• אבן חושן

יהודיות ויהודים

”יהודיות ויהודים“ הוא הספר האחד-עשר בסדרת ספרי

השירה ’פיטדה‘ נדפס אופסט באות ’דרוגולין‘
על נייר נטול עץ 140 גרם על העטיפה
ציור של האמנית לאה ניקל


 

פעמיים ’לאה‘ עותקים נדפסו על נייר גיגית צרפתי
Arches
160 גרם נכרכו ידנית ומצורף
להם הדפס רשת מקורי מעשה
ידי לאה ניקל

המהדורה המצומצמת ממוספרת
וחתומה בידי שתי האמניות

 

שתי יומרות על נייר נטול עץ
דפי  קודיש | מעריב מוסף שבת - ספרות וספרים, 21 בדצמבר 2001, עמ' 29

 

ספרה החדש של לאה אילון הוא ספר יומרני שני מישורים, והוא עומד ביומרה רק באחד מהם. המישור הזה אינו קשור למשוררת כלל וכלל, כי אם לצורת הספר ולהוצאה המפיקה ספרים על ”נייר נטול עץ 140 גרם“.

הספר יצא במקביל במהדורה חתומה על-ידי לאה אילון ולאה ניקל (שאחראית לציור העטיפה הסתמי משהו) ”על נייר גיגית צרפתי Arches 160 גרם“, ועותקי המהדורה המצומצמת ”נכרכו ידנית ומצורף להם הדפס רשת מקורי מעשה יד לאה ניקל“.

לכאורה, אין הדבר קשור לספר עצמו, אך למעשה הדבר מהותי. ’אבן חושן‘ מקפידה להוציא ספרים ואלבומים בפורמט מהודר, יוקרתי ויקר, בתקופה שבה משוררים ומתרגמים רבים נאלצים לשלם להוצאות הספרים כדי לזכות לראות את יצירתם בדפוס. אין ספק שנעים לדפדף בספרים שהודפסו כהלכה, אך הדבר מקומם את אלו שמכירים את שוק השירה בארץ: מרבית ההוצאות גובות כסף, והוצאות שאינן גובות כסף נאבקות על קיומן מבחינה כלכלית.

והנה, ’אבן חושן‘ נוהגת כמו מחוץ לקונטקסט הזה. ההוצאה תיטיב לעשות אם תשקיע את כספה באפיקים יוקרתיים פחות מבחינה אסתטית וחשובים יותר מבחינה פואטית.

כך אנחנו מגיעים לערכו הפואטי של הספר – המישור שבו הפער בין היומרות לבין הביצוע הוא גדול. ב‘יהודיות ויהודים‘ מזכירים מגילת אסתר, רבי עקיבא, תנא א‘ ותנא ב‘, מכונית חב“ד, נחלי אמונה, רבנים, וביטויים המבוססים על שיבוצים מקראיים וכן מן התפילה והפיוט. רמזים אלו אינם מתגבשים לכדי אמירה – דתית, אמונית, חילונית או אחרת – כי אם מתפקדים כקישוט גרידא, ללא כל ערך מוסף.

מזכירים גם שמות של ”יהודיות ויהודים“ מן השורה, כמו מר וולך ומר שלזינגר, רותי ואסתר, צביה וליפז, ודימויים כמו ”איש גסטפו עצור“, ”גז ציקלון B“ ו“ראש הממשלה פלוס זיכרונות השואה“. לכל אלה מתווספים דימויים מתרבות הפופ האמריקאית, כמו אלבי פרסלי, ג‘יימס דין ולייזה מינלי, אדגר אלן פו, ויסקי ומטליות ”פרש וואנס“, גל“צ, פיפ-שואו, ברדסי ”קו-קלוקס-קלאן“, ספא, אקס-מן, השפן של דורסל (שהוא בכלל ארנב של אנרג‘ייזר, ד.ק) וסבון בבונג נוזלי.

שעטנז הדימויים נותר כזה – שעטנז סר-טעם, שאינו מתגבש לכדי אמירה או עולם בר-קיימא. העולם המצטייד מן השירים הוא עולם מפורר וחסר כל קוהרנטיות, עולם רדוף סיוטים וחזיונות, רצוף עלילות מופרכות כמו ”אז תהיתי על משהו / אבל את זה אני תמיד עושה / וברדסי קו קלוקס קלאן / התקרבו / חורים פעורים / ובגל“ץ אמרו את התחזית / ועומס התנועה / ואני הלכתי לספא“ (עמ‘ 26). התנאים הולכים לפיפ שואו (עמ‘ 19), לייזה מינלי הופכת לאדגר אלן פו, בני תורה נותנים קרח ובורבון (עמ‘ 57), וכיוצא בזה. החוט היחיד המקשר בין השירים מבחינת השדות הסמנטיים האקלקטיים הוא המזון. בכל שיר ושיר מוזכרים מאכלים ומשקאות – ארנבי מרשמלו, דבש ומופלטה של מימונה, לחם, עוגות, גלידת האגן דאז, חמאת אגוזים, תה, עוגת דבש, ויסקי, כריך גבינה צהובה, משלוח מנות, ביצים, מיץ פקעיות סלרי, שוש, הודו וחמוציות – ואלו רק הטעמים המוזכרים בעמ‘ 5-17. הדבר ממשיך לאורך הספר כולו, ואמור לתת לו טעם מעניין.

מדובר במוטיב עקבי, המופיע לרוב בפתיחת השירים ובסיומם, כמו תוחם אותם, ופעמים רבות גם במהלכם, אך הוא אינו תורם דבר. אילו לפחות היתה המשוררת תורמת מתכנון לאותם קלופס ותפוחי אדמה, שמתוארים בעברית עילגת כ“מאוד טובים הים“ (‘יציאה החוצה‘, עמ‘ 33), יכולנו לומר שזכינו ברווח כלשהו מקריאת הספר.

אזכורי השואה התכופים ברצף הדימויים חסר-ההגיון אינם רק חסרי טעם, כי אם לא מוסריים. כך, למשל בשיר ’טכסיסים‘ (עמ‘ 30): ”- אני מביטה ללמעלה / השמיים נקיים מקרסים / ומהכרזות הר פיהרר / ורק הרב ושתי קלדניות לפניו / הולכים בחושך הזה / - / איפה הויסקי / שאלה גב‘ כהן בתוך החשיכה / אה, במיחם התה, היתה התשובה / של כלאחר היד. / מהכל התרחקתי. / שמתי מגפיים מסודרים בכיור / הסתכלתי בדגים הלכודים / ואקח / למה לא / במקום הנכון / ובזמן הנכון / אם הם ידועים / עוד אוויר“.

השילוב של צלבי הקרס, היטלר, ויסקי, דגים לכודים ומגפיים בכיור מציב את כולם על אותו המישור, מישור נמוך ורדוד. זילות זו צורמת במיוחד כאשר מדובר באנשי גסטפו, היטלר וצלבי קרס. גם עטיפת הספר מאת לאה ניקל, המציגה כתם צהוב בתוך כתם לבן, גדול יותר, היא ספק טלאי צהוב, ספק אותן ביצות הנזכרות בשירים ’סכר‘ (עמ‘ 51) ו‘יציאה החוצה‘ (עמ‘ 33).

מאפייני ה“יהודיות והיהודים“, שלאה אילון רואה סביבה הם שואה ואוכל, אוכל ושואה ללא דיפרנציאציה בניהם.

מראשית כתיבתה של לאה אילון ניכרה בה השפעתה העזה של יונה וולך, כמו על משוררות רבות שהתחילו לפרסם אחרי וולך. ב‘יהודיות ויהודים‘ ניכרת השפעת השירה המאוחרת של וולך, בעיקר הפואמות הכאוטיות, והחלשות יחסית, שנדפסו בספרים ’צורות‘ ו‘מופע‘ (1985). רצף המילים הלא-מובן, ולעיתים רבות חסר-המשמעות, שאליו גלשה וולך בשנותיה האחרונות, הניב מפעם לפעם שירים טובים (כמו, לדוגמה, ’הליצן והסיוטן והמכנה המשותף‘ ו‘אדם מתאכזר לעצמו‘), אך אילון פנתה לשירים האחרים כמקור השפעה. זו גם השפעה ישירה על הספר, הבאה, למשל, משירה של וולך ’יהודי נכנס‘ (‘צורות‘, עמ‘ 137): ”יהודי/ת נכנס/ת למטבח / רפלקס מותנה / כושר נישט כושר / כלב פבלוב מסכן של היסטוריה / - / הכלב היהודי לא רעב / לכלב יהודי אין ריר / כלב יהודי מאופק / חיה מחונכת כל כך באופי / אני? הם. אני? הם. / - / גדר היסטורי חשמלי מונע לערוק / נסיון חדש ברפלקס הידוע מתכנן / במלחמה מודרנית אין כיהודי“.

גם אורך השירים מושפע מהפואמות הוולכיות – השיר הקצר ביותר בספרה של אילון משתרע על כעמוד ורבע, והיא ממעטת בסימני פיסוק, תוך יצירת שטף מילולי ארוך ומייגע. אולם, אילון אינה מגיעה לרמתה של וולך בגדולתה, היא רק מציגה העתק דהוי של וולך במרעה.

 

מחיר קטלוגי: 64.00 ש"ח
מחיר באתר: 51.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד