שירים סותרים

"שירים סותרים" הוא הספר השישים ושלושה בסדרת
ספרי השירה "פִּטְדָה", אבן מאבני החושן.
נדפס אופסט בגוֹפָן "דרוגלין"
על נייר נטול עץ
90 גרם

במפת השירה הנכתבת היום לטוביה ריבנר מקום מיוחד ויקר. בעשור התשיעי לחייו, בדומה לייטס המאוחר, וכשרבים מבני דורו כבר אמרו את אשר היה להם לומר, זוכה שירתו של ריבנר לתנופה ולבהירות חדשות, למיומנות ולשכלול חדשים. דבר-מה חרישי ועמוק מתרחש בשירה הזאת. כמו פלג תת-קרקעי נסתר, שזרימתו לא הופרעה מעולם, ואף יותר מאשר בספריו הקודמים, המשורר דובר אלינו כאן בשפה חסכונית, לא-מתייפייפת, צניעות, נקיון-דעת, כמעט פרישוּת. דומה שהמבט בהם חמור ומחמיר יותר, יותר החלטי. העין יודעת לצלם מצב סטטי על האימה ועל השמחה שבו. פרטים, שאפשר נעלמו ממנה לפני כן, נחשפים ומוּארים עתה באור העשוי להיות לפעמים אכזרי. "להתפלל לאלוהים ולא להאמין בו", רשם פעם, בכתב-ידו המיקרוסקופי, עגנון הצעיר. משהו ממין זה יש גם בעמידה הסטואית של טוביה ריבנר אל מול העולם, אל מול הזוועה של המאה העשרים, לנוכח האסון הפרטי והכללי.
בדוֹר השלילה הפוסט-מודרניסטי-להיות ספקן ומאמין בעת ובעונה אחת זו מדרגה גבוהה של תובנה שירית. מכאן, אולי, שמו של הספר, "שירים סותרים": שירים שלמדו לחיות זה עם זה בכפיפה אחת חרף השוֹני וה'יריבות' ביניהם. ויותר מכל זה יש בשירים אלה מחוכמת הפשטות. קולו של ריבנר הוא יותר קול מקורי ולא שכיח בשירתנו, שלאחרונה, כך נדמה, החלה מאבדת משהו מאנושיותה. "בֶּן אָדָם מְסֻגָּל לָשֵֹאת כִּמְעַט הַכֹּל", הוא כותב, "וְאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לָדַעַת מָתַי וְהֵיכָן / תַּכְנִיעַ אוֹתוֹ הַשִּׂמְחָה".         
ישראל פנקס

עכשיו חדל רעש העולם
אחרי שנים, שבהן כמו חצב טוביה ריבנר את שירו באבן, היו עכשיו החתום והמוצק לנביעה טבעית ובוטחת החותרת אל הבהיר והפשוט

מאת ישראל פנקס |  תרבות וספרות, עיתון הארץ 24.6.11

בעשור התשיעי לחייו, בדומה לייטס המאוחר, וכאשר רבים מבני דורו כבר אמרו את אשר היה להם לומר, זוכה שירתו של טוביה ריבנר לתנופה ולבהירות חדשות, למיומנות ולשכלול חדשים.
דבר-מה חרישי ועמוק מתרחש בשירה הזאת: כמו פלג תת-קרקעי נסתר, שזרימתו לא הופרעה מעולם, ויותר מאשר בספריו הקודמים, מתגלים עתה שיריו החדשים בבשלותם, בלשונם החסכונית והחפה מכל קישוט ומליצה.
אלה שירים שיש בהם, בראש וראשונה, צניעות, ניקיון-דעת, כמעט פרישות. המבט של ריבנר היה לחמור ולמנופה יותר עם השנים; העין יודעת עכשיו לצלם מצב סטטי על האימה ועל השמחה שבו. פרטים, שאפשר נעלמו ממנה בעבר, נחשפים ומוארים עתה באור, העשוי פעמים להיות גם אכזרי. 
"להתפלל לאלוהים ולא להאמין בו", רשם פעם, בכתב-ידו המיקרוסקופי, עגנון הצעיר. משהו מעין זה יש גם בעמידה הסטואית של טוביה ריבנר אל מול העולם, אל מול הפלצות והזוועה של המאה העשרים, נוכח האסון הפרטי והכללי.
דומה כי אחרי שנים, שבהן כמו חצב ריבנר את שירו באבן (הם לא נענו לו תמיד), היו עכשיו החתום והמוצק לנביעה טבעית ובוטחת החותרת אל הבהיר והפשוט. הקושי, ה"חומר האפל", שלא תמיד נמצאו לו המלים הנכונות, ואשר הופיע לא אחת כפקעת סבוכה, כמעין מחסום בפני הרצף השירי, נחלץ עתה, בעיתוי ובדרך המיוחדים לו, מהרמטיות מסוימת שאיפיינה אותו בעבר ופילס לעצמו דרך אל שפת הדיבור הישיר, אל הגלוי והקומוניקטיבי.
את חיינו עיצבו, לא פחות מאשר תמורות והתרחשויות אישיות, האנשים שאהבנו. אצל ריבנר בא הדבר לידי ביטוי בכמה מן היפים בשיריו. "הרע מודע לטוב, אך אין הטוב מודע לרע". או: "הרע הוא מה שמסיח את הדעת". דברים אלה, המופיעים במחברת השלישית שביומני "מחברות האוקטבו" של קפקא (תרגום שמעון זנדבנק, עם עובד ,1998, עמ' 42), ניתן להסב בשינוי קל על אישיותו ועל דרכו של ריבנר בשירה. כמעט אין לך דבר שיסיח את דעתו כאשר הוא בא לכתוב על היקרים ועל האהובים עליו, או, לחילופין, על "שני דוכיפתים, עומדים בלי ניע על הדשא, ומתכוננים לקרב על האהובה" ("חלון מלא ציוצים", עמ' 7).
הגם שהוא מודע (איך לא?) לנוכחות הרע בעולם, אין הוא מניח לו ולגרעין הקשה בחייו להאפיל על הטוב, להטות את משפטו עליו או לערער על עצם הקיום האנושי. שבע-ימים, כשהוא צועד עכשיו אל שנתו ה-88, הוא יודע לכתוב: 
אחרי כל מה שהיה 
אם אתה עוד מסוגל לשמוע את השחרור 
את העפרוני המצייץ השכם בבוקר והבולבול והצופית, 
אל תתמה ששמחה היא לראות עננים נישאים ברוח 
לשתות את קפה הבוקר, לדעת לבצע את כל צורכי הגוף 
ללכת בשבילים בלי מקל 
ולראות את הצבעים לוהטים אחרי השקיעה. 
בן אדם מסוגל לשאת כמעט הכל 
ואיש אינו יכול לדעת מתי והיכן 
תכניע אותו השמחה. ("תמיהה", עמ' 8)
פרספקטיבה זו מאפשרת לו התבוננות ובחינה מעמיקות, מכל מקום מפוכחות יותר, בסובב אותו. באמצעותן, אך גם בעידוד אם כל המוזות, אלת הזיכרון מנמוזינה, בשלה שירתו עד כי ביכולתה להתפרש עכשיו על פני יריעה רחבה של מאורעות היסטוריים, דמויות, ערים, מוזיאונים ויצירות אמנות, כפי שלא עלה בידה בעבר.
בשיר היפה על שארדן למשל, ולאחר ביקור מאוחר ב"נשיונל גלרי" בלונדון, הוא כותב: 
כמעט פסחתי על התמונה הזאת, שלחלוטין 
איננה מבליטה עצמה, לא מכריזה על טיב ערכה. עכשו חדל רעש העולם. 
לא עוד רדוף לבי, נפשי לא מאווה דבר. 
אני מביט בה ומביט בה, אם עדיין אני מביט (עמ' 18).
בדור השלילה הפוסט-מודרניסטי, להיות ספקן ומאמין בעת ובעונה אחת הווה אומר להיות ניצב על מדרגה גבוהה של תובנה שירית. מכאן, אולי, שמו של הספר, "שירים סותרים": שירים שלמדו לחיות זה עם זה בכפיפה אחת חרף השוני והיריבות ביניהם.
ויותר מכל יש בשירה הזאת מחוכמת הפשטות. קולו של טוביה ריבנר הוא קול מקורי לא שכיח בשירתנו, שלאחרונה, כך נדמה, החלה מאבדת משהו מאנושיותה.
עכשיו נדם, ולו אך לרגע, שאון הימים, שאון הזמן והעולם. נחזור ונאמר אפוא עם המשורר: 
בן אדם מסוגל לשאת כמעט הכל 
ואיש אינו יכול לדעת מתי והיכן 
תכניע אותו השמחה.

 
"אושר לשיר, אושר לשיר"
אורי הולנדר | 10.6.11, תרבות וספרות, עמ' 4 עיתון הארץ

עולמו השירי של טוביה ריבנר מציג זה שישה עשורים תהליך מרתק של התפתחות - למן פרסום ספרו הראשון של ריבנר, "האש באבן" (ב-1957), ועד לשלב שהחל ב-1999, עם פרסום הספר "שירים מאוחרים". אף שמבחינה לשונית עברה שירה זו דרך ארוכה מן הימים הפוסט-אלתרמניים-גולדברגיים של סוף שנות החמישים ועד ללשון הפשוטה, הנקייה והחדה כתער של ימינו אנו, גרעינה הרעיוני של השירה הזאת היה ונשאר משפט הזהות, הטאוטולוגיה. 

כל רכיב מרכיבי העולם מתקיים אצל ריבנר קיום כפול: כרכיב וכרכיב-צל. כל זהות מכילה את השניות הזאת, וככזאת טמון בה תמיד יסוד של תיווך, שפירושו ניסיון לגשר על הפער התהומי שבין שני רכיבי הקיום; ניסיון הממחיש לא רק את קיום הפער, אלא גם את הזיקה החזקה שבין שני היסודות שמשני עברי התהום. 

מי שיעקוב אחר דרכי הצגתו של משפט הזהות בשירה הריבנרית יגלה כי אט אט השילה שירה זו מעליה את מלבושיה המטאפוריים. מה שיכול היה להראות עצמו בדמות מטאפורה מורכבת, הופיע מתחילת שנות האלפיים בצורתו המזוקקת ביותר; העימות בין שני רכיבי הקיום נהפך להצבה גלויה של שני יסודות לשוניים זהים זה מול זה, כלומר להכפלות של מונחים, תיאורים, צירופים וצלילים, שבדומה ליצירי הכלאיים של קפקא העידו בעצם הצגתן הפורמלית על סתימותן התמטית. בספר הנוכחי צועדת שירה זו צעד נוסף במסעה אל ארץ האמת והשקר של משפט הזהות, צעד שהוא מעין מזיגה של ה"תיזה" המטאפורית וה"אנטי-תיזה" השוללת את מטאפורות הלשון. 

מצבו הלימינלי של הלכוד בין שני רכיבי הקיום נעשה כעת גלוי לחלוטין, ואותו איזון עדין שנתקיים קיום "לוגי", כמו התפשט אל כל מרחבי הקוסמוס, וחילק את העולם כולו לשני חלקים עצומי ממדים, הנמשכים זה לזה ועוינים זה את זה, וביניהם ניצבת זהותו של העומד, בלשונו, על קו הקץ ("הבט, אור כמו כפפה, יפה העולם על קו הקץ", עמ' 55).

כך, למשל, בשיר בן שלוש השורות "זריחה": "חושך // זאת את? // מבול של אור" (עמ' 6); או בשיר הקצר "מיכלאנג'לו: פיאטה": "אם ובנה המת בחיקה. הי, נהי / היופי החסר חמלה / של סבל אין-קץ זה / שמרגע לרגע נהיה / לאושר" (עמ' 15). החושך והאור, הסבל והאושר, וביניהם דבר-מה המתמיד בסתימותו - היופי הנצחי הזר לכל האנושי, או שאלה שעלתה מתהומות העצמי ("זאת את?") ואין לה מענה.

"כמה שנים אפשר / לשמור על שיווי משקל / על פי התהום?", שואל ריבנר בשיר "שאלה" (עמ' 36). שאלה זו, שמצלעה נבראה השירה הריבנרית, זוכה בספר המופלא הזה לעדנה שמקורה בהכרה ב"התאמה המושלמת / בין הכל עם הכל" (עמ' 44). שכן לצד הצהרה זו על לוליינותו של מי ש"מקצועו" הוא שימור האקוויליבריום הלשוני-קיומי, נגלה מבעד ל"שירים הסותרים" דבר-מה מעבר לכל סתירה, שאפשר להגדירו כ"אמת" שבעולמו הספקני של ריבנר. מי שיקרא בספר הזה לא יוכל שלא להבחין כי דמות האדם הקטנה, האוחזת בידה האחת בתפלץ החיים, ובידה האחרת בנפיל המוות, וצועדת עמם אל השער השמור רק לה, היא מי שהמלה "אושר" יוצאת כעת את שערי שפתיה בנחישות: "אני יושב לפני השער / ראשו של שומר השער כולו הקריח / גבו כפוף וכואב, עיניו כהו / אוזניו כבדו עד מאוד. / הוא מלמלם אל תוך זקנו המדובלל / ?אושר לשיר, אושר לשיר'" (עמ' 69). גם שומר קפקאי זה נכנע לשירו הטאוטולוגי של האושר. 

מסלול חייהם של הרודפים-הנרדפים, הטורפים-הנטרפים, הערים שאינם אלא חלום, הקולות שמעבר ומה שמעבר לקול - כל אלה נוכחים גם ב"שירים סותרים", הכולל כמה שירים ששורתם האחרונה היא כמהלומה המשליכה את הקורא אל מרתפי סופיותו. שירים אחרים מציגים כמה מתמונות הלשון קורעות הלב ביותר שריבנר כתב מעודו. אך לצדם מצויה בספר הזה גם השמחה: "בסופו של יום מוסיקה היא מוסיקה, לא מלים. / מה עשתה לנו, הקהל / שגם רמז של שיעול לא נשמע בו / הוא עניינו של כל אחד ואחד. / לי גילתה, כי עצב יכול להיות גם שמחה" (עמ' 19).

משנוסח פסוק בהיר זה, דומה ששירתו של ריבנר תוכל להכיל, מעתה ולהבא, גם הצהרה מסוג "אושר הוא אושר". "בן אדם מסוגל לשאת כמעט הכל", קובע ריבנר, וכל מטען שנותיו מוליכו אל הקביעה כי "איש אינו יכול לדעת מתי והיכן / תכניע אותו השמחה" (עמ' 8).

"שירים סותרים" מאת טוביה ריבנר | זקן השבט
על סף גיל 90 כתב טוביה ריבנר את אחד משירי המחאה הנוקבים של העת האחרונה,. האם לפליט אירופה הנאצית וחתן פרס ישראל, יהיו שומעים?

מאת ארז שוייצר | דברים שבשירה, מוסף ספרים של עיתון הארץ 30.3.2011

מעודן כל כך הסייג שמציב טוביה ריבנר בפתח ספרו "שירים סותרים", שאין להבחין בו כמעט. "לו האצילה הזקנה מחוכמתה ומיישוב הדעת על שירי", הוא פותח, "היה מאיר פנים לכל מי ומה שיש בו הארת פנים". לרגע הופיעה מלת התנאי הקצרה, לו, וכבר נשכחה, שהרי המשפט המלא, והבאים אחריו, יש בהם מיישוב הדעת והחוכמה של משורר צלול, בן 87 בעל עיניים פקוחות ולשון תמציתית המכירה אמת בלבד. ואלה דבריו: "לא היה צריך לבקש שמחה כי תוך תוכו שמחה/ על שהעולם עדיין קיים... וגם הזדון לא תמיד שולף טפריו ואני נושם... ומסוגל ליהנות גם מיין טוב ומהדשא עם עצי היקרנדה/ באור בין ערביים שריכך את לבו ונותן לצבעים/ להיראות ולעורבני צעיר למצוא חרקים בעשב... איזו ברכה הן העיניים הרואות! ... בערב הציפורים שרות ביתר שאת והאוויר מלא שירה/ וגם לך יצא שיר אווירי, שיר מעודד - והייתי מאמין בלב שלם". אם כן, תיאור כוליותם המפעימה של החיים, של החסד המתגלה בטבע ברגע של הפוגה מן הזדון, מכריע לכאורה את הכף. לא רק הקוראים, לבם מתרחב, גם המשורר עצמו חותם את דבריו בחיוב נלהב. "והייתי מאמין בלב שלם". ובכל זאת, משהו מן התנאי, מן הסייג, נשמר גם כאן - "והייתי" - ומחזיר את העין לראשית, אל הסייג. 

הרבה כותב ריבנר בספרו זה על אמנות, על מוסיקה ופיסול וציור, אולי כי הוא מסכם בזאת את חייו (ריבנר אינו רק משורר, אלא גם צלם נהדר) ואולי כי האמנות היא דרכו של האדם ללכוד באינטימיות מרבית את אותה כוליות מפעימה שבטבע, שכנגדה עומד הזדון. אבל בעצם, ריבנר שב ושב בספר אל השאלה, אם אין בה, באמנות, איזה כזב, שכן הזדון, ידו על העליונה והוא הנותן את הטון בעולם. באופן דידקטי מעט הוא מצביע על כך בשיר "מוצרט: סונטה ק. 545", שרסיטל הפסנתר בו נחתם בהצבעה על המאזין, איש תרבות גרמניה כנראה: "המפקד, שבע רצון, יושב לסעוד עם משפחתו/ הוא מטלפן: ?מחר רק ששת אלפים'". האמנות, לא רק שאינה מונעת את הרוע, לפעמים היא אף מסווה אותו. מכל מקום, אין בה מחסה של ממש. "האיש עם ביתו הנטוש, הפליט הזה", כותב ריבנר מול ציור של אמן לא ידוע, "לאן ילך/ כשהבית רק בית מצויר?" אבל זהו רק הסייג. חשיבותו מובנת, אולי מכרעת. בלעדיו שירתו של ריבנר היתה עיוורת. 

ובכל זאת, האמנות היא גם חסד. היא חסד בחייו. כך, לנוכח טבע דומם של שרדן: "עכשיו חדל רעש העולם/ לא עוד רדוף לבי נפשי לא מאווה דבר/ אני מביט בה ומביט בה, אם עדיין אני מביט". כך, בביקור בפומפיי: "רקדניות נוגנות בבית המסתורין/ מעשה חושב מחייה נפשות/ כמעט תשמע את זמרתן, ותפיפות קלות בטנבורין". כך, אפילו לנוכח פרסקו של מאסצ'ו: "הערופים למיניהם, כמה יפה הדם אשר נשפך/ מגדמי צוואריהם... אין רחמים לאמנות, אלא עלינו". ריבנר אף מתפעל מ"גרניקה" לפיקאסו, אך יודע ללעוג באירוניה מרה לתהילה ולהון שהביאה לצייר, בעוד פרנקו ממשיך לרמוס את ספרד. כך הוא מסכם: "מחאות יש, אמנות יש, הרג יש/ אשם וחפות, טיפשות וחוכמה, אמת ושקר, צער ורווח/ משכלים ידיים". אולי זו תמצית חוכמתו של ריבנר, ולא רק ביחס לאמנות. הזדון והחסד משכלים ידיים, דרים בכפיפה אחת. כמי שידע סבל רב בחייו, עקירה ואובדן, כל שביכולתו הוא להמשיך להתבונן ולהתיר לעצמו להיות מופתע. "בן אדם מסוגל לשאת כמעט הכל/ ואיש אינו יכול לדעת מתי והיכן/ תכניע אותו השמחה". אבל התבוננות זו, אין משמעה סבילות. על סף גיל 90 ריבנר כתב את אחד משירי המחאה הנוקבים של העת האחרונה, אלגוריה וחזון מבעית, הנפתח במלים "זה שנים/ שמפלצות החלו מהלכות בינינו/ תחילה לא ידענו, קשרנו להן כתרים" וסופו אפוקליפסה מוסרית, מדינית וחברתית. האם לריבנר, פליט אירופה הנאצית וחתן פרס ישראל, יהיו שומעים? 

התבוננות בטבע היא גם התבוננות בסבל ובאכזריות והכרה בכך ש"הרעב הוא מלך רב". בשיר התבוננות והגות מופלא, "חיים", מצטט ריבנר את הפילוסוף היווני אנקסימנדרוס: "הדברים, מהיכן שבאו שמה ישובון, כי כך נגזר/ ישובון לאבדון לכפר על העוול שהיה היו קיימים". אבל כנגד הפסימיות ביחס לטבע הדברים והאדם, ריבנר מוסיף מופת של חמלה: "האם ידע מה מייגע הוא לחיות: רודף-נרדף, טרוף-נטרף?/ ומדי פעם, איזה אושר?" 

ריבנר עומד בספר זה בשנותיו האחרונות. "לא ניתן להמשיך / מחשיך", הוא כותב. אבל גם לנוכח הסוף הבלתי נמנע, הוא מעמיד מופת של חוכמה וישוב דעת. "מחר גם אם אכרה מאה אוזניים/ לא אשמע אף צליל אחד בסבך עץ הפיטנגו... ואם תמשיך הירגזית עם גבה הירוק/ לדגור על גוזלים בסוכתנו פעם-פעמיים בשנה/ כאילו אשמח, אפילו אשמע רק כאילו/ כי שירה לא תיאלם במרחביה". ספר נפלא. 

זריחה מציתה אש בעצים
תנועת המטוטלת שבין שירי הלל לנוף לשירי זקנה ביצירתו של טוביה ריבנר, טומנת בחובה גם מחאה חברתית-פוליטית עזת מבע. בתוך שירים שבמרכזם מוזיקה או אמנות פלסטית, תמיד ניצב עימות עם נושא נוסף מן העבר - כמו השואה

רפי וייכרט | Ynet 3.4.2011

טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2008, הוא אחד משלושה משוררים ישראלים חשובים שאירע להם "נס הפריחה המאוחרת". הראשון היה אבות ישורון חתן פרס ישראל לשנת 1992, ששירתו הגיעה לשיאיה משלהי שנות השבעים ואילך.

בחינה כרונולוגית טוביה ריבנר (יליד 1924) הוא השני. ספר ביכוריו "האש באבן" ראה אור ב-1957. מאז פרסם ספרים רבים שבהם מיטב השירה העברית בשלל נושאים ודגמים. עם זאת, מבט על ביצירתו מגלה שהחל בספר "פסל ומסכה", הוא נכנס למהלך יצירתי נדיר המשלב פוריות מדהימה עם איכות שירית בכותבו מאות שירים, רבים מהם מן המעלה האמנותית הגבוהה ביותר. המשורר השלישי הוא אריה סיון, חתן פרס ישראל לשנת 2010, משורר תל-אביבי וילידי מובהק שהחזקים בספריו ראו אור החל בראשית שנות השמונים.

כדי להבין את כותרת ספרו החדש והמעולה של טוביה ריבנר "שירים סותרים", די לצטט את שורת הפתיחה של השיר "אי אפשר": "אי אפשר לומר שירה שוב ושוב" כותב המשורר. אבל בגיל 87 הוא מפרסם ספר חדש העולה על גדותיו משפעת שירים נפלאים, רובם נכתבו בשנה האחרונה.

גרילה בתוך השירה

את תבנית הסתירה ניתן לגלות כמעט בכל השירים, אולי משום שהיא המצב הבסיסי של היצור החי, כל עוד נשמה באפו. הנה, למשל, בשיר אהבה קצרצר המכונה "זריחה" כותב המשורר "חושך/ זאת את?/ מבול של אור", ובכך מצליח בצורה בקטית או ג'אקומטית, מינימליסטית להפליא, לתאר אהבה גדולה לאישה תוך מתן תוקף חדש למטפורה השחוקה זה מכבר "אַת האור של חיי".

ויש סתירות אחרות, המתקיימות בין השירים לבין עצמם. בשיר קצרצר נוסף "דמדומים קצרים מדי", כותב ריבנר: "לא ניתן להמשיך - / מחשיך". זה כל השיר וההחשכה גולשת אל תוך המרחבים השקטים של העמוד הריק, המשתרעים מתחת למילה האחרונה. אבל מי כריבנר מודע לאפקט "הבוקר שלמחרת" וכך הוא מתחיל את "זה שיר" בשורה: "זריחה מציתה אש בעצים", וממשיך בתיאור טבע יפהפה בטרם ימטיר אש וגופרית על החברה הישראלית:

"הצמחנו טייקונים במהירות של טייפון./ כרינו בור לעניינו./ התעמרנו בערבים. גזלנו כיזבנו לעגנו". מי שלא הבחין ששירתו של ריבנר היא גם מיצירות המחאה החברתית והפוליטית עזות המבע במקומותינו מוזמן לקרוא ברצינות את הספר "חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים". צאתו לאור עברה בשקט מעורר דאגה והרי הוא זועק יותר מכל המגפונים של עמיתיי הצעירים מקבוצת "גרילה תרבות".

מטבע הדברים רשימה מעין זאת איננה יכולה לכסות את תנועת המטוטלת שבין שירי הלל לנוף לשירי זקנה, המודעים לפרידה הכפויה ממנו; בין שירים שבמרכזם מוזיקה או אמנות פלסטית המעומתים תמיד עם משהו נוסף - שואה, מלחמת אזרחים, אבדן אישי, שכול.

אם יש שירה ארס-פואטית יש גם שירה ארס-קיומית, כמו שמיטיב לשאול השיר הקצרצר "שאלה": "כמה שנים אפשר/ לשמור על שיווי-משקל/ על פי התהום?". כל יצירתו של ריבנר בשירה, בצילום, במחקר, בהוראה, בעריכה ובהוצאה לאור היא שמירה נדירה על אותו שיווי משקל על פי תהום, תהום הביוגרפיה שלו. יצירה זו היא ניצחון יוצא דופן של רוח האדם החי והיוצר על קריאתם של צללי המתים הקרובים לו ביותר, קריאה המטלטלת אותו בשוכבו, בקומו, בלכתו וביושבו אל שולחן הכתיבה.

פרוזה קצוצת שורות

זהו המרחק שבין ראיית הירח כאיש זקן או כ"גווייה מתגלגלת" להיאחזות בנעורי העבר, לא רק בברטיסלבה הרחוקה אלא גם ב"ימי העמק" שהיו "אביב ימי מרעה, צאן לאט, לאט/ והשכיבה על פני האדמה, צמוד כמו/ אל אהובה נושמת ניחוחות". שכן שיריו של ריבנר מלאים חיים עד קצה גבול היכולת לא פחות משהם מלאים "מחשבות על מתים", כשורתו הנודעת של אלתרמן (שכמדומני הושאלה מן המשורר הפולני-יהודי יוליאן טובים).

אולי אין זה המקום לדבר על לשונם של השירים הללו אבל אי אפשר שלא להזכיר את העברית החזקה והמשוכללת שלהם, את המקצבים החופשיים שמצליחים לנוע בגמישות בין הסיפורי-דיבורי לשירי, בין מסורות השירה הגדולות להווה, בין הנשגב ליומיומי. אין זה דבר של מה בכך לכתוב בשלהי העשור הראשון של האלף החדש שירי טבע שעומדים איתנים על רגליהם, כמו השיר "בין חשון לכסלו", המוקדש לזכרו היקר של עמיתנו המשותף, המשורר פיצ'י יהורם בן מאיר.

בשיר "מונולוג של השירה" כותב ריבנר "אני מתחבאה מפני עצמי ולובשת פרוזה". יש רגעים כאלה שנדמה למשורר שהוא כותב בעצם פרוזה קצוצת שורות. שלכאורה הסיפור מתגבר על מה ששר בשיר. אבל זה רק נדמה משום שהשורות של ריבנר מצליחות לשיר דרך הסיפור, מבעד לסיפור, מעבר לסיפור.

מיטיב לתאר את השירים הללו המשורר ישראל פנקס, שכותב באחרית הדבר הקצרה לספר: "דבר-מה חרישי ועמוק מתרחש בשירה הזאת. כמו פלג תת-קרקעי נסתר, שזרימתו לא הופרעה מעולם, ואף יותר מאשר בספריו הקודמים, המשורר דובר אלינו בשפה חסכונית, לא-מתייפייפת, החפה מכל ספרותיות".

לצד היותו משורר משובח טוביה ריבנר הוא גם צלם-אמן. רבים משיריו עושים שימוש בתצלומים כדי להתמודד עם תחנות חייו באירופה ובישראל וכבר עמד על כך בהרחבה פרופ' גבריאל צורן, שייחד לתופעה הרצאה מרתקת. אביא כאן כדוגמא את השיר המצמרר "תצלום שחור-לבן, קיץ 1939". איזו דרך מופלאה להציב זיכרון אהבה לחברים משכבר. איזו דרך חכמה ונוקבת לומר את שעשתה לדורם מלחמת העולם השנייה:

"הנה הם כולם, חברי תנועת הנוער בסלובקיה/ המסתכלים שבעים שנה הישר אל תוך עיניי./

א, לא כולם, יש צוחקים זה אל זה, אחד/ עוסק בדגל קטנטן, ובחורה אחת מסבה/ את ראשה. היער שברקע האפיר כולו./ את השמות אני זוכר רק בחלקם./ למעלה, אמנון, שמשון, אחר כך אלי, בהיר מאוד,/ ויהושע, חולמני מעט, גרשון, מטפחת על ראשו/ כמו ספרדי או אינדיאני, מָצוֹ הרוצה להסתתר/ דוּבְּקוֹ – חיוך ומשקפיים./ למטה, בשורה הראשונה אַיָּה ושִׂמחה./ מעט מעליהן באמצע מיכאל וגבריאל, חיים/ חציו נועז וחציו רהוי, וגם אני ללא חולצה./ אף לא אחד לא הסתלק מכאן. אף לא אחד./ אנחנו בטיול, בפסק-זמן, שמחים./ כל העתיד לפנינו".

התמזל מזלה של השירה העברית שריבנר עם חלק מחבריו נחלצו מן התצלום ומאירופה ההיא והגיעו לחופי המבטחים של ארץ ישראל. עשרות שנים אחר-כך התמזל מזלי להיות המו"ל של אחדים מספריו - שירה, אוטוביוגרפיה, תצלומים. על אלה מודה לי המשורר בהקדשה בפתח ספרו הנוכחי בעודי עומד משתאה לנוכח יפעת שיריו החדשים. דבריי האחרונים יכולים להוות גילוי נאות. שאר דבריי הם קידה למשורר עברי דגול.

טוביה ריבנר, שירים סותרים

אלי הירש | פורסם בתאריך 20 במאי 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרו החדש של טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל תשס"ח, הוא אולי השמח בספריו, ויש בעובדה הזאת משהו מנחם אך גם חידתי שכדאי לנסות להבין. שירתו של ריבנר השתנתה מאוד במהלך השנים – הוא כותב כבר קרוב לששים שנה – אבל כמעט תמיד היה בה משהו כאוב וקשה במיוחד. חווית היסוד שלה היא פרידת המשורר מבני משפחתו שנספו בשואה, פרידה שהתרחשה בשני שלבים, ראשית כשריבנר היגר מסלובקיה לארץ ב-1941 בהיותו בן 17, ושנית כשהתברר שהעולם שעזב חרב עד היסוד ותשתית קיומו אבדה מתחת להריסות. את רוב שירתו הקדיש ריבנר לניסיון לעבד את תחושת החיים הקשה מנשוא שלאחר האובדן – חיים של גלות בהווה שומם וזר, כמעט חלול, שמקורותיו נעלמו מעבר להרי החושך ועם זאת הם נוכחים בכל עוצמתם במרחב הסגור והקרוע, הפרטי עד יאוש, של הגעגוע והזיכרון, ובעקיפין גם של השירה והאמנות.

מה שהפך את שירתו למעוררת כבוד, ותרם תרומה מכרעת לזכייתו בפרס ישראל, היתה התעקשותו המתמדת של ריבנר על הקושי, כלומר על פרטיותו וסגירותו של הכאב. המתיקות המסוימת שאפיינה את שיריו המוקדמים נעלמה די מהר, וריבנר חתר מאז, בעקביות ראויה לציון, לשירה שאין בה שום סוג של התרפקות או היאחזות בנחמה, והיא מחוייבת בכל מאודה לניסיון לשקף את האובדן והשממה כשהם לעצמם, על צחיחותם המרתיעה והתסכול הכרוך בהם. במידה רבה תולדות שירתו של ריבנר הן תולדותיה של חריקת שיניים מתמשכת – שירה שפני השטח שלה נוקשים וטרשיים במתכוון, ואת זכות קיומה, כלומר את יופיה המיוחד, היא טומנת במקומות עמוקים מאוד.

על הרקע הזה קשה שלא להשתאות לעוצמת השמחה שפורצת בשיריו החדשים. נכון שמדובר במהלך רחב יותר, שראשיתו לפני כעשר שנים, ועם זאת ברור שככל שהמשורר מעמיק לחדור אל תוך העשור התשיעי לחייו קולו לא רק הולך ונפתח אלא מניב שירים מנוחמים יותר ויותר. אמנם גם בספר החדש יש חטיבת שירים שבה ריבנר נאמן לנימות הכאובות יותר של שירתו (ביניהם שירים חזקים במיוחד, כמו "זה שנים" שעוסק במפלצתיותם הבלתי נמנעת של החיים ו"הימים הריקים" שעוסק בדיכאון שאין ממנו תקומה) אך בכללם שיריו החדשים הולמים את שם ספרו, "שירים סותרים", שכן נובעת מהם חדוות חיים שכמו עומדת בסתירה ליסודות שירתו, כלומר לחוויות האובדן, הישימון והזרות.

מה ההסבר לנחמה החדשה, המאוחרת, השופעת בשיריו של ריבנר? האם השירים עצמם מספקים לה הסבר? התשובה היא במידת מה חיובית, אם כי גם מבחינה זו נותר ריבנר נאמן לעצמו, כלומר לצד הלא מתמסר של שירתו, ואת ההסבר הוא הופך לרשת קטועה ומוצפנת של רמזים המדלגים בין שירי הספר, ועוטפת אותם במין הילה השרויה על סף התפוגגות.

אני נרתע מניסוח ישיר של ההסבר, ובכל זאת אפשר לומר בזהירות שמי ששירתו עמדה בעיקרה בסימן האבל על מותם של אנשים אהובים, שומע אולי תווים ישנים-חדשים כשהוא עצמו חש קרוב יותר למקום שאליו אהוביו נעלמו ובו הם עדיין קיימים במצב צבירה מסתורי – מימד הזמן הפרדוקסלי שאליו הכל זורם וממנו הכל נובע, ואפילו האבל מוצא בו מנוחה. רמז להסבר הזה אפשר למצוא במלים החותמות את השיר המצורף – "יפה העולם על קו הקץ" – אבל בשירים אחרים בספר יש לו רמזים נוקבים ומורכבים אפילו יותר. שירתו של ריבנר הוקדשה תמיד למימד הזמן השבור שבו היש והאין נפגשים, אבל בשיריו החדשים, "הסותרים", מתברר ביתר שאת שהמימד הזה אינו רק מקור של קרעים שאינם ניתנים לאיחוי אלא גם של שמחה ונחמה, הנרמזות בשירת הציפורים כשם שהן נרמזות בשירתם של בני אדם, אף שתוכן רצוף כאב ואימה.

בין חשון לכסלו

                        לזכר פיצ'י (יהורם בן-מאיר)

הַיַּרְגָּזִית מוֹצֵאת אֶת קִנָּהּ מֵאֶשְׁתָּקַד

וְשָׁרָה שִׁיר מִזְמוֹר

עוֹרְבָנִי מְנַסֶּה לְחַקּוֹת עֶפְרוֹנִי. הוּא מַצְלִיחַ? בְּקֹשִי.

שִׂקְשַׂק וְנַחֲלִיאֵלִי הָלוֹךְ וְטָפוֹף יֵלְכוּ.

בּוּלְבּוּל מִתְאַמֵּן בְּקוֹלוֹרָטוּרָה.

עֲגוּרִים בַּשָּׂדֶה, שִׁרְשׁוּר שַׂקְנָאִים בַּשָּׁמַיִם.

שְׁרַקְרַק מִתְהַדֵּר בִּגְוָנָיו וְתוֹפֵשׂ חֲרָקִים בְּמָעוֹף.

צִיגְצְוִיק וְטִקְצוּפּ וְצצצסססס וּפִיפּפִיפּפִיפּ וְנַקָּר מְתוֹפֵף.

דְּרוֹרִים רְכִילָאִים-אֵין-כְּמוֹהֶם מְפַטְפְּטִים מְפַטְפְּטִים.

כֶּלֶב נִצָּב מוּל חָתוּל וּמַרְצֶה לוֹ עַל דֶּרֶךְ אֶרֶץ

גַּם חוֹחִית נוֹתֶנֶת קוֹלָהּ, שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה כִּדְבָרוֹ

עֲנָנִים מִתְקַרְזְלִים לְקַשֵּׁט אֶת הַכָּחֹל.

עֵצִים מִתְרַפְּקִים עַל הָרוּחַ, עֵץ אַחַר עֵץ.

אֲוִירִים שֶׁבֵּין הֶעָלִים גּוֹלִים אֶת אָזְנוֹ שֶׁל קָשִׁישׁ:

הַבֵּט, אוֹר כְּמוֹ כְּפָפָה, יָפֶה הָעוֹלָם עַל קַו הַקֵּץ.

ספרים חדשים } שכדאי לבדוק
מוסף ספרים, ידיעות אחרונות | 8.4.11

טוביה ריבנר מתקרב לגיל 90 ומוציא ספרון ובו מבחר מצומצם של שירים חדשים ועדינים. וככה זה מתחיל: "לו האצילה הזיקנה מחוכמתה ומיישוב הדעת על שירי/ היה מאיר פנים לכל מי ומה שיש בו הארת פנים/ ומתקשט בכלניות שהשרב קטלן כי היו קמות לפריחה./ לא היה צריך לבקש שמחה כי תוך תוכו שמחה/ על שהעולם עדיין קיים ואינו מגלה עד תום את שבליבו..." ('הדברים כפשוטם').