אנקראון / שותה אהבה / שמעון בוזגלו

אָנָקְרֶאוֹן היה משורר לירי במובן היווני הקדום, כלומר – כמו לאונרד כהן, להבדיל – הוא לא רק כתב את המילים, אלא גם את המוזיקה, ושר אותן תוך כדי שליווה את עצמו ב"לירה". 
"חלל ההופעות" של אָנָקְרֶאוֹן היה חדר המשתה: הסלון בבתי בני המעמדות הגבוהים, שבו הגברים התרווחו להם על ספות, בדרך כלל בשעות הערב, ושתו יין מהול במים, שוחחו, שרו, הקשיבו למוזיקה וצפו בריקודים. לרוב, הנשים היחידות שנכחו במשתה היו זונות. בני המעמדות הנמוכים, שהיו מותשים אחרי יום עבודה מפרך, כבר ישנו וחלמו להם – אולי על משתאות.  

. כמו אצל שאר המשוררים היוונים מהתקופה הארכאית, כמעט כל מה שאנחנו יודעים על אָנָקְרֶֿאוֹן שאוב מקטעי שירתו המעטים שהגיעו לידינו ומעדויות של מחברים שונים (היסטוריונים, גאוגרפים, מדקדקים וכיו"ב) שרובם חיו מאות שנים אחריו – מה שאומר שאנחנו מצויים בממלכת ההשערות הקלושות. מכל מקום, הנה מִתְוָה מקובלת, פחות או יותר, לסיפור חייו: אָנָקְרֶאוֹן נולד בסביבות 570 לפני הספירה, בטֶאוֹס, מדינה (פוליס) יוונית על חוף אִיוֹנִיָה, סמוך לאיזמיר המודרנית בטורקיה. בשנת 545 בערך, כשהפרסים לכדו את טֶאוֹס, אָנָקְרֶאוֹן ברח יחד עם שאר האזרחים והם הקימו את אַבְּדֶרָה, מדינה על חוף תְרָקִיָה (בצפון הים האגאי). משם הוא עבר בשלב מסוים (533?) לחצרו של פּוֹלִיקְרָטֶס, הטירן המפורסם של האי סָמוֹס, ונראה ששניהם חלקו ביחד אהבה לשירה ולנערים ארוכי תלתלים. אחרי שפּוֹלִיקְרָטֶס נרצח בשנת 522, הִיפַּרְכוֹס, הטירן של אתונה, שלח ספינת מלחמה לסָמוֹס כדי להביא את אָנָקְרֶאוֹן ברוב כבוד לאתונה, ושם, בחצר הפואטית של הִיפַּרְכוֹס, הוא הצטרף למשורר סִימוֹנִידֶס. כשגם הטירן הזה נרצח, ב-514, ייתכן שאָנָקְרֶאוֹן עבר לתקופה קצרה לתֶסָלִיָה. בכל מקרה, את שנותיו האחרונות עשה המשורר באתונה, שם סביר להניח שהספיק לראות כמה יצירות מהאמנות החדשה ההיא, תיאטרון, שעשתה אז את צעדיה הראשונים בעולם. באתונה הוא גם הפך להיות כוכב, כפי שמעידים עשרות כדים מסוגים שונים שהגיעו אלינו ומתארים אותו, כמה מהם גם בציון שמו, באמצע כל מיני ריקודים והוללות. האתונאים אפילו הציבו פסל שלו באקרופוליס, סמוך לפסלו של המדינאי הגדול פֶּרִיקְלֶס. יום אחד, בגיל 85, המשורר אכל ענבים ונחנק מחרצן שנתקע לו בגרון. אָנָקְרֶאוֹן היה משורר לירי במובן היווני הקדום, כלומר – כמו לאונרד כהן, להבדיל – הוא לא רק כתב את המילים, אלא גם את המוזיקה, ושר אותן תוך כדי שליווה את עצמו ב"לירה". "חלל ההופעות" של אָנָקְרֶאוֹן היה חדר המשתה: הסלון בבתי בני המעמדות הגבוהים, שבו הגברים התרווחו להם על ספות, בדרך כלל בשעות הערב, ושתו יין מהול במים, שוחחו, שרו, הקשיבו למוזיקה וצפו בריקודים. לרוב, הנשים היחידות שנכחו במשתה היו זונות. בני המעמדות הנמוכים, שהיו מותשים אחרי יום עבודה מפרך, כבר ישנו וחלמו להם – אולי על משתאות. אָנָקְרֶאוֹן שר בתשוקה על אהבה ויין. "כל השירה של אנקראון ארוטית," כתב קיקרו, שהכיר אותה קצת יותר מהפירורים שנשארו לנו. הבלי המדינה, טריטוריה, עם, דת והאידיאולוגיות השונות היו בדרך כלל מחוץ לתחום בשבילו. "מי שרוצה להילחם,/ בבקשה, שיילחם" הוא לועג (קטע 429). כשנשאל "למה אתה לא כותב מזמורים לאלים, אלא לנערים? ענה, 'כי הם האלים שלי'." אני אוהב את התשובה הזאת. ולא שאין אלים בעולמו של אָנָקְרֶאוֹן: אֶרוֹס, אל התשוקה המסובבת את העולם, מככב אצלו בשירים רבים, וכך גם דִיוֹנִיסוֹס, אל הנוזל האדום המענג, ששימש גם ככלי ליציאה מהדעת החברתית המצויה. אבל שניהם, ביחד עם שאר האלים ששמם מופיע בשיריו, הם פשוט חברים למשחק פינג-פונג, קרשי קפיצה לדמיון, זיכרונות ילדות. כל חייךָ, זקֵן, נמזגו לכבוד השלושה: המוּזוֹת, דִיֿוֹנִיסוֹס ואֶֿרוֹס. שר אַנְטיפַּטְרוֹס מצידון. למזלו של אָנָקְרֶאוֹן, הוא חי לפני שהמוסר הנוצרי/יהודי/מוסלמי השתלט בפראות על העולם המערבי, אז הוא היה יכול לאהוב לו – בלי למצמץ – גם גברים וגם נשים. והוא בהחלט אהב את שני המינים. וכשהגיע לגיל שבו השיער מלבין, הוא גם היה יכול לאהוב לו עַלמֵי חן בלי שהחברה מסביב תצקצק בלשונה. מבין המשוררים והמשוררות היווניים בכלל, ספפו הייתה הראשונה שהפכה את האהבה או התשוקה לנושא מרכזי בשיריה. אנקראון נכנס בקלילות ובאלגנטיות לנתיב שהיא סללה, והוא עושה את זה בקול ייחודי ומובחן, בלי להתבטל לפני קודמתו. משוררים רבים בעת העתיקה כתבו שירה בהשראת דמותו, ושיריהם קובצו באנתולוגיה בשם אָנָקְרֶאֿוֹנְטֵיאָה. ראו חלק ב'. פרסום האנתולוגיה הזאת במאה ה-16 יצר "בּוּם אנקראון" עם מבול חיקויים ותרגומים. ז'אן פיליפ רמו הנפלא כתב שתי אופרות בשם אנקראון, והשיר "לאנקראון בשמים", שהיה השיר הרשמי של "חברה אנקראונטית" (Anacreontic Society), מועדון ג'נטלמנים פופולרי בלונדון של המאה ה-18, הוא המקור להמנון האמריקאי. וכאן, בעברית, ב-1920, עוד לפני שטשרניחובסקי פרסם את תרגומיו לאפוסים של הומרוס ולאדיפוס המלך של סופוקלס, הוא פרסם את שירי אנקראון – למעשה, תרגום האָנָקְרֶאֿוֹנְטֵיאָה.