• אבן חושן

עיר פנימית

 

"עיר פנימית" הוא הספר השבעים ושניים

בסדרת פִּטְדָה, אבן מאבני החושן.

נדפס אופסט בגוֹפָן דְרוֹגוֹלִין

על נייר נטול עץ

90 גרם

עיר פנימית

 

 

עִיר פְּנִימִית מַמְצִיאָה אוֹתִי בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ.

אֲנִי טוֹעָה מִתּוֹךְ פִּזּוּר דַּעַת וַעֲיֵפוּת,

הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ.

אֵינִי יוֹדַעַת אִם אֲנִי נֶעֱלֶמֶת

אוֹ נִבְחֶנֶת בִּיכֹלֶת הִשָּׂרְדוּת,

כְּשֶׁאֲנִי צוֹנַחַת,

פַּחַד מְרַפֵּד אֶת הַמַּכָּה.

לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לִלְמֹד מֵהַצִּפֳּרִים,

הַמַּצְפֵּן שֶׁלִּי נִסְדַּק.

נְעוּלָה בְּתוֹךְ סַד

לוֹמֶדֶת לָלֶכֶת.

 

 

העיר הפנימית של ליאורה בן יצחק היא מפה שבה משורטטות במכחול רגיש ובוטח קואורדינטות מורכבות של נופי נפש, הלכי רוח והרהורי לב.

יצירתה השירית טבועה בחותם הקֶשֶׁב העמוק. המשוררת קשובה למרחב הפנימי שלה ולמרחב החיצוני הסובב אותה, ומיטיבה לתרגם לשפת השיר ניואנסים של התנסויות, מאוויים, זיכרונות ורגשות. הטבע, גם בהקשר הביתי והעירוני שלו [פרחים, עצים, ציפורים, עונות השנה החוזרות ונשנות], מלווה רבות משורות שיר אלה ומתואר בחדוּת, בססגוניות רבה. מרגשים במיוחד הם השירים המתארים את מכאובי מחלתה ואת ההתמודדות הפיזית והמנטלית אתה. "הכאב הפך לדייר משנה," היא כותבת בבוֹטוּת, ובשיר אחר הכאב לובש את דמות הציפור של יאיר הורביץ, הנמצאת "על גשר הנשמה החסרה." נוגעים ללב הם השירים העוסקים בזיכרונות ילדותה וביחסיה עם הוריה שהלכו לעולמם. כאן היא יודעת לטפל בנושאים במינון נכון של תיאור ואמירה תוך התרפקות על העבר שאינה גולשת להתלהמות.


קסם הפשטות והכנות שורה על השירים האלה, המישירים מבט אל הקורא, בגובה העיניים, ומזמינים אותו לחלוק עם המשוררת מסע אל נבכי עולמה העשיר.

עודד פלד


אלי הירש | קורא שירה
פורסם בתאריך 11 בינואר 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

 


סיכום מחלה
ליאורה בן יצחק מיטיבה לחבר מילים לחוויות גופניות

את שיריה של ליאורה בן יצחק פגשתי לראשונה בגיליון 24 של "מטעם", כתב עת שחסרונו מורגש. משהו בחמשת שיריה שפורסמו שם היה מטריד, מסקרן, לא מפוענח. אפשר היה להבין שאלה שירים שנכתבו בזמן מחלה (ולשער בטעות שמדובר בסרטן, בגלל המילה "כימו" שמופיעה באחד מהם), אבל משהו בהרמוניות ובדיסהרמוניות שלהם, ובדרך מיוחדת שבה התחככו בהם שני הפוטנציאלים הקרובים כל-כך של הגוף – מוות וחיים – נותר מבחינתי בלתי מובן. בשולי הגיליון נכתב שליאורה בן יצחק היא צ'לנית, ושספר שיריה השלישי עומד להתפרסם בקרוב. כעת, כעבור שנתיים, הספר אכן ראה אור, וחלק מהחידות שהטרידו אותי אז קיבלו צורה קצת יותר ברורה.

שירים הם יצורים עדינים: יופים ומשמעותם נצבעים ולפעמים גם נקבעים על ידי ההקשר שבו הם מתגלים לקורא – כתב עת, אנתולוגיה, ספר חדש, מדור בעיתון, ספר קודש עתיק, קיר בפייסבוק. על אף שזהותו של שיר היא לכאורה עניין  פתור, מלים מסויימות בתבנית מסוימת, לטקסטים שסובבים אותו יש השפעה עצומה על הבנתו. דווקא כתבי עת, שאחד מתפקידיהם המרכזיים הוא להציע מפגש עם שירים ומשוררים לא מוכרים, מהווים לפעמים הקשר בעייתי למפגש כזה, מלא ברעשי רקע. ספר חדש, לעומת זאת, מעניק בדרך כלל את ההקשר הפורה והמדוייק ביותר.

אחד השירים בספרה החדש של בן יצחק נפתח במילים "יש לי טרשת נפוצה". זה שיר ישיר וחכם, שעוסק בפער הבלתי ניתן לגישור בין מילים ודברים ובין אבחנות רפואיות ושירה. ברור מה תפקידו של השיר הזה: לשמש נקודת גבול בולטת ככל האפשר בין פנים וחוץ. המילים "טרשת נפוצה" היו חייבות להיאמר איפשהו, כי דווקא ההימנעות מהן היתה מעניקה להן חשיבות רבה מדי. שאר השירים בספר מצטיינים לעומת זאת ביכולתם לחתור עמוק פנימה – אל מרחביה של קשת החוויות הסבוכה, המילולית-גופנית, שבן יצחק משרטטת למעננו.

כוחם של השירים מבוסס על האחזותה העיקשת של בן יצחק בחוויותיה הגופניות ובמימד החושי והעצבי שלהן, באובדן השליטה באיברי הגוף ובעיקר בקושי ללכת. קשיי הליכה, תשוקה גדולה להליכה וחשיבותה העצומה של ההליכה שבים ומופיעים בכמה משירי הספר היפים ביותר. אבל ההליכה הזאת, ולפעמים הנפילה או הקריסה, הסחרחורת או האדמה שרועדת מתחת לרגלים, הן תמיד דו משמעיות – זאת גם הליכה נפשית, כלומר מילולית או שירית.

באחד השירים, על הליכה בשדירת פיקוסים, בן-יצחק מספרת שכדי לאזן את עצמה היא משתמשת במקצב מילולי, "עקב אצבעות, עקב אצבעות", שפועם או דופק, כמו לב, בעלי הפיקוס שנושרים לרגליה. המילים והמוזיקה שלהן – כלומר השירה – תמיד שם, והן שם כדי לספק נקודת אחיזה הכרחית להולכת, אמצעי חיוני של שיווי משקל, מין קב או מצנח שמאפשר רצף וכיוון גם כאשר הכל מקוטע ומעורבל, או להפך – כאשר הרצף והכיוון נעשים חד-ממדיים מדי, דומים מדי לגלישה מואצת במדרון תלול. השאלה המפורסמת "מהו תפקידה של השירה בעיניך?" מקבל אצל בן יצחק תשובה משכנעת מאוד.

והמלים נותנות עוד משהו: פרספקטיבה, דיוק, אמת. הן מדגישות את הקיים, ההווה, החי, ומעניקות לו מרחבים ומסלולים חליפיים שמגוננים עליו מפני התרסקות אל תוך עתיד שהוא לכאורה ידוע אך למעשה בלתי מובן לחלוטין. כמו זינוקי האוקטבות בשיר המצורף לרשימה – זינוקים שגובהם כזיפים או קוצים שמזדקרים פתאום מתוך הראש המגולח, החשוף, ששר. זהו רגע מחודד ומרוכז להפליא של חיים בכל הכוח, שיש בו גם עדינות וזהירות רבה, והוא מדגים את כשרונה של בן יצחק לחבר מילים ודימויי גוף בתבניות מסחררות, בלתי צפויות, כואבות מאוד לפעמים. "אני מרגישה טוב עכשיו", היא כתבה באחד השירים המסתוריים ההם שקראתי לפני שנתיים ב"מטעם": "אותיות מתקשרות למילים וטעמן שונה, / ספוג כימו. / המוזה לא מתה. / היא מתעוררת לחיים עם כל שערה שנופלת מראשי."

איני צריכה סיבה

 

אֵינִי צְרִיכָה סִבָּה לִשְׂמֹחַ.

הַיּוֹרֶה מְנַקֶּה אֶת מַה שֶּׁנִּשְׁאַר,

מְחַדֵּד אֶת מַה שֶּׁחָשׁוּב.

וַאֲנִי רוֹאָה אוֹתִי חֲשׂוּפַת רֹאשׁ,

שָׁרָה.

כְּשֶׁהָאוֹקְטָבוֹת עוֹלוֹת,

קוֹצִים מִזְדַּקְּרִים מִתּוֹךְ שְׂעָרִי

שֶׁגֻּלַּח.

אֲנִי חֲדָשָׁה בְּתוֹךְ יוֹם חָדָשׁ,

חֲלוֹמוֹתַי סוֹבְבִים עָדִין עָדִין

פֶּן אֶתְרַסֵּק.

אֵינִי צְרִיכָה לָצֵאת לָרְחוֹב לְצַלֵּם אֶת הַחַיִּים

הַגָּרִים אִתִּי בְּתוֹךְ אוֹתוֹ תַּשְׁלִיל

 

לקריאה באתר לחץ כאן



 



 



 

Ynet |  7.11.12

שירה: "אני מודה על הנסים הצומחים מתוכי"
"גם כשכואב מורידה את הקרום הקשה/ וקוראת לו בשם/ אפילו מחלות מתות מפחד".
שירים מאת ליאורה בן יצחק

 

עיר פנימית

עִיר פְּנִימִית מַמְצִיאָה אוֹתִי בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ.

אֲנִי טוֹעָה מִתּוֹךְ פִּזּוּר דַּעַת וַעֲיֵפוּת,

הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ.

אֵינִי יוֹדַעַת אִם אֲנִי נֶעֱלֶמֶת

אוֹ נִבְחֶנֶת בִּיכֹלֶת הִשָּׂרְדוּת,

כְּשֶׁאֲנִי צוֹנַחַת,

פַּחַד מְרַפֵּד אֶת הַמַּכָּה.

לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לִלְמֹד מֵהַצִּפֳּרִים,

הַמַּצְפֵּן שֶׁלִּי נִסְדַּק.

נְעוּלָה בְּתוֹךְ סַד

לוֹמֶדֶת לָלֶכֶת.

 

כל אחד צריך בית

אֲנִי גָּרָה בְּבַיִת מִשֶּׁלִּי.

יֵשׁ בָּזֶה נֶחָמָה,

אֵינִי צְרִיכָה לְהִתְרַגֵּל

לְבַעַל בַּיִת חָדָשׁ.

הוֹלֶכֶת בְּקֹשִי, לְעוֹלָם

אֵינִי מִתְרַחֶקֶת מֵהַבַּיִת.

עִם הַמַּזְגָן, הַיָּמִים חוֹזְרִים

עַל עַצְמָם, כּוֹתֶבֶת.

כָּל הַזְּמַן כּוֹתֶבֶת.

אֵינְסוֹף עוֹלָם

גָּר

אִתִּי

וְהַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ פַּעֲמוֹן

 

אפילו מחלות מתות מפחד

אֵינִי מִתְעַמֶּקֶת בְּיוֹם הַמָּחָר.

עוֹד רֶגַע אֶהְיֶה מְחֻבֶּרֶת לַמָּקוֹם

בּוֹ הִבְשַׁלְתִּי לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרִי.

אֲנִי מוֹדָה עַל הַנִּסִּים הַצּוֹמְחִים מִתּוֹכִי.

גַּם כְּשֶׁכּוֹאֵב מוֹרִידָה אֶת הַקְּרוּם הַקָּשֶׁה

וְקוֹרֵאת לוֹ בְּשֵׁם.

אֲפִלּוּ מַחֲלוֹת מֵתוֹת מִפַּחַד.

וַאֲנִי – הַבְּדִידוּת שֶׁתָּמִיד הָיְתָה

שׁוֹאֶבֶת מִלִּים

מִתּוֹךְ מַיִם הַמִּתְקָרְבִים לַמָּקוֹם

שֶׁרָחֲקוּ מִמֶּנּוּ

בָּאֲגַם הַגָּדוֹל שֶׁל הַדְּבָרִים.

 

ואז הכל משתנה

אֶצְלֵנוּ לֹא מַצִּיגִים לְרַאֲוָה

תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת עַל כּוֹנָנִית

הַסָּלוֹן כְּמוֹ בְּאָמֶרִיקָה.

אֶצְלֵנוּ שׁוֹמְרִים הַכֹּל בַּלֵּב.

וּכְשֶׁזִּכָּרוֹן מִתְפּוֹרֵר,

מַדְבִּיקִים בְּדֶבֶק מְיֻחָד

מְהַכֹּלְבּוֹ.

וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְגַלָּה אֶת הָעִיר הַגְּדוֹלָה,

בָּהּ הַכֹּל וְהַרְבֵּה. וְאֵיךְ יוֹדְעִים

עַד שֶׁמִּתְאַהֲבִים לְתוֹךְ בַּיִת מוּאָר

וְאָז הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה:

אָבִי הָלַךְ וְאִמִּי הָלְכָה אַחֲרָיו

עִם הַסַּרְטָן

וַאֲנִי שׂוֹרֶדֶת עִם רוּחַ, הַדּוֹחֶפֶת

אֶת הַגּוּף קְצָת וּמְאֻשֶּׁרֶת
טִפָּה יוֹתֵר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט,

מִתְעוֹרֶרֶת הַשִּׁירָה לְלֹא 

זְמַן

וּמָקוֹם

כִּי כָּכָה זֶה עַכְשָׁו אֲנִי מְדַבֶּרֶת

וְרַק זֶה נֶחְשָׁב

 

שירים אלו לקוחים מהספר "עיר פנימית" מאת ליאורה בן יצחק, שראה אור לאחרונה בהוצאת "אבן חושן". ליאורה בן יצחק ילידת 1950. בת קיבוץ העוגן, צ'לנית בעברה. מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת לילדים, נוער ומבוגרים במסגרות שונות. לספר זה קדמו הספרי השירה "כרית סביונים" (כרמל 1995) ו"ידיים חולמות מילים" (כרמל 2004), וכן ספר הילדים "גלה גלגולה" (דני ספרים 1996).

  


פיוט 2013
דפשיר שבועי בעריכת
דרור גרין
אפריל 308



ללא ציפיות

מִמִּרְפָּסוֹת סְמוּכוֹת

בְּכִי כְּלָבִים מוֹצִיא אוֹתִי מִדַּעֲתִי

וּכְמוֹ בְּהַזְמָנָה,

נְגִינָתוֹ שֶׁל יוֹ יוֹ מָה מְהַדְהֶדֶת

בַּאךְ בָּרַדְיוֹ,

עַל כַּף יָדִי צֶ'לוֹ מִתְעוֹרֵר

קַיִץ מַפְשִׁיר בִּי עֲנָנִים.

טוֹבֶלֶת עוּגַת חָרוּבִים בְּחָלָב

מְתִיקוּת מְשַׁכֶּרֶת אֶת הָרֶגַע,

בְּכִי כְּלָבִים נָדַם.



לפני שלושים שנה, כשמדי שבוע שלחתי במעטפה שיר למאות מנויי 'פיוט', הכרתי את רוב המשוררים בישראל, והייתי מעורב בהתהוות השירה העברית. עכשיו אני חי בכפר קטן בבולגריה, הרחק מן התרבות העברית העכשווית, וכבר אינני מכיר רבים מן המשוררים החדשים. אבל לשירה אין גבולות, ומדי פעם מביאה אתה הרוח בכנפיה גם שירה עברית חדשה. כך התוודעתי לספרה החדש של ליאורה בן יצחק, 'עיר פנימית', שיצא לאור בהוצאת 'אבן חושן
'. 

אינני מכיר את ליאורה בן יצחק. גם בגוגל לא מצאתי הרבה, אבל קראתי שהיא "היתה צ'לנית בעברה", והשורה הזו גרמה לי לפליאה מסוימת. אני מאוד אוהב את הצ'לו, והתעוררה בי סקרנות: מדוע הפסיקה ליאורה לנגן בצ'לו? את התשובה מצאתי דווקא בספרה האחרון, בשיר 'דו"ח בריאות', הפותח במלים "יֵשׁ לִי טָרֶשֶׁת נְפוֹצָה". בשיר אחר, 'איזה שם נותנים לזמן', היא כותבת

הֶחְלַפְתִּי אֶת קֶשֶׁת הצֶ'לוֹ

בְּעֵט דְּיוֹ,

חוֹרֵת תָּוִים שֶׁאֵינָם נֶעֱלָמִים

בַּכְּבִיסָה.

השירים של ליאורה בן יצחק אינטימיים מאוד, ועם זאת הם משתפים אותי, הקורא, ברגעים הקטנים של חייה, באמצעות האמפתיה שהם מעוררים

בשיר 'ללא ציפיות' היא מתארת תמונה של רגע אחד בחייה, רגע של תהליך רגשי מלא, המתחיל בתחושת החרדה הקיומית אותה מעורר "בְּכִי כְּלָבִים" שנשמע "מִמִּרְפָּסוֹת סְמוּכוֹת", ומוציא את המשוררת מדעתה, ומסתיים ביצירת תחושה של מקום בטוח, שהיא ה"מְתִיקוּת הַמְּשַׁכֶּרֶת אֶת הָרֶגַע". 

המעבר מן החרדה, שתמיד נוצרת כשמשהו, "בְּכִי כְּלָבִים" למשל, מערער את שלוות השיגרה המוכרת שלנו, אל "המְתִיקוּת הַמְּשַׁכֶּרֶת" של המקום הבטוח, הוא התהליך הרגשי שכולנו מתנסים בו מדי יום מחדש, ולא תמיד מצליחים. בשיר הזה מתמקדת ליאורה בן יצחק במיומנות הרגשית של ניהול הזמן, ומציעה לנו להתגבר על חרדת-המוות הקיומית באמצעות מודעות רגשית לתחושת הגוף שלנו כאן-ועכשיו, ברגע זה, ללא ציפיות לעתיד שאינו מובטח, וגם ללא עיסוק מיותר בעבר. ברגע הזה, כאן-ועכשיו, כולנו חיים במידה שווה, ללא קשר למה שקרה לנו בעבר או למה שצפוי לנו בעתיד. זו המציאות היחידה שאנו חווים בגופנו, ואם רק נרצה נוכל להפוך את הכאב והחרדה ל"מְתִיקוּת מְשַׁכֶּרֶת", בכל רגע מחדש

היכולת הזו להרפות ממחשבות ופחדים וציפיות מיותרות מאפשרת לנו לשים לב למציאות של הרגע הזה, לעולם הסובב אותנו ולתחושת גופנו, באמצעות המודעות הרגשית שלנו. וכך, למרות בכי הכלבים המוציא את המשוררת מדעתה, היא יכולה לראות במקריות של נגינת סוויטה של באך ברדיו הזמנה אישית לשמוח גם ברגע קשה שבו היא יוצאת מדעתה כמעט

צלילי הצ'לו יכולים היו לעורר בה זיכרון כואב, משום שמחלתה אינה מאפשרת לה לנגן, אבל היא בוחרת להניח לעבר ובאמצעות היכולת האמפתית שלה לחוש "עַל כַּף יָדָה בַּצֶ'לוֹ המִּתְעוֹרֵר". 

בניגוד חריף לתיאור עוגיית המדלן של מרסל פרוסט, ב'בעקבות הזמן האבוד', מאפשרת לנו ליאורה בן יצחק, להתבונן בעננים החולפים בשמים, ולחוש בריחה ובטעמה של עוגת החרובים הטבולה בחלב. כעת, כשה"מְתִיקוּת מְשַׁכֶּרֶת אֶת הָרֶגַע," גם "בְּכִי הַכְּלָבִים נָדַם". 

השיר העירוני הזה כתוב בטכניקה של שיר טבע, באמצעות השימוש בחמשת החושים: שמיעת "בְּכִי הַכְּלָבִים" וצלילי הצ'לו של יו-יו מא הנפלא, תחושת ה"צֶ'לוֹ הַמִתְעוֹרֵר" בכף היד, התבוננות בעננים החולפים והטעם והריח של עוגת החרובים. זהו שיר אהבה לרגע הזה, שהוא אולי המציאות היחידה בחיינו

אינני צ'לן, אבל גם בי עורר השיר הזה את תחושת הצ'לו בכף ידי. "וּכְמוֹ בְּהַזְמָנָה" (במקרה?) מסרתי את הצ'לו שלי אתמול לתיקון, לאחר שנפל ונסדק. כמו ליאורה בן יצחק גם אני קשור מאוד לסוויטות לצ'לו של באך. כך היא כתבה בשיר 'איזה שם נותנים לזמן': 

3.

יֶשׁוּהֵבִיא שִׂמְחָה לְבַּאךְ

כְּשֶׁכָּתַב שֵׁשׁ סְוִיטוֹת לְצֶ'לוֹ סוֹלוֹ.

אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים -

אַהֲבָתִי דְּבוּקָה לְעַמּוּד נִשְׁמָתוֹ

כבר שלושים שנה שאני מנגן את הסוויטות לצ'לו של באך מדי בוקר, בפסנתר (כן), כמו מדיטציה שפותחת את היום, והמוסיקה המופלאה הזו מלווה אותי בכל רגע במהלך היום. הנגינה הקבועה, החוזרת, היא האימון הרגשי שלי, המאפשר לי להרפות מן המחשבות, להתמקד בכל צליל שקיים רק ברגע הזה, ומיד שב ונעלם, וגם להרפות את גופי ולאפשר למוסיקה להוליך אותי, בביטחון, ברגעי הנגינה

לקריאה באתר לחץ כאן


נוריתהה
דורית ישראל | 20.11.12

ליאורה בן יצחק מזמינה את הקורא אל העיר הפנימית שלה והיא מלאת בדידות וכאב וחמלה.
יש משהו מזוקק ונקי וטהור במילים החושפות את העור ומביאות את האדם כמו שהוא, אל העולם.
לכן אני כל כך אוהבת שירה. כי שירה היא כמו לידה מחדש של חוויה, של אדם, של מילה ולכל מילה משמעויות רבות, ההולכות ומתכנסות, אל תוך העיר הפנימית של הקורא ומעוררות בו געגוע.
והנה באתי אני אל העיר הפנימית שלה, של ליאורה בן יצחק...

עיר פנימית

עִיר פְּנִימִית מַמְצִיאָה אוֹתִי בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ.
אֲנִי טוֹעָה מִתּוֹךְ פִּזּוּר דַּעַת וַעֲיֵפוּת,
הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ.
אֵינִי יוֹדַעַת אִם אֲנִי נֶעֱלֶמֶת
אוֹ נִבְחֶנֶת בִּיכֹלֶת הִשָּׂרְדוּת,
כְּשֶׁאֲנִי צוֹנַחַת,
פַּחַד מְרַפֵּד אֶת הַמַּכָּה.
לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לִלְמֹד מֵהַצִּפֳּרִים,
הַמַּצְפֵּן שֶׁלִּי נִסְדַּק.
נְעוּלָה בְּתוֹךְ סַד
לוֹמֶדֶת לָלֶכֶת.


האדמה זזה

אֲנִי קָמָה וְנוֹפֶלֶת בְּהִלּוּךְ אִטִּי
נָעָה כְּמוֹ שׁוּרוֹת בְּשִׁיר רֵיק.
"יֵשׁ חַיִּים אַחֲרֵי, נִמְצָא אֶת הַמִּנּוּן," אַתָּה אוֹמֵר
וְלִי אֵין תּוֹלְדוֹת חַיִּים לְהַצִּיג אֶת מִי שֶׁאֶהְיֶה.
בֹּקֶר טוֹב עוֹלָם, גַּן הָאֲוִיר שֶׁלִּי פּוֹרֵחַ,
עַל שֻׁלְחָן בַּסָּלוֹן נֵר "פַּטְשׁוּלִי" מְרַפֶּה אֶת כְּאֵב
הָאוּפוֹרְיָה, הַמִּתְקַפֶּלֶת עַל רֶגֶל
דּוֹחֶפֶת בְּקֹשִי וְהָאֲדָמָה זָזָה.


אספנית של רגעים

אֲנִי אַסְפָנִית שֶׁל רְגָעִים
בַּתַּסְרִיט שֶׁכָּתַבְתִּי,
שְׁאֵלוֹת מַתְחִילוֹת בִּדְבָרִים שֶׁאֵין טַעַם לִזְכֹּר:
כְּמוֹ אֵיךְ לִתְפֹּס זָוִית נְכוֹנָה לְחִיּוּכְךָ
הַמְקֻפָּל מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת.
וְאֵיךְ מְשַׂרְטְטִים לֵב חָדָשׁ שֶׁדָּהָה
כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל בַּיִת.
בְּתַפְאוּרָה שׁוֹנָה –
אֵינִי שַׂחְקָנִית מִשְׁנֶה,
הָאוֹמֶרֶת מִלִּים מִתְאַדּוֹת
בְּהֶעְדֵּר סוֹף.
אַל תָּבוֹא לְהַצִּיל אוֹתִי
הַמֶּרְחָק הִשְׁתַּנָּה.

סימן

יוֹרֶה פִּתְאוֹמִי שׁוֹטֵף דַּאֲגוֹתַי
גְּדֵלוֹת פֶּרֶא בְּחַדְרִי.
הַסְּתָו נוֹתֵן סִימָן
לִזְרֹעַ גֶּשֶׁם עַל קֶשֶׁת, שֶׁאֵין לָהּ הַתְחָלָה אוֹ סוֹף
רַק רֶגַע, לְהִסְתַּכֵּל בָּאֱמֶת
כְּמוֹת שֶׁהִיא
לִפְעָמִים אֲנִי יָפָה אוֹ מְכֹעֶרֶת,
אֲבָל בְּכָל מָקוֹם, אִמָּא, תְּזַהִי אוֹתִי
בְּגִ'ינְס וְנַעֲלֵי סְפּוֹרְט לְבָנוֹת.


***
ליאורה בן יצחק כותבת מקסים ונוגע ללב.
אפשר היה לחוש בכאב, עד עומק הנשימה...
עד המקום בו הוא נפגש עם החמלה והגעגוע.
היא כותבת על מחלתה בכנות נדירה ומעוררת כבוד,
משתפת אותנו גם בזיכרונות ילדותה.
שירה מקסימה, מזוקקת וטהורה.
ממליצה!!


ספרים חדשים | הבלוג של ציפי ארצי
26/12/2012

שירתה של ליאורה בן יצחק פוגשת בהגדרות מדויקות למצבים דרמטיים ההופכים מפואטיקה למשהו "אמיתי" (עמ'12) "רֶגַע לִפְנֵי הַהִתְעוֹרְרוּת / כַּדּוּר הָאָרֶץ זָז וַאֲנִי אִתּוֹ..." ועוד, (עמ' 16) "הַמַּחְשָׁבָה לָקוּם וְלָלֶכֶת מְשַׁתֶּקֶת..."
אצל כל אדם קיים הצורך למתן ביטוי אבל אצל המשוררת ניתן להבחין כי הוא הכרחי, כמעט כמו הקיום עצמו וכך השירים מועברים. נחוץ היה לה לבטא את אותו פרק קריטי 'בלתי הפיך' בחייה בו הושם קץ לתקופה, והחל תהליך ההתמודדות:תחילה האבחון, הידיעה, (עמ' 39) "אוּלַי כְּשֶׁהַבָּרָק הוֹלֵם – הַתּוֹבָנָה מִתְבַּהֶרֶת." ולאחריה ההתפכחות, הבאה לידי ביטוי בהומור מקאברי (עמ' 41), "אֲנִי הוֹלֶכֶת יָשָׁר, אֲבָל הַצֵּל צוֹלֵעַ,/ רֶגֶל יָמִין חוֹרֶקֶת." שם הספר; "עיר פנימית",ואכן, מהשירים למדתי על העיר הפנימית של המשוררת, עיר מלאת כאב והשלמה, אבל מה שבולטת יותר, היא ההתייחסות להתבוננות של האחרים עליה, ועל עולמה, כפי שזו באה לידי ביטוי, ואולי זה רק פרי דמיונה.
כתיבתה של ליאורה מוקפדת מאד ונדמה כי המשוררת אשר נקרעת בין שני עולמות: מחד, ההשלמה עם המחלה ומאידך עם היכולת להמשיך בקו ישר ולתת רק לצל לצלוע, ללבוש ולפשוט צורה, כל אימת שהגוף ממושמע. נדמה כי המשוררת מנהלת מסע עיקש לשמר את שניהם לבל ישמטו מאחיזתה.היא מבינה כי אין בידיה לשנות דבר ועליה לקבל את הדין להביט קדימה. אך מותר לה להתרפק על חלומות(עמ' 44) " כְּשֶׁהַגּוּף מְמֻשְׁמָע, הוּא מִתְפַּנֶּה לַחֲלוֹמוֹת." את עברה וגעגועיה היא משמרת בצורת 'חלומות' עליהם היא נשענת בעתות מצוקה כדי להזין את 'הרוח' וכך היא כותבת בשירה"חולמת אותי" (עמ' 10) ובשירים אחרים.
מורכבות השירים הכלולים בספר נותנים ביטוי רב-גוני במסע אותה עוברת המשוררת בחיפוש אחר הנוסחה לדו-קיום עם המצב הבריאותי שלה. המאבק המתמיד מתנהל בין האישה תאוות החיים, השורדת את ההווה, לבין עברה שעדיין חי וקיים בה , וזו המציאות המתישה והכמעט בלתי נתפסת הבאה לידי ביטוי בשיריה. הכל מתרחש ומתקיים לחילופין בין המשוררת לבין עצמה ובינה לבין סביבתה הקרובה והרחוקה. וככל שמעמיקים בתוואי המסע, מבחינים בגעגועים אל העבר השבים ומציפים את המשוררת – המנסה להפליג שוב ושוב אל אותן המראות והמחוזות, כדי לשאוב מהם חיזוקים.

 


רותי לאופר
13.10.13

כשמשוררת בוחרת לקרוא לספרה "עיר פנימית" , היא בו זמנית מתאמת ציפיות ויוצרת ציפיות
.
הרי כל אחד מאיתנו חי ב"עיר הפנימית" שלו, גם אם היא קיבוץ בעמק. הרחובות , השבילים, הפרחים והנופים שונים, מטבע הדברים, אצל כל כותב.

העיר הפנימית של ליאורה, במיוחד בספר הזה, היא במידה רבה סוג של תגובה למחלתה הקשה (טרשת נפוצה) הסוגרת בפניה את העיר "האמיתית". בצד התמודדות בסיסית ויומיומית אמיצה עם המיגבלות הגופניות שכופה המחלה על הדוברת, היא מפתחת לה עולם פנימי עשיר, שהשירה מהווה בו חלק מרכזי ביותר,ככתוב בשיר סיבה קיומית (ע' 49(:

"השירה היא סם בשבילי
היא סיבה קיומית
כאן ועכשיו
" .

השיר "ילדה כללית" (ע 89) מדבר, כנראה, על ילדותה של הכותבת בקיבוץ. מי שעבר את זה יבין היטב על מה היא מדברת. השירים על ההורים (בסוף הספר) נוגעים.
מטפוריקה עדינה והרבה רגישות מביאים לנו "עיר פנימית" מעוררת הזדהות.

)ותודה לליאורה(

לקריאה בבלוג של רותי לאופר לחץ כאן


להאזנה לראיון ששודר בתוכנית "ספרים רבותי ספרים" עם ציפי גון גרוס בגלי צה"ל ב 17.5.13 לחץ כאן
להאזנה לראיון ששודר בתוכנית "נוף פתוח" עם קובי אייל ברדיו "קול
יזרעאל" לחץ כאן
להאזנה ל'קונצרטינה - אבק עלים' עם קובי אייל, קורא משירי הספר בשילוב עם מוסיקה לחץ כאן

לקריאת ראיון שערך
זוהר נוי באתר 'ספרים סופרים ומה שביניהם' לחץ כאן
לקריאת חמישה שירים מתוך הספר באתר של נילי דגן לחץ כאן
לקריאת שירים נוספים ב-Ynet לחץ כאן

מחיר קטלוגי: 54.00 ש"ח
מחיר באתר: 43.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד