוזה עצמה): "כה יפה ונועזת/ נעצת בי מבט, שעורר בבשרי חידודים.// הנחתי לך, שהרי בביתי מצפה לי/ דרורית משלי וקננו איתן// ובכל זאת, לאחר מחשבה/ כלום תוכלי לקנן לי על קצות המפתן?"

לפעמים אפילו ברקוביץ' בעצמו תוהה אם אינו מגזים בתשוקתו לצבוע את העולם כולו בשירה. בביקור במוסך אהובתו מבקשת ממנו "לגלות אחריות", כלומר, כנראה, לא להתחיל להטיח דברי שירה באוזני המכונאים. תשובתו במקרה זה יפה והגונה: "ודאי שלא אעשה זאת. אינני חושב שמישהו/ יכול להפריע את רעשם המוכר של אלה היודעים את מלאכתם". וברגע לא שכיח של הודאה במגבלות השירה, ואולי של הכאה על חטא, הוא כותב: "השיר ענוג, מוכר/ יותר מדי. הרי רובנו לא/ הושטנו יד. רובנו לא מושיטים יד".

ואולם דווקא השירים שברקוביץ' מושיט בהם יד ומפנה את מבטו מהעולם ההרמטי שברא אל המרחב הפוליטי והחברתי המיידי שסביבו מאכזבים. בשירים המכונסים בשער "חרובי מלחמה", למשל, היופי הפואטי והקרקס הצבעוני שבשירתו מתערערים מאוד, וטוב שכך. ערעור זה אך מתחייב מהעיסוק בהרס, ברצח, בפיגועי תופת. אלא שברקוביץ' לא עושה כאן צעד נוסף, אל מעבר לשירה כהלכתה. הוא לא פונה אל הקיטוע, הגמגום, הצרימה, שבכוחם אולי לבטא, וגם זאת רק בקושי, את מה שהוא מזוויע, גרוטסקי, נטול נחמה.

גם את השירים שמעט ממרירות הרפובליקה הספרותית מחלחלת אליהם, למרות הכל, אולי היה כדאי לשמור מחוץ לקובץ זה. אלה וגם אלה פוגמים מעט בלכידותו וברושם שהוא מעורר תחילה. אבל גם בנוכחותם, זהו קובץ המחזיק הרבה שירה נהדרת, רחבת לב ומתסיסה, שיש בה גם רדיקליות שבשמחה, רדיקליות שבסירוב להניח על הפנים מסיכה של עמקות שבעצב וצניעות מדומה. אם כך, וקשה להתאפק מלומר זאת, ייתכן שברקוביץ' אינו רחוק כל כך, כפי שאולי נדמה לו, ממי שמצטייר כיריבו הספרותי המובהק ביותר, רועי (צ'יקי) ארד. אחרי הכל, האחרון היה יכול לחתום בקלות על שורות כמו "פיטיפיטא, אני עף מהמיטה אל/ השולחן, גדול כמו החיים, גדול/ כמו תל אביב, גדול כמו אלוהים", ובוודאי על ההצהרה "אני המשורר המאושר/ מי שראה בי ליצן אז/ טעה".

 

לקריאה באתר הארץ לחץ כאן

 


אילן ברקוביץ' - חרובים
אלי הירש | פורסם 4.6.2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

 

אהבתי את 'תפוזים', ספרו הקודם של אילן ברקוביץ'. זה היה ספר חמצמץ-מתוק, מלא אור, שהתנועע בין רצון להשיב לשירה בכלל ולשירת האהבה בפרט את תמימותן האבודה, לבין מודעות מיוסרת לכך שמשורר מהזן התפוזי – כזה שמאוהב בשיריו ובעצמו, באהובותיו המפונטזות ובאהובתו הממשית – מציב את עצמו מראש במקום עדין, מלא ספקות וסתירות, מקום שהופך אותו ל'משורר כמו פעם': דמות תמימה עד חשד, מין טרובדור אגדי עם עיניים זורחות ופה מפיק מרגליות, שנעקר משורשיו ונקלע למדבר פוסט-מודרניסטי עוין וציני.

ספרו החדש, 'חרובים', פחות טוב מקודמו. נדמה לי שמלכתחילה הוא תוכנן להיות הקוטב המשלים של 'תפוזים' – כזה שלא מוותר על בשורת התום והשמחה, אבל מצרף לתמונה את הצד האפל של הירח, כלומר מחדד את תחושת החורבן שמלווה את המשורר, ומדגיש את המסכנות והתסכול והאלימות שבעצם היו שם תמיד. על הנייר זו תוכנית מצוינת, שמעלה על הדעת את 'שירי התום' ו'שירי הניסיון' של הרומנטיקן האנגלי וויליאם בלייק – להתחיל בספר בהיר ותפוזי ולהמשיך בספר אפל וחרובי, ובעצם לרמוז שהם שני צדדים של אותו מטבע. אלא שתוכניות יפות לא תמיד מתגשמות כמו שרצית.

העובדה ש'חרובים' פחות טוב מקודמו אינה מעידה בהכרח על מה שזך כינה פעם "ירידת כושר הריכוז של המשורר", אלא על שני קשיים אחרים. קושי אחד הוא נסיבתי או ביוגרפי: פרסום 'תפוזים' היה בשביל ברקוביץ' מאורע מכונן שלווה בתקוות גדולות, והעולם ענה אמן. יצחק לאור פרסם ביקורת משבחת על הספר, ובני ציפר העניק לברקוביץ' טור במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', שמוקדש לסקירת אירועי שירה צעירה. ברקוביץ' ניגש למלאכתו העיתונאית-ביקורתית באותה רוח שאפיינה את 'תפוזים', רוח של תמימות נעורים מופזת וחולמנית, של מי שנושא בגאון את בשורתה המטושטשת, הלא לגמרי מנוסחת או מבוררת, של 'השירה הצעירה', וגילה שהחיים לא פשוטים. הוא נתקל מיד בביקורת חריפה, לא פעם דווקא מצד הציבור שאת אהבתו ביקש: המשוררים הצעירים עצמם.

אפשר לשער שהשנתיים האחרונות בחייו לא היו קלות. הוא נחשף לג'ונגל הכתיבה הביקורתית, וסבל לא מעט. לסבל הזה יש עקבות די ברורים בכמה משירי 'חרובים', אלא שאלו עקבות בעיתיים. כשברקוביץ' מאבד את רוחו הטובה, התפוזית, משהו מתקלקל באיזונים הפנימיים של שירתו. הוא גולש לטון מתגונן ומתלונן מדי, לאירוניה מרירה ולא משכנעת, ובעיקר פותר מהר מדי, במין חיפזון כוזב, את הקונפליקט בין חדוות השירה המפעמת בו לבין העלבונות הקטנים שפוגמים בה. לא שהשירים רעים, אבל התפוזים הרעננים הפכו לחרובים קצת בנאליים.

וכאן אנחנו נוגעים בקושי העקרוני יותר של שירי 'חרובים', שאינו קשור בהכרח לאירועי השנתיים האחרונות (מה גם שחלק משירי הספר נכתבו לפני כן, במקביל לשירי 'תפוזים'). כשברקוביץ' נישא על כנפיה של חדוות שירה חסרת עכבות הוא כותב היטב, אבל יכולתו להתמודד עם כאב וזרות, ובעיקר עם קונפליקטים לא פתורים, די מוגבלת. זה ניכר, למשל, בסדרת השירים הפוליטיים או הלאומיים בספר החדש, שבהם מבכה ברקוביץ' את מותם של נרצחי האינתיפאדה מהצד היהודי. אפשר לכבד את הרצון לחרוג מהנימה השמאלית השולטת היום בשירה הצעירה – אבל שיריו של ברקוביץ' סנטימנטליים ושטחיים לא פחות, לפעמים יותר, משירי המחאה הפרו-פלסטיניים שכנגדם, כמדומה, הם מתריסים.

ובכל זאת יש בספר החדש שירים מצוינים, כמו זה שמצורף לרשימה. השיר עוסק בסקס שנתפס בעיני המשורר כ"חוטא" או "סוטה" – כפי שנרמז בביטוי "סדום ועמורה" – ויופיו מבוסס על האיזון שהוא יוצר בין המשורר והאהובה: לא ברור למי משניהם קשה יותר ובאיזה מובן, מי מבוהל יותר, מי מטייל בתוך מי ומי חודר לתוך מי.

 

לקריאה באתר של אלי הירש לחץ כאן

 


חרובים
דליס |  "מאזניים" גיליון 5-6,ינואר 2011

אילן ברקוביץ' הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". הוא בוגר תואר ראשון ושני מטעם אוניברסיטת תל אביב בחוגים לפילוסופיה וספרות עברית, דוקטורנט לשירה עברית וחוקר ב"מרכז קיפ" לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל אביב. את ספר הביכורים שלו – "מודה באהבה" הוציא בשנת 1955 בהוצאת "סער". זה היה בשנות העשרים לחייו, שהיה ספר שירה בוסרי, גם על פי גרסתו.

הספר "חרובים" הוא השני בטרילוגיה שנושאת כותרת: "תפוזים, חרובים, חרוזים". הספר "תפוזים" הופיע בשנת 2007, ועורר פולמוס מסוים בין מבקרים על תפיסת הסגנון, השימוש בציורי לשון, בדימויים פיגורטיביים ובסמנטיקה חושית. הסקאלה בביקורת נעה בגבולות שבין נועז וחדשני, ועד לירידה בנגיעה בגרפומניה פואטית.
הבחירה בטרילוגיה שמכריזה מראש על מאפייניה היא בחירה תוחמת במסגרת.שלושת השמות לספרים הם בבחינת קונספט רעיוני. אלה הם שלושה מושגים, מונחים מיטונימים, והם, אם נרצה או לא, גימיק. שחוק או מאתגר? השירים הפרטניים ידברו בעד איכותם, לא הגימיק הכללי.
בספר "תפוזים" ישנה עמידה מול אור של שמש, שהרי זאת מהות התפוז כסמל. כך גם התימה המרכזית בספר. התפוזים הם תפוזי אהבה רומנטיים, צעירים, רכים, מתלהבים. בספר מופיע הטרובדור, הפייטן המוגזם אך התמים. כל שיר הוא תפוח-זהב, וכולם מתכנסים לפרדס שירה נאיבית, חגיגית בהגשתה, מתיפייפת.
בספר השני בטרילוגיה, "חרובים", ישנו מסע אל צד אפרורי, אפל, לאזור של חורבן, של תסכול פרטי מצד אחד, ומן הצד השני היבט ציבורי של שייכות לעם שנמצא במצב מלחמה (בשער שנקרא חרובי מלחמה). כאן נפרשת דרך בהתנסות רחבה בתוך מצבים לא מושלמים. הרומנטיקן התמים מהספר הקודם, שרואה את האהבה כמרכז חייו, מתפקח, ואז היבטים אחרים עולים לסדר היום, לראש המחשבה, ואלה הם זרקורים חווייתיים, נרגנים ומרירים.
בעמ' 27 מסביר אילן ברקוביץ' את שם הספר, ומכאן את ערך מסריו. בראש הדף נכתב: "שמו של עץ החרוב נובע מפריו דמוי החרב ומיכולתו לצמוח באדמה חרבה".
השיר הנלווה לכותרת הוא "האגדה": "האגדה מספרת על חרובים כעל / נשיקות שנחרבו ונתלו על עצים.// האהבה מספרת על טרובדור שחלף שם, / חדור ברצונו להדביק / נשיקה בלחי עלמה כאביר על סוסו הלבן.// ואני מספר לך על כך בעודי נמלט מאלף / חרבות שהטלת לעברי, זב דם על / שגיליתי חולשה אבל נעור מחדש / בלהט השיר, נעמד וצועק מול צבא – חרובים: // זה אני האביר!".

אילן ברקוביץ' חי במציאות נוסטלגית ורומנטית. מיני געגועים לנשגבות מיתולוגית מניעים את גלגליו, ובו בעת גם חושפים בפניו את הנרפות שלו עצמו ואת המגבלות האותנטיות.

את הקובץ פותח שיר ללא שם, שגם מופיע בכריכה האחורית. הוא מופיע כמצג עוד בטרם נפתחו חמשת שערי החרובים (חרובי אהבה, חרובי מקום וזמן, חרובי מלחמה, חרובי משפחה, חרובי בדיה ומציאות). ברור שלא במקרה נבחר שיר זה כהכרזה מתריסה. השיר הוא מניפסט יומרני, מגלומני, מושך אש.
"אני האיש המולי לכל אורך הרחוב את חיוכו, / אני בהיר ומקסים וכך טוב לי. אני מקסים ובהיר להאיר / פניהם של אנשים בשלל חיוכים טובים וגם בצחוק. / בעוברי, מתחלף עצבונו הישן של הרחוב / בצבעונות חדשים של זהב / ואהבה – מה רבה היא כשעוברה...".

שיר זה איננו מסוג השירים המוצנעים, המבטלים רהב, שמופיעים בשערים הפנימיים של הספר, והם, לטעמי, היותר רגישים, היותר מעניינים. שיר זה הוא ראוותני, טווסי, מקושט בנוצות נלעגים, מגוכחים. אך השיר הוא גם תמים, נאיבי וילדותי, וגם אירוני במסריו. מתוך המשתמע עולה ביקורת ומחאה על החשיבות העצמית של האדם הפרטי. בשל מצבור כל ניגודיו שלהשיר אני אוהבת אותו והוא מקסים בעיניי, הוא שווה דיון על היבטיו הרטוריים.
השער הראשון של הספר עוסק באהבה. אלה הם שירים פואטיים מדיי, שירים מיופייפים, מקושטים בבחירות לשוניות מוגזמות. הסיטואציות נוגעות בהגשה תיאטרלית לעיתים השאיפה לחדש ולהתחדש נעשית מלאכותית, אולי עדיף להנמיך את האווירה החגיגית. אווירת הנשף הרגשי לעתים מכבידה כאשר היא מתרחשת לאורך מסלול ארוך של שירים. במסלול קצר היה נוח יותר, אבל בנתיב ארוך קצת מתעייפים.

אילן ברקוביץ' נותן אווירת קרקס כדי להדגיש את התאהבותו במושא האהבה.

עמ' 30: בוקר קרקס – "הפעם, הבטיחו לנו חגיגית / כל העצים יקודו לקראתנו, / רוח תנשב לא חרישית / ושמים יכחילו מאוד כמצופה. // כמה יפה. / כמה יפה להיות לך בבוקר רוח זה, / אף שאת לבך אני מוצא / עדיין קר מדי אלי. // מהעבר השני של הקרקס / לוליין מבקש לעשות מחווה לאהובתו//".

מכאן עובר המשורר למטונימיה לוליינית שצוללת למטה ומביאה תובנה שיש עולם אחד בלבד לאוהב והוא הימצאות פיזית במצבים סקסואליים, והם באופיים מובילים מטה להסתבכות בחבלי הרגש.
שני שירים שמתכתבים בין שני אוהבים מול חזית שקרויה – מוות. השיר בעמ' 20: "אהובתי, אני יודע, / מותי מסקרן אותך. // גם אני איני רוצה להודות בכך / אהבתי אליך מגבילה אותך / במעש ובנפש".
השיר השני בעמ' 41: "עם מותך / אהפוך כלי דמעה / אנטוף / כמערה שפנו נטיפיה מנה / ואוותר דמעה / כולי לבד".

מעניין שכותב צעיר נסחף אל רגשות היפרדות טרמינלית ומגלגל בתוכו אפשרויות תחושתיות.
השיר בעמ' 74 מסווג את המשורר בתוך חבורה ספרותית שיודעת שמילים יכולות להשפיע על ציבור, שיש להן כוח מנהיגותי: "הכונו נכונו, / חבורת משוררי בית הקפה / חוזרת להופיע ועמה הבשורה: / השלום מתדפק על זגוגיות העיר, / הקפה הסמיך בהיר / ומנהיגם לעתיד מבהיר: אנחנו".

אילן ברקוביץ' מחויב לשירה. הוא מקדיש את חייו ליצירה פואטית, והוא נפגע כשהוא לא מקבל את הפידבק על כתיבתו. ובענין זה אגע בשלושה שירים. עמ' 101: "לאחר שלא הוזכרתי בביקורת השירה / מצאתי נחומים ליגוני ביין-השיר. / ... / אני אכול. מוטב לשתוק. מוטב לחתום / על צ'ק וחזור אל פקיד הבנק שהייתי / נוהג להיות ליום אחד".
השיר בעמ' 102 – פרלוד: "בכתבי שיר על רשימה / מפרי עטו של אדם / שרשעו נגר על יריבו, / טפין מזה ודאי / מחלחלות אל שירי, נאספות / סביבו כדם הפורץ מן הפצע, / מאיימות להכניעו, אבל אז / אני קם, / פותח חלון, / מכניס / אביב. / מנצח".

והשיר בעמ' 103: "עוד חלום הופך בי כר. / אני המשורר המאושר. / מי שראה בי ליצן אז / טעה. מי שטעה בי / ליצן בעצמו. אני המשורר / המאושר מאוד, ועוד חלום הופך בי / כד לעוד".

ההתייחסות לתהליך הארספואטי מעסיק אותו. מצד אחד הוא שלם בטרמינולוגיה היצירתית שלו, ומצד שני הוא מתעסק בביקורת עליה. המצב הקונפליקטי מוציא ממנו עוד יצירה. מתחשבת בביקורת או מחשבנת מהלכים ספרותיים, עוד אין לדעת.

לשירה בספר זה יש רבדים רבים. רובד שירי האהבה נכתב בפרץ תודעתי שונה משירי המלחמה. למשל, השירים הנוגעים במלחמה הם שירים שמציבים מצלמה מול אירועים ספציפיים. הם רגישים ומדויקים, והם ההיסטוריה הישראלית שלנו. שירי השער שכותרתו "חרובי משפחה" לוקחים את הקורא לנוסטלגיה משפחתית שסוחטת דמעה מקצה העין: "אני מאושר אמא. / ץץץ / אני על הקצה ובכל זאת מאושר, אמא. / מאושר וכולי. בערב אני שב הביתה. אהובתי נושקת על שפתי".

בשער: "חרובי בדיה ומציאות" נפרשים אלמנטים רעיוניים אחרים. בעמ' 129, מחול החלומות: "חוטים ארוכים נשלחים מן השמים אלנו / ומאתנו אליהם. יחד הם יוצרים את / מחול החלומות של כולנו מדי לילה. פעם אחרת / נשלח חוט, צומח, עולה ומתרקם. מול חלוני / הלילה ילדים חולמים, קולם הומה שירה".
אילן ברקוביץ' נוגע בעולם ארצי דווקא מתוך הנשגב, וכאן הוא במיטבו.

בכל האילוצים להיות מפתיע הוא מתגלה כרגשן, וכאן הוא סוחף אותי יותר.

בגלל מגוון רבדיה של שירה זו ייקח ממנה הקורא את שנוגע בו. יש בשירה זו פינה לכל אחד, ובסיכום כללי היא בהחלט מעניינת.

והערה אחרונה. יש לשבח את הוצאת אבן חודן על ההגשה החיצונית הנעימה. סוג הנייר, הפרזנטציה של הכריכה. הנה אנחנו רואים שאין צורך באיור, בצילום תמונה, בציור, במשחקי צבע ממוחשבים. יש אפשרות ליצר ספר נעים ללא אמצעים צבעוניים לשם משיכת תשומת לב, ועל כך הברכה.


 



 

דרושה חופשה

דפנה שחורי | ישראל היום 28.5.10

 

המאה ה21 מתאפיינת, בין השאר, במות המאסטרו ותחיית התזמורת. חוכמת ההמון מנצחת את

היחיד. מעמדו של משורר ושל מבקר השירה נשחק לטובת בלוגרים למיניהם. געגועים למבקרים

ולמשוררים רבי השפעה כמו ברוך קורצוויל או נתן אלתרמן לא יחזירו את הגלגל לאחור. לכן בתקופה

שכזו יעדיף משורר, באופן טבעי, לכנות עצמו 'כותב שירה'.

לא כך אילן ברקוביץ' שמכריז בפאתוס ובגאווה בספרו החדש: "הי,/ זה אני הקורא לכם ושר:/

אני המשורר המאושר."(עמ' 145)

ברקוביץ' הוא בעל מדור 'משורר בשטח' במוסף לתרבות וספרות של עיתון 'הארץ', בו הוא כותב

ביקורות ומדווח על המתרחש באירועי שירה. עמדתו חדורת התלהבות של המטיף בשער אינה

אופיינית לתקופתנו. השמועה אף מספרת שכשהופיע ספרו הקודם 'תפוזים', יצא ברקוביץ' למסע יחסי

ציבור, תמים ורב קסם, בחנויות הספרים שעל שכמו ארגז תפוחי זהב.

התחושה העיקרית שעולה מן הקריאה בשירי 'חרובים' (השני בטרילוגיית 'תפוזים/חרובים/

חרוזים') היא שבשעה שכתב המשורר את שיריו הוא כמו לא 'לקח חופשה' מעבודתו ולא השתחרר

מתפקידו כמבקר שירה. בספר ישנם יותר מידי שירים ארס- פואטיים שמנסחים אמירות על לשון השיר,

על תהליך הכתיבה. אמירות מובלעות שמופנות כלפי מבקרים או עורכים, התחשבנויות עם משוררי בתי

קפה, אכזבות וקנאת סופרים.

דווקא השירים הטובים בקובץ, בדומה לקודמו 'תפוזים', הם שירי האהבה שמופנים לבנו הקטן

או לאישה בשר ודם, ולא למוזה החמקמקה. מדובר בשירים לירייים, צבעוניים, ניחוחיים ומוארים אשר

נעים על הגבול שבין שפת קודש לחול.

אך מלבד אלה ברקוביץ' עסוק, כאמור, בניסיון ללכוד את המוזה, או לחילופין ללמד את הקורא

מהי שירה. והוא לא לוקח בחשבון כי האישה שאיתו, כמו גם קוראיו, עלולים למאוס באובססיה זו,

ולעזבו:" בשער הבית / בנעלי בית / בלי בגדי משורר / נעמדתי תוהה כשהלכת..."(עמ' 35)

לכן עצתי לברקוביץ' כי בשעה שהוא חוזר מן השטח, רצוי שיפשוט מעליו את מדי המשורר וירפה

מעט מתפקידו. כי רק כך תופיע ההשראה הטהורה, ואפילו, כמו שכתב מאיר ויזלטיר ושר אריק סיני

בשיר המקסים 'שובי שובי לפרדס': "עם הפריחה המשגעת והצל המפכה . "

 

לקריאה בבלוג של דפנה שחורי לחץ כאן

 

  

ברקוביץ' פותח פה

וזה לא אייל ברקוביץ', אלא המשורר אילן ברקוביץ' שמוציא ספר חדש, "חרובים", ומתפנה לענות למשמיצים הרבים שלו. "עולם השירה פה מושחת מיסודו, אני מרגיש כמו צדיק אחד בסדום"
עמיחי שלו | 9.7.10 Ynet

 

יחסית לגודלו, עולם השירה המקומי רוויי אמוציות. למעשה, אמוציות היא מילה עדינה במקצת לתאר אותו. עולם השירה הוא ביצה מלאת יתושים, צפרדעים וגם נרקיסים. אולי בגלל הגודל שלו, אולי בגלל מצב השירה, ואולי בגלל שמשוררים הם פשוט עם רגיש מאוד.

אחת הדמויות הבולטות בביצה הזו היא המשורר אילן ברקוביץ' בן ה-36. ברקוביץ', שלאחרונה שיחרר לאוויר את ספר שיריו השני "חרובים", הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף הספרות של הארץ, חוקר במרכז "קיפ" לחקר הספרות ועובד על הדוקטורט שלו, שיעסוק בשירתו של אמיר גלבע.

לפני "חרובים" הוציא את הספר "תפוזים", שניהם חלק מטרילוגיה שהשלישי בה ייקרא "חרוזים". בגיל 22 פירסם גם את "מודה באהבה", ספר שהוא מודה שהיה בוסרי למדי. "אבל אני עדיין גאה בו מאוד", הוא מציין.

 

משמיץ או מושמץ?

 

אז למה ברקוביץ' הפך לדמות כל כך מעוררת מחלוקת? מצד אחד, יצחק לאור שיבח את שירתו: "קראו את החד-פעמי, את מה שעוד לא היה, ותראו כמה מיוחדת לשון השירה. בעיקר את ההעזה שלו". מצד שני, פרופ' גבריאל מוקד הצליף בו ללא רחמים: "גרפומן צעיר נוראי. אינו מסתפק בתפקיד 'המשורר' אלא גם מנסה להופיע כמבקר שירה מרכזי, תחום שבו אין לו ההבנה המינימלית ביותר והוא כמובן מחבר שירת התפוזים והחרובים הזוועתית. הופעתו מדגימה את שלטון היח"צנות".

"את השאלה מדוע הפכתי למושמץ אתה צריך להפנות למשמיצים", אומר ברקוביץ'. "אתה צריך לשאול את המנהל האמנותי של פסטיבל אחד לשירה מדוע הוא איים עלי שאם לא איישר איתו קו הוא יפגע בשירתי באופן אכזרי. אתה צריך לשאול את מנהיגה של קבוצת משוררים אחת מדוע נפקד מקומי מהפסטיבל שהם עורכים, לאחר שהוא לא התבייש לומר לי כי נערכה ישיבה שבה הוחלט כי בשל הדרך שבה כתבתי על שירתו של אחד מחברי הקבוצה - הם לא יזמינו אותי.

"האלימות המילולית והספרותית שננקטת כלפי אמנם מעציבה אותי באופן אישי אבל חמור מכך - היא מדאיגה אותי מאוד בהיבט הכללי של הדברים. מדובר באנשים שמקבלים כספי ציבור ונוהגים בהם כבשלהם מבלי שיתנו על כך את הדין. הם כמובן לא יעצרו אותי בדרכי. להיפך".

 

אבל למה דווקא כלפייך מתנהגים ככה ולא כלפי אחרים?

 

"אני חושב שזה קשור מאוד למדור שלי. הוא מושך אש ומכעיס את אלוהי השירה המדומים. אני לא משחק את המשחק הפוליטי של רוב המשוררים בארץ, שידיהם רוחצות לא אחת את ידי המבקרים. המשוררים והמבקרים כאחד מתנהלים לעיתים קרובות כאחרוני הפוליטיקאים ובחסות האמנות הנשגבה ביותר של הכתיבה - השירה - עושים מעשים שלא ייעשו. אני לעולם לא אנהג בדרך הזו משום שאני מבקש לסמן קו חדש, של אהבת השירה במובן הטהור ביותר שלה, בלי שחיתויות ואינטריגות.

"אני משורר בודד למרות שאני חש לא אחת, בעיקר כשאני מגיע לאירועי שירה, שאני משמש סמן ימני עבור לא מעט משוררים שדרכם כשלי, באה משום מקום ומבקשת להשמיע את קולה בגאון. הנה לך עוד סיבה אפשרית להשמצות כלפי: אנשי הספרות של השירה לא יכולים לסבול את העובדה שהגעתי משום מקום, מבלי שנזקקתי לאישורם המטפורי של יושבי בתי הקפה ומלחכי הפנכה הידועים, ושבזכות עצמי בלבד ניתן הדרור לשירתי ולעמדותי על השירה העברית בת זמננו ובכלל".

ברקוביץ' מוסיף כי מאז שהחל לכתוב את המדור, חייו האישיים עברו טלטלה עזה. "ידעתי כבר משברים נפשיים קשים שהביאו אותי כמעט עד למצבים אובדניים", הוא אומר. "השירה שלי נלחמת על חייה במלוא מובן המילה. אולי זה עושה טוב לפרסונה הציבורית שלי, אבל לי ולבני ביתי המדור הזה הוא קללה לא קטנה. לשמחתי, עבור משוררים רבים וחדשים הוא משמש כברכה, או כך לפחות אני נוטה לחשוב. כך שהמחיר האישי שאני משלם שווה את התמורה".

 

תרבות השירה שלנו חולה

 

אפשר אולי להשליך בין המצב האישי של ברקוביץ' למצב הכללי של השירה העברית. והוא, כמי שעומד בצומת מכוננת ורוחשת, יכול להעיד שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, או ההיפך. "תרבות השירה שלנו חולה. הייתי אומר שמצבה קשה אך יציב. היא כמו אדם הקופץ ממגדל גבוה אל מותו כשלמטה יש אנשים אחדים שמחזיקים ביריעת בד ומונעים ממנו להתרסק. כדי שתהיה תהודה אמיתית לשירתנו, צריך שיריעת הבד תהפוך למקפצה גבוהה אל השמיים האמנותיים שאליהם היא מכוונת. "את זה לא יעשו הפסטיבלים, שרק מסאבים את השירה והופכים אותה לשירה של פוליטרוקים ומיישרי-קו. את זה גם לא יעשו כתבי העת הקמים כאן חדשות לבקרים ומועילים בסופו של דבר בעיקר לעורכיהם המשוררים ולשירתם שלהם. את זה גם לא יעשו הפרסים הספרותיים הניתנים כאן כמעט לכל דורש, לא פעם בדרכים לא הולמות.

"לצערי הרב, גיליתי כי עולם השירה שלנו - כמו החברה הישראלית כולה - הוא עולם מושחת מיסודו. במקום שהמשוררים והשירה יסמנו דרך חדשה ואחרת, הם ממשיכים את הדרכים הנלוזות של נבחרי הציבור ומרבים להסתודד בדרך שמזכירה לי חברי כנסת מן השורה ולא משוררים לוהטים מבעירה.
"משוררים צריכים להעז ולצעוק. להעז ולטעות. לחרף את הנפש בעבור היצירה השירית. אין דרך אחרת. נדרשת מהפכה אמיתית ונדרשים משוררים בעלי שאר רוח, שרק האמנות הטהורה של השירה מעניינת אותם ולא הרדיפה אחר הכבוד או האגו האישי שלהם".

ואיפה ברקוביץ' עצמו בכל הסיטואציה הזו? "בינתיים אני מרגיש כמו צדיק אחד בסדום, אבל אני לא צדיק כזה גדול", הוא אומר. "אני יודע מה צריך לעשות ולא עושה כי אין לי די זמן וכסף. בעולם אידיאלי,כפי שאני רואה אותו, משורר חברתי שמקבל פרס ספרותי נכבד היה תורם את כספי הפרס לקהילות נזקקות.

"בעולם השירה המנוון שלנו, תאב הכבוד והיוקרה האישית - משורר חברתי שזוכה בפרס ממהר להצטלם עם נותני החסויות וטס לנופש בפריז. בכך הוא משחית את עולמו היצירתי ופוגע בכולנו. אם היו ניתנים לי סכומי הכסף האדירים שניתנים כאן לעסקני השירה ופרנסיה, הייתי הופך עולמות ומחייה את תרבות השירה בדרכים מגוונות שעליהן אני חושב ימים כלילות.

 

קחי לך תפוזים וחרובים

 

עכשיו ברקוביץ' שוב בפרונט כמשורר עם "חרובים" (הוצאת אבן חושן), חלק שני מטרילוגיית שירה, ואכן מדובר בתופעה חריגה - שהשירה עצמה נכנסת לטרילוגיה שיש מאחוריה קונספט, דבר שהוא אולי מגביל.

"מאחורי זה לא עומד רעיון אלא ניצבת דרך", הוא אומר. "דרך החיים שלי, מסע השירה שאני עובר בחיי. המשוררוּת שמפעמת בי. אני מהלך בחיים ומביט בהם בעיניים פקוחות של משורר, כלומר בעור חשוף

לגמרי, בוער מרגשות, מאהבה, מכאב ומעוולות חברתיות ומוסריות שאני רואה לנגד עיני. "אם ב'תפוזים' המשורר שבי עמד מול עוצמת האור הניתז מן השמש או גמע מעסיס הפרי הגדול של האהבה ולעומת זאת ב'חרובים' הוא נעמד מול חרבות החרובים האנושיים שבנו והתמודד איתם, הרי שב'חרוזים' המסע שלו עומד להגיע אל... אבל רגע, מדוע שאגלה את סופה של הטרילוגיה מראש? בוא ונשמור על מתח".

זה לא נראה לך מעט גימיקי? אתה יודע מראש מה תכתוב? לא פשוט יותר להוציא ספר שירה חדש כשיש מספיק שירים בלי להתחייב, בלי מסגרת? "אני פשוט לא מעוניין לעשות את מה שפשוט, את מה שכבר נעשה וייעשה על-ידי מי שחוששים להסתכן באמנותם. אני מבקש להלך בדרך חדשה שמן הסתם יכולה להיות גם קשה יותר, משום שלא הילכו בה לפני".

 

לקריאה באתר Ynet  לחץ כאן

 


 

Ynet

3.6.10

 

אֲנִי הָאִישׁ הַמּוֹלִיךְ לְכָל אֹרֶךְ הָרְחוֹב אֶת חִיּוּכוֹ.

אֲנִי בָּהִיר וּמַקְסִים וְכָךְ טוֹב לִי. אֲנִי מַקְסִים וּבָהִיר לְהָאִיר

פְּנֵיהֶם שֶׁל אֲנָשִׁים בִּשְׁלַל חִיּוּכִים טוֹבִים וְגַם בִּצְחוֹק.

בְּעָבְרִי, מִתְחַלֵּף עִצְּבוֹנוֹ הַיָּשָׁן שֶׁל הָרְחוֹב

בְּצִבְעוֹנוֹת חֲדָשִׁים שֶׁל זָהָב

וְהָאַהֲבָה – מָה רַבָּה הִיא כְּשֶׁעוֹבְרָה...

 

מוֹכֵר נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי

קוֹל בַּס צָרוּד רוֹטֵן מוֹכֵר נִכְסֵי

דְּלָא נָיְדֵי,

אֲנִי

מְנַסֶּה לַשָּׁוְא לְחַיְּכוֹ, עוֹבֵר

בָּרְחוֹב וְגַם הָרְחוֹב מְנַסֶּה לְבָרְכוֹ.

 

מַה זֶּה הָיָה לוֹ,

הַגֶּבֶר הַזֶּה, עֶלֶם יָקָר שֶׁמַּכַּת

אֶגְרוֹפוֹ תְּעוֹפֵף שִׁירִים רַכִּים לָרָחוֹק?

 

תּוּגַת עוֹלָמוֹ מְנַצַּחַת עָלָיו

וְאֵין רוֹאִים לוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ

אֶת יְפוּת תַּלְתַּלָּיו.

 

*** 

צָעַקְתִּי: נִשְׁמַע, מַה יִּקְרֶה אוֹ

יֵרָאֶה לְמֵרָחוֹק וּבַלַּיְלָה אָנָּא אֲנִי

בָּא, כְּשֶׁכָּל הָאוֹרְחִים הוֹלְכִים רָחוֹק

וְהַשֵּׁנָה בָּאָה לְאִטָּהּ וְעִמָּהּ הַחֲלוֹמוֹת,

זוֹהֲרִים כִּמְלָכִים שֶׁאֶחָד מֵהֶם

בְּוַדַּאי הָיִיתִי יָכוֹל לִהְיוֹת

דָּוִד.

 

לנער אדמוני יפה ורפה־שכל, שראיתי בגינה.

 

אילן ברקוביץ', משורר, בעל המדור "משורר בשטח" בעיתון הארץ, פירסם עד כה את ספרי השירה "מוֹדֶה בְּאַהֲבָה" (1995) ו"תַּפּוּזִים" (2007). השירים הנ"ל לקוחים מתוך ספרו החדש "חרובים" (הוצאת אבן חושן).


לקריאה באתר
Ynet לחץ כאן

 


לקריאה ולהאזנה לשירים של אילן ברקוביץ' אשר פורסמו באתר Ynet לחץ כאן

 

 

מחיר קטלוגי: 62.00 ש"ח
מחיר באתר: 49.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד