כך כותבת איה סימון בן-צדף, הבת של יוחנן סימון: "לאחר 17 שנה של חברות בקיבוץ גן-שמואל וכשהוא מתקרב לגיל 50 עזב אבא, הצייר יוחנן סימון, את הקיבוץ, את אמי, שרה, ואותנו הילדות, ניצה ואיה, ויצא למסעות בעולם. ממסעות אלה שלח לי ולאחותי ניצה מכתבים מצוירים. אני אספתי אותם. באחד המכתבים מורה אבא לניצה לא לזרוק את המכתב אלא לתת אותו לאיה מכיוון שהיא אוספת את המכתבים. מאז ומתמיד האמנתי שאלה היו הדברים היפים ביותר שצייר.
ב-1968 נסעתי לניו יורק להיות שם שליחה ציונית. פרקתי את חדרי בקיבוץ וארזתי מזוודה. במזוודה שמתי מעטפה חומה גדולה עם כמאה מכתבים מצוירים שאבי שלח לי. הייתי צעירה ותמימה ולא ידעתי שמזוודות הולכות לאיבוד. המזוודה לא רק הלכה לאיבוד – מעולם לא חזרה לידי. ישבתי ובכיתי. אבא עדיין היה בחיים והתחיל לשלוח לי מכתבים מצוירים לניו יורק שסיפרו על הווי החיים בארץ, וגם מנסיעות קצרות שערך למקומות שונים בעולם. נוצר לי אוסף קטן חדש אותו מסגרתי ותליתי בביתי."
איה קיוותה שיום אחד תימצא המזוודה ההיא ויימצא אוסף המכתבים שאספה בשנות ילדותי שמכיל כ-100 מכתבים מצוירים. ואכן היא נמצאה. ועל כך בסוף הספר.
.jpg "אבן חושן")
