• אבן חושן

פירות / גט

 

”פירות / גט“ , ספר חמישי בסדרת ספרי השירה ”פיטדה“
נדפס באות מטיפוס ”דרוגולין“ על נייר קרם נטול-עץ
118 גרם. מהדורה בת 29 דפסים נדפסה על
נייר גיגית צרפתי,
Veline d‘Arches
160 גרם, והיא ממוספרת
וחתומה בידי
המשורר

 

 

באיזו עברית אפשר היום לכתוב שיר? מהו הקול שיכול לדבר, כאן והיום, בשיר?

מעריב 23/07/99 מוסף לשבת ספרים וספרות
ניסים קלדרון / הבדלים  

  

דרור בורשטיין פרסם בימים אלה שני שירים ארוכים בספר בשם 'פירות/גט' (הוצ' אבן חושן). זאת כתיבה שלא דומה לשום דבר אחר. היא חדשה. היא קוראת למחשבה. היא ניסיון לכתוב שירה ולחשוב שירה ביחד (בורשטיין הוא גם מבקר, וזה ניכר בשירה שלו). יש משהו כבד ולא-בטוח בקולו של בורשטיין "יסופרו תולדותי", הוא כותב, "מפי דובר החושש לעורו". ניכר בטקסטים שהוא עצמו שואל את עצמו: האם הדברים שאני כותב הם שירה או חיפוש אחרי שירה? אבל השאלה המנקרת היא גם מעלתו של בורשטיין: הוא מרים הרבה אבנים בדרך את כתיבת שיר. הוא לא מסלק קשיים ומעצורים מדרכו, הוא בודק קשיים ומעצורים. וזאת בדיקה הנעשית בתבונה ובחושים מחודדים.

אני מעדיף להתרכז בטקסט השני, 'גט'. למרות שיש קשר הדוק בין שני הטקסטים, השני הוא העשיר והמיוחד יותר. 'גט' היא ניתוח של תהליך התפרקות שעבר על נער בשנות ההתבגרות שלו, בעת שסולק מבית ספר דתי.

הטקסט הוא מערבולת, למעשה כמה מערבולות: מערבולת של רגעים מן העבר (הילד נתפס קורא בספר של ברנר – הוא נבהל, משליך אותו אל בית השימוש, ואז מאלצים אותו לצפות בשמש המוציא את הספר מן האסלה): ומערבולת של טקסטים (פרקי תלמוד שנטבעו בזיכרונו יחד עם הטקסטים של אורי צבי גרינברג, של ישראל פנקס, של אבות ישורון, של מאיר ויזלטיר): ומערבולת של שאלות ששאל את עצמו הכותב עשר שנים אחרי שסולק מבית הספר ואיבד את האמונה (האם הוא יכול להפיק מזיכרונותיו משהו שייראה לו כשירה? האם הוא מביא עדות מלב האפלה של החינוך הדתי-לאומי, מן המקום שבו הוכשרה הקרקע לרצח רבין?)

דוגמא למערבולת הטקסט של בורשטיין: "מתוך האור הראה אורי-צבי (מתחת לטלית אור גדול מאוד) את הרצח נרקם בין כותלי בית הספר והורי התלמידים ואת המחנכות י"ב ואת רוקמות הכיפות ואת שולפי הברכונים של פלסטיק מטונף אומרים עלה והבית את פלשתים אל תקרי פלשתים אחא ראש הממשלה (...) הכיכר מלאה הורות אז וסגן המנהל נתעלה ליתן דין וחשבון בורשטיין היכן הוריך קום וטען אז פנה ראש הממשלה לירד במעלות ויטהו החמישי (ארבעה נערים מבית ספר דתי שהשיר מתאר, ועליהם הוא מוסיף תלמיד דמיוני חמישי – נ.ק.) אל תוך השער לדבר איתו בשלי ויכהו שם החומש וימות וישמע מאחורי כן ויאמר נקי אנוכי וממלכתי מעם יהוה עד עולם ובכן אסכם הידגים יפים במישור הלימודי וההתנהגותי כאחד".

מערבולת הטקסט הזאת מעלה בעוצמה כמה שאלות. קודם כל היא מעלה את השאלה: מהי הלשון העברית שעומדת היום לרשותו של ישראלי שמנסה לכתוב שירה? העושר של הלשון העברית, ריבוי הרבדים שלה, היו משענת איתנה לשירה העשירה שנכתבת בעברית זה שלושת אלפים שנה, ממזמורי תהילים ועד אבות ישורון, זו היכולת הלשונית הגדולה של העברית להעניק למלה הד של אלפי שנים, היכולת להעביר את המלה האקטואלית ביותר דרך מסדרון ארוך של תפילות שנלחשו בחגים ובצומות, דרך פרקי היסטוריה שונים מאוד זה מזה, גם דרך טראומות היסטוריות שבנו את הזיכרון הקולקטבי של קוראי העברית.  האם היכולת הלשונית הזו נשמרת גם היום? בורשטיין שואל את השאלה הנחוצה הזאת. האם המאגר העצום הזה של העברית עדיין עומד לרשותו של ילד בבית ספר ישראל שרוצה לכתוב שיר? מה קורה לעברית בתוך הסנטימנטליות המעורבת באלימות של רוקמי הכיפות, שנעשו לשונאי פלישתים, שנעשו לשונאי פלשתינים, שנעשו לשונאי דמוקרטיה? האם אנחנו לא צריכים להתגונן מפני העומס העצום של המסורת הלשונית שלנו, ואיך אפשר לכתוב בתוך שפה שאתה גם מתגונן מפניה?

ושאלה שניה שבורשטיין שואל בחריפות: מיהו הדובר שיכול לדבר היום בשיר שצומח מן המציאות של ישראל? הוא מניח זו לצד זו הצעות גדולות, חזקות, של קולות שדיברו שירה בעברית: הנביא המקראי הדרמטי, החכם התלמודי המפולפל, צעקת הייאוש והשנאה של אורי צבי גרינברג, מזיגת התרבויות העגומה של ישראל פנקס. גלים גלים מגיעים אל הטקסט של בורשטיין הקולות החזקים והנפלאים של דוברי-השירה בעברית, והם מתמוטטים אל מציאות שהיא גרוטסקית ורצחנית בעת ובעונה אחת.

מה יעשה ילד בכיפה סרוגה, בבית ספר קרתני וצדקני, בין העברית של רשת גימל ברדיו לבין העברית של אורי צבי גרינברג, כאשר בחוץ משתוללת האינתיפאדה? האם אנחנו לא חיים במציאות שקורעת את הקול המדבר? שתוקפת את הסמכות המדברת? ששמה לצחוק את המשורר? דווקא כיוון שבורשטיין אוהב אהבה גדולה את אורי צבי גרינברג הוא יודע, והוא מסיק מסקנות מן הידיעה: אורי צבי גרינברג נמצא, מרצונו המלא והברור, בתוך ידו הברוטלית של המתנחל. וידו הברוטלית של המתנחל, שהורסת דוכן ירקות בחברון, הורסת יחד איתה את העברית שלנו, את העבר הלשוני שלנו, את היכולת שלנו לכתוב מתוך קשר של אמת לקולו של אורי צבי גרינברג.

כותב בורשטיין: "יישרפו כתבי אורי-צבי אהובי אורי צבי אהובי (הוא חוזר על האהבה הזאת, כדי שלא נטעה בה, ובעוצמתה – נ.ק.) בעבור אישה בחברון שרומס דוכן פטרוזיליה שלה ברגלי חמשת המלווים בני כיתתי (...) אורי, ראה, נשים קשות ללדת סמוך למחסומי הצבא, ראה".

בורשטיין מצא דרך מרשימה לשאול בדרכו שאלה, או סידרת שאלות, שרבים שואלים: נכתבת היום בעברית שירה מצוינת – מגוונת, עמוקה, מסיקה מסקנות עשירות מהתבוננות עשירה במצבים מורכבים: ולמרות האיכות הגבוהה – שום משורר אחרי יונה וולך ואבות ישורון לא נעשה לנחלתו של כל אינטלקטואל ישראלי: למה כבר עשרים שנה ויותר – שירה, שירה טובה, נשארת בפינה מבודדת של התרבות הישראלית? אחרי מסורת ארוכה ועשירה כל-כך, ומשפיעה כל-כך, של שירה בעברית, למה קשה היום לשיר עברי חזק לחדור אל התודעה של הקורא הישראלי המשכיל – אותה תודעה שחיה בין הטקסטים הקודמים שלה לבין קולות המשוררים הגדולים שלה, לבין הנשים שהפילו את ילדהן אחרי שלא נתנו להן לעבור במחסומים.

מחיר קטלוגי: 60.00 ש"ח
מחיר באתר: 48.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד