• אבן חושן

מאחורי המלחמה רואים את הים

 

"מאחורי המלחמה רואים את הים" הוא הספר

השישים בסדרת פטדה, אבן מאבני החושן.

נדפס בגופן פרנק ריהל על נייר קרם

מאה וארבעים גרם והוא מלווה

בצילומים מעשה ידי

גדי דגון

 

 

שירתה של נילי דגן מצלמת פיסות מציאות ומתרגמת אותן מבלי משים לכאורה לאירועים בעלי משמעות. מלחמה, אבדן, מחלה, ידידות, נסיעה, היזכרות, עליצות החיים.

חיבורה למצלמה של ממש הוא כמעט עניין מתבקש מאליו.

בספרה השני 'מאחורי המלחמה רואים את הים' (אבן חושן 2010) היא משתפת פעולה עם הצלם גדי דגון ביצירת השתקפות כפולה של מושאי שיריה.

בכך היא ממשיכה דרך שהתהוותה בספרה הראשון 'בכל אדם יש ארבעה בנים' (אבן חושן 2008) שבו שיתפה פעולה עם מוסיקאים, שחקנים ואמנים פלסטיים בפרויקט ייחודי שכלל ספר, תקליטור ומיצג אמנותי.

שירתה חורגת מגבולות עצמה כדי לגעת באמנויות אחרות וכדי להגיע לקהלים רחבים ומגוונים. זוהי שירה מעורבת בנושאיה ובטכניקה שלה, המרחיבה את גבולות החוויה האמנותית שהיא מעניקה לקוראיה.

 


 

פרדוקס הנטול מן החיים עצמם

ניקולא אורבך | עיתון 77, גיליון 353 עמ' 16

 

אחת המהפכות הגדולות, והמבורכות, בתולדות הספרות והפילוסופיה האנושית, התרחשה עם לידתה של תורת האקזיסטנציאליזם, העוסקת בתכלית הקיום האנושי ובמשמעותו בעידן המודרני. אמנם מעטים היו ההוגים ואנשי הספרות שעסקו בכתביהם במהות הקיום ובמשמעותו. אך אלו חשפו בדפיהם את רקמות העצב ואת מורכבות החברה האנושית והאדם, ועל כך זכו לתהילת עולם (ניטשה, קאמי, סארטר, בובואר, היידגר, קפקא ועוד). בכתיבתה השירית מבטאת נילי דגן את קו המחשבה האקזיסטנציאליסטי, שבאמצעותו נחשפת הכרוניקה של החיים על מורכבותה, שבריריותה, כיעורה ויופיה.

 

בספר שיריה השני מאחורי המלחמה רואים את הים, מתארת דגן את לבטי האדם, שגרת חייו, הגותו, מחשבותיו, דעיכתו, מותו, שרידיו וצלקות שהותיר בנופי הארצות השונות. יחסה האמביוולנטי לתקווה מופיע כבר בכותרת הספר, שבה מוצהר אמנם כי "מאחורי המלחמה רואים הים", אולם תצלום הכריכה מציג ים מעורפל ומטושטש.

כותרת הספר שאולה מכותרת השיר הראשון בספר, שעוסק בלחימה בעזה במסגרת "עופרת יצוקה" בחורף 2009. בשיר זה עוטה דגן בגדי מלחמה וצובעת את הנוף בחוסר ודאות: "צבע אדום יורד על שדות חרושים/ענני עשן מסתבכים/לאופק חדש/מאחורי המלחמה/ רואים את הים" (עמ' 5). הצבע האדום - צבעה של האזעקה העולה והיורדת בשדרות, מציף את המרחב כשלאחריו ענני עשן הטילים שנורו מיתמרים ויוצרים אופק חדש ומעורפל. מבעד לאותו אופק סמיך ומעורפל, טוענת המשוררת ש"רואים את הים". אותו ים שמסמל טוהר, רוגע ושלווה (ואולי גם ימי שלום), המוצג בחזית הספר מטושטש ובלתי מושג. ייתכן שהצלם גדי דגון והמשוררת כיוונו לכך שגם עם שוך הקרבות, הרוגע והשלווה לא יופיעו במילואם וענני העשן (המלחמה) שבאופק לא יפוגו, ולפיכך הים (השלום) אמנם ייראה, אך באופן מעורפל בלבד.

 

צלקות המלחמה נוכחות לא רק ביחס למרחב הישראלי. דגן מציירת בפרטי פרטים גם את נופי הלחימה במדינות יוגוסלביה לשעבר, בהן ביקרה. בשיר 'לסטובו' (כפר בקרואטיה) היא מבכה את מות התושבים ואת הרס הנוף ומתארת מרחב מצולק ומדמם: "היה עלינו ללכת לאיבוד בלסטובו/ כדי למצוא מקום שלא ניתן למצאו...קר. לאן הלכו כֻּלָם?/ מישהו חולף בדרך לא דרך... על שלחן עץ מפה רקומת נוף שנעלם" (עמ' 9). אף שתמה המלחמה, שרידיה עדיין ניכרים בכל כפר ובינות חריצי כל אבן דרך. דגן מקדישה לנופים האילמים שניטלו מהם קולם וחיותם פרק שלם, שבו מחד היא מציגה את ייחודו הרגיונאלי של הבלקן על עושרו הגיאומורפולוגי, הפיטוגרפי והאתנוגרפי ומאידך היא מבליטה (לעתים עד כדי הגזמה) את הכיעור והצלקות שנותרו בפניו. מעניין לציין כי ביחס ללחימה בעזה נמנעה המשוררת מהבעת עמדה מפורשת בשירתה, ואולם ביחס למלחמה בבלקן ולתוצאותיה ההרסניות, היא נחרצת וברורה: "המלחמה חרצה לשונותיה/ על מה ולמה פרצה כבר איש אינו זוכר" (עמ' 9). יחד עם זאת, המשוררת נמנעת מהפניית אצבע מאשימה או תומכת בצד מסוים בלחימה: "איש אינו אשם/ והמתים אינם יודעים מאומה" (שם). גם בשיר 'רואים את הים' עמדתה נייטרלית, כצלמת המתבוננת מהצד, מודעת לחסרונות ולמעלות של עמי העולם: "מישהו סימן גבול ומישהו אחר ירה" - כרוניקה של פעולות שאין לה אשמים (עמ' 5).

 

שני פרקים מצמררים ומעוררי הזדהות הקדישה דגן למותם של קרובים לה. בפרק המוקדש ללאה, מופיעים שישה שירים, שבהם המשוררת תיעדה, צילמה ואף ציירה את ימיה האחרונים של חברתה בבית החולים. השירים האלה נכתבו מנקודת מבטה של החברה, ומתוך הזדהות עמוקה עם סבלה: "את לוקחת את חפציך אתך/ לחיים הבאים...ידית מטת הברזל מכוֶנֶת/את ימיך" (עמ' 22). בשיר אחר (עמ' 24) מתואר דיאלוג כמעט אילם בין המשוררת המודאגת לחברתה: "לא היינו עצובות/ השלמנו עם פטפוטי הגרוזינית במיטה הסמוכה...'את מפחדת?'/ 'לא'...צוחקות עד קצה השיער/ שהכסיף". בעוד שבבית החולים, יחד עם החברה החולה, חרף הקשיים היא חדורת אופטימיות ופעלתנות, הרי שעם חזרתה הביתה, נמלאת הכותבת אימה והרהורים מטרידים. היא עדיין שם, עם החברה: במחשבותיה, בהרהוריה, ברגשותיה, רק הגוף הפיזי נאלץ לשוב לשגרה הביתית: "בבית הקר לא נשמעת טריקת מקרר/ אין מפגשים אקראיים/ לא מצחצחים שינים... התמונות הוסרו/ השעון הביולוגי נדרך מחדש/ מרחיק מאיתנו יום ועוד יום" (עמ' 25).

מות החברה, כמו גם גסיסתו ומותו של ידיד, מוצגים כחוויה מאופקת וסגרגטיבית. המשוררת יוצרת הפרדה ברורה בין חיים למוות: "החיים מסתיימים/ נחרצים באבן מחוספסת/ ובשוליהם נותרת כותנת טריקו... תלויה על וו במקלחת" (עמ' 27). המת נטמן ונחתם באבן מחוספסת, ואילו שאריותיו החיות נותרות יחד עם הקרובים האבלים, שאף הם "לא מזכירים שמות". המשוררת מעניקה נופך ויזואלי, כמעט הוליוודי, לאירוע הלוויה: "עוד יש מה לומר בטרם/ ירד הגשם וישקה את הגפסנית/ פונים בכבדות לעבר השער/ לא מזכירים שמות" (עמ' 27). גסיסת הידיד היא כרוניקה של מוות ידוע מראש: "בחדר הסמוך/השכנים הולכים ומתמעטים", עד שלבסוף: "אתה נושם נשימה עמוקה ודי" (עמ' 66). ומשמעות ה"די" כאן היא בבחינת יצירת חיץ בין עולם המתים לעולם החיים, הפרדה שחוזרת כמוטיב בשירי דגן.

 

לאורך הספר נשזרת, במכוון או לאו, כמיהה עזה לחום, לתמיכה ולמגע מדמות שאת זהותה המשוררת אינה חושפת. בשיר 'חוף סגור' מבקשת המשוררת מהדמות "גע בי" (עמ' 42), ובשיר 'חמין' היא מלינה על הריחוק ואולי הניכור בינה לבין הדמות, ניכור שאת תוצאותיו היא מציגה בשיר האינטימי והחושפני 'ביני לביני' "כל ההיסטוריה של שלנו תלויה/ על חוט דק של כניעה/ אפילו המריבות הן ביני לביני" (עמ' 33).

לבד מהכמיהה זאת, משתפת המשוררת בפרקים 'טרולוסים' (עמ' 37-50) ו'ביני לביני' (עמ' 29-36) את הקוראים בתהליך חישוף כן ויפהפה שחותר להגיע לתובנה כלשהי בעולם של חוסר ודאות: "הימים עוברים דרכנו/ במשחקי סודוקו - ניסוי וטעיה... נדרשים לי כל החיים לגלות/ מי אני,/ וכעת אני עייפה" (עמ' 40). דגן אינה בוחנת רק את חייה שלה ומערערת על קיומם, אלא בוחנת, מבקרת ומערערת גם על חיי החברה שבה היא חיה ופועלת: "עירי... כבר לא מה שהיתה/ אנשים הפכו להיות רחוב/אנדרטה על חוף" (עמ' 43).

 

דף נפרד ייחדה דגן לשורה האחרונה בספרה: "תקווה היא תחבולה של החיים" (עמ' 69). דף שלם שבמרכזו אותה שורה ערירית לבדה, כאילו מוקצית. מנודה מילקוט השירים, אך קשורה אליו קשר הדוק וממשיכה רצף ליניארי שעניינו עיסוק אינטימי עד פולשני בדעיכה, תהייה, כמיהה ומוות. למעשה זאת חתימה דו-משמעית: פסימית מצד אחד, כאילו אין לתקווה סיכוי, בהיותה תוצר אבולוציוני (כמעט מתבקש) של רצף אירועים ותהליכים קשים. מצד שני, היא אופטימיות בתחבולות שהיא מפגינה וביכולתה להתגבר על קשיים, כפי שתוארו בשירים הצבעוניים, החיוניים. לכאורה פרדוקס בין התקווה שמזהה הקורא בפכים הקטנים המתוארים בשירים, לשלילת התקווה ודחייתה, כמו בשיר האחרון בספר (עמ' 66), הנחתם במשפט "אתה נושם נשימה עמוקה/ ודי". אך זהו פרדוקס הנטול מן החיים הממשיים עצמם.


 

מאחורי המלחמה רואים את הים - נילי דגן -ספר שירה

22.11.2010 (אתר נוריתהה)

מאחורי המלחמה רואים את הים - נילי דגן (ספר שירה). שירתה של נילי דגן מצלמת פיסות מציאות ומתרגמת אותן לאירועים בעלי משמעות: מלחמה, אובדן, מחלה, ידידות, נסיעה, היזכרות, שמחת חיים.

 

 

חדש על המדף
חדש בהוצאת "אבן חושן"

מאחורי המלחמה רואים את הים

שירים

מאת: נילי דגן

בליווי צילומים של גדי דגון

*****

עיצוב הספר: דוד ויוסף, תקשורת חזותית, סטודיו לעיצוב

 

שירתה של נילי דגן מצלמת פיסות מציאות ומתרגמת אותן לאירועים בעלי משמעות: מלחמה, אובדן, מחלה, ידידות, נסיעה, היזכרות, שמחת חיים.

חיבורה למצלמה של ממש הוא כמעט מתבקש מאליו. בספרה השני "מאחורי המלחמה רואים את הים" היא משתפת פעולה עם הצלם גדי דגון ביצירת השתקפות כפולה של מושאי שיריה בכך היא ממשיכה דרך שהתוותה בספרה הראשון "בכל אדם יש ארבעה בנים" (אבן חושן 2008) שבו שיתפה פעולה עם מוסיקאים, שחקנים ואמנים פלסטיים בפרוייקט ייחודי שכלל ספר, תקליטור ומיצג אמנותי.

 

שירתה של נילי דגן חורגת מגבולות עצמה כדי לגעת באמנויות אחרות וכדי להגיע לקהלים רחבים ומגוונים. זוהי שירה מעורבת בנושאיה ובטכניקה שלה, המרחיבה את גבולות החוויה האמנותית שהיא מעניקה לקוראיה.

 

רואים את הים

 

אֶת הַשִּׂנְאָה קִבַּלְנוּ בִּירֻשָּׁה

אֶת הַחֶמְלָה בְּתוֹרָשָׁה

אֹמֶץ הַלֵּב מֻשְׁאָל.

 

מִישֶׁהוּ סִמֵּן גְּבוּל

וּמִישֶׁהוּ אַחֵר יָרָה.

 

צֶבַע אָדֹם יוֹרֵד עַל שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים,

עַנְנֵי עָשָׁן מִסְתַּבְּכִים

לְאֹפֶק חָדָשׁ.

 

מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלְחָמָה

רוֹאִים אֶת הַיָּם.

 

 

"מאחורי המלחמה רואים את הים" מכיל 46 שירים בשישה שערים:

שיר הנושא הפותח את הספר "רואים את הים" , (עמ' 5) נכתב בינואר 2009 בימי המלחמה בעזה במבצע "עופרת יצוקה": שירים מלסטובו, (עמ' 7-18) כפר באי לסטובו שבקרואטיה, נכתבו בעקבות מסע בחבלים מוכי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר; שישה שירים ללאה(עמ' 21-27) הם תיעוד שירי חשוף מימיה האחרונים של חברה שהלכה לעולמה ממחלה סופנית; גם המחזור אומרים רק מה שמוכרחים, (עמ' 61-66) החותם את הספר, מורכב משירי פרידה מידיד שהלך לעולמו; שירי ביני לביני (עמ' 29-34) קולטים ברזולוציה גבוהה פכים קטנים מחיי היומיום; שירי טרולוסים (עמ'37- 48 ) הם שלל תמונות צבעוניות מעיר תיירות ונמל דרומית בה חייתה המחברת שנים רבות; גלויה מבורנו, (עמ' 51-59) בדומה לשירים מלסטובו גם הם שירים בעקבות נסיעה. אין אלה נופים מוכי מלחמה אולם דבר מה קודר ומאיים מהלך גם בהם.

וכך השירים והקוראים "משייטים בין התרחשויות, אין לדעת לאן נגיע"... כנאמר באחד מהם; בין מלחמה, מה שמאחוריה, ומה שלפניה.

 

*

המשורר אשר רייך על הספר: ספרה של נילי דגן "מאחורי המלחמה רואים את הים" מגובש בשל ומפתיע... לקורא נכונה חוויה אותנטית המטופלת בפיוט מעודן."

*

 

הצילומים המלווים את הספר לקוחים מתוך הפרוייקט של גדי דגון "רחובות רג'יו אמיליה", איטליה. הוצאת "אבן חושן" מוציאה לאור במקביל גם מהדורה מצומצמת בת 180 עותקים מלווה בצילום חתום בידי גדי דגון.

 

 

נילי דגן

 

על הדרך אל השירה היא הגיעה אל השירה בגיל 50+ לאחר קוצב לב שהושתל בחזה ושינה את חייה, ומעיסוקיה הקודמים עברה לכתיבה, יצירה ולימודים. למעשה, הכל החל בצפייתה בלוויה של נעמי שמר ששודרה בטלוויזיה, ובה שר דודו אלהרר ארבעה שירים שנעמי ציוותה לו. נילי מצאה עצמה חורזת פזמון לזכרה ושלחה אותו לאלהרר שבחר לקרוא אותו בתוכניתו בגל"צ בשלושים לנעמי שמר.

בעקבות פגישה עם המשורר והעורך עמוס לויתן, החלה לכתוב שירה לירית אמנותית. אהבת השירה החזירה אותה לספסל הלימודים ללימודי ספרות בשלוחת אוניברסיטת בן-גוריון באילת, ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א, ולסדנאות שירה בבית אריאלה בהדרכת המשוררים מאיה בז'רנו, רחל חלפי, אורי ברנשטיין ואחרים. מאז פורסמו שיריה במוסף לספרות של ידיעות אחרונות, בכתבי העת "מאזניים", "עיתון 77", "שבו" ו"גג".

 

על ספר השירים הראשון "בכל אדם יש ארבעה בנים" הוא פרוייקט ייחודי אמנותי בארבעה ממדים – שירה, תרגום, מוסיקה וקריאה, בליווי תקליטורים בהפקת דודו אלהרר. הספר ראה אור בעברית ובאנגלית בהוצאת "אבן חושן" (2008), וגם במהדורה ביבליופילית מצומצמת בעיצוב אמן הספר עידו אגסי, שהכין מארז מיוחד, כרך את הספרים בעור, כשביניהם חוצצת מגזרת המתכת "רביעייה" של האמן דוד גרשטיין. היצירה נבחרה להיות מוצגת בין ספרי האמן המיוחדים בשדרת ספרי האמנות של יריד הספרים ה-60 בפרנקפורט (באוקטובר 2008) .

משירי הספר תורגמו לאנגלית על ידי סוזן ואד קודיש, לערבית ע"י המשורר פרופ' נעים עריידי, ולספרדית על ידי קלאודיה אסא. התרגומים הובילו לפרוייקט מוסיקלי "קונצרט שירה בארבעה קולות" הכולל שמונה קטעים אינסטרומנטאליים מקוריים שהלחין והפיק דודו אלהרר ועיבד קן ברג'ס, המשלבים קריאה אמנותית של טקסטים מספר השירים, בביצוע ארבע שחקניות ובארבע שפות.

 

על מיזמי שירה מעבר להיותה משוררת ויוצרת בזכות עצמה, משקיעה נילי דגן את כישוריה העסקיים והניהוליים במיזמי שירה: ב-2009 שימשה כחברת מערכת בעיתון המקוון "עיין ערך שירה" והגישה מדור סיקורת על משוררים ושירתם. בפסטיבל מטולה ה-12 יזמה "הפקה אינטרנטית" של הפסטיבל בשיתוף עם המנהל האמנותי של הפסטיבל, רפי וייכרט, המשורר והעורך של הוצאת "קשב לשירה". היה זה ניסיון ראשון מסוגו לתעד פסטיבל שירה שלם, חגיגת שירה וצליל בהשתתפות כ-60 משוררים ויוצרים, בגיליון בן 75 עמודים של כתב העת המקוון "עיין ערך שירה" בעריכת שרית שץ.

 

בימים אלה היא שוקדת על פרוייקט חדש שיזמה עבור איגוד כללי של סופרים בישראל, העוסק בהנצחת זכרו של המשורר והעורך פסח מיילין שהלך לעולמו ביולי 2010 , וכיהן כסגנו של ד"ר חיים נגיד יו"ר האיגוד.

 

על כתיבה לילדים לאחרונה השלימה ספר שירי ילדים "ילדה של פעם", בעריכת נורית זרחי, המספר על ילדותה בבית המשפחה החקלאית בכפר סבא, במשק של סבה. את הספר יאייר מישל קישקה והוא יראה אור ב- 2011, ובהכנה ספר ילדים חדש.

 

 

בין כתיבת השירה, כתיבה לילדים וייזום פרוייקטים לשירה, היא ממשיכה בשנה שנייה של לימודי מחזאות בבית הספר לכתיבת דרמה שבסמינר לוינסקי, בניהולו של יובל המון, שותפה בהפקה באנסמבל למחזאים צעירים, ושוקדת על כתיבת מחזה.

 

ביוגרפיה - נולדה ב-1953 למשפחה בעלת משק חקלאי בכפר סבא, שאבותיה עלו ארצה בעלייה הרביעית. אמה ז"ל, ילידת נהלל, הייתה מוסיקאית ומורה לפסנתר. אביה היה איש צבא, שעלה ארצה מליטא לדגניה . את משפחתה הקימה נילי באילת. ב-1986 נישאה שנית בחתונה הראשונה שנערכה בטאבה לפני שהועברה בהסכמי השלום למצריים. במשך כ-25 שנה עבדה לצד בעלה לואיס דגן בניהול עסקי המשפחה באילת שכללו בנייה, נדל"ן ויזמות.


גדי דגון

 

יליד 1957, מלבורן, אוסטרליה. מהצלמים הבולטים בישראל, אמן ואוטודידקט. בעל מנעד מקצועי נדיר. מצלמי הפרסום המובילים, צלם עתונות ומגזינים, צלם ספורט, צלם אופנה, מאסטר בצילום דיוקנאות – מדינאים, אישי ציבור, ספורטאים ובכירי שוק ההון.

 

מתמחה בצילום אמנויות הבמה: תיאטרון, אופרה ומחול. משמש צלם הבית של להקת בת-שבע (כעשרים שנה), תיאטרון החאן, תיאטרון תמונע ותיאטרון גשר.

 

זכה בפרסים רבים והשתתף בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות ביניהן:

"העמדת פנים" – מוזיאון רמת-גן, אוצרת נעמי אביב (1990);

"גרפיטי בכיכר רבין" – מוזיאון תל-אביב, אוצר מוטי עומר (1995);

"רוקד עם מצלמה" – גלריית ברוורמן, אוצרת נעמי אביב (2008);

"אני כישלון של ישבן – דיבור אודות אלוהים", – תיאטרון תמונע.

 

הוציא שלושה ספרי צילום:

"גרפיטי בכיכר רבין", בהוצאת מוזיאון תל-אביב

"אבות ובנות", בהוצאת דניאלה די-נור

"אחד מי יודע", בהוצאת עם עובד.

 

גדי דגון חי ועובד ביפו.

 


מקור ראשון 26/11/2010

 


 

המשוררת נילי דגן על ספר שיריה ''מאחורי המלחמה רואים את הים''

בעולם אכזר וחסר תכלית, אשר בו אחד אוכל את השני בשביל לאכול את השלישי ולמרות חוסר התוחלת שבו, הופעת אשה כמשוררת היא הפתעה כנגד כוחות הטבע האכזריים.

 

יואב עזרא | תרבות | ספרות

10.4.10 | www.mysay.co.il

הגברת נילי דגן היא משוררת. היא זכתה במעלה זו ביושר מאחר וגם שיריה אינם נופלים בחכמתם התבונית. פעם לפני הרבה שנים הייתי בקורס על 'חקר המוח', שם בין היתר נאמר מי שרוצה להבין גאונים צריך ללכת לאמהות שלהם, מאחר ומרבית מתכונות הילד הגאון הן של אמו. כשאני מסתכל על האישה היהודייה שהפכה לאשה הישראלית - כל אחת וה'הפרעה' שלה , כל אחת 'לא נורמלית' בדרכה. אולי פה נעוצה ההפרעה של הגאונים הישראלים האמהות שלהם במיוחד שהן משוררות.

סוף עונת הקלמרי (עמוד 16)

גם בסוף עונת הקלמרי
כל הירידות מובילות אל הים.

ביד מיובלת עורמים ארגזי מקרלים
פורסים נתחי פלמידה זבי דם על פחמים.

השירה פורצת גדר אל אפילת החוף,
אש משובבת קמטי פנים צרובי עשן.
הריח בשערי.

לילה זוחל בין סירות חבוטות.

הכאב של נילי הוא כאב קיומי. אדם חש את כאבו בעולם, נטוש ומבודד, הוא הופך לאגרוף קפוץ ואז נאחז בציפורנים לא ליפול, כך גם המשוררת.

בשר העץ (עמוד 48)

דרך קרע הסוכך
אפשר לשחק במידת האור החודרת
לצייר משוכות
לדלג,
ללפות קורה.

לפעמים לוקח לכאבים זמן
בטרם הם שוקעים נאספים
לאגרופים קפוצים
ורק ציפורנים חורצות
בבשר העץ.

המשוררת משתאה לנוכח המראות הצהובים של טירוף הדעת, ותלישות המקומות העבשים שם ניתן למצוא נחמה בדברים של מה בכך כמו הבר של עמירם. מי הוא אותו עמירם והיכן הוא - אין איש יודע.

לילה צהוב

רק יבבת חצוצרה נשמעת מרחוק
בבר אצל עמירם מגישים נקניקיות
מבושלות בבירה, על מצע חם
של כרוב כבוש.
בטני הומה.

תחושת קיץ קלושה שהיתה
תלויה באויר נעלמת

הלילה טובל בחרדל

פגישת המוות של המשוררת כמוה כפגישת האוהבים מעוררת אימה, המשוררת אינה יראה אותו.

איני יראה את הסוף אלא
את המחשבה עליו.

המוות מבקר כאן תכופות
סוגר אחריו שער ברזל מפורזל

מצבות נחות במרומי הצוק
השיש מעצים את השקט.

חצץ חורק מתחת לנעלי

לסיום, נילי דגן היא אולי בגיל אמא שלי, אך מי יתן וכל האמהות של עם ישראל תהיינה משוררות, וכולנו נתהדר בהדר שירתן פוצעת הלב, שירת התום והדיבור

רואים את הים

את השנאה קבלנו בירושה
את החמלה בתורשה
אומץ לב מושאל.

מישהו סמן גבול ומישהו אחר ירה.

צבע אדום יורד על שדות חרושים,
ענני עשן מסתבכים
לאופק חדש

מאחורי המלחמה
רואים את הים.

ספרה של נילי יצא לאור בהוצאת אבן חושן המקסימה. גם מחיר הספר מקסים - 80 ש"ח.
ספרה לא קל לקריאה. הוא מותיר בלב הקורא תחושות מרות של סוף. והמאבק ההירואי של האדם כנגד חדלונו - המשוררת כמו מצווה לא להרים ידים.
כל אדם שחלילה יפול למשכב אני מאחל לו אשה שהיא מופת כמו נילי דגן שתהיה לצידו
משוררת שכתבה את השורות הבאות

מחלקה אחרונה

כל הלילה אני קמה אליך
מידי שעה עגולה
עושה סדר בחשיכה שלי.

התקרה חגה כמפת שמים
מבזיקה ירוק זרחני
אפשר לשמוע סיבוב על ציר שאין לו קולי.

בחדר הסמוך
השכנים הולכים ומתמעטים.
לפני כשעה נפח נשמתו הטורקי החביב.

העדרות היא מעמסה כבדה.

המשפט האחרון של השיר הוא תבוני מאוד האין - הריק - שהוא החלק הגדול של העולם הוא הוא המעמסה הגדולה על האדם.

לקריאת הכתבה באתר mysay לחץ כאן


לקריאת שירים מתוך הספר באתר Ynet לחץ כאן

 


מחלקה ראשונה NEWS ONE אדלינה קליין 01/05/2011

"מאחורי מלחמה רואים את הים"

 

 

 

 

היטב קלעה המשוררת לנפש הקורא בסגנון כתיבתה הייחודית והמעמיקה אשר נוגעת עד דק באנושיות שבאדם. כל אוהב שירה ישאב עניין מהמטאפורות מושכות העין והלב שכה הטיבה לתת להן ביטוי בספרה

 

 

 

▪ ▪ ▪

'ההיגיון' או 'חוסר ההגיון' הם המוטיבים המובילים את הקובץ (ע' 30): ..."כְּשֶׁהַכֹּל מִסְתַּדֵּר כָּל כָּךְ טוֹב/אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִתְהוֹת". 'הניכור', מופיע ללא הפוגה כחלק אינטגרלי של המחשבות המתרוצצות ומשוטטות בין ריאליות ולויאליות אל הזולת, לבין האי-וודאות של הפרט.

(
ע' 18): ..."שִׁבְרֵי צְחוֹק נֶחְבָּטִים בְּגַלְגַּל הַצָלָה/אֲנִי מַשְׁלִיכָה אֵלֶיךָ חֶבֶל//אֵין לִי מַשֶׁהוּ נוֹסָף לוֹמַר". מאליו, שמאותן ההתבוננויות המקרוסקופיות רואים 'תמונות מצב' נורמטיביות המובילות אל 'האל חזור'. אולם דווקא מנקודת השבירה הגלויה כל כך, צומח עשב רך שניתן לנחות עליו מבלי להיפגע, ובתודעה, נדלק אור אשר גורם לשינויים בתפיסה האומרת לנו כי ניתן להתייחס גם אחרת למשפט המחץ (ע' 32): ..."פֶּרֶץ רוּחַ בָּעֵצִים הָעֲרֻמִים/וְהָאַהֲבָה לֹא מַשּׂיגָה".

'
ההשלכות', כמובן באות במפתיע. או שקולעים את הכדור אל הסל ומנצחים. או שהכדור תועה בתנופתו ונשמט ארצה ואז נוחלים מפלה.

שאלתה של המשוררת נילי דגן בשיר (המוזכר לעיל): ..."מַדּוּעַ אֵינְךָ מְשַׁתֵּף אוֹתִי בַּמַּחְשָׁבוֹת", איננה באה מתוך רצון או שאיפה לקבל מידע עודף כלשהו. השאלה מופנית מתוך רצון כן להושיט יד. ואולם מטבע הדברים כל 'שאלת-בקשה' מעוררת רתיעה וחשדנות. (כל ישות שומרת לעצמה זכות לפרטיות ואינה חפצה לערב בחלקת אלוהים הקטנה שלה אי משהו). יוצא מכך, שהן 'השואל' והן 'הנשאל' נותרים בריק ובשיממון הבדידות.

קרי (ע' 15): ..."אֵין שֵׁם לְמַבָּט מְדֻיָּק שֶׁל בְּדִידוּת". ואכן כל בן אנוש נקלע לא אחת, אל סיטואציה הגוררת אותו אל תיבת הפנדורה ששמה בדידות. מאפייני 'הבדידות' הן תחושות האי וודאות (ראה ע' 40): ..."אִי אֶפְשָׁר לִמְנֹעַ/אֶת מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִצְפּוֹת". לכן, כל יחיד חי את רגעי בדידותו על-פי התזרימים שאינן בשליטתו.

אפיון 'הבדידות' מופיע ברבדים שונים ביצירות שבקובץ, ולכל רובד כמוסת זמן ומצב נתון. לפיכך, 'הבדידות', מובאת כחלק אינטגראלי של היומיום: ..."נִדְרָשִׁים לִי כָּל הַחַיִים לְגַלוֹת/ מִי אֲנִי,/וְכָעֵת אֲנִי עֲיֵפָה".

ונשוב אל פתח דברי: 'ההיגיון' או 'חוסר ההגיון' העוטף את חיי הגוף והנפש בבדידות הקיום האוניברסאלי, יונקים 'מהפרט' את התסריט (המעובד למִחזוּר), הם משתכפלים מאליהם ומועברים מדור לדור ללא כל אחריות מינימאלית אל ערכים וצדק חברתי. ואין שוני בין 'הפרט' האומר (ע' 33): ..."אֲפִלּוּ הַמְּרִיבוֹת הֵן בֵּינִי לְבֵינִי"...

מול פני (המריבות) של המלחמות הגלובליות. קרי (ע' 9): ..."הַמִּלְחָמָה חָרְצָה לְשׁוֹנוֹתֶיהָ/עַל מָה וְלָמָּה כְּבָר אִישׁ אֶינוֹ זוֹכֵר". (ובע' 17) נרשם: הֵם יוֹרִים מִבַּית לְבַיִת//כְּבָר לֹא עוֹצְרִים לִנְשֹׁם/לֹא שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת"...

הציוויליזציה והקדמה לא שינו דבר וחצי דבר 'מהטבע האנושי' (אשר לא תמיד יודע גבולות), ואינו עוצר להתפכח לא 'מהמפלות', וגם לא מעודף 'הילת הניצחון'. אלמנטים המשקפים את שורש הרע, אשר מכבים את כל חושי הרגישות לערכים נעלים הטמונים במוסר ובצדק.

את איבוד הדעת של 'הנאורות האוניברסאלית' משיבה המשוררת אל חיק 'השפיות' האינדיבידואלית (ר' ע' 38): ..."בְּעוֹלָם בּוֹ הַשְּׁאֵלוֹת פְּתוּחוֹת/דִּמְיוֹנִי הַפּוֹרֶה מוֹצֵא תְּשׁוּבָה/לְכָל הִתְרַחֲשׁוּת אַקְרָאִית". מאין ניתן ליטול פתרונות אם לא 'מהדמיון'. והלא 'הדמיון', כמוהו 'כחלום' אשר בחלקו 'מתגשם', או 'שלא'. (ר' ע' 59): ..." חֲלוֹמוֹת הֵם צִילָהּ שֶׁל מְצִיאוּת".

אני מוצאת בקובץ שלושה זוויות של הסתכלות מנקודות מבטה של נילי דגן: א. את ההתרחשויות שלפני כל מלחמה (קיומית); ב. תוך כדי המלחמה (על פיסת אדמה); ג. ובתום מלחמה שמטרתה (הישרדות).

ישנו זן מאד נדיר אותו מגישה לנו המשוררת ככמוסת פלא להתמודדות עם 'עכב אכילס', על האנושות לדעת 'להפיק לקחים ממשגי העבר'. על-אף שהמשוררת אינה מתפלספת בעניין דת ואמונה היא יורה פסוק קצר ובלתי מתפשר(ראה ע' 58): ..."דְּעוּ מַה לְמַעְלָה מִכֶּם!".

בפסוק נחרץ זה אנו למדים כי אופני ההבטה של נילי דגן מוליכות למגוון רחב של יכולות ראייה ותפיסה. כלומר אותו פסוק נחרץ, יכול להשתמע כפי שהפרט או הכלל מאמינים או רוצים להבין (איש באמונתו יחיה).

כמובן ככל שתכוון חזק, או חלש; בין אם תרצה, בין אם לאו - הדברים מתחוללים מאליהם. לכן, מוטב לא להיחפז (ע' 59): ..."שִׁנּוּיִים מִתְדַּפְקִים עַל דֹּפֶן/קָשֶׁה לִתְפֹס אֶת הַכִּוּוּן/אֵין לְהַגְזִים בְּעֶרְכָּה שֶׁל שַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ".

היטב קלעה המשוררת לנפש הקורא בסגנון כתיבתה הייחודית והמעמיקה אשר נוגעת עד דק באנושיות שבאדם. כל אוהב שירה ישאב עניין מהמטאפורות מושכות העין והלב שכה הטיבה לתת להן ביטוי בספרה.


לקריאה נוספת על הספר ועל המשוררת באתר של נילי דגן לחץ כאן

 

 

 

מחיר קטלוגי: 80.00 ש"ח
מחיר באתר: 64.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד