על שפע היש הנמלט - שירה בזיקנה, זיקנה בשירה / ד"ר מירי וָרון ופרופסור אמיר כהן-שלֵו

״בַּז רָעֵב חָשׁ קֹר תַּחַת כְּנָפָיו. כַּמָּה זָעִיר הַכֹּל, כַּמָּה צָעִיר קוֹל הַצְּלִילָה! לִצְלֹל, כֵּן, לִצְלֹל בְּעַיִן צְלוּלָה כְּבָרָק עַל שֶׁפַע הַיֵּשׁ הַנִּמְלָט.״ טוביה ריבנר, ״זקן בזוי, בז״ לכתוב כמו לצלול אל היש, אל החיים, אל הערותּ, אל השפע. לצלול בדייקנות, בדבקות במטרה, אל מה שבכל רגע עלול להימלט ולהימוג. הזמן נמלט וברק המילה ישיגוֹֹ. קול המשוררים הכותבים בערוב היום צלול וצולל אל תוך טרף הקיום, אוחז בו וחי בו עד השקיעה. עם השקיעה מצטמצם המרחב הפיזי, ובה בעת נחשף מרחב פנימי של חירות חדשה. ההתכנסות בהווה מובילה להתבוננות אינטימית ברגע הנוכח והנמלט. אסופה זו באה להציג את תמונת הזיקנה כפי שהיא משתקפת בשירה שנכתבה בשלב זה של החיים. יש בה שירי פיוס ונחמה, שירי תקווה ועצבות, שירי געגוע ושירי אהבה. ד”ר מירי ורָון, סופרת ומרצה לספרות, בת כפר ביל”ו. פרופ’ אמיר כהן-שלוֵ, חוקר תרבות וזיקנה, החוג למדעי ההתנהגות, מכללת עמק יזרעאל.