• אבן חושן

נשיכות של דגים קטנים

 

”נשיכות של דגים קטנים“ הוא ספר שמיני בסדרת ספרי השירה ”פיטדה“ יצרו במשותף אפרת מישורי ויעקב מישורי

נדפס אופסט באות ”אהרוני“ על נייר כרומו מט 170 גר‘ נדפסו למכירה 300 עותקים ממוספרים.

מהדורה מצומצמת של 30 עותקים ממוספרת וחתומה בידי שני האמנים תלווה בצילום ”נעלי עבודה“ חתום, בידי יעקב מישורי

 

 

יעקב? יעקב? יעקב? יעקב?

תרבות מעריב  / בדעה צלולה

 

"נשיכות של דגים קטנים" של אפרת ויעקב מישורי הוא ספר מוצלח. זאת אומרת, לא שהעבודות שלהם לא מעצבנות לפעמים, אבל שלא כמו קליפ של יזהר אשדות עם אלונה קמחי, גם כשהן מעצבנות יש בהן משהו אמיתי, לא מתחסד.

 

הוצאת אבן חושן היא כנראה ההוצאה הכי מפתיעה ובלתי שגרתית של הזמן האחרון. איש בשם עוזי אגסי הקים ברעננה הוצאה עצמאית, והוא מפרסם בעיקר ספרים שמשלבים בין אמנות פלסטית ליצירה ספרותית.  אחרי ששידך בין שירים של דליה רביקוביץ' לתחריטים של פמלה לוי, בין שירים של אהרון שבתאי לציורים של משה גרשוני ובין סיפורי אגדות של דלית פלג לציורים של מאיה כהן-לוי, הגיע תורו של השילוב האולטימטיבי – שידוך בין שניים שגם משרד הפנים מכיר בהם כזוג: אפרת מישורי ויעקב מישורי, משוררת וצייר.

אפרת ויעקב מישורי הם הליהוק שלי לגירסה הישראלית של "עיניים עצומות לרווחה". יש בהם בערך כל מה שאין בזוג המעצבן מאמריקה: בעיקר כנות וסגנון אישי, וגם רווח בין השיניים ודירה בשכונת ביצרון.  בינתיים ניאלץ להסתפק בספר המשותף הזה שלהם, "נשיכות של דגים קטנים" – ספר שכולל עבודות של יעקב מישורי, שהוצגו לאחרונה בגלריה ג'ולי מ', ושירים חדשים של אפרת מישורי.  אחרי פתיחת התערוכה עברו כולם מהגלריה לבית הקפה, ושם אפרת מישורי עמדה והקריאה בקול את השירים שלה, כמו שהיא תמיד עושה.

 

אני

כותבת סדרתית.

 

אם לא הייתי כותבת סדרתית

הייתי רוצחת סדרתית.

 

אם לא הייתי רוצחת סדרתית

הייתי שוכבת סדרתית.

 

אם לא הייתי כותבת סדרתית

הייתי רוצחת את הסדרה,

מסדרת את הרצח,

שוכבת עם הרוצח

וכותבת הכל

לפי הסדר.

 

ומה אני עושה עכשיו?

פוחדת מכל אלה

ויושבת

 

לבד בחדר.

 


שירה פלסטית
מאיה בקר

 

יעקב ואפרת מישורי הם קצת פרחים. לו יש נעלים עם שפיץ, ציפורניים ארוכות, שיק עברייני, ציורים בצבעים זרחניים וקולאז'ים עם תמונות מתוך ז'ורנלים של מספרות: אותה ראיתי פעם עומדת על במה במועדון, בבגד ים ומשקפי שמש, ומקריאה שירים על רקע מוזיקה של קראפטוורק.

פעם גם קראתי שהחלום שלה הוא לשכב עם כל הסופרים שהיא אוהבת. יעקב מישורי לא ממש נראה כמו שצייר אמור להיראות, ואפרת מישורי לא ממש נראית כמו משוררת, מה שעושה אותם עוד יותר צייר ועוד יותר משוררת.  היא כתבה את השיר הקצר: "הגבר הבא שלי / יהיה / אשה", והוא מדביק צילומים של בחורים חתיכים, אבל כשאפרת מישורי מקריאה, כמעט צועקת, בקול הצווחני הזה שלה, טקסטים כמו: " יעקב? יעקב? יעקב? יעקב?", יש בזה כל מה שאין בדואט של רמי וריטה.

את יעקב ואפרת מישורי קשה למקם בתוך עולם האמנות הישראלי. אף אחד מהם לא ממש מתברג בטבעיות לאיזושבי הגדרה דורית או ססגונית נחרצת, שניהם מעדיפים לשוטט במקומות קצת פחות מוגדרים. הם מתרחקים מאמנות שנראית תקנית או אינטלקטואלית מדי, מעדיפים להישאר מחוץ למה שמריח כמו בורגנות אשכנזית ומסתייגים ממלל אקדמי נפוח.  את שניהם אני זוכרת מדברים בזכות הטמטום.

 

פניך שייכות לך,

האם נוכל להתגבר על העובדה הנוראה הזו?

 

נעמיד

פנים

שכן

ונשכיב

אותם

 

ל י ש ו ן

 

כספר, "נשיכות של דגים קטנים" לא ממש מסעיר.

הציורים הגדולים מאבדים מהכוח שלהם במעבר לפורמט הקטן, הרפרודוקציות דהויות מדי, לא כל השירים בספר מספיק מעניינים, והם ממילא נשמעים הרבה יותר טוב כשהיא מקריאה אותם. זה הרבה יותר קטלוג מאשר אלבום מהודר, ובאיזשהו מקום זה מוכרח להיות ככה – מין נשיכות של דגים קטנים. בעבודות של משפחת מישורי יש הרי תמיד משהו קצת זול: הן לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות, לא עוטפות את עצמן באותה יראת קודש ששמורה בדרך כלל לשירה ולאמנות. יש בהן מין חוכמת רחוב נטולת יומרה, ספק ילדותית ספק מתיילדת, והרבה הומור. תמיד נדמה שאפרת ויעקב מישורי נהנים לשחק קצת עם גבולות המהוגנות, הלגיטימיות. "נשיכות של דגים קטנים" הוא ספר מוצלח בגלל התחושה שהוא מעביר באופן אמין את כל זה אל הנייר. זאת אומרת, לא שהעבודות שלהם לא מעצבנות לפעמים, אבל שלא כמו קליפ של יזהר אשדות עם אלונה קמחי, גם כשהן מעצבנות יש בהן משהו אמיתי, לא מתחסד.

מחיר קטלוגי: 120.00 ש"ח
מחיר באתר: 96.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד