ציפי גון גרוס : שלום עדי וולפסון.
עדי וולפסון : שלום רב.
ציפי גון גרוס : היית בן שנה כשסבתא נפטרה, בגיל 54 בסך הכל, היא נפטרה וכל שנה הבאתם לבית הספר את הטלאי הצהוב שהיא עצמה נשאה, אתה הטלאי הצהוב שלה.
עדי וולפסון : כן, מעין שליחות כזו שלקחנו על עצמנו או שנתנו לנו, ובאופן פרדוכסלי עשה אותנו מאוד מיוחדים באותו יום השואה, מפני שזה היה משהו מפתיע, לא היה לכל אחד, ופתאום אנחנו באים, אני ואחיי ונושאים את הטלאי הזה והולכים איתו כל שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואני חושב שזה הזיכרון הכי מוחשי שלי מהנגיעה המשפחתית האישית לשואה.
ציפי גון גרוס : יש בספר כמה משפחות של מילים שחוזרות על עצמן, משפחה אחת מדברת על שליחות ועל תפקיד ומשפחה אחרת של מילים על בני אדם. על זה מנטש, רק ביידיש יש מנטש. הם היו בני אדם, אתה כותב באחד השירים.
עדי וולפסון : נכון. תראי היתה לי התלבטות כל השנים, מעבר לזיכרון האישי המשפחתי יש גם זיכרון לאומי. והשאלה שלי כל השנים היתה איפה השואה נוכחת נפקדת בחיי או בחיינו, והאם יש לי תפקיד בכל הדבר הזה, ובעיקר תפקיד כלפי ילדיי, האם יש לי אחריות להעביר להם משהו. אני קראתי לספר "אני שלישי" ובעצם הגדרתי את עצמי כדור שלישי, אבל אני לא יודע מה זה בדיוק דור שלישי. האם זה דור שלישי ביולוגי? נכדים לסבים שהיו ניצולי שואה, או האם כולנו דור שלישי חברתי תרבותי כי ספגנו חינוך מסוים, תרבות מסוימת, ימי זיכרון, ולכן ההתלבטות הזו בעצם באה לביטוי גם בספר, אבל הייתי משוכנע שהספר הזה הוא מסע ויש לי איזה שהיא אחריות וגם איזה שהוא תפקיד להגיד משהו, לומר משהו ולהעביר משהו לילדיי.
ציפי גון גרוס : תראה דור שני זה כבר מושג ידוע מוכר, למרות שיש כמה וכמה חוקרים ביניהם פסיכולוגים מאוד ראוים ולאו דווקא מכחישי שואה, שאומרים אין דבר כזה דור שני. אבל לגבי דור שלישי בדרך כלל אומרים יש אפילו דור שלישי. ואתה אומר כאן אני שלישי. לפני שקראתי את הספר האסוציאציה הראשונה שלי היתה אני שלישי, כמו שילדים אומרים שהם מתארגנים למשחק, שלישי ולא שלישי.
עדי וולפסון : תראי אני עוד פעם, ההתחבטות הזו בין דור שלישי הגיעה כשכתבתי את השיר הראשון שמתחיל דור ראשון, דור שני, דור שלישי, את היית ניצחון אמא, נצר, ואני זיכרון. מי אני? ובעצם זו היתה השאלה הגדולה שהרבה שנים התחבטתי בה. לא חייתי עם השואה יום יום, גם לא בבית, לא היה לנו בית שהיה בו מנהגים שקשורים בשואה, למרות שאמי היתה דור שני. אבל כמו שהזכרת קודם, דברים קטנים כמו הכלב שרצינו ופתאום גילינו שאמא לא רוצה כלב מפני שכשהיתה הולכת עם סבתי והיתה רואה כלב אז היו עוברים לצד השני, וכל מיני דברים קטנים כאלו. וכשגדלתי בתוך ההוויה התרבותית הישראלית ושמעתי וקראתי וראיתי הרבה על השואה, היו לי הרבה התלבטויות, הרבה התלבטויות למשל בדבר שנראה כל כך ברור מאליו בהקשר לשואה, לזכור ולא לשכוח. ושאלתי את עצמי האם צריך פעמיים לומר את זה, האם הציווי לא לשכוח משאיר אותנו מאחור? ואולי לא נותן לנו להתקדם קדימה, גם בהקשרים אחרים. האם אנחנו לא מנכסים את השואה להרבה דברים? היא תמיד נכנסת, נדחפת. אנחנו משתמשים בה כמשהו מאוד פלקטי. ואני רציתי לחזור לאישי, למשהו ה... לומר היתה שמה אשה אחת והיא היתה במקרה סבתא שלי ויש עוד הרבה כאלו, והיא עשתה משהו, היא הביאה אותי לכאן בסופו של דבר והמשהו האנושי הזה, המשהו האישי הזה זה אירוע אנושי בסופו של דבר, מעבר למשהו המשפחתי או אפילו הלאומי. היה חשוב לי גם להאיר את זה.
ציפי גון גרוס : מה אתה יודע עליה?
עדי וולפסון : מעט מאוד. אני יודע קצת על המסע, על איך סבא וסבתא נפגשו, כשסבתא שוחררה מהמחנה וסבא היה בארגון הבריחה, והם נפגשו ברכבת ונצמדו, כמו שפעם כנראה קרה. אני יודע מה היו בתלאות בדרך ארצה, איך הם הגיעו, אמי נולדה כמעט בדרך ארצה, ואיך הם הגיעו וישר שלחו אותם לקפריסין. אני יודע שהחיים בארץ אחר כך לא היו הכי קלים, אבל אני לא יודע לספר מה היה שמה לפני, מה היה שם בזמן, לא יודע.
ציפי גון גרוס : אחד השירים היפים בספר הוא שיר שבעיניי הוא קודם כל מוזיקה, הוא השיר שנקרא "צ' פ' נ'", שאתה בכוונה נותן אותו כשורש בלבד. והשיר אומר: אני נוסע לאן שמצפן הלב מכוון צפונית, לאהבה שלי צפון פחד, אבל הצופן הגנטי קושר אותי ומנתק ולא מותיר למצפון לברוח.
עדי וולפסון : כן, תראי עוד פעם יש פה כל כך הרבה קשרים וחבלים שמצד אחד אתה אומר מי אני שאני אסע את כל הדור השלישי, שאני עוד לא יודע מה הוא. ומצד שני אתה שואל עוד פעם מה התפקיד, והרי לא הכרתי את סבתא שלי וכמעט לא יודע עליה שום דבר. אבל התערבב פה עוד פעם האישי עם הלאומי, ובאמת אני חושב הדחף הכי גדול היה שיש לי איזה שהיא תחושה שאנחנו מתרחקים מאותה שעת האפס והניצולים האלה הולכים וכבר לא עימנו. ובאמת נשאלת השאלה איך אנחנו זוכרים, ואני מאוד מאוד רוצה ואני גם כותב את זה בספר, לשמור ולא לשמר את הזיכרון, ולשמור את הזיכרון לדעתי אפשר בהרבה דרכים, והיום אנחנו רואים שיש הרבה דרכים אלטרנטיביות לטקסים שהיו פעם, כי צריך ללכת קדימה, ועדיין לשמור על הזיכרון אבל ללכת איתו קדימה, זה המסר העיקרי שאני רוצה לומר.
ציפי גון גרוס : ומתוכו להוציא אולי לכיוון הילדים שלך דברים קצת אחרים.
עדי וולפסון : כן כן, אני לא רוצה שהילדים שלי, להפיל עליהם את השואה כאיזה משהו שהם חייבים ללכת איתו כל החיים, אבל אני כן רוצה שהם יזכרו את זה כאירוע, גם לאומי, גם אישי, גם בינלאומי, ויקחו מזה משהו, שזה יהיה איזה שהוא מצפן קטן שמכוון קדימה, לא למשוך אחורה. אני בדברים שאני עוסק בהם אני עוסק בדורות הבאים כל הזמן, ואני גם כותב בשיר האחרון דווקא אני שלא מסתכל אחורה, לא מסתכל ומבקש מכם להסתכל לבפנים, מפני שאני באמת חושב שה... אני רוצה לקחת את החיבור הזה אל העתיד, אני רוצה לתת משהו חדש, וזה מה שאני מבקש גם לילדיי.
ציפי גון גרוס : כי לכאורה התחום שאתה עוסק בו, קיימות, והשואה, מה הקשר? אבל אם מסתכלים יותר מקרוב ברור שהקשר עם סבתא זה הקשר עם העבר, עם הגנטיקה, עם ההיסטוריה, והקיימות היא המסר לעתיד.
עדי וולפסון : כן, והקשר הוא הקשר האנושי גם, מעבר לקשר הביולוגי, יש פה קשר שאנחנו בני אדם ויש לבני אדם משהו שצריך להגדיר אותם, זה ערכים ודברים כאלו ואני רוצה לדבר עליהם ואני רוצה להעביר אותם לילדים שלי.
ציפי גון גרוס : ואתה פרופ' להנדסה כימית, אני חייבת לציין שמיד קפץ לי לראש שבכל השמות של הספרים שלך שלושה ספרי השירה, יש מספרים, שירים בארבעה מימדים, בגוף אחד, ואני שלישי.
עדי וולפסון : נו את רואה, אני לא שמתי לב לזה. אני לא... דווקא בשיריי אין כמעט נגיעות מדעיות, מאוד מעניין החיבור הזה בין מדע לשירה, גם של משוררים מדענים כמו אבנר טריינין ז"ל שגם היה פרופ' לכימיה, אני אמנם להנדסה כימית, אבל אנחנו אפילו מלמדים נושאים קרובים. אבל משורר אחר שגם קשור מאוד לשירה, דן פגיס, וקשור לשואה, שכל חיי נמשכתי ואהבתי אותו
ציפי גון גרוס : אתה מקדיש לו פה שלושה שירים.
עדי וולפסון : נכון. היה בעצם משורר שחיבר מדע הרבה בשיריו, ופגיס עסק בעיניי בשירה ובזהויות, כל הזמן ניסה לברוח מהזהות של מי הוא בעקבות אירועי השואה, והיה לו... אני חשבתי שיש פתרון אפילו מדעי לבריחה שלו, ולחיפוש שלו אחר זהויות. הוא התעסק הרבה בפיזיקה ואפילו בכימיה וכאלה דברים בשירים, ואני כשהייתי עם אמי באושוויץ והיינו בעצם בבירקנאהו ממש בלב של הלב, על יד הרמפה ועל יד הגל-עד שהקימו שמה, קראתי מהשירים של פגיס, זו היתה הנקודה שבה בכינו.
ציפי גון גרוס : ואיזה שיר תבחר לקרוא עכשיו?
עדי וולפסון : אני אקרא שיר שנקרא "מתכון", שבעצם מחבר את הדברים שעוברים אולי בירושה, אבל לא בירושה פיזית, בין סבתא לאמא ואליי ואני מקוה להעביר לילדיי. "את הסופגניות שאמא היתה מתפיחה, תחילה לצד התנור, מרדדת וקורצת עיגולים עיגולים בקערה קטנה, מחביאה בעומק ארונות המטבח בתבניות מכוסות מגבת לחה, ירשנו ממך. את הריח שמילא שעות את הבית הסגור לפני שנזרקו לשמן הרותח להזהיב והתמלאו בריבת פובידל חמימה, את הטעם המתפוצץ בחיך וממלא אושר, אני מוריש לילדיי. אבל את שאריות העוגה הבחושה שהיו מפוררות ומעורבבות עם רוטב שוקולד סמיך ומגולגלות בנייר אפיה לרולדה דקה, שהוטמנה במקרר לטובת האורחים שיבואו במקרה, ונעלמה כלא היתה ביום שאחרי, שמחזירה לי ילדות, אני שומר לעצמי".
ציפי גון גרוס : תודה עדי וולפסון. "אני שלישי" הופיע בהוצאת "אבן חושן", תודה.
עדי וולפסון : תודה.

להאזנה לראיון לחץ כאן

שירה עברית: ספרים חדשים ומומלצים

מאיה נחום שחל | כלכליסט | 14.4.13

אוסף שירים עבריים מהמאה ה־19 ועד היום, שירת מחאה נשית, שירים אישיים לדן דאור וספר חדש לרחל חלפי. כלכליסט ממליץ על ספרי השירה החדשים בחנויות

יבול חדש של ספרי שירה בסגנונות שונים נחת בחנויות, ו"כלכליסט" ממליץ על ספרים נבחרים.

הדי השואה: "אני שלישי", עדי וולפסון

נוריתהה

דורית ישראל | 11.4.13

פרופ' עדי וולפסון הוא דור שלישי לניצולי שואה.

כל כך הרבה שירים, סיפורים, וטקסטים שונים נכתבו על השואה, מפרי עטם של ניצולי שואה ובני הדור השני. ומה השפעת השואה על בני הדור השלישי? האם השואה נשכחה מלבם, או שקנתה לה מקום ואחיזה איתנה, לא רק בלב הזיכרון הקולקטיבי, אלא גם, בלב הזיכרון הפרטי-המשפחתי? קראתי את הספר מתוך מחשבה, שיודעת אני מה היא כתיבת השואה, שכן, קראתי לא מעט טקסטים, שנכתבו על כך. ובכל זאת, הכתיבה של וולפסון שונה בתכלית וממרחק שני דורות, נדמה שאפשר להזדהות, הזדהות מלאה עם מילותיו, שכן תודעת השואה וזיכרונה הקולקטיבי, נצרבו בבשרי הכהה, הגם ששורשי

רחוקים מרחק רב מאושוויץ.

 נכון, לא גדלתי בבית אירופאי, שיש בו היסטוריה של גטאות, אך שנאת היהודי הזר וסכנת הקיום הועברו גם אלי בסיפורי סבתא וסיפורי אבא. לכן, ממרחק שני דורות, המילים היו לי מוכרות.דומות במקצת לתודעה המשפחתית שלי ואולי בכלל, הזיכרון הקולקטיבי היהודי שלי, נטמע בי כל כך עמוק, עד שחשתי הזדהות כמעט מלאה עם הכותב.
אני שלישי הוא ספר שירה לבני הדור השלישי, שצמחו וגדלו כאן בארץ. צברים, קוצניים מבחוץ, אך תוכם רק ומתוק. והם מביאים אל חווית הקריאה את זיכרונות ילדותם ואת קולות הוריהם והשריטות שנצרבו בבשרם. עדי כותב יפה. כתיבה כנה, ישירה, רהוטה ומשובחת. כתיבה בוטחת, של מי שיש לו מקום. של מי שיש לו בית ומדינה, אך גם שורשים. עמוקים.

הספר מיוחד מאוד. הוא השני בסדרת "חוברת סיכות", שהגה עוזי אגסי מבית הוצאת אבן חושן. הוצאה משובחת לכל הדעות וחביבה עלי במיוחד. חוברת דקה, כרוכה בנייר קרטון חום, כמו המחברות שהיו לנו פעם. השירים הודפסו על נייר  נטול עץ.

*

אין

אֵינֵךְ

מְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל בְּכָל אֵרוּעַ מִשְׁפַּחְתִּי

עֵינֶיהָ

מְלֵאוֹת גַּעֲגוּעַ מְדֻיָּק

הִנְנִי

שׁוּב מְמַלֵּא אֶת הֶחָסֵר

*

קצרים

1.     אֱלֹהָם אִם יֶשְׁנוֹ

       אֵינוֹ

2.     בְּשָׁעָה שֶׁעָבָר וְעָתִיד

       מוֹשְׁכִים בְּיָדִי

       אֲנִי מַכֶּה שָׁרָשִׁים

3.     לִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ

       אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ

4.     אֲנִי לֹא מַאֲמִין

       בֵּאלֹהִים אֲבָל אֲנִי

       יְהוּדִי

5.     אֲנִי רוֹצֶה לְקַוּוֹת שֶׁהָיְתָה שָׁם

       אַהֲבָה

6.     כְּמוֹ הַכֹּל נִקְבַּע מֵרֹאשׁ

       סַבָּא וְסַבְתָּא

       אִמָּא וְאַבָּא

       וּמָה אוֹרִישׁ אֲנִי לִילָדַי?

7.   הַאִם יֵשׁ לִי תַּפְקִיד?

8.     וְיֵשׁ אֵיזוֹ דְּחִיפוּת לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִמִּי

       שֶׁעוֹד מְעַט נֶעֱלָם

9.     אַתְּ רָצִית לִחְיוֹת

       נָכוֹן?

*

משפחה

בּוֹאִי נְפָרֵק אֶת הַמִּלָּה

מִשְׁפָּחָה נַפְרִיד אֶת הַשָּׁלֵם

לַחֲלָקָיו נִמְצָא מָקוֹם לְכָל אֶחָד

נִתְבּוֹנֵן

בּוֹאִי נִתְלַבֵּט בַּמּוּבָן

מֵאֵלָיו נַבְטִיחַ לִשְׁמֹר אֶת

הָאֱמֶת נִתֵּן לֶעָתִיד הִזְדַּמְּנוּת

נִתְעַכֵּב עַל הַפְּרָטִים

בּוֹאִי נַרְכִּיב

*

ממליצה מאוד!!