טרילסה

טרילסה (1922), ספרו השני והאחרון שראה אור בחייו הקצרים, הוא ספר השירה הרדיקלי ביותר שנכתב בשפה הספרדית, ומן הטקסטים האוונגרדיים בשירת המאה העשרים. על רקע השירה הלטינו-אמריקאית בת זמנו, טרילסה נראה כאירוע חריג, כמסר מן העתיד, כחידה שנולדה יש מאין.

זהו מבחר מקיף ראשון בעברית בתוך טרילסה, בתרגומה של טל ניצן.

”טרילסה“ הוא הספר החמישי בסדרת ספרי השירה המתורגמים ישפה,אבן מאבני החושן. הספר נדפס אופסט בגופן ”דרוגולין“על נייר נטול עץ 83 גרם. הרישומים המלווים את הספר נרשמו בשעות הלילה ונוצרו במיוחד ללות את הספר.

מהדורה מצומצמת בת 43 עותקים נדפסה על נייר סאנדנס 118 גרם, והיא מלווה בתחריט אקווטינטה מקורי וחתום מעשה ידי ארם גרשוני

חתרני כמו כריש במים שקטים
איתמר הנדלמן בן כנען | Time Out , 17.8.2006

”הספר נפל לתוך אין מוחלט, אני נוטל את מלוא האחריות לאסתטיקה שלו. היום, אולי יותר מאי פעם, אני מרגיש את עולה של חובה קדושה, לא ידועה לי עד כה, כאדם וכאמן – להיות חופשי!“
(על ”טרילסה“, מתוך מכתב של ססאר ואייחו לידידו, אנטגור אורגו).

לראשונה התוודעתי לשמו של המשורר הפרואני ססאר ואייחו (1938-1892) כשתרגמתי את שיריו של צ‘רלס בוקובסקי עם אדם הורוביץ (הקיבוץ המאוחד). מאז השורה שפתחה את השיר “ מה הם רצו“ – ”ואייחו כותב על / בדידות וגעגוע / ברעב“ – התחלתי מתחקה אחר יצירתו של ואייחו, דרך הספר ”גלגלו של הרעב“ (קשב לשירה) ועד לתרגומי שיריו באסופות שונות, כולם פרי עמלה של המתרגמת המצוינת טל ניצן. טיפין טיפן נחשפה בפני שירתו ואישיותו של אחד היצרים הלטיניים החשובים של המאה ה- 20, שזכה רק לאחר מותו, כמו יותר מדי אמנים טובים אחרים, להערכה ולהצלחה שהגיעו לו.

עכשיו יצא לאור התרגום החדש לספר ”טרילסה“, ובו מבחר של 46 מתוך 77 שירים ממוספרים ונטולי כותרת שהופיעו במקור. בחייו פרסם ואייחו רק שני ספרים, ו“טרילסה“ (שיבוש מכוון של ואייחו למילה הספרדית TRES, שלושה) היה האחרון. גם היום, במרחק של יותר משמונים שנה מאז נכתבו, נקראים שירי ”טרילסה“ כטקסט חדשני, ייחודי וחתרני כמו סנפיר של כריש השוחה במים שקטים. השירה של ואייחו תוקפנית ואלימה כלפי המציאות הפואטית-אישית שהיא באה לפרק.

בניסיון להוא ולכתוב ביקורת מנומקת על שירתו של ואייחו המבקר תמיד ימצא עצמו חסר אונים. אילו צרופי מילים מתוחכמים וכנים אפשר להוציא מתחת לידיים כשנתקלים בשורות אירוטיות כמו ”אני חושב על ערוותך. / משנעשה הלב פשוט יותר, אני חושב על ערוותך, / מול חלצי היום הבשלים […] הו שערוריית הדבש של השקיעות. / הו שאון אלם“? לנסות לכתוב משהו על שירתו של ואייחו או בהמשך לה הוא ניסיון נואל כמו לבנות ציוויליזציה חדשה בעולם שעבר שואה גרעינית. והשירה של ואייחו היא שואה גרעינית. אסון טוטאלי. היא מחסלת את כל מה שקדם לה, בדומה למה שעשו ט.ס אליוט וג‘יימס ג‘ויס לספרות האנגלית, כשהוציאו בדיוק בשנה שבה יצא ”טרילסה“ (1922) את יצירות המופת ”ארץ הישימון“ ו“יוליסס“.

ואייחו עצמו ידע שהשירה שלו אינה דומה לשום דבר שנכתב לפניה, אבל לא העלה על הדעת שגם לאחר מותו לא תיכתב שירה כמותה, שירתו היא הרבה יותר מ“מקדימה את זמנה“. באחד השירים (עמ‘ 24) מתוודה על כך ואייחו: ”מה ההסבר שלי. / זה פוצע אותי מרוב מוקדמות“. ה“מוקדמות“ היא פריצת הדרך שואייחו היה מודע לה. לכן הוא מוסיף בהמשך השיר ”ללכת ככה על הטרפזים“ – הווה אומר לקחת סיכון, לכתוב בלוליינות, לכתוב בקרקסיות. מאידך, ואייחו היה מודע למחירה של אותה ”מוקדמות“. כל חייו עברו עליו בסבל, בעוני מרוד וברדיפה על רקע פוליטי. הוא גלה מארצו לפריז ושם מת בחוסר כל בגיל 46. מסכת חייו הכאובה מוצאת ביטוי יחיד במינו ביצירתו הייחודית. הוא זורה בשיריו את שברי המציאות הכפויה, את טראומת המאסר הממושך, את העוני ואת התקיעות החברתית. אליהם הוא מוסיף עיסוקים ארס-פואטיים ואסתטיים: הרהורים על הקשר שבין אהבה למוות ובין ארוס לטנטוס: ועיסוק אנרכיסטי בשפה אליו הוא ניגש לא כמו אדריכל אלא כמפעיל מנוף הריסה, ואייחו מחריב את השפה ליסודותיה הראשוניים, מתעלל בה, מבטל את חוקיה התחביריים ובונה מתוכה שפה משלו, כולה רצופה יופי נורא כמו מראה של לווייתנים הבאים להתאבד על החוף. כזו היא השירה של ואייחו. וכל הדבר הזה, ”זהב החוסר כל“ הזה, מובא כל כך יפה בעברית שטל ניצן המציאה ממש לצורך התרגום שארך כמה שנים. ההסברים הקצרים שהיא הוסיפה לכל שיר פותחים צוהר קטן בצפונותיה הרבים של שירת ואייחו.