• אבן חושן

משולשים

ליאת קפלן

האמנית תמרה ריקמן והמשוררת ליאת קפלן עבדו בפורמט משולש מבלי שידעו זו על עבודתה של זו.

תמרה עשתה תחריטים משולשים, וליאת כתבה את השיר ”זום אין זום אאוט“, שבתיו מעוצבים כמשולשים. המשולשים נפגשו במפתיע, בארוחת ערב משפחתית, ושיתוף הפעולה נולד.

בתחילת הסתיו נסעו לסיני, שנופיו מהדהדים בשירים ובתחריטים, וכשחזרו עבדו בסטודיו של תמרה בנווה-צדק. תמרה חרטה בנייר בסכין יפאנית ומילאה את החריצים בפחם. נעשו למעלה ממאה רישומים כאלה. נסיון החיתוך הפך לדרך עבודה ממכרת. ליאת ישבה בסטודיו וכתבה. הטקסטים נבנו לאיטם ליחידות של שלושה בתים בני שלושה טורים. כאשר אלה הפכו שקולים וחרוזים, נוצרו השירים. העבודה נשלמה בסוף האביב.

הרישומים אינם מאיירים את השירים. השירים אינם מתארים את הרישומים.

וזו עבודה אחת.

 

 

יופי ,חושניות , חידה
גילי חיימוביץ‘ | 14.12.01, הארץ, ספרות וספרים

 

מנייר העטיפה המשובח מכה בפרצוף צהוב זרחני של קבוצות משולשים, ולעומתם משולש אפור, שעבודת-היד ניכרת בו. בתוכו דמות, שהזרוע שלה מושטת החוצה ממנו. עטיפת הספר מעבירה מסר של שילוב ושיתוף פעולה. ואכן, הרישומים והשירים מוצגים כעבודה אחת ולא כאילוסטרציות אלה לאלה, כאמור בפתח-דבר, המציין, כי העבודה המשותפת של שתי האמנויות החלה בנסיעה לסיני. וסיני אכן מהדהדת ביצירות.

יופיו המנוכר, המרוחק של הספר מחלחל בהדרגה. צריך לתת לו זמן, לחזור ולקרוא בשירים, לתת למילים הנאות להחליק על הלשון, להגות אותן בקול, להקשיב לקצב השירים ולהביט באיורים כמה זמן שמתחשק.

לקרוא שיר זה לא לדעת כלום. אין עזרים כמו עלילה ודמויות, וכזו היא גם חוויית הקריאה ב‘משולשים‘. קריאת השירים בו היא כמו טעימת יין. יש לה כמה רבדים. קודם רואים את הצורניות, אחר-כך חשים את הקצב, מרגישים את החושניות. למשל, כמו בשיר הפותח ’שיבה‘, שמאחוריו נמצא הדימוי המיתרגם לרעיון מורכב למדי.

השיר שאחריו נקרא ’עין‘, והוא נע במעגליות, שמזכירה את צורתה של עין. יש בו ריתמוס כמעט מהפנט והוא, כמו שאר השירים, נקרא כמו כתב-חידה, שהחושניות והראשוניות שלו גלויות אך קריאות חוזרות בו מגלות את מעמקיו.

שירי הספר נתונים בתבנית קבועה: שלושה בתים, שכל אחד מהם מורכב משלוש שורות.

השורה המסיימת את הבית הראשון מופיעה שנית באמצע הבית השני והשורה הראשונה היא גם האחרונה. הסד הזה, החוקיות הקבועה של השירים, אינם מעיקים או מגבילים. חומרי השירים בסיסיים: שיבה (הביתה), פיתוי. לרוב לא נוכח בהם בן-אדם. השירים כאילו לא מגיעים לשלב הזה, והם מתעכבים בשלב שבו נבחן ממה מורכב האדם, היכן הוא נמצא.

אלו שירים אסתטיים. צליליהם יפים, מלותים נאות, והמבנה שלהם מהוקצע. אבל, בתחילת הקריאה עולה השאלה כמה חוסר-הבנה של הכתוב יכול לשאת על עצמו יופיים החידתי של השירים? עם השאלה מופיע מולי השיר ’פיתוי‘, שהוא, לכאורה, יותר אישי. יש בו דוברת, שכנראה מודעת לאניגמטיות הזו באומרה: ”לא-אני מוטל עתה על הדפים: עור ועריית מילים, כולו שדיים“.

לעומת זאת יש פה הפיכה של הנוף למשהו אנושי, כמו בשיר ’מראות‘: ”…כעת מראות החול החם, הים הזר והשמיים ריקות כמו זיכרון…“. זהו תהליך, המזכיר האנשה אבל דומה יותר להזהרה בתוצאתו הסופית המרוחקת, בשמירת הפער בין הדבר עצמו כמו החול, הים והשמיים, לחיבור שלו אל האנושי או אל חוויה אנושית כמו זיכרון. וכן, יופיים הצונן של השירים נושא את עול החידתיות המצטברת. החידתיות תובעת כוח, קשב, ורצון להמשיך, אך עלולה לפגוע בנכונות ובערנות התקשורת עם השירים. מה גם, שזו שירה שלא מורגשת בה דחיפות גדולה להיווצר או להיקרא. היא קיימת כמו שהמדבר עצמו קיים.

השימוש בפרטי נוף וטבע ומיעוט הימצאותו של ”אני“ בשירים יכולים להטעות. השירים אינם פסטורליים ואופפת אותם קדרות.

למעשה, בכולם מתוארת חוויה של ראייה, חלקם הם רק מתווה ויזואלי לכותרתם.

לידם, המשולשים השונים המציירים בספר נראים חיים. נראה, שאם תיגע בהם יימרח לך הפחם על האצבע. בגוונים הרבים ובחריטות הזעירות יש חושניות מדודה, כמו בשירים.

 

 

משולשי זהב

”משולשים“ , ליאת קפלן, רישומים: תמרה ריקמן, אבן-חושן

 

בספר ”משולשים“ של תמרה ריקמן וליאת קפלן, העשירי בסדרת ספרי השירה פטדה המהודרות של הוצאת אבן-חושן, מתהדהד אין-סוף שנלכד שם בין דפיו, והוא שקט, רוגע, שוחר שלום. אם אני נשמע לכם כמתפייט, לפחות אינכם שוגים בכוונה. בארוחת ערב משפחתית לגמרי במפתיע ה“תחריצים“ בפורמט משולש, שריקמן עבדה עליהם, חריטת נייר בסכין יפנית ומילוי החריצים בפחם, נפגשו בשיר משולש בתים, ”זום אין זום אאוט“, של קפלן, וחוטי המשולשים נרקמו במהרה.

אחר-כך הן נסעו לסיני. את זה, כמובן, אפשר לראות בשירים ולקרוא ברישומים, ובהמשך חזרו לסטודיו של תמרה, ואת זה אפשר לשמוע, להריח, למשש בכל מה שמנשב בין ובתוך המשולשים. כי כפי שהן כותבות, ”הרישומים אינם מאיירים את השירים. השירים אינם מתארים את הרישומים“, ובכל זאת, ”זו עבודה אחת“. הילת הספר והרמוניית המופת שבין המשולשים אינה נשענת על הפתוס של המקריות, אך בתחום היפה הזה של דיאלוג בין שירה לרישום, שלעתים קרובות הוא יזום ומכוון, ביבליופיל מנוסה יזהה מיד את ההישג המרשים בעומקו ויופיו. הספר הזה הוא מקום לדור בו. הזמן בו מושהה, גלי המרחב נעים אליו וממנו. היו טובים לעצמכם, קנו את הספר הזה וקראו בו לפני שאתם הולכים לישון או בכל זמן שלבטח יתחשק לכם. ”בסופו של דבר, שב החול הביתה מן המדבר / על גחונו, בגדות בעין מתווה את שפות ההר, / מאפיל אחרון באור זר ונימוג, מתכנס באישון“. למה לי לנסוע לסיני. יש לי הספר.

 

 

 

 

מחיר קטלוגי: 70.00 ש"ח
מחיר באתר: 56.00 ש"ח
החיסכון שלך: 20%
עבור לתוכן העמוד