• אבן חושן

קְצֵה הַחוּט

קְצֵה הַחוּט

 

לרגל צאת הספר, אנו מעניקים לרוכשים דרכנו הנחה של 25% ודמי המשלוח עלינו.
כלומר עלות הספר כולל המשלוח תהיה: 40 ₪.

 

בֵּן וְיוּלִי נוֹדְדִים בְּעִקְבוֹת שְׁנֵי סוֹדוֹת הַנֶּעֱלָמִים מֵעֵינֵינוּ.

מַסָּע חִפּוּשׂ קָסוּם שֶׁל שְׁנֵי יְלָדִים בִּמְחוֹזוֹת מֻפְלָאִים

שֶׁבָּהֶם הַשָּׁמַיִם הֵם הַגְּבוּל.

קְצֵה הַחוּט הוא שיתוף פעולה יצירתי  בין אם ובת. האמא מאיירת ידועה, מושכת בחוטי הדמיון ובמכחול והבת כנרת ידועה לא פחות, שבמקביל למיומנות שהיא מפגינה במשיכה בקשת הכינור, משכה גם בעט הסופרים.
זהו ספרה הראשון של נֶטַע רוּדִיךְ, כַּנֶּרֶת המתגוררת ומנגנת בשנים האחרונות בברלין.

הִלָּה חַבְקִין, מאיירת מעוטרת פרסים, איירה ספרי ילדים ונוער רבים.


 


 

למשוך בחוט המחשבה

הספר "קצה החוט" ממעט בעלילה ומתמלא באיורים, שרק עיון חוזר בהם חושף את סודותיהם. והידיעה שעל היצירה הזאת עמלו יחד אם ובת, מוסיפה לו עוד רובד של קסם
שלומית כהן-אסיף | 9.12.12 ספרים, הארץ

הספרות זקוקה לחוטים שירקמו לה שיר, סיפור או אגדה. ואם לא לחוטים, אז לפחות לקצה חוט, המאחה דברים שונים ומוצא את הקשר ביניהם. הספרות, כמו כל אמנות, יודעת שניתן למצוא קשר וחיבור גם בין דברים שאין ביניהם קשר וחיבור. כך בספר "קצה החוט", שכתבה נטע רודיך, כנרת במקצועה שזה ספרה הראשון, ואיירה הילה חבקין. יש לנו פה גם חוט וגם פקעת.

הטקסט כולו הוא שיר קצרצר, מוזיקלי וקצבי. כל בית מכיל ארבע שורות בחריזה צמודה, ואינו מספר לקורא סיפור; הצד הוויזואלי עושה זאת באופן חמקמק.

"בן ויולי נפגשו
בדרך אל ההר,
היה זה ים יפה -
לא חם ולא קר.

יצאו הם למסע ארוך
בעמק בין הרים,
פיטפטו על שני סודות
שרק הם מכירים".

מדובר בילד, בילדה ובשני סודות. לכל סוד אופי משלו, והם לובשים ופושטים צורות: סוד שמפליג, סוד שטובע, סוד שעף, סוד מציץ או "סודי נראה היום נפוח/ שלך פרח לו עם הרוח./ את שלך הסמיק השמש/ את שלי איבדתי אמש". לקורא יש תחושה ששני סודות אניגמטיים אלה משנים את מצב הצבירה שלהם, וחידתם נותרת לא פתורה ולא מפוענחת. אבל מי אמר שצריך לפענח סוד ולגלותו? מה עוד שהשיר או האיור אינם מספקים רמזים או חלקי רמזים, אלא מזמינים את הקורא לדמיין את הסודות ולהיות חלק מהם.

"קצה החוט" הוא שיר ללא יומרה, ללא מסר, על גבול האנקדוטה. אין פה פילוסופיה ולא פסיכולוגיה, רק קלילות מחורזת ופשטות משעשעת. הפשטות הזאת היא הקסם של הספר הזה. העלילה המילולית או הוויזואלית ממוקמת בשום מקום, לא פה ולא שם, והנוף שלה מתחלף. משהו משתולל ומשתטה בספר הזה, אני אומרת לעצמי.

את עיקר הנפח מעניקים איוריה של הלה חבקין, שהם טיול קסום שיש בו מן ההרפתקה והסוד. הם שופעים פרטים שרק בהתבוננות חוזרת ניתן לגלותם. ואיזה כיף לו לילד לגלות פרט אחר פרט. הטיפוסים המאוירים חוזרים על עצמם: הילדים, החיות, העצים, בעיקר גזעים. רוכב האופניים שנופל בשביל, אך רוכב בבטחה בשמים. פיל על גלגליות מועד. קשה שלא להתפקע מצחוק למראה נעל אחת שמופיעה בראשיתו של הספר וחוזרת גם בסיומו. ואני לא יודעת למי הנעל הזאת שייכת, והרי הדמויות אינן יחפות. ועוד זוג נעליים עף באוויר. אולי הן של דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ", אני מהרהרת ביני לביני. ושוב מוצאת עוד חוט ועוד חוט, חלקם נמתחים באוויר, אחרים על הקרקע או מחברים בין שמים לאדמה. כבל חשמלי, שרוך, זנב ארוך של עכבר, חוט של עפיפון. כן, העולם מלא חוטים. ויש כמובן פקעת שמבצבצת בכל כפולת עמודים.

חבקין, כדרכה, מחפצנת את האיורים: מטריות, כובע, אהיל, כורסה. שלא לדבר על בתים, חלונות מרפסות (חבקין הגיעה לאיור מן הארכיטקטורה, הראשון שזכה באיוריה היה חנוך לוין בספרו "מסע הדוד מקס" שראה אור בשנת 1982. וגם אני זכיתי, חבקין איירה רבים מספרי).

"קצה החוט" נמנה עם ספרי "הסיפור המצויר", כלומר טקסט מינימליסטי ואיור נרטיבי המספר את העלילה. ז'אנר זה לא נקלט היטב בשוק הישראלי, מעבר לים הוא חוגג. הקורא הישראלי (או ליתר דיוק אמא שלו) עדיין מחפש את העלילה ואת המלל. ואולי יסתייג מן הז'אנר וגם מן הספר הזה.

יד על הלב: כשפתחתי את הספר בלהט קסם הדפדוף, לא שמתי לב לעטיפה האחורית המציינת שהמחברת, נטע רודיך, היא בתה של הלה חבקין. ניסיתי לגלגל בראשי עוד ספרים שהם עבודה משותפת של אם ובת. הציירת נעמה בנזימן איירה לאמה המשוררת חגית בנזימן ספרים לאורך הדרך. שניים מספריה של נירה הראל, "איך עושה סבא" ו"קוקו", אוירו בידי בתה תמי הראל־חמו. ואילו נורית זרחי והבת רוני טהרלב זיכו את ספרות הילדים בכמה ספרים, ביניהם "שינגלונגה מיטה מסודרת" ו"מיליגרם".

מי שהרחיקה לכת בתחום שיתוף הפעולה המשפחתי היא מיריק שניר. והיא עשתה זאת לא רק עם בנותיה אליאור ואחיעד ("חלום צהוב"), אלא גם עם הנכדים. זכור לי שפעם שמעתי אותה מספרת שמבחינתה שיתוף פעולה משפחתי כזה הוא אידיאלי, שזו הבחירה האולטימטיבית. יש פה מן הסימביוזה ומן ההזנה ההדדית.

בדוגמאות שציינתי (ואלה כמובן רק חלק) - בנזימן, הראל, זרחי ושניר - האֵם היא הכותבת והבת היא המאיירת. בספר "קצה החוט" זה שונה: האם מאיירת והבת כותבת. על כך אומרת חבקין: "לצייר עם הבת שלי ספר, זה כמו לאפות יחד במטבח עוגת גבינה, בתפילה שתצא משובחת". ואכן התפילה עזרה, ספרן משובח וטעים.

כך או כך, מדובר בחוט המוביל מן האם אל הבת. ועל זה כתב לנו מכס נורדאו את האגדה הנפלאה שלו "חוט הלב", אותו חוט שנמתח בין האם לבת: "וחוט הזהב, חוט הלב שאין עין אדם רואה אותו נמתח לעולם".

לקריאת הביקורת באתר הארץ לחץ כאן


 

"קצה החוט": סוד טמון בין הדפים

מיה וינשטוק | Ynet, 11.12.13

במרכז הסיפור "קצה החוט" שיצרו במשותף האם והבת הילה חבקין ונטע רודיך, עומדים שני ילדים ושני סודות - והרבה מסתורין של ילדות.

 

יש משהו מושך כל כך בטקס אינטימי שעוסק בסוד - שאותו אפילו ילדים קטנטנים, עוד לפני שהם יודעים לדבר מילים ספורות, אוהבים. דמיינו את הסוד. הוא מתחיל בחיוך שובב, מסתורי וממשיך בבקשה של יד קטנה להתקרב, זהירות היא אומרת, לא כל הגוף, רק האוזן. אצבעות קטנות מכסות על פה ממנו מתפרץ ליחשוש שמדגדג על סף האוזן, מלווה בצחוק מבויש ובלתי נשלט. הילדות מלאה בחדוות הסוד. באושר של הלחש. ברגעים בהם הסוד נאמר, ברור שאין זה משנה כלל וכלל מה נלחש. מהות הסוד אינה חשובה כמו עצם הסוד, שהוא למעשה מעין ברית משותפת בין ילדים.

 

ברית זו וחדוותה עומדים במרכזו של "קצה החוט", פרי היצירה המשותף של נטע רודיך ואמה, המאיירת המוערכת, הילה חבקין. הספר מגולל את סיפורם של שני ילדים, בן ויולי, שיצאו לטיול ומדברים כל אחד על הסוד שלו: "הסוד שלך ריחף על קן הנשר, לסוד שלי - זנב עם קשר. את סודך צפור גזלה, על שלי טיפה נזלה...", למרות שיחתם של השניים, נעלם הסוד של כל אחד מהם מעיני הילד הקורא, והוא רק יכול לחשוב ולדמיין מה הם אותם סודות אשר אחד "בראש ההר נגע" והשני "בקצה הברוש פגע." הסוד אם כן, נותר סוד. ומה בסוף? האם יבוא הגילוי? יש לחכות ולראות.

לאיורים בספר יש מקום חשוב והם אינם רק מלווים את המלל, אלא רוקמים יחד איתו את הסיפור וזורעים בו מסתורין. לאוהבי איוריה של חבקין נכונה כניסה נעימה לעולמה האגדי כמעט, בעל הצבעים הרכים. בכדי לעורר סקרנות ולעודד את הדמיון, איירה חבקין בסצנות השונות של הספר, קצוות של חוטים הנקשרים לסודות הילדים ובכך הופכת אותם לסימן חסר - אך בעל עקבות. לנו הקוראים נותר רק לנסות ולנחש למה מחובר אותו קצה של חוט מסתורי? עמדה מנחשת זו של הקורא מזכירה לי ספר אחר המורכב מסוד וגילויו, הלא הוא הקלסיקה האהובה "מיץ פטל" מאת חיה שנהב אותו איירה של תמרה ריקמן.

בשונה מ"קצה החוט", ב"מיץ פטל" העמדה הילדית, זו השואלת שואלת ומנסה לגלות את סודו של מיץ פטל, מגולמת על ידי דמויותיהם של הג'ירפה והאריה. כשנשאלים השניים מה הם רוצים, הם עונים כי רוצים הם לדעת מי הוא, איזו חיה הוא וכאשר הם נענים בתשובתו הקצרה של מיץ פטל: "זה סוד!", סקרנותם רק גוברת.
בהמשך, לאחר שמיץ פטל יוצא מהבית ימשיכו ג'ירפה ואריה לנסות לנחש איזו מן חיה הוא במשחק המזמין את קוראיו להשתתף בו גם, ולומר יחד עם מיץ פטל "לא, מה פתאום" בכל פעם שהם מנחשים לא נכון
.

 

לא רק הסוד יחד עם הסקרנות, ההתרגשות והגילוי המתלווים אליו, הם העומדים במרכזו של "מיץ פטל" אלא גם הבדידות והחברות. מיץ פטל המבודד את עצמו מהחברה וחושש להכניס אנשים (או ליתר דיוק, חיות) לחייו, מגלה בסוף הספר כמה נחמד ונעים זה כשיש חברים וחברה. כאן, בספרן של רודיך וחבקין, החברות גם היא קיימת בסיפור, ובאה לידי ביטוי בשיחה ה"סודית" מלאת הרמזים המתקיימת בין יולי ובן. אך נדמה, כי שמחתם בסוד והחיפוש של הקורא אחר סימנים מרכזיים יותר, ואילו הגילוי של הסוד - לא מוביל ליחסים מורכבים יותר בין השניים, כפי שקורה ב"מיץ פטל". ייתכן ועומק מסוג זה קצת חסר ב"קצה החוט".

 

כשגדלים, מילות הסוד הנלחשות מקבלות משמעות, חיובית או שלילית, כבדה או קלילה, סתמית או בעלת תוצאות הרות גורל. ספרן של רודיך וחבקין, המעמיד את מסתורין הסוד במרכזו, משהה את הרגע הזה של בגרות ושומר על המקום הרך והתמים של הסוד, בו הוא עצמו אינו חשוב כמו הטקס הנערך סביבו. ובו אותו הרגע של לפני הגילוי הוא רגע המלא ברעד והתרגשות.


לקריאת באתר
Ynet לחץ כאן

 


לכניסה לאתר של הילה חבקין לחץ כאן

 

 

מחיר קטלוגי: 54.00 ש"ח
מחיר באתר: 40.00 ש"ח
החיסכון שלך: 26%
עבור לתוכן העמוד